חדר לידה, שעון שבת והשעות האחרונות עם אבא – תוספת הזמן של החיים

פעמים רבות אנחנו אומרים – לו רק הייתה לי עוד שעה ביממה, אם בשבוע היו שמונה ימים. אבל בחיים, לפעמים אנחנו דווקא כן זוכים לתוספות זמן כאלה. כמו השעה הקסומה בלילה שבו השעון חוזר אחורה בזמן ומעביר אותנו מימי השמש הלוהטת לימים של חורף, כמו האושר של דדליין שנדחה, כמו סיום תיכון צעיר מכולם בכמעט שנה כי נולדת בסוף השנה הלועזית, כמו רגעים קטנים של המתנה לדייט, כמו עשר דקות של שהייה בממ"ד עד יעבור זעם, כמו החיבוק מאבא שחזר לאפטר קצר בין משימה למשימה. והשנה, אולי יותר מתמיד, חצי שעה מול הנרות הדולקים והיום השמיני של החג יעניקו לנו זמן של להיות ביחד, וימלא את הלב בתפילה ותקווה שיש טוב בעולם.

זמנים לששון

התשובה האולטימטיבית לשאלה הנצחית ללמה לא כל יום שבת

// אורלי גולדקלנג

מקובל לקטר על זה, אפילו קצת לשנוא את זה, אבל האמת היא שאין תוספת זמן מבורכת יותר מחג צְמוד־שבת. נכון, האירוע דורש היערכות קולינרית נרחבת – שלא לדבר על כוננות ספיגת קלוריות שוברות שיאים – אבל אם יש מענה איכותי לשאלת "למה לא כל יום שבת" מימי ילדותנו, הרי שהוא טמון בחגים הסמוכים ליום המנוחה השבועי. הדממת הפלאפון והמחשב למשך 25 שעות שבועיות מתרחבת סביב מועדי ישראל עד לקצה גבול הדדליין, ומספקת מתיחת זמן אגדית. אפקט ההתנתקות מכל מלאכה מתוחכם עד כדי כך שהוא אף הוליד את המושג המשחרר "אחרי החגים". התחייבנו, אבל אתם הרי לא מצפים שנעמוד בהתחייבות בחודש בן עשרה ימי עסקים. אכן, השבתת מלאכת עבודה ליומיים ברציפות מערימה הררי כביסה ועומס תעסוקתי ליום שאחרי, ומי כמו קוראי מוסף זה יודע שלכל שבת יש מוצאי שבת, אבל הי – בשער הכניסה ליהדות הובטח לנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, אז אל תפריעו. זה אולי לא מתאים לכל אחד, אבל הפוטנציאל הטמון בחגים מחוברים הוא לא רק בניתוק מעול החולין אלא גם בחיבור ליתרונות הקדושה: נפשת מאז הדלקת נרות ושנצת חצי יום? הופה, קבל עוד יום חג, ותשלים את הספר שהתחלת. מתלבטת בין שני מתכוני בשר או קינוחים איכותיים? קחי עוד סט זוגי של סעודות מצווה פלוס אורחים. תלמיד או עובד במערכת החינוך? קבל בונוס אסרו חג, עלינו. מה יש? החיים האמיתיים יחכו עוד יום.

מיטיבי הלכת ידעו להעריך גם את ראש השנה המשולש, כי אין דבר כזה יותר מדי משחקי קטאן בשבוע אחד. רק קחו בחשבון שמדובר בעוד יממה של ניתוק מאירועי האקטואליה הבוערים, שנוטים להגיע לשיאים היסטוריים דווקא בשעה שאתם מקדשים.

נשרוף ת'זמן

אם נודה על האמת, יש בעולם הרבה זמן פנוי

// משה מאירסדורף

הבעיה שלי – וכשאני אומר שלי זה רק כדי שתרגישו טוב יותר עם עצמכם אבל זו בוודאות גם בעיה שלכם – היא לא מחסור בזמן אלא זמן עודף שמתבזבז על דברים שלא יקדמו אותי לשום מקום. כבר בשנת 1973 כתב דני סנדרסון את המערכון על אנשי הארון ש"העבירו את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן" ומאז זה רק הולך ומחמיר.

האירוניה היא שאנחנו מבזבזים המון זמן תוך כדי שאנחנו מספרים לעצמנו שהזמן שלנו ממש יקר כמו האנשים שמקשיבים להודעות הקוליות בווטסאפ במהירות כפולה ואת הזמן שהם חסכו הם מנצלים כדי להקליט הודעת תשובה ארוכה פי שניים.

