"אנשים רבים חושבים שארצות הברית מצילה את ישראל, אבל האמת היא שכיום התפקיד של ישראל הוא להציל את ארצות הברית מעצמה", המשפט המפתיע הזה, מפיו של ד"ר מייקל דוראן, מומחה אמריקני למזרח התיכון, זכה לתשואות סוערות מקהל המשתתפים בכנס "לחרות ציון", שנערך לאחרונה בבנייני האומה ביוזמת "המרכז לחירות ישראלית", לשעבר קרן תקווה.
כאשר נפגשנו כמה ימים לאחר מכן ביקשתי מדוראן להסביר יותר את האמירה הזו, הערבה מאוד לאוזניים ישראליות אך גם מעוררת תהייה.
"כשמדברים על 'ישראל' בשיח האמריקני, זה אף פעם לא 'רק על ישראל'", משיב דוראן. "מאחורי הקלעים של הוויכוח על ישראל מתקיים בכלל ויכוח בין אמריקנים: כשפרוגרסיבים בשמאל מבקרים את ישראל וטוענים שהפלסטינים נאנקים תחת הכיבוש הישראלי, ולעומת זאת נוצרים־אוונגליסטים טוענים שעל ארה"ב לתמוך בהתיישבות יהודית ביהודה ושומרון (דוראן מקפיד להשתמש במונח 'יהודה ושומרון' ולא 'הגדה המערבית'; מ"ח) – ברקע נמצא הדיון אילו ערכים צריכים להיות דומיננטיים בחברה האמריקנית עצמה.
"אני עצמי סבור שהמחויבות לישראל משקפת את הערכים העמוקים יותר של ארצות הברית. המחויבות הזו מזכירה לארה"ב את תפקידה בעולם ומה היא מייצגת. כפי שאפשר לראות, הדיון הזה מתרחש גם מעבר לגבולות אמריקה. היחס לישראל נוגע למשל בנימים עמוקים בתוך התרבות האירופית. בעיניי, ככל שהמערב ממשיך להיות מחויב לערכים המסורתיים שכולנו רואים בהם את הערכים הגדולים של המערב, הוא צריך לתמוך בישראל".
מאז המלחמה, אני שומע משמרנים ברחבי העולם שהם היו רוצים לראות את החברות שהם חיים בהן דומות יותר לחברה הישראלית כפי שהם רואים אותה: חברה מגויסת מול האיומים עליה, דוגלת בערכי משפחה, ושהסיפור הדתי והלאומי נוכח בה. אתה מכוון גם לשם?
"לחלוטין כן. החברה שלכם מעוניינת להמשיך ולשגשג, בזמן שאת המערב שוטף זרם גדול של ניהיליזם ושאיפות התאבדותיות מצד חלק מהאליטות שלו, שמנחות גם את הפוליטיקה שלנו. גם אם אתה משווה בין שיעורי הילודה של ישראלים חילונים ובין המקובל במדינות המערב, תמצא הבדל גדול. זה אומר את כל מה שאנחנו צריכים לדעת".
מייקל דוראן (62) הוא בעל תואר שלישי בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת פרינסטון, ועמית בכיר במכון המחקר השמרני הדסון, שבמסגרתו הוא מנהל את "המרכז לשלום וביטחון במזרח התיכון". בעבר מילא תפקידי ייעוץ בכירים הקשורים למדיניות החוץ האמריקנית במזרח התיכון – כסגן עוזר שר ההגנה בממשל בוש הבן, וכיועץ בכיר במועצה לביטחון לאומי ובמחלקת המדינה האמריקנית. הוא נהנה מקשרים רבים גם בצמרת הממשל הישראלי; את הריאיון שלנו הוא ביקש להקדים לשעות הבוקר, משום ש"במהלך היום אני אמור להיפגש עם ראש הממשלה שלכם", כפי שהפטיר בפשטות.
