"קודם כול ולפני הכול, תודה לכם שרכשתם את הספר, אני לא מבטיחה שהוא לא יהיה גרוע… אני לא סופרת, אני אושיה. יכולתם לקנות חולצה של זארה בכסף הזה או 140 חמצוצים. פראיירים". בפסקה המשעשעת הזו, נפתח ספרה החדש של ליאל אלי אחת מכוכבות הרשת המצליחות בישראל ומהראשונות שהצליחו להפוך את הרשתות החברתיות לקריירה.
מדי יום היא מעלה סרטון חדש, מלא הומור, חן ויצירתיות שגורף לייקים ותגובות מחצי מיליון אנשים בטיקטוק ועוד חצי מיליון באינסטגרם. אלי היא גם פרנזטורית של חברות ידועות, מנחה פודקאסט הנושא את שמה ומתקרבת בצעדי ענק לעבר המסך הגדול. אבל כמו כל סיפור הצלחה, היו אתגרים בדרך. אחד מהם הוא חוויית התיכון, שבלשון המעטה הייתה לא קלה. "באיזשהו שלב הבנתי שיש לי הרבה מאוד כוח ברשתות, ובכלל. ואני יכולה להשתמש בו לטובה", מספרת אלי על הספר החדש "המדריך לתיכוניסט" שיצא לאור לאחרונה. "רציתי להביא עוד ערך לעולם, ליצור משהו מקורי משלי. התשובה הייתה ספר על טיפים שהייתי רוצה לקבל בעצמי בגיל 16. מהחוויה האישית שלי אני יודעת שהוא יכול לעזור להרבה מאוד ילדים להבין את עצמם בגיל המתסבך הזה. מתוך מי שעוקבים אחריי, בני נוער הם האחוז הכי נמוך. אז לא יצרתי את הספר הזה מתוך סיפורים שסיפרו לי בני נוער. פשוט הסתכלתי אחורה וניסיתי להבין איפה התחילו התסביכים אצלי. הבנתי שבתיכון הפכתי מילדה חסרת מודעות לנערה מתבגרת מאוד מודעת, עם תסביכי גוף ובעיות דימוי עצמי. בחטיבה הייתי לגמרי 'קלולס', בנושא הזה. זה לא עניין אותי, לא שמתי לב, אבל פתאום בתיכון הגוף מתפתח, וכל שינוי מטלטל אותך. הרגשתי שעכשיו יש לי הזדמנות לעזור להמון בני נוער. מהפידבקים שקיבלתי על הספר, הבנתי שעשיתי משהו טוב".
אבל באתגרים של בני הנוער מככבת גם ההתמכרות לרשתות החברתיות. "יש פרק שלם בספר על הנושא הזה. שקר האינסטגרם והבל הטיקטוק. אני יכולה להגיד לך שהרשתות החברתיות יכולות בקלות לגרום לחוסר הביטחון אצל בני נוער. אז היה לי חשוב גם לעצור ולהגיד להם שלא כל מה שאתם רואים זה נכון".
את לא יורה לעצמך ברגל?
"אפשר להניח שהאינטרס שלי כיוצרת תוכן הוא שהם יישארו בטלפון ויצרכו תוכן שלי, אבל זה לא נכון. בתהליך הזה, ניתקתי את עצמי לגמרי מהמשוואה וחשבתי רק על עליהם. שיתקדמו מהטלפון ויקראו. זה לטובתם. אמרו לי, תעשי גרסה דיגיטלית לספר כדי שהילדים יוכלו לשלם פחות ולקרוא את זה בטלפון. אבל סירבתי. דווקא בא לי לנתק אותם מהמסך, הם ממילא כל הזמן שם".
