"כשאני רואה מה רקדנית עומדת יכולה לעשות אני נשברת – ומתגברת"

"קומה רביעית במעלית, משם תעקבי אחרי המוזיקה", מדריכה אותי תומר מרגלית כשאני מחפשת את הסטודיו. ואכן, הצלילים מרחפים מתוכו אל בניין המשרדים כאילו נגזרו מסיפור אחר. חלל הסטודיו עצמו יפהפה: הקיר החיצוני כולו חלון שממנו ניבטים שמי גוש דן, והקיר הפנימי כולו מראה שמשקפת אותם. הרושם המתקבל הוא שמישהו הצליח איכשהו ללכוד את השמיים בתוך חדר. ואולי זה הולם: כשמרגלית רוקדת נדמה שהיא מרחפת באוויר, למרות השיתוק שמרתק אותה לכיסא גלגלים.

מרגלית, 29, חזרה בחודש שעבר מצ'כיה עם שלוש מדליות זהב: אחת אישית, שהכתירה אותה בפעם השנייה כאלופת אירופה בריקוד על כיסא גלגלים, ועוד שתיים שקיבלה יחד עם שותפהּ (העומד) אוראל כלאף, כאלופי היבשת בקטגוריית הריקודים הלטיניים ובקטגוריית הפריסטייל. בזו האחרונה הם נעו לצלילי השיר "הוריקן", שייצג את ישראל באירוויזיון האחרון, וביצעו ריקוד שיצרו כדי לעורר מודעות לגורל החטופים המוחזקים בעזה. "עלינו על הפודיום עם התלבושות והאיפור, שכלל כתמי דם על הפנים, ושרנו 'התקווה'. זה היה מרגש מאוד", מספרת מרגלית. מלבד הישגיה בתחום הריקוד התחרותי היא הופיעה בשנים האחרונות על מגוון במות מכובדות, ובהן טקס המשואות ב־2022 וטקס הפתיחה של המשחקים הפאראלימפיים של פריז 2024.

כשהחלה לרקוד, כילדה בת שלוש, היא עמדה על רגליה. "הייתי חלק מלהקה והופעתי במחזות זמר", היא מספרת. "קרוב לגיל 14 תקפה אותי מחלה אוטואימונית, שגרמה לי דלקת בעמוד השדרה. השדר לרגליים נחסם, מה שהוביל לשיתוק. בהתחלה לא ממש הבנתי מה קורה לי. כשהצגתי את עצמי בבית החולים, אמרתי: אני תומר, ותוך כמה ימים אני משתחררת", היא מחייכת. "באחת הפגישות עם הרופא שאלתי אותו מתי אוכל לחזור לרקוד. הוא הסתכל עליי ואמר: 'את לא תחזרי לרקוד'. יצאתי משם בוכה – לא בגלל כל המשמעויות שמסביב, לא כי אהיה מוגבלת ולא אוכל ללכת, אלא רק מפני שלא ארקוד יותר. ריקוד היה החיים שלי".

בהתחלה סירבה לקבל את האבחנה, וכשהמורות למחול בבית הספר הציעו לה לרקוד בכיסא גלגלים, היא לא הסכימה אפילו לשקול את הרעיון. "אמרתי להן: 'ממש לא, אני לא מוכנה לשמוע על זה. עוד מעט אחזור ללכת ולרקוד על הרגליים, אני לא מתכוונת לרקוד בכיסא'. מבחינתי, כל החיים היו בהמתנה עד שאוכל שוב ללכת. לא רציתי להתקדם בשום דבר. כשהיו מפגשים ופעילויות של הכיתה, לא השתתפתי בהם. לא רציתי גם לחגוג את יום ההולדת שלי".

מי שסייע לה לחזור לאט־לאט לשגרה במתכונתה החדשה, היה המוזיקאי והבמאי אמיר פרישר גוטמן ז"ל, שאותו הכירה כשהופיעה לצידו עוד לפני השיתוק. "אמיר אמר לי: אני בא, אני מוציא אותך. הוא היה יושב שעות ומשכנע אותי, ובאמת בזכותו יצאתי. הגעתי לל"ג בעומר, לחגיגות עם החברים".

אבל גם אחרי שהשתלבה מחדש בחיי החברה ובלימודים, עולם המחול נשאר בעיניה נחלתם של ההולכים בלבד. כשהייתה בכיתה י' ניגש אליה נער מכיתה י"ב, אלון כשדי שמו, והציע לה לרקוד איתו. "הוא הכיר את העולם של ריקוד בישיבה, כי הוא התנדב במסגרת שבה היו רקדנים כאלה. לקחתי את זה קשה. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי: מי הוא חושב שהוא, אני בכלל לא מכירה אותו, איך הוא מעז". מההצעה לא נולד ריקוד משותף, אבל התחילה זוגיות שנמשכת עד היום: השניים נישאו לפני כארבע שנים, והם מתגוררים בנס־ציונה.