כמי שמבין עברית מצוין ואף דובר אותה לא רע בכלל, רבים מתרשמים בטעות כי הוא בעל רקע יהודי. "גדלתי בבית נוצרי־אתאיסטי, אך כיום אני קתולי", אומר דוראן בחיוך. הוא הספיק לבקר כאן כמה פעמים במהלך המלחמה האחרונה, ואת האיומים על ישראל הוא מכיר מקרוב. "הייתי בצפון במהלך מתקפות הטילים של חיזבאללה, ונשכבתי על הרצפה ברחוב במהלך אזעקה. אני יודע במה מדובר", הוא אומר. ישראלים רבים מכירים אותו בזכות הפודקאסט שלו עם גדי טאוב, שהחל במהלך המלחמה, או בעקבות ספרו שתורגם לעברית, "צומת סואץ: מבצע קדש והתפנית האמריקנית במזרח התיכון" (שיבולת, 2023).
מרס טורקי
האירועים המהירים שהובילו לנפילת משטר אסד הפתיעו גם משקיפים ותיקים בתחום המזרח התיכון. דוראן, שלו קשרים רבים עם גורמים בטורקיה, מציין כי הפעילות הצבאית המוצלחת של ישראל נגד חיזבאללה, ההתבוססות של רוסיה במלחמה באוקראינה, והמצוקה הכלכלית של משטר אסד בעקבות העיצומים שהטילה ארה"ב – שימשו רקע שאפשר לארדואן להניע את קבוצות המורדים דרומה ולפתוח במבצע להפלת המשטר.
"כשמדובר בסוריה אפשר ללכת לאיבוד מול הכוחות השונים והמנוגדים שפועלים בה, אבל במונחים האסטרטגיים הפשוטים ביותר – הפלת המשטר היא מהלך גדול מצד הטורקים", הוא מבהיר. "שני השחקנים המרכזיים בקרב קבוצות המורדים שפעלו בסוריה הם היאת תחריר א־שאם, HTS, ו'הצבא הסורי החופשי' – FSA. הראשון הוא ארגון עצמאי למחצה שטורקיה משפיעה עליו והוא לא יכול לפעול בלי הסכמתה. 'הצבא הסורי החופשי' הוא כבר פרוקסי ישיר של טורקיה, ונמצא תחת שליטה טורקית מוחלטת.
"צריך להבין שטורקיה פועלת בסוריה מתוך שני אינטרסים עיקריים: הראשון הוא למגר את האזורים האוטונומיים הנשלטים על ידי ה־PKK, ארגון כורדי מחתרתי הפועל גם בטורקיה, ומעוניין להקים מדינה כורדית עצמאית גם בשטחה. מטבע הדברים, טורקיה רואה בו איום ישיר על ביטחונה הלאומי. לראשונה בהיסטוריה, הארגון הכורדי הבדלני הגיע לשליטה טריטוריאלית רציפה בכל השטחים הכורדיים בסוריה, וזאת בחסות כוחות אמריקניים שתומכים בו. זה כמובן מעורר את חמתם של הטורקים. האינטרס השני של טורקיה הוא החזרת הפליטים הסורים שהגיעו לשטחם עם פרוץ מלחמת האזרחים, שמספרם מוערך בחמישה מיליון. ארדואן נמצא תחת לחץ פוליטי גדול בנוגע לשהותם במדינה. גם הוא יודע שהחזרתם תתאפשר רק אם תהיה בסוריה יציבות כלכלית בסיסית שתאפשר להם לשוב לבתיהם".
נשמע שלארדואן יש אינטרסים מנוגדים מול ארה"ב. איך זה יעבוד?