אלי (28) נולדה וגדלה בתל־אביב להוריה יעקב וסימין שעלו מאיראן. ילדת סנדוויץ' משלוש אחיות. כשהייתה ביסודי עברו לראשון־לציון, שם זכתה לקבלת פנים חמה, והתמזגה מהר מאוד עם ילדי הכיתה. בתיכון לעומת זאת, דברים נראו אחרת. אחת החוויות הקשות שהיא מתארת בספרה, היא אותה מסיבת יום הולדת ביום גשום, שנאלצה לבטל אחרי שורת הברזות שהגיעו ממי שהחשיבה לחברותיה. "הייתי די בודדה בתיכון", היא נזכרת, "היו לי חברים, אבל לא באמת. את ההגדרה למה זה חבר אמיתי, הבנתי רק עם הזמן. בצבא, במכללה, בעבודה, בחיים האישיים, בקריירה. החוויה של התיכון מלווה אותי עד היום. אני מודה על מה שעברתי, כי בסופו של דבר, בזכות זה יש לי גם ספר בידיים. אם הייתה לי חוויה תיכונית מושלמת, זה כנראה לא היה קורה". חוויה נוספת וקשה מאוד שאלי מתארת בספרה היא הפרעת אכילה. "כיתה י"א, תקופה של בגרויות", היא מספרת, "הייתי תלמידה שקדנית ומרוב שהייתי עסוקה בלימודים, לא אכלתי יותר מדי. יצא שפספסתי ארוחה פה, ארוחה שם. רציתי מאוד להוכיח את עצמי בתיכון, וזה בא לידי ביטוי בתעודות ההצטיינות והרים לי את הביטחון. מפה לשם התחילו להגיע גם מחמאות על הרזון. אני זוכרת שהגעתי לבית הספר, וחברה שלי אמרה לי, נו, תספרי איך רזית ככה? הבנתי שהצלחתי להשיג משהו נחשק וככה התחילו לי הפרעות האכילה. המשכתי להוריד משקל באובססיביות, עד שהגעתי למשקל מאוד־מאוד נמוך. הסתרתי את זה במיוחד מאמא שלי. הקפדתי להסתובב לידה בבגדים רחבים, שלא תראה כמה אני רזה. אבל יום אחד היא ראתה אותי בחדר, מתלבשת, וקלטה שרואים לי את הצלעות. הייתי מטר שבעים ושקלתי בערך 45 ק"ג. פחד א־לוהים. ובתפיסה שלי באותה תקופה הייתי מהממת. כי כל הבנות אמרו לי שאני מהממת. אבל מאז שאמא קלטה אותי, התחלתי תהליך של עלייה במשקל. אני לא חושבת שסיפרתי את זה. אבל אני לא אשכח את הפעם הראשונה שאכלתי קציצות ופתיתים, אחרי שנמנעתי מהם כל כך הרבה זמן. התענגתי על זה כל כך ומצד שני המוח שלי עוד פירש את זה כמאכל משמין. היה לי דיסוננס מטורף. עדיין הייתי מרמה את אמא שלי. אמרתי לה שאכלתי, למרות שלא הכנסתי כלום לפה. אחרי שניסיתי להכניס לעצמי לראש שאוכל זה טוב, התחלתי להתמכר גם לאוכל. נהיו לי התקפי אכילה, בולמוסים. לא התייחסתי לאוכל כמשהו שאמור להשביע אותי בלבד".
"אני לוקחת בחשבון שכשאני אומרת שאני מזדהה עם האידיאולוגיה והערכים של הימין, חבריי מהשמאל לא יקבלו את זה. אין מה לעשות, זו מדינה דמוקרטית וזכותנו להביע את הדעה שלנו"
זה מלווה אותך עד היום?
"למדתי להתמודד עם זה, אני הרבה יותר מודעת, מבינה מה הטריגרים שמפעילים אותי ואיך להתייחס אליהם. יחד עם זאת, אני אישה, יש לי נפילות. זה בסדר שלפעמים אני אוכלת תסביכים, אבל באופן כללי, ברוך השם, אני במצב הרבה יותר שלם היום. אני אוהבת את הגוף שלי, ומקבלת את עצמי כמו שאני. הקדשתי לכל הנושא של דימוי גוף חלק נכבד בספר, כי זה משהו שרוב הבנות חוות היום, במיוחד בעידן של הרשתות החברתיות״.
כמו בספר, וכמו באינסטגרם ובטיקטוק, גם כשאנחנו נפגשות לשיחה היא משתפת בפתיחות, לא חוששת לפגוע בתדמית הנוצצת של כוכבת רשת. "כמעט כל פרק נכתב מחוויה אישית, אם זה על ביטחון עצמי או על בעיות העצבים שהיו לי. לא הרבה יודעים את זה עליי. אבל היו לי בעיות עצבים ממש קשות. התקפי זעם של נערה מתבגרת. התפוצצתי. המזל היה שההורים שלי מיהרו לזהות את הבעיה, ושלחו אותי לפסיכולוג, להציף את הדברים, להתמודד. בכל פרק בספר למדתי את עצמי מחדש. הצפתי את הזיכרונות והפכתי אותם למועילים. כמו בטיפול״.