אחד הטוקבקים הנפוצים (וגם קצת מרושעים צריך להגיד) ברשתות החברתיות הוא "מי יחזיר לי את ה־15 שניות שבזבזתי על הסרטון הזה"? בן אדם, אתה גללת את הפיד עכשיו שעתיים במקום לעשות משהו מועיל לאנושות, למי אתה בא בטענות על בזבוז הזמן היקר שלך? ומי ישמע מה היית עושה בזמן שחסכת? קורא עוד ציוץ? בוא נסכים שזה לא בדיוק כמות הזמן שהייתה חסרה לך כדי למצוא תרופה לסרטן. עזוב תיקון עולם. גם אם היינו מחזירים לך את 15 השניות היקרות האלו, לא היית מקשיב בזמן הזה לילד שלך מספר מה קרה לו בבית הספר.

בקיצור (כי אתם בטח ממהרים למשהו מאוד חשוב), לא חסר לנו זמן אלא חסרה היכולת לדחות סיפוקים ושליטה עצמית. ואם כבר אזכורים ממערכונים משנות ה־70, מי שחסר לו זמן, שיקום שעה קודם.

ימי מחלה

מגפה עולמית שקיבלנו ממנה במתנה את הזמן עם הילדה הבכורה

// חמי עמיחי

בפברואר 2020 השגרה החדשה של החיים שלנו החלה להיווצר. אני התחלתי עבודה חדשה, אשתי תמר סיימה את חופשת הלידה והתינוקת גפן התחילה מסגרת אצל מטפלת. בפורים התחפשנו לשלוש מדבקות האזהרה האדומות על אוכל לא בריא (שומן, מלח וסוכר, היה היגיון מאחורי מה שכל אחד קיבל), והייתה תחושה שיש לנו שגרה חדשה. אבל בדיוק אז נגיף השבית את העולם ושלח אותנו לעבוד מהבית ואת גפן בחזרה לחופשת הלידה.

בזמן שכל העולם נאבק בתקופה מסויטת של סגרים, מסכות, בידודים ומוות מאוד מוחשי, אנחנו שקענו בנחת בחזרה בתוך הקן המשפחתי. במהלך החודשים עד הקיץ עברנו ביחד איתה, צמוד־צמוד, את כל חוויית הגדילה שבדרך כלל קורית להורים עובדים בשלט רחוק מול המטפלת או המעון. ראינו את הצעדים הראשונים שלה, טעמנו איתה את כל המוצקים שבעולם, שמענו אותה מפטפטת ללא הפסקה (לא חדלה מאז) ויצאנו איתה לטיולים יומיים ארוכים בפארק השכונתי וביוחננוף, שניהם בטווח מאה המטרים מהבית.

לא היה נעים לנו אז להגיד, אבל המגפה האיומה הזאת שהייתה עבור כולם חרדה הייתה עבורנו הזדמנות שלא תחזור לראות את התינוקת שלנו הופכת לילדה מול עינינו. מאז שההורים העבירו את משימת הטיפול בילדיהם למיקור חוץ תמיד היה בגדילה שלהם משהו מפוספס עבור ההורה. התמזל מזלנו שאת התקופה הנוראית הזאת העברנו על שטיח הסלון יחד עם הבכורה שלנו ועם "הופ! ילדות ישראלית". בכך חופשת הלידה שהתחילה באוגוסט 2019 נמשכה כמעט ברצף עד אוגוסט 2020, ואנחנו קיבלנו במתנה את השנה הראשונה של הילדה שלנו.

מעגל השעה

חגיגות יום ההולדת שמעולם לא נחגגו העניקו לי שנה שלמה לעכל את העשור החדש שנכנסתי אליו

// אביגיל זית

בשעה 6:29 בשמחת תורה תשפ"ד הזמן עצר מלכת. ובאופן אישי וקטן, האזעקות שהעירו אותי בירושלים באותו בוקר גם בלעו לתוכן את שירי יום הולדת ה־30 שלי. כשיצאנו להתגונן מהטילים בחדר המדרגות, שבנוי בעיקר מחלונות, גם שמענו מהשכנים דיווח מתומצת על הזוועה שמתחוללת בדרום: פרצו את הגדרות, כבשו קיבוצים, יש קרבות ברחובות. מיד אמרתי לנוכחים, זאת מלחמה, 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור. איך אני יודעת? פשוט, ב־6.10 בין שקיעה לחצות של חג שמיני עצרת 1993 הגעתי לעולם, זה בדיוק התאריך היום, ובדיוק התאריך שבו הפתיעו אותנו בפעם שעברה. בחורה עם קארמה של מלחמה. החגיגות בבתי הכנסת נדמו ושקיות הממתקים נשארו סגורות אצל הגבאים עוד חודשים ארוכים. וגם אצלי, אף אחד לא נגע בעוגת היומולדת או בשאר הכיבוד בקידוש. החג יצא והחושך ירד אבל היום התארך והתארך, השעות נקפו ועדיין היינו באותו יום ממש, שהוא גם יום הולדתי. ובין רגעי האימה, השבר הכואב וחוסר האונים של אותו יום שהפך לחודשים, מדי פעם חברה או בן משפחה היו אומרים, איזה מזל שהקדמת את החגיגות לסוכות? איך הרווחת את היומולדת הזה? איך גנבנו עוד כמה רגעים מתוקים מהעולם ההוא, כשהזמן עוד היה זמן.