אף שהייתה פטורה מגיוס, מרגלית התנדבה לשירות צבאי של שנתיים. "אבא שלי, דרור מרגלית, היה סגן־אלוף במילואים. הוא השריש בנו ערכים של אהבת הארץ ועשייה למען האחר. בזמן השירות ניגשה אליי מישהי מההתאחדות לספורט נכים, ואמרה לי: 'בואי, נסי לרקוד, מה אכפת לך? רק תנסי! בשבילי! אם לא יהיה לך טוב, תיקחי את הכיסא ותתגלגלי משם'. הגעתי לבית הלוחם בתל־אביב ועברתי לכיסא ריקוד. המאמנת שלי ילנה פייטליכר הפעילה את המוזיקה – ואני פשוט התאהבתי מחדש בריקוד. הבנתי שם שספורט זה ספורט, לא משנה אם אתה יושב או עומד. היה מרגש לחזור להופיע, התגעגעתי לזה".

קצת יותר משנה אחר כך היא טסה לגרמניה, לתחרות הראשונה שלה. "בסוף התחרות הכריזו את שמות המנצחים: מקום שישי, מקום חמישי וכן הלאה. מגיעים לשני, ואני אומרת לעצמי: כנראה לא הגעתי לאחד המקומות הגבוהים, לא נורא, תחרות ראשונה. ואז אני שומעת: 'במקום הראשון, מרגלית תומר'. אפילו לא ידעתי מה עושים. המאמנת שלי דחפה אותי: עלי כבר על הפודיום!"

כשאני רואה מה רקדנית עומדת יכולה לעשות ואני לא, אני חושבת איך אפשר לפצות על זה אבל אני גם נשברת. מותר להישבר, אבל הדבר הכי חשוב הוא למצוא איך את מתגברת ויוצאת מזה

מדליית הזהב הבלתי צפויה הזאת גרמה למרגלית להיכנס למסלול מחייב של ספורטאית מקצועית. "התחלתי לבנות לעצמי תוכנית אימונים מסודרת, מה אני עושה כל יום, על מה אני עובדת, מה אני אוכלת. העיסוק הזה מילא אותי בתחושת מסוגלות – אני מציבה מטרה לנגד עיניי ולא מוותרת לעצמי".

לפני כשש שנים אביה נפטר, והאבל דחף אותה להתמסר לקריירה ביתר להט: "רציתי שהוא ימשיך להיות גאה בי. ידעתי שהוא ירצה שאעשה את מה שעושה לי טוב".

מה את מרגישה ברגע היציאה לבמה, מול קהל שמחכה לראות מה תוכלי לעשות בכיסא הגלגלים?

"אף פעם לא היה לי פחד במה. ברגע שאני רואה את הקהל, זה ממלא אותי. אני תמיד מרגישה: איזה כיף, זה הרגע שלי".

///

אז איך נראה ריקוד בכיסא גלגלים? קשה לתאר מחול במילים, ואני יכולה בעיקר לקוות שהכתבה הזאת תמריץ אתכם לחפש ולצפות בעצמכם, ובכל זאת אנסה. פלג הגוף התחתון כבול אומנם אל הכיסא, ובכל זאת הגוף נע, והמיומנות הגבוהה בשימוש בגלגלים גורמת להם להיראות כמחליקים באוויר. פלג הגוף העליון מפצה על הקיפאון החלקי, בתנועה זורמת ומכשפת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. הראש, הזרועות והחזה זזים בתיאום מושלם ובמהירות המחשבה, ואוסף התנודות והמחוות מלא בהבעה ובקסם.

איך שופטים ריקוד בכיסא גלגלים? מה הפרמטרים לציון?

"זה קצת כמו שיטת הניקוד להתעמלות אמנותית באולימפיאדה. יש כמה קטגוריות: מוזיקליות, רמת מורכבות וקושי, כוריאוגרפיה והבעה. השיפוט מתייחס גם לזרימה של הכיסא. זה משהו שאנחנו עובדים עליו: אם הריקוד טוב מספיק, הצופה מפסיק לראות את הכיסא".

למרות טעמה המתוק של הזכייה באליפות אירופה, החוויה בצ'כיה לא הייתה נטולת טעם לוואי: המשלחת הישראלית נתקלה שם ביחס שלילי מצד המשלחות האחרות, על רקע אירועי המלחמה. "היו משתתפים שלא היו מרוצים מהנושא שבחרנו להעביר. ברגע שהגענו, הרבה אנשים ממש הפנו לנו את הגב – או את גב הכיסא. לא היה קל לראות את זה, אלה אנשים שהחשבנו כחברים שלנו, אבל זה החדיר בנו יותר מוטיבציה".

