רגע אחד אני בבית קפה בתל-אביב, ושעתיים קדימה בקרב בלב עזה

"לא הבנתי עד כמה אני נשואה לצה"ל", מספרת אליה עתאלי, בת 26 מאפרת, על חוויית המילואים. "ככל שעברו ימי המילואים אני מבינה שאצלי זה מתנקז בעיקר לשני אתגרים: הראשון הוא הדיסוננס הגדול של השילוב בין החיים האזרחיים לאלו בצבא. גם המילואים שעשינו לפני המלחמה היו אינטנסיביים, אבל במלחמה יש הרבה יותר מורכבות, ועם הזמן הניגודיות הפכה להיות יותר משמעותית. אני רגע אחד יכולה להיות בבית קפה בתל־אביב, ושעתיים קדימה אני יכולה למצוא את עצמי באמצע קרב בלב עזה. האתגר הנוסף נובע מהתחושה שנתקעתי בזמן. בדרך כלל כשאנחנו גדלים ומתקדמים אז משהו משתנה – התפקיד, הלבוש, הדיבור. אבל במילואים האלה פתאום קלטתי שאני באותה מציאות כמו בגיל 18. ואני זוכרת איזה רגע שאמרתי, הלו, אני עוד יומיים בת 26, איך זה הגיוני שאני עדיין באותה סיטואציה בדיוק?"

בגיל 18 התגייסה עתאלי לצבא כפרמדיקית, אז נדרשה לחתום על "דין אישה כדין גבר", מה שמחייב אותה לעשות שירות סדיר באורך מלא, ולהתחייב לכל שנות המילואים שיבואו אחר כך. לצד האתגרים, עתאלי מגיעה בכל פעם למילואים עם הרבה נוכחות, ועושה כל מה שצריך כדי להרים את האווירה. "אני באה לחזק. כל המילואים אני מדברת על כמה שאנחנו טובים. בתחילת המלחמה הייתי גם משתפת ברשתות החברתיות, עושה הסברה בארבע שפות, וזה הגיע לחשיפה גבוהה מאוד. במשך כל חמשת החודשים של התמרון בסבב הראשון, מה ששידרתי היה עוצמה ורעילות". ואז, אחרי שחזרה לאזרחות שוב, הגיע הצו הבא. ושם היא נשברה. "לסבב הראשון נחתּי מטיול של שנה וחצי בעולם, וכשהשתחררנו התחלתי מכינה לקראת תואר ראשון. פתאום אני מקבלת צו שמונה ל־87 ימים של תמרון בעזה. כשראיתי את הצו הזה פשוט התחלתי לבכות. אמרתי לעצמי, בוא'נה, זה לא הגיוני, אני עובדת כל כך קשה כדי לחזור לחיים ופתאום שואבים אותי בחזרה. לא ידעתי מאיפה יהיו לי כוחות".

"נתקעתי בזמן. בדרך כלל כשאנחנו גדלים ומתקדמים אז משהו משתנה – התפקיד, הלבוש, הדיבור. אבל במילואים האלה פתאום קלטתי שאני באותה מציאות כמו בגיל 18"

רגע המשבר הזה הביא את עתאלי לשאול את עצמה בכנות האם היא מעוניינת להתייצב שוב. "בערך שבוע לפני הצו, אני מרגישה מועקה בחזה. אנשים מדברים איתי ואני מתחילה לבכות, אני מבינה שאני לא בטוב. אז אבא שלי, שתמיד הכי מחזק אותי, שאל אותי 'תגידי, את בסדר עם זה?'. זו הייתה הפעם הראשונה שהתלבטתי באמת. יום לפני התמרון סימסתי למפקד שלי שאני לא מסוגלת להגיע מחר למילואים. הוא היה בשוק – אני הכי 'צהובה' שיש. אמרתי לו שאני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי, שנתתי מעצמי מספיק. אני כל כך צריכה לחזור לחיים שלי שאני פשוט לא מסוגלת, אני מפחדת, פשוט ככה".

בסופו של דבר, המצפון של עתאלי לא אפשר לה להבריז. "זה רק אני ועוד שני רופאים, אנחנו כל הצוות הרפואי של גדוד שלם, אין מישהו אחר. זה באמת היה סבב קשה. בימים האחרונים בקושי תפקדתי, הייתה לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות. ביום האחרון, כשיצאנו החוצה, נפצעתי. בדרך לבית החולים אמרתי לרופא, שהוא גם המפקד הישיר שלי: 'תדע לך שלמרות הכול, אני ממש שמחה שבאתי לסבב הזה'".

הפציעה שלחה את עתאלי לרענון בבית של ההורים, שעזרו לה בהרבה דברים. "היה בזה משהו מיוחד. ובכלל, מאוד שמחתי להיות בחוץ, לדעת שסיימנו עם זה. מאז, עבר בערך חודש, אני מנסה לצמצם את הפער. יש גם אתגר גדול בחזרה לחיים. פתאום דברים קטנים שאף פעם לא הפחידו אותי, מפחידים. להיות לבד, לחזור לטוס לחו"ל, הפער שתפסתי בלימודים, זוגיות. הכול מלחיץ אותי".