עובדה מעניינת שכדאי לציין כאן היא שאת שי בעלה הכירה אלי דווקא בתיכון. "התחלנו לצאת בסוף כיתה י"א, ונשארנו יחד עד סוף השירות הצבאי שלי. אבל אלו היו שנים של חוסר ביטחון. את רואה שכל החברות שלך בזוגיות, ואת ישר מחפשת לעצמך גם. זו לא הייתה זוגיות ממקום נכון. בסופו של דבר נפרדנו, רצינו לחוות, רצינו להכיר את עצמנו. הכרנו ממש כילדים. אז כל אחד הלך לדרכו ועם הזמן מצאנו את עצמנו חוזרים אחד לשניה. ברוך השם".
תקופת הצבא לא נחקקה אצל אלי רק כתקופה שבה נפרדה משי, אלא גם כתחילת המסע שלה ברשתות החברתיות. בשלב הזה, היא לוקחת אותי תשע שנים אחורה, לתקופה שנחשבת קדמונית בכל מה שקשור ליצירת תוכן. אלי שירתה אז בחיל המודיעין באגף הטכנולוגי, שכל קשר בינו לבין עולם הפרסום והבידור מקרי בהחלט. היא פתחה חשבון באינסטגרם, ויצרה בה ככל העולה על רוחה. "להגיד לך שהייתי הכי מאושרת ומסופקת בצבא? לא. ברחתי להומור ולקומדיה. עוד מהטירונות ידעתי שאני אוהבת ליצור ולצחוק. אני זוכרת שבסוף הטירונות, אני ועוד חבר עשינו מופע סטנדאפ למפקד, ואני הראשונה שהצליחה להצחיק אותו. התלהבתי. אפשר להגיד שהזיקה להצחיק אנשים תמיד הייתה קיימת. בתיכון היו בנות עם אייפון, אז הייתי חוטפת להן אותו ומצטלמת. אהבתי את זה. אהבתי לביים את המורה ולהגיד לה מה לעשות מול המצלמה, אהבתי לדבר מול העדשה. זה היה בי, רק לא ידעתי שזה יהפוך להיות הדבר שאעסוק בו".
מי שיגלול בחשבונה הגדוש של אלי עד לתחתית, יגלה את דמותה הצעירה מככבת בסרטונים חובבניים שצולמו באיכות נוסטלגית, עם חיקויים של הסובבים ומציגה תופעות יומיומיות קורעות מצחוק. "עד היום, כל סרטון בחיי זה סרטון שמדמה את המציאות, אבל מוקצן יותר", היא אומרת, "אני יכולה לספר שהסרטון הראשון שבאמת מאוד הצליח היה כשלקחתי חברים שלי מהצבא ותיעדנו מה קורה כשהמפקד יוצא מוקדם הביתה. סופרים 30 דקות ובורחים. אנשים אהבו, התחברו, זה צבר תאוצה. אבל האמת שגם המפקד נחשף אליו וחטפתי ריתוק", היא צוחקת.
וחוץ מהמפקד, איך היו שאר התגובות?
"עשיתי את זה בעיקר בשביל עצמי. לא ממש עניינו אותי הצפיות. זה עשה לי טוב. הסרטון הצחיק אותי אז העליתי אותו. ברור שהיו גם תגובות רעות. עד היום יש את 'יוסי מבת-ים' שם קוד שכותב: 'מכוערת, קרינג'ית, תפסיקי להעלות סרטונים'. אבל זה רק מדרבן כי התשוקה שלי גדולה יותר".
תגובות כמו של 'יוסי מבת־ים' גרמו דווקא לאלי להבין שלא מדובר בתחביב נחמד, אלא בייעוד. "עבדתי קשה כדי לממן ציוד ציוד צילום, קניתי לפטופ, למדתי עריכה לבד, ולא הרווחתי מזה שקל", היא אומרת. "זה פשוט עשה לי טוב. הרגיע לי את החרדות ועזר לי לצלוח את השירות הצבאי שלא אהבתי".