זמן מסך

איך שלא נסתכל על זה, כשהילדים לא רוצים אותנו איתם בבילוי בקולנוע אנחנו נהיה בסדר עם זה

// נדב מאור דניאל

נכון שיש משהו כיפי בללכת עם הילדים לקולנוע, למשל בסרטים "הקול בראש" ו"לוקה" אני די בטוח שנהניתי יותר מהילדים. אבל בואו נודה על האמת שקולנוע אינו זמן איכות עם ילד אלא המרת המסך הביתי במסך ענק, לכן כשקניתי זוג כרטיסים לקולנוע עם ילד מס' 3, וילד מס' 2 התנדב ללכת לסרט איתו במקומי, לא ממש התבאסתי. תחשבו שפתאום התפנו לכם 120 דקות פלוס הזמן של הפרסומות. ומה עשיתי בזמן שהתפנה? לא הרבה, יש לי אפליקציית סטרימינג בסמארטפון, ככה שיכולתי לראות שלושה פרקים של סדרה שעקבתי אחריה בזמן, המינוס היחידי היה שהספות מחוץ לקולנוע לא מיועדות לישיבה ממושכת.

שעות שינה

הוואקום שנוצר בין שעון מעורר לא שלילבין זה שאני כיוונתי

// תחיה קוטלרוב

ההסעה לאולפנית הייתה יוצאת ב6:45, שזו שעה מוקדמת מדי לכל הדעות. בגלל שהייתי מתבגרת, השעון המעורר כוון ל6:23. 22 דקות בשביל סדר הפעולות המינימלי כדי להגיע להסעה בזמן, להירדם בתחילת הסיבוב ולהתעורר באולפנית. מאז, ולטובת כולנו, גדלתי ועכשיו אני מנסה לפתח אורך רוח להתארגנות בבקרים. ואפילו אני מכוונת שעון מעורר לחצי שעה מוקדם יותר כדי לשתות קפה מהיר תוך כדי הבוקר. אבל כמו אז בימי התיכון, אני עדיין חולקת עם רוב אוכלוסיית העולם את השנאה לרגע הזה, בבוקר, שהשעון מעורר. החלום עוד נוכח אבל כבר אי אפשר לחזור לשינה, גם אם נמשיך להתעטף בפוך ולעצום עיניים. ולפעמים, השעון המעורר הזה הוא בכלל לא שלי, מה שלפעמים מרגיז מאוד, ולפעמים מייצר זמן לא מתוכנן ביום. רוב הבקרים מתחילים כבר בערב קודם, בזמן כיוון השעון המעורר, בתכנון סדר פעולות לבוקר למחרת, תכנון זמנים. לפעמים אני גם חושבת מה אלבש מחר ובעוד יומיים, באיזו שעה אקח את האוטובוס, מה אכין לאכול ומתי.

יש איזו ציפייה מהבוקר להיכנס לתבניות שנתתי לו, מסגרת הזמנים הקבועה מראש, שמשתנה כשאני מתעוררת לפני הזמן, משעון מעורר שאינו שלי. לאנשים אחרים בבית שעות השכמה שונות, ואני מתעוררת גם, יוצאת טרוטת עיניים לסלון, אין מחויבות לכלום, לפחות עד שיצלצל השעון המעורר שלי, ובינתיים אני על הספה יושבת ובוהה, עם קפה איטי של בוקר, זמנים שהוחרגו מתכנון היום הרגיל, ופתאום יש עוד קצת פנאי.