"לדעתי ארדואן מחכה ל־20 בינואר כדי לשבת עם טראמפ למשא ומתן על עתידה של סוריה. בראש ובראשונה, טורקיה רוצה לשחרר את אזורי צפון־מזרח סוריה מהכוחות הכורדיים הנתמכים על ידי ארה"ב. אנקרה עשויה להפעיל לחץ על ארה"ב לפרוש מהאזור הזה, ולהותיר את השטח לכוחות שנתמכים על ידי טורקיה. טורקיה לא בהכרח מתנגדת לשהות של כוחות אמריקניים בסוריה, או לכוחות כורדיים שהיא מוכנה לסבול, אבל היא לא מוכנה שהכוחות הללו יתמכו בכורדים של PKK. התסריט הסביר בעיניי הוא שטראמפ ימשוך בחזרה את כל הכוחות האמריקניים מסוריה".
"ישראל צריכה לדרוש מהממשלה הסורית החדשה ששטח סוריה לא ישמש את איראן, לא נגד ישראל ולא לחיזוק חיזבאללה, ושהוא לא ישמש לביצוע פיגועים נגדה. קל להשיג הסכם כזה עם טורקיה, אבל לא אם ישראל תומכת ב'כורדים'"
איך אתה רואה את מה שהתרחש בסוריה בהקשר של האינטרס הישראלי?
"כרגע לפחות, המורדים תחת אל־ג'ולאני מיתנו את עמדותיהם, לפחות לאוזניים מערביות. עם זאת, השורשים של קבוצתו נמצאים עמוק באסלאם הרדיקלי, וזה בהחלט יכול להוות אתגר לטווח הארוך. הח'ותים כבר פנו בפומבי לאל־ג'ולאני והציעו לו 'להצטרף לג'יהאד כנגד ישראל'. המורדים לא בהכרח יצליחו לייצב את המדינה, והכוחות הפנימיים והמחלוקות בין קבוצות שונות בתוך סוריה עשויים להוביל אותה לכאוס כמו בלוב. הקיטוב הפנימי בסוריה גורם לכך שבלתי אפשרי לראות כוח אחד שמאחד את כל הקבוצות הללו תחת קורת גג אחת. נזכור גם שבסופו של דבר כל מדינה ערבית נשלטת על ידי שירותי הביטחון הפנימיים שלה. זה היה נכון בסוריה לאורך שנים. מי יבנה את המערך החדש הזה ואיך הוא ייראה? סוריה במצבה הנוכחי היא שברירית מאוד, וגם בהמשך נראה כוחות חיצוניים פועלים בתוכה באמצעות כוחות מקומיים. המבנה של שירותי הביטחון החדשים משמעותי הרבה יותר מאשר הפרלמנט או כל מבנה שלטוני רשמי אחר שיהיה בסוריה.
"לישראל יש נקודת עיוורון מבחינת שותפויות בתוך סוריה. אני חושב שאתם כבר עובדים יותר ויותר עם הקהילה הדרוזית בסוריה, שזה כיוון טוב. אם הייתי צריך לייעץ לישראל הייתי אומר שישראל תהיה חייבת להיות יותר מעורבת בסוריה, מה שיצריך פיתוח קבוצות פרוקסי מקומיות שנשענות על תמיכה ישראלית. ההתחלה יכולה להיות עם הדרוזים, אבל בהמשך אפשר וצריך להפעיל גם קבוצות אחרות. לא לצורך ערעור השלטון בסוריה כמובן, אלא כדי לשמור על הביטחון הישראלי בגבול, וכדי שתהיה לישראל אמירה משמעותית על סוריה של היום שאחרי, שמי יודע מתי הוא יגיע.
"במבט רחב יותר", מוסיף דוראן, "אנחנו קצת יותר משנה אחרי השבת של 7 באוקטובר, אבל בהחלט ניתן לומר שמערך הכוחות בין ישראל ואיראן במזרח התיכון השתנה דרמטית בשנה האחרונה לטובת ישראל. הח'ותים עדיין עושים צרות, ולא הייתי מזלזל ביכולת של חמאס ובעיקר של חיזבאללה להתארגן מחדש בעתיד הנראה לעין. ועם זאת, זו אכן התפתחות מדהימה למדי".
מהן המשמעויות של הפגיעה בברית הרוסית־איראנית בסוריה?