הסרטונים הפכו ויראליים, והיא הבינה שיש פה משהו מעבר לצחוקים שלה עם עצמה ועם החברים. "קלטתי שאני מצליחה לגעת באנשים נוספים, ויש משהו בהזדהות מאחרים שנותן המון מוטיבציה להמשיך ליצור. התגובות דחפו אותי להמשיך. אבל עדיין לא חשבתי על זה כמקצוע והלכתי ללמוד תואר ראשון בתקשורת, ניהלתי ערוצי מדיה של חברות. עד שהגיעו הקמפיינים. בראשון ובשני עדיין לא החלטתי להתמיד. אבל בקמפיין השלישי אמרתי 'אוקיי'. יש פה משהו אחר. הבנתי שאני צריכה להשקיע בעמוד שלי".
"הנוער מבלה כל הזמן ברשתות, זה יתרון מטורף. צריך להכניס את עניין ההסברה ברמת מערכת החינוך, להתחיל לדבר על זה מהחטיבה, מהתיכון. יש חד־משמעית כישלון בהסברה הישראלית"
איך את מגיבה לאנשים שמזהים אותך?
"לא מביך אותי שניגשים אליי. אני מכירה על זה תודה. רק שזה במסות גדולות, בקניון, שרצים אליי המון ילדים. זה יכול להיות קצת מוזר. אבל זה לעולם לא יעיק עליי".
ואיזה טיפ את נותנת לאושיה המתחילה?
"להתמיד, להתמיד, להתמיד. אסור להתייאש. יוצר צריך לעמוד מאחורי התוכן שלו. לא משנה כמה אנשים חושבים שזה קרינג'י ומוזר, למצוא את השפה שלו ואת הייחודיות שלו. ולהתעלם מביקורת כמה שאפשר".
לצד האהבה הגדולה שלה לרשתות החברתיות, אלי פוזלת לא מעט זמן לכיוון פורמטים אחרים. כיום היא מנחה פודקאסט וגם מתפעלת את פינת 'ריאיון ב־60 שניות' מטעם קשת 12, שבה היא גורמת לעיתונאים חמורי סבר ואנשי תרבות לגלות פנים אחרות ומפתיעות בדקה אחת בלבד. אולי זה מה שהפך את הפרויקט הקטן להצלחה ענקית, שהובילה להרבה ניסיונות התחקות ברשת. "כשקשת יצרו אתי קשר כדי להציע לי להשתתף בפורמט חדש, זה היה נורא מעומעם, אבל בפגישה איתם הבנתי שיש פה פוטנציאל למשהו מטורף. התחלנו פיילוט, ומשם זה התפוצץ. נחשפתי להמון צדדים מעניינים באנשים שראיינתי. למשל, גיליתי שניר דבורי לא כל כך קשוח כמו שהוא נראה. הוא חמוד, בן אדם טוב. אחר כך ראיינתי עוד הרבה עיתונאים רציניים, כבדים ברמות. ביום־יום אין גישה אליהם, אז דווקא זה עשה לי חשק. הם השתחררו מול המצלמה ועשינו צחוקים. בזכות זה ובזכות הפודקאסט שאני עושה, גיליתי שאני מאוד מחוברת לעולם ההנחיה והראיונות. זה עולם שמדליק אותי. נוח לי. אפילו מרגיש כמו מקום טבעי עבורי".
אף שמקור פרנסתה של אלי תלוי בלייקים וצפיות, היא מצליחה למלא את חייה באיזון בריא. "למדתי לא ללחוץ על עצמי, לקחת הפסקה אם אני מרגישה צורך. ועדיין אני צריכה אנשים סביבי שיגידו לי, די", היא מודה. "היו פעמים שהרגשתי נגיד, שאני ושי התרחקנו, ושקצת הזנחתי את הקשר בגלל העבודה והקריירה. הראש שלי היה בטלפון ברמה קיצונית. הייתי צריכה לעצור, ולתת לעצמי זום אאוט. אסור להישאב לדבר הזה. במיוחד כשיש לך זוגיות, משפחה, חברים. אני רוצה להשקיע בהם. בתור מי שנמצאת הרבה ברשתות אני יודעת שאם לא מאזנים את העולם הזה, מאבדים את התקשורת הבין־אישית".