עת ללדת

שעון החול שנעצר רגע לפני שהונף סכין המנתחים

// גילעד גולדברג

"במקרה שרואים דם – ישר לבית חולים", זו המנטרה ששמענו לאורך ההיריון עשרות פעמים. כל רופא שאמר את זה קיבל מרעייתי וממני הנהון שאומר "הבנו", אבל לא באמת הבנו. בשבוע 39, כמעט ביום האחרון, ראיתי את הפנים שלה כשהיא יצאה מהשירותים, ורק אז באמת הבנתי. היא מלמלה משהו על דם, אני לא נתתי לאף רגש להיכנס אל הגוף וזרקתי את עצמנו בזריזות האפשרית אל תוך הרכב ובדהרה אל בית החולים. במשך יממה וחצי היינו שם בתוך חדר הלידה, והנוזל האדום המוזר הזה לא הפסיק לזרום אל רצפת בית החולים. לאורך כל אותן שעות הייתי חזק. הייתי שם בשבילה. נכון עבורה.

"בעוד שלוש שעות אנחנו עוברים לחדר ניתוח", אמרה אחת הרופאות, משל הייתה שף חיים כהן באחת מתוכניות הריאליטי, מעדכן מה הזמן שנותר. בהמשך היא הכריזה על השעתיים שנותרו, על שעה של לחיצות לפני ניתוח, והארכה קצרה של עשר דקות אחרונות 'אבל־תפעילי־את־כל־הלחיצות־שלך'.

התפקיד שלי היה למלמל תהילים, להתפלל, לחזק אותה וגם סתם לשבת ולבהות בסיטואציה. עד שהצוות הכריז: הולכים לחדר ניתוח. זה שבר אותי. הדמעות, שכנראה חיכו שעות רבות פשוט לא הפסיקו לזלוג. האחות כבר הודיעה לי שאני לא אוכל להיכנס לחדר הניתוח בגלל שזה ניתוח חירום. לא האמנתי. לא יכולתי לדמיין שלא אהיה שם ברגע לידת בני בכורי.

ואז, כשאנחנו כבר מאורגנים ונמצאים בתוך חדר הניתוח, הגיעה מתנה אחת קטנה מיוחדת במינה, הברקה של אחת האחיות המיילדות. קיבלנו תוספת זמן – בואו ניתן לו סיכוי אחרון, לצאת בוואקום. ניסיון אחד בלבד, ואם זה לא יעבוד – נלך מיד לניתוח.

המתנה הגיעה בצורת שאלה, "אם אתם מעוניינים, אם לא – ניגש ישר לניתוח". היולדת על המשבר מפורקת כולה, סחוטה, עייפה ומדממת ללא הרף, מבקשת ממני להכריע כי היא לא במקום של החלטה כזו עכשיו. אני מודיע לצוות הרפואי שאנחנו לוקחים את הניסיון הזה בשתי ידיים. בשתי ידיים מלאות.

שעון שבת

להיות אחרי התפילה בשבת בבוקר, בזמן שהאחרים רק מתעוררים

// אלישיב רייכנר

מדי שבת בבוקר, אני מייצר לעצמי שעתיים מתוקות של תוספת זמן. כן, אני מהאלה שקמים למניין שחרית המוקדם בשבת, שמתחיל בשש וחצי ומסיים בשעה שמונה, בשעה שבה רוב המתפללים הנורמליים צועדים בנחת לבתי הכנסת לתפילת שחרית. כשהם הולכים לבית הכנסת, עדיין חצי ישנים, אני חולף מולם בדרכי חזרה הביתה. בבית אני עושה קידוש, ואז מתפנק לי בשעתיים של קריאת עיתון, שקיעה בספר טוב או השלמה של דף יומי. בעידן הטלפון החכם, אין סיכוי שאצליח לייצר שעתיים שקטות ואיכותיות של קריאה כזו באמצע השבוע.

בשבתות החורף השעתיים הללו בשבת בבוקר מתוקות עוד יותר. בליל שבת חורפי הרי אפשר ללכת לישון מאוד מוקדם, כך שלא קשה לקום מוקדם בבוקר. בנוסף, שבתות החורף יוצאות כל כך מוקדם שביום עצמו אין כמעט זמן פנוי. ובכל זאת, גם בשבתות הקיץ, כשיש אחר הצהריים ארוך ובלתי נגמר, אני לא מוותר על השעתיים השקטות הללו בבוקר. ואם עד עכשיו הייתי נשמע לכם כמו זקן שנופל מהמיטה מוקדם בבוקר, חכו לפסקה הבאה. בשנים האחרונות זכיתי שבחלק מהשבתות, השעתיים הנוספות בבוקר הן לא שעות קריאה שקטה אלא שעות אקטיביות של בייביסיטר על נכדים. ההורים של הזאטוטים יכולים לבחור בין תפילת שחרית להשלמת שינה, לי זה באמת לא משנה. הם בבית הכנסת או במיטה ואני מקבל שעתיים איכותיות של סבאות בבית או בגן שעשועים. זה באמת כיף, אבל גם אם זה נשמע מעייף, אין צורך לדאוג. אחרי סעודת שבת כבר מחכה שנת הצהריים, כן, גם בשבתות החורף הקצרות. עם כל הכבוד, גם לסבאות יש גבולות: עד השנ"צ של שבת.