"ארדואן לא הרס רק את הברית הרוסית־איראנית בסוריה, אלא פגע גם בשילוב הרוסי־איראני שהיה דומיננטי גם למלחמה באוקראינה. צריך לזכור שטורקיה תומכת באופן בולט באוקראינים. הצבא הטורקי הוא השני בגודלו בברית נאט"ו, כך שארדואן נמצא בעמדה מצוינת לנהל משא ומתן עם רוסיה ועם ארה"ב במקביל לגבי עתיד סוריה, כמו גם לגבי עתידה של אוקראינה. הוא חיזק מאוד את העמדה של טראמפ מול פוטין, ועכשיו יש לו קלפים ביד גם מול הרוסים. כך למשל, הרוסים חתמו עם אסד על חוזה ל־49 שנים על הבסיס הימי שלהם בטרטוס, שהוא חיוני עבור הצי הים־תיכוני שלהם, כמו גם עבור הבסיס האווירי הסמוך חְמֶיימִים. נכון לעכשיו הרוסים פינו אותו, אבל מה יהיה בטווח הארוך? האם הרוסים רוצים לחזור לשם, ואם כן, תחת אילו תנאים? הכול עדיין פתוח".
אויבו של אויבי
למרות העוינות הגלויה בין ישראל לטורקיה, דוראן משרטט תמונה מורכבת יותר. בעיניו, על ישראל ללמוד את המצב החדש ואולי אף להפיק תועלת מהתחזקותה של טורקיה, בוודאי כשהיא באה על חשבון הציר האיראני הקורס.
"אין ספק שבטורקיה יש תחושה אנטי־ישראלית חזקה מאוד, שארדואן שותף לה, אבל אין שום סימן שזה חלק ממדיניות חוץ מהפכנית אסלאמית. החברה הטורקית הפכה דווקא פחות אסלאמית בעשור האחרון, בגלל היריבות הפנימית וניסיון ההפיכה ב־2016, שיצרו איזון חדש בין ארדואן ובין מערכת הביטחון. כיום השליטה של ארדואן במדיניות הביטחון והחוץ איננה בלעדית. מערכת הביטחון ממלאת את התפקיד הגדול ביותר, וגישתה איננה אסלאמיסטית אלא ריאל־פוליטית. והיא מבוססת על התפיסה שהבדלנים הכורדים, ה־PKK, הם האיום מספר אחת על קיומה של הרפובליקה.
"הקריירה של ארדואן היא בעצמה דוגמה לריאל־פוליטיק. הוא ביצע תהפוכות פוליטיות חדות ושינויי שותפים שלא ניתן להסביר על ידי מחויבות לאידיאולוגיה אסלאמית. אם ארדואן הוא אסלאמיסט, אז האסלאמיזם הוא המאהבת שלו. אשתו הנאמנה היא ריאל־פוליטיק. בסופי שבוע, כאשר אשתו מבקרת את אימה, הוא עשוי לבקר באסלאמיזם ולחשוב בנוסטלגיה איך העולם היה יכול להיראות אם הדברים היו מסתדרים אחרת.
"כל הטורקים שונאים את ה־PKK, ולמעשה גם רוב הכורדים. ישראל מביעה את עוינותה לארדואן ולסוריה ה'אסלאמית' בימים אלה על ידי הבעת תמיכה בכורדים – שבהקשר זה משמעותה תמיכה ב־PKK. זה לא חכם, משום שארדואן מאוחד עם מערכת הביטחון מאחורי המלחמה ב־PKK, בדיוק כפי שישראל מאוחדת מאחורי הרעיון של השמדת חמאס. מדיניות פרו־PKK מצד ישראל תאחד את הטורקים נגד ישראל. הצעד החכם יותר הוא לחפש הבנה פרגמטית עם הטורקים בסוריה, כזו שבה סוריה הופכת למדינת חיץ, כמו ירדן. ישראל צריכה לדרוש מהממשלה הסורית החדשה ששטח סוריה לא ישמש את איראן, לא נגד ישראל ולא לחיזוק חיזבאללה, ושהוא לא ישמש לביצוע פיגועים נגד ישראל. קל להשיג הסכם כזה עם טורקיה, אבל לא אם ישראל תומכת ב'כורדים'".