לאחרונה השתמשה בפלטפורמה גם כדי להביע את דעתה הפוליטית על ההפגנות נגד ראש הממשלה ובקריאה להקדמת הבחירות. "קשה לי עם כל הסרטונים מההפגנה. קשה לראות את המדינה שלנו ככה. לא על זה נפלו גיבורים… בואו שנייה נתאחד נגד האויבים" היא קראה. אף שבסך הכול הביעה את דעתה, אלי חטפה ביקורת רבה וגינויים, אפילו מחבריה למקצוע. "אני לא מתחרטת על הדברים שאמרתי, אלא על האופן שבו התנסחתי", היא מודה, "כן יכולתי להתנסח שונה. מהדברים האלה אני לומדת להשתפר. מה שכן, זה לא שזרקתי פה איזושהי קונספירציה מטורפת. זאת אומרת, יש מסמכים שמוכיחים שמהדברים הראשונים שהאיראנים מבקשים מהמרגלים הישראלים, זה להסית נגד ראש הממשלה. את יכולה לראות את זה באינטרנט, בחדשות. אנחנו כבר הבנו שההפגנות האלו משרתות את האויבים שלנו באיזשהו מקום. וגם אם זה לא נכון מצידי להגיד שהאויבים הם אלה שמממנים את הקמפיינים נגד ביבי, אני חושבת שהקמפיין הזה ספציפית לא תורם שום דבר. הוא רק מקדם את האינטרס האיראני. היו הרבה אנשים מהשמאל שהסכימו איתי ואמרו שזה רק מפלג. ברור שאם אתה לא מסכים עם ביבי, אין בעיה, תביע את עצמך, זכותך המלאה, אתה במדינה דמוקרטית. גם אני אישית מסכימה איתו על הרבה דברים, ולא מסכימה איתו על הרבה דברים. פשוט לדעתי חשוב מאוד לשים לב שאנחנו לא נותנים מתנה לאויבים שלנו. ברור, לביבי יש חלק בכל הדבר הזה, ויש לו אחריות במה שקרה ב־7 באוקטובר".
זה לא קול שמקובל להשמיע בעולם הבידור.
"אני דווקא חושבת שלאחרונה מתחילים לשמוע הרבה יותר קולות. יותר מגוון. אמנים ויוצרים מרגישים בנוח לדבר גם על פוליטיקה ועל הדעה שלהם. זה חשוב. ברור שזה גם מבאס לראות שהבן אדם שאתה אוהב מביע דעה שונה משלך, וצריך לקחת את זה בחשבון. אני לוקחת בחשבון שכשאני אומרת שאני מזדהה עם האידיאולוגיה והערכים של הימין, לא בטוח שחבריי שמזדהים עם השמאל יקבלו את זה. אין מה לעשות, זו מדינה דמוקרטית וזכותנו להביע את הדעה שלנו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"על הסטורי התמים הזה שהעליתי קיבלתי הרבה מאוד הזדהות, ולצד זה חטפתי המון אש. זה דרכו של עולם. זה סיפורה של המדינה, ולכן אני כל הזמן חוזרת על המסר של אחדות. זה לא סתם, אני באמת רוצה ומתפללת שנחיה באחדות ובשלום. לא סתם נפלו כל כך הרבה חיילים, אסור שהמוות שלהם יהיה לשווא. ומינימום הכבוד שאנחנו יכולים לתת להם ולמשפחות שלהם זה לחיות באחדות, ולכבד אחד את השני".
ליוצרי תוכן ברשת יש תפקיד בהסברה הישראלית?