חיי שעה

הגילוי ששינה את מסלול חיי והעניק לי זמן שלא יחזור עם אבא

// תמר פרלשטיין קשדן

הודעת השיבוץ שלי לצה"ל הגיעה באותו היום שבו התגלה סרטן לאבא שלי. היו לי כמה שעות בודדות להתרגש מהתפקיד המיועד עד שלחץ רע מאוד טיפס לי בגרון יחד עם הפחד לאבד את אבא. אני זוכרת את הבוקר שבו ניגשתי ללשכת הגיוס ברגליים כושלות ודמעות להצהיר שאני דתייה ולבקש פטור, התביישתי כל כך שאני עושה את זה מאוחר. אבל ידעתי ידיעה גמורה שלא אהיה מסוגלת להתרחק עכשיו מהבית ולא להיות שם איתו. חיפשתי את תקן השירות הלאומי הפנוי והקרוב ביותר לבית ולשם השתבצתי.

במהלך השירות לא הייתה לי תחושת שליחות ולא הרגשתי לרגע סיפוק מהעבודה. הלב שלי היה שבור על חלום שנגנז ועל סיוט שאולי יתממש. ובבית הזדחלה לה שגרה של אבא ואני מבלים הרבה זמן ביחד, מדברים על החיים עד כמה שהבנתי אז בגיל 18. הולכים לטייל בשכונות העיר שהוא אהב כל כך ותוך כדי הליכה הוא מספר לי מה צריך שיקרה כשהוא ימות. ואני בגרון חנוק מוחה שמה פתאום, הוא בטוח יחיה, אבל בעומק הלב הרועד חרטתי כל מילה שהוא אמר לי. וככל שהזמן שלנו התארך הצלחתי גם אני לפתוח בפניו את הלב על האימה בלאבד אותו, על החיים שלא אוכל לחיות בלעדיו וגם על זה שהוא האבא הכי טוב בשבילי ואני אוהבת אותו כל כך. והוא בדרכו הרגועה הרגילה השיב לי דבר־דבר והשביע אותי להמשיך לחיות ולדרוך גם בכל המקומות שיכאבו לי בחסרונו. שנתיים וקצת חלפו, בתקופה שהייתי אמורה להשתחרר אבא נפטר. אבל אם יש משהו שמחזיק אותי מאז ועד היום 26 שנה אחרי, זה הזמן הזה שהיינו יחד ברע ובטוב.

שעון עצר

מאז פרוץ המלחמה אני משתדלת לא להשאיר רגע אחד פנוי

// אביה רוטשטיין–לוי

האמת היא שמאז תחילת המלחמה אני יותר מקצרת ממאריכה, בקטע חסר סבלנות. חמש דקות מקסימום לשיחת טלפון, הודעות מתומצתות בווטסאפ, לא קוראת ספרים, אוכלת מול המחשב. על הביס האחרון של הארוחה אני כבר מרימה את הצלחת ותוך כדי לעיסה כבר חצי שוטפת, הולכת לשירותים ולוקחת בדרך חולצה לכביסה, יוצאת לסידורים רק כשמצטברים כמה באותו אזור. דוחסת את הזמן שלא יתפנה חלילה, שלא יישאר זמן לחשוב. האמת היא שאני לא רוצה לחשוב, לא רוצה להיזכר, וממש לא רוצה תוספת זמן. משאירה את הלו"ז צפוף־צפוף שלא תזדחל לרגע מחשבה על מטולה החרבה, על רומי במנהרה. על הפער ההזוי הזה של החיים שממשיכים עם עוד כל כך הרבה תיקים כבדים שהאנשים שסביבי מעמיסים עליהם לאחרונה.

חנוכה הוא חג שמן. תוספת סוכר, תוספת ריבה ותפיחה ושמן, ותוספת אור וביחד בתוך החורף. אבל לפעמים יש איזו צרימה בזמן הזה. לפעמים הוא גם צמצום. לפעמים כמו השנה אני מבקשת להתנחם בנרות, אפילו בנר. לתת ללב המכווץ טיפה אור, לא לבקש ממנו יותר ממה שצריך. נר אחד קטן ויפה זה לגמרי מספיק. אין צורך להרחיב.