ארדואן נתפס כאן כאיש אחים מוסלמים מובהק.
"ארדואן אינו 'אח מוסלמי' מסיבה פשוטה: הוא טורקי, והאחים המוסלמים הם ארגון ערבי. האסלאמיזם הטורקי מגיע עם מנה חזקה של נוסטלגיה עות'מאנית, כלומר הנחה שטורקיה צריכה להיות מנהיגת המוסלמים, וזה כבר מתכון לסכסוך בין ערבים לטורקים. ארדואן מגיע מרקע אסלאמיסטי, אך אין ראיות לכך שהוא מבסס את מדיניות החוץ והביטחון שלו על אג'נדה אסלאמיסטית".
אתה יכול לראות את ישראל וטורקיה חוזרות בעתיד למצב של שיתוף פעולה?
"לא, אין לי תקוות שישראל וטורקיה תחת ארדואן יעבדו בשיתוף פעולה הדוק. מה שלדעתי אפשרי הן הבנות שקטות לגבי עתידה של סוריה. זו צריכה להיות המטרה של אנקרה, ירושלים וושינגטון, והיא ניתנת להשגה".
האימפריה או הרפובליקה
מאז 7 באוקטובר, ישראל מתמודדת לא רק עם עוינות גוברת באגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, אלא גם עם קולות במחנה הרפובליקני שיוצאים נגד המשך הסיוע האמריקני לישראל. הבולט והפופולרי שבהם הוא המגיש טאקר קרלסון, לשעבר כתב רשת פוקס הימנית, וכיום מגיש תוכנית אקטואליה יומית שמיליונים צופים בה ברשתות החברתיות. במהלך המלחמה ביקר קרלסון בחריפות את הנשיא ג'ו ביידן על הסיוע ששיגר לישראל, האשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה והעלה טענות שגבלו באנטישמיות, כמו הדהוד מסרים שישראל מעודדת פגיעה בנוצרים החיים בשטחה. הוא חלק מסיעה הולכת וגדלה בתוך המפלגה הרפובליקנית, שאדישה לישראל או אפילו מתנגדת באופן מובהק לישראל ולציונות. דעותיו של קרלסון עלולות להיות מקור לדאגה, שכן הוא משתייך למעגל הקרוב של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ.
"באופן אישי אני אכן חושב שלקרלסון יש בעיה עם מדינת ישראל ואולי גם עם יהודים, אבל נשים את זה בצד", אומר דוראן. "לעמדות שלו כלפי ישראל שותפים כמה אנשים בקואליציה של טראמפ, שהם לא אנטי־ישראלים או אנטישמים, אבל הם גם לא היו רוצים שארה"ב תמשיך להיות מעורבת במזרח התיכון".
תוכל להסביר את העמדה הזאת?
"הם מאמינים ש'האימפריה האמריקנית', כפי שהם מכנים את המעורבות האמריקנית בעולם, הורסת את 'הרפובליקה האמריקנית', כלומר את האינטרסים והצרכים של ארה"ב עצמה. בעיניהם, היציאה למלחמות ברחבי העולם נועדה לחזק את האליטות הקיימות בארה"ב ולהעשיר אותן. לדעתם, יש להפנות את המשאבים הללו פנימה. קולות כאלה אומרים: 'בואו פשוט נצא מהמזרח התיכון'.
אם אני אזרח אמריקני, למה שאתעניין במקום רחוק במזרח התיכון ששמו ישראל, עם מלחמות שאני צריך להמשיך לממן?