"הנוער מבלה כל הזמן ברשתות, זה יתרון מטורף. צריך להכניס את עניין ההסברה ברמת מערכת החינוך, להתחיל לדבר על זה מהחטיבה, מהתיכון. יש חד־משמעית כישלון בהסברה הישראלית. אני לא יודעת להגיד איפה זה נופל, אני רק מרגישה שאין מספיק מודעות. היתרון של הפלסטינים הוא שכל האזרחים מגויסים להסברה, הם לא נשענים על משרדי הממשלה שיעשו להם את העבודה. אנחנו הישראלים יותר אנשים של צחוק, של תוכן קליל. וזה בסדר. אנחנו עם שאוהב הומור וזה מחזיק אותנו בזמנים קשים, אבל אנחנו לא מגויסים וגם עושים הרבה מאוד טעויות. את יודעת כמה פעמים במלחמה ראיתי חיילים עולים ללייב עם פלסטינים? עושים לעצמם בושות ופוגמים בתדמית של ישראל. מותר לחיילים לעשות צחוקים. אבל יש הבדל. גם ככה מנסים לצייר אותנו כצבא כובש. ראיתי חייל פקל"ש (פקיד לשכה, ש"ד) שעלה ללייב עם פלסטיני, עשה מולו שרירים, ואמר לו באנגלית 'אני רצחתי פלסטינים'. זה נזק. או חייל שמצטלם עם הלבשה תחתונה של פלסטיניות. זה בא ממקום שאין בו מספיק מודעות ואין תשומת לב. הקרב התודעתי לא פחות חשוב מהקרב הפיזי. יש הרבה ישראלים שמרימים ידיים, ואומרים 'ישנאו אותנו בכל מקרה'. זה משפט מאוד עצוב בעיניי. אסור לנו להפסיק להילחם על הצדק, על האמת, ולהוציא אותם לאור. סרטוני הסברה זה חשוב, זה קריטי, והמדינה צריכה להשקיע בזה הרבה יותר״.
המאבק העיקש של אלי ברשתות השאיר אצלה חותם שלילי מאוד על הנפש. ובזמן המלחמה היא גילתה בעצמה צדדים שבריריים מאוד ופגיעים. "היום אני משתדלת לא לצפות בתוכן אנטי ישראלי. כי זה מלווה אותי ומטריד אותי ברמה האישית. בחצי שנה הראשונה של המלחמה נחשפתי רק לתוכן כזה, וזה כל כך הוריד אותי. בדרך כלל הרשתות החברתיות הן אסקפיזם, אבל יחד עם זה הן מוצפות בדברים לא נעימים. התכנים המזוויעים שראיתי בתחילת המלחמה, השפיעו עליי מאוד. הבנתי שאני צריכה לשמור על עצמי יותר. לנפש אין מחיר. יחד עם זאת לא עצמתי עיניים והמשכתי לעקוב מה קורה למדינה שלי ביום יום, מה קורה לחיילים. היום אני מתעדכנת אבל כבר לא יונקת חדשות באובססיביות ומחכה לפושים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לעיתים נדירות ההורים שלה מגיחים בסטוריז של אלי. "אמא שלי לא מתחברת לזה שאני דוחפת לה מצלמה לפרצוף. היא אישה מאוד פרטית. בהתחלה כשחיקיתי אותה היא תפסה את זה כמשהו לא מכבד. אבל היום היא למדה להבין שזה הומור ושהכול בסדר. אני מאוד אוהבת את התרבות האיראנית. היא מקרקעת אותי. המשפחתיות, המסורתיות. השמרנות. אני מחוברת אליה בהכול, ואני בטוחה שהיא תנכח בערכים שאני אנחיל לילדים שלי". דרכם היא גם זכתה לנקודת מבט על המלחמה. "אמא שלי תמיד אומרת שזה לא העם האיראני כמו הממשל. היא סיפרה לי שכשהם חיו שם, היו באים ומוציאים אותם בכוח מהבית להפגין נגד ארה"ב וישראל. אם הם לא היו יוצאים החוצה, הם היו משלמים מחיר. גם היום הרבה מהמפגינים מונעים מפחד ולא משנאה כלפינו".
לצד השאיפות והקמפיינים שהיא מנהלת ביום־יום, היא כבר מצהירה שלא ירחק היום שהמאמצים שהיא משקיעה ברשת ינותבו למאמצים מסוג אחר לגמרי. "בשלוש השנים האחרונות עשיתי שינוי גדול בעצמי", היא מספרת, "פעם הייתי צורכת הרבה ברשת. לאחרונה התחלתי לחסוך ולשים את הכסף בהשקעות. מרגע שהתחתנתי הבנתי שזה כבר לא רק אני. יש פה משפחה עתידית שצריך לדאוג לה. כיום, אני מסתכלת נטו על הרצון להתרחב ולהגדיל את המשפחה ומרגישה שלמה ומוכנה לזה. מטבע הדברים הנוכחות שלי ברשתות תרד וזה משהו שאני לוקחת בחשבון, אבל עבורי, להקים בית בישראל זה הדבר הכי חשוב ומבורך לעשות. בעזרת השם".