"צריך לדעת שמחשבות מסוג זה לא נולדו אתמול. יש להן היסטוריה ארוכה שהולכת אחורה עד התקופה של ייסוד הרפובליקה האמריקנית. תומס ג'פרסון, מהאבות המייסדים, חשב שאמריקה צריכה להיות מדינה קטנה שמטפלת באנשיה ולא מעורבת באינטרסים זרים. אני אומר לבעלי עמדות כאלה שארצות הברית עדיין חייבת לשאוף לעולם שיש בו נוכחות אמריקנית חזקה, משום שעדיין יש בכך צורך קריטי. ארה"ב צריכה להחזיק עמדות משמעותיות בעולם – באסיה, במזרח התיכון, באירופה ובמקומות אחרים – כי החופש האמריקני תלוי בזה. הסכנה האמיתית לארה"ב מגיעה דווקא מנסיגה מהירה ולא מחושבת ברחבי העולם.
"ארה"ב מתמודדת היום עם התגבשות של כוחות – רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה – שרוצים לשנות את כל הסדר העולמי ולעצב אותו בדמותם. שליטה כלכלית שלהם תפגע אנושות בארה"ב ובמערב בכלל. אם הם משתלטים על המזרח התיכון, זו רק קפיצה קטנה לאירופה. ואם הם הופכים לדומיננטיים באירו־אסיה, הם יהוו איום מוחלט על החופש האמריקני שם. כל מדיניות אמריקנית חייבת להבטיח שהקבוצה הזו לא תהפוך לדומיננטית או הגמונית. אנחנו צריכים לעבוד עם יפן, קוריאה, הודו ועם בני ברית אירופיים, וכמובן עם ישראל, כדי למנוע מאירו־אסיה להיות תחת הצל של הכוחות האלה. סדר עולמי שיעוצב בידי סין, רוסיה ואיראן ייצור עולם אחר לחלוטין, ולא משנה היכן תחיה, בארה"ב או מחוצה לה".
איזה אגף משפיע היום יותר בתוך המפלגה הרפובליקנית?
"אני חושב שאותם אנשים שקוראים להפוך את התמיכה המסורתית שלנו בישראל, הם לחלוטין מיעוט. אמריקנים רבים מאוד רואים כמוני את ישראל כבן משפחה של ארה"ב שצריך להגן עליו, ואני חושב שאנחנו עדיין הרוב המכריע בקרב הרפובליקנים, וגם בקרב האמריקנים בכלל. אם נסתכל על המינויים של טראמפ לתפקידים בכירים בממשל שלו, התוצאה ברורה: כשמרקו רוביו הוא מזכיר המדינה הבא, מייקל וולץ היועץ לביטחון לאומי, אליס סטפניק השגרירה באו"ם, ומייק האקבי שגריר בישראל – כולם תומכי ישראל מובהקים ללא ספק, זה בהחלט מעביר מסר ברור שטראמפ מתכוון להיות מאוד תומך וידידותי לירושלים.
"אני מדבר עם הרבה ישראלים, והתחושה היא שהעולם השתנה לחלוטין בין ביידן לטראמפ. טראמפ והצוות שלו יהיו מאוד פרו־ישראלים. גם ההתנגדות שלהם לאיראן תהיה הרבה יותר חזקה מאשר אצל אנשי ביידן. המדיניות של אובמה, שחיפשה להתפשר עם איראן, גרמה לכך שבשני העשורים האחרונים ראינו את עלייתה של איראן בכל האזור. היא הפכה לכוח גרעיני פוטנציאלי, ולא ראינו תגובה אמריקנית אפקטיבית לכך. האנשים של טראמפ לא יעשו טעויות כאלה.
"השאלה היחידה מבחינתי, שאין לי תשובה עליה, היא האם טראמפ יתמוך במבצע צבאי נגד איראן. הוא הרי הגיע לתפקיד על רקע המלחמה באוקראינה, עם מסר שהוא לא מעוניין לפתוח במלחמות גדולות. הוא עשוי להחליט שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא ניסיונות להיאבק באיראן אבל ללא פעולה צבאית משמעותית, וכאן עלולה להיווצר נקודת חיכוך מול ירושלים".
אחרי חמאס, חיזבאללה ונפילת משטר אסד, ישראלים רבים מסמנים את המטרה הבאה: איראן. אחרי הפעולה הקודמת באיראן, שהייתה מוצלחת, יש כאן מחשבה שאולי ישראל יכולה לפגוע במתקני הגרעין האיראניים לבדה.
"גם אם ישראל תפעל לבד, היא עדיין צריכה את ארה"ב. לא רק בשביל הווטו במועצת הביטחון, אלא כדי למנוע מאיראן להרחיב את החזית. איראן יכולה להגיב להתקפה מצד ישראל על ידי תקיפת ערב הסעודית או איחוד האמירויות. הם עשויים לטעון שהוכח שהם משתפים פעולה עם ישראל בהתקפות על איראן. בכל מקרה, קשה לדמיין תרחיש שבו ארה"ב לא תהיה מעורבת ברמה כלשהי מבחינה צבאית, אפילו אם מדובר רק בהגנה על יתר בעלות הברית".
מה היית רוצה לראות את טראמפ עושה בשנה הראשונה שלו בתפקיד?
"באופן אישי הייתי רוצה לראות את טראמפ מנצל את ההזדמנות. אני רואה את עליית איראן כאתגר הגדול ביותר עבור ארצות הברית במזרח התיכון, ומאמין שאיראן היא חוליה חלשה בקבוצת הכוחות הזאת – רוסיה, סין, קוריאה הצפונית ואיראן. הייתי רוצה לראות אותו נותן מכת פתיחה חזקה ותוקף את מתקני הגרעין באיראן. אם בתחילת כהונתו הוא יֵצא בהתקפה משמעותית על איראן, אני חושב שזה ישפיע לטובה על מידת ההרתעה של סין, רוסיה וצפון קוריאה, וכמובן גם על ביטחון ישראל".
בימין הישראלי יש מי שחולמים על סיפוח חלק מרצועת עזה ביום שאחרי. אתה חושב שיש דרך לשווק את זה לממשל החדש?
"תשמע, אני לא נגד זה. אבל אם הייתי מייעץ לכם, המיקוד צריך להיות בבעיה הגדולה ביותר לביטחון ישראל, והיא הבסת איראן. כל השאר הוא משני".
כיצד ממשל טראמפ צריך להגיב לצווי המעצר של בית הדין בהאג נגד נתניהו וגלנט? במפלגה הרפובליקנית יש מי שמציעים להטיל סנקציות על קנדה, למשל, כתגובה לתמיכתה בהחלטת בית הדין. צעדים כאלה הם ריאליים בעיניך?
"לחלוטין כן. אני חושב שהקונגרס צריך להטיל סנקציות על כל מדינה שתומכת במהלך הזה. אני חושב שזה צריך לשלוח את המסר הברור ביותר שתמיכה במהלך כזה הוא תמיכה במתקפה של איראן על הלגיטימיות של בעלת ברית אמריקנית, ולנקוט בתגובה החריפה ביותר האפשרית. אין שום סיבה שלא".
המלחמה הקרה החדשה
בספרו "צומת סואץ: מבצע קדש והתפנית האמריקנית במזרח התיכון", מתאר דוראן כיצד במהלך המשבר האזורי שפרץ בשנת 1956 לאחר שנאצר הכריז על הלאמת תעלת סואץ, הנשיא האמריקני אייזנהאואר ("אייק") הימר על מצרים של נאצר ובחר לתמוך בה במקום בברית שהתייצבה כנגדו, אשר כללה את בריטניה, צרפת וישראל. אייזנהאואר העניק לנאצר סיוע כלכלי וצבאי ודרש מישראל לפנות את שטחי סיני, זאת מתוך מטרה לזכות באמונו של המרחב הערבי, לקרב את מצרים למערב ולדחוק את השפעתה של ברית המועצות. עם הזמן, הסיוע האמריקני שניתן לנאצר שימש אותו כדי להקים לעצמו בסיס־כוח פוליטי וצבאי שהעלה את יוקרתו במצרים וברחבי העולם הערבי, ובסופו של דבר הוא בגד באייזנהאואר וצירף את מצרים לציר הסובייטי. תוצאה ישירה מכך הייתה התחזקות נוכחותה של ברית המועצות בעיראק ובסוריה, מה שהוביל להתבססות מעורבותה במזרח התיכון.
"בסך הכול לא הרבה השתנה", מציין דוראן בהקשר הזה, "מצרים של אייק היא איראן של אובמה וביידן".
משבר סואץ מסומן על ידי רבים כרגע שבו מעצמות כמו בריטניה וצרפת חדלו מלהיות כוח דומיננטי עולמי. בימים של מלחמה קרה חדשה מול הברית של סין־רוסיה־צפון־קוריאה־איראן, יש לדעתך אינטרס אמריקני לטפח את השאיפות הללו מחדש?
"בריטניה וצרפת של היום אינן מעצמות גלובליות אלא מעצמות אירופיות בגודל בינוני, ולדעתי זה השתנה לנצח. אחת מהשאלות שנדונו הייתה השאלה אם ברית נאט"ו חלה גם על המזרח התיכון. אני לא רואה איך בריטניה למשל יכולה לחזור כמעצמה משמעותית במזרח התיכון. אולי זה היה בלתי נמנע שהם יצאו, ואפילו אם ארה"ב הייתה תומכת בה, אני לא יודע כמה בריטניה עצמה הייתה מסוגלת להמשיך ולטפח שאיפות אימפריאליות. לטוב או לרע, ארצות הברית נותרה המעצמה הדומיננטית של המערב".
האם ארצות הברית יכולה להיות המעצמה שמובילה את המערב בלי מרכזי תמיכה בולטים שיראו בה כוח שמוביל מגמה חיובית בעולם? שליטת השמאל והשאננות באליטות ברחבי אירופה, כמו גם יחסן לישראל, לא ממש מעודדים בהקשר הזה.
"גם כשלפעמים המצב נראה מדכדך, ואני יכול להבין איך כיום אפשר להסתכל על המערב ולראות זאת – בהשוואה למדינות אחרות בעולם, כמו סין, שכלפי חוץ מפגינות עוצמה, אני חושב שזה לגמרי אפשרי. כשהייתי בתיכון בשנות השבעים, ומאוחר יותר כסטודנט אל תוך שנות השמונים, ממש לא היה ברור לי שארצות הברית מנצחת במלחמה הקרה. כשהלכתי ללמוד בקולג' היו לי לא מעט פרופסורים מרקסיסטים. היו בהם כאלה שהאמינו שארצות הברית בירידה, ושההחלטות בפוליטיקה הבינלאומית חייבות להיות מוגבלות על ידי ברית המועצות. היום כולנו יודעים איך המלחמה הקרה הסתיימה, אבל באותו זמן זה ממש לא היה ברור.
"ועם זאת, ארצות הברית חייבת בעלות ברית. המטרה האסטרטגית, כמו שאמרתי, היא למנוע מאיראן להפוך לדומיננטית במזרח התיכון, ולכן אנחנו חייבים את ישראל חזקה מתמיד. אנחנו צריכים את האירופים שיעשו את חלקם בפינה שלהם בעולם מול האיום הרוסי, ואת היפנים, הקוריאנים, האוסטרלים וההודים חזקים מול האיום הסיני. עלינו למנוע מהברית הנגדית, על כל השחקנים הסותרים שבה, לעבוד יחד ולהשיג את ההגמוניה שהם מעוניינים בה. רק לארצות הברית יש ההשפעה הגלובלית והחזון הגלובלי שיכול לאחד את כל השחקנים השונים האלה. זה נכון, צפויות לנו טלטלות רבות במזרח התיכון של העשור הקרוב, ואולי יותר מכך. חשוב שאתם תהיו חזקים".