אוראל כלאף, הפרטנר של מרגלית, משתף ברגע מלחיץ שחוו. "ברבע הגמר של התחרות ליחידים באתי לתמוך בתומר, ורגע לפני העלייה לבמה היא לחשה לי: 'יש שם ראש משלחת שמצלם אותנו. כנראה אנחנו עומדים למות, קח בחשבון'. ואז היא הלכה לרקוד סמבה".

"לא אמרתי למות!" מרגלית מוחה, "ראיתי שהוא צילם אותנו באופן לא רגיל, והיה נראה שהוא שולח את זה הלאה. היינו שם רק שנינו, ואמרתי לאוראל: אני לא מרגישה בטוחה. לא ידעתי אם אותו אדם רק רוצה לצחוק עלינו, או שהוא מזמין אנשים לבוא למקום, והסיטואציה עלולה להתפתח לאלימות".

כלאף ממשיך: "כשתומר ירדה מהסמבה להפסקה של דקה וחצי לפני הסגנון הבא, היא אמרה לי: 'דבר עם האבטחה, אנחנו צריכים פה ככה וככה', ועלתה לרקוד צ'ה־צ'ה־צ'ה. כשירדה שוב, היא אמרה לי: 'לא דאגת לזה! תן לי את הטלפון', ואז התקשרה למי שצריך ועלתה לרקוד רומבה. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי את תומר לחוצה במופע, אבל זה גם מראה את רמת המיומנות שלה, איך תוך כדי הריקודים ברבע הגמר היא דאגה לביטחון של המשלחת".

בכל שנה מתקיימת לסירוגין אחת משתי התחרויות החשובות – אליפות אירופה או אליפות העולם בריקוד בכיסאות גלגלים. הזכייה באליפות אירופה 2024 הגיעה לאחר שבשנה שעברה המשלחת הישראלית נחלה אכזבה, כשנאלצה להישאר בארץ ולא להשתתף באליפות העולם. "היינו אמורים לטוס בדיוק בתקופה שבה יצאה לפועל העסקה לשחרור חטופים", מספרת מרגלית. "אלה היו ימים מסוכנים, ויומיים לפני הטיסה קיבלנו הוראה לא לצאת מהמדינה. זה היה קשה מאוד: התאמנו כבר לאליפות, השקענו את כל המשאבים והזמן למען המטרה הזאת, השתתפנו בכל התחרויות המשניות, ורצינו דווקא לצאת החוצה ולהגיד בגאווה: עם ישראל חי! הגעתי ליושב ראש בית הלוחם ואמרתי: אני ספורטאית, והתפקיד שלי הוא לייצג את המדינה. אנחנו רוצים להראות שמדינת ישראל עדיין עומדת על הרגליים! אבל לא אישרו לנו לצאת". ביטול הנסיעה בשנה שעברה לא ריפה את ידיה או את גלגליה של מרגלית, ועיניה בורקות כשהיא מדברת על האימונים לקראת אליפות העולם שתתקיים בשנה הבאה. "אני מחכה לזה בקוצר רוח", היא אומרת.

כמי שכבר מחזיקה בתואר אלופת אירופה, הצורך להגן עליו יוצר איזשהו לחץ?

"זה רק מעלה חיוך. קשה להלחיץ אותי, האתגרים מחדירים בי מוטיבציה, והמחשבה על הפודיום מעוררת בי רק גאווה".

///

בתחילת דרכם המשותפת, כלאף עדיין מִקבל: הוא השתתף לצד מרגלית בתחרויות ריקוד על גלגלים, אך המשיך לרקוד גם בתחרויות רגילות, עם רקדנית "עומדת". לאחר תקופה מסוימת החליט להתמקד בעבודה עם מרגלית בלבד. השניים הופיעו יחד על במות רבות בארץ ובעולם, ולפני כמה חודשים שכרו סטודיו משותף לאימונים שלהם ולהנחיית רקדנים נוספים.

איך התחיל החיבור ביניכם?

מרגלית: "אחרי אליפות העולם של שנת 2022 החלטתי שאני רוצה להתמודד בעוד קטגוריות – לא רק כיחידה אלא גם עם פרטנר. בדיוק אז פנה אליי הבמאי של טקס המשואות וביקש שאופיע שם בריקוד זוגי. הוא אמר לי: תבחרי בן זוג. אוראל הופיע באותה תקופה ב'רוקדים עם כוכבים' עם עדן פינס. התקשרתי אליו בדיוק כשהם היו באמצע חזרה, ושאלתי אם הוא רוצה להשתתף איתי בטקס המשואות".

שאלתי את הרופא מתי אוכל לחזור לרקוד, הוא הסתכל עליי ואמר: 'את לא תחזרי לרקוד'. יצאתי משם בוכה – ולא כי הבנתי שאהיה מוגבלת ולא אוכל ללכת. אלא כי הריקוד היה החיים שלי

כלאף: "זה היה כבוד ענק. קודם כול לרקוד עם תומר, ומעבר לכך – להופיע בטקס הכי גדול שאפשר להשתתף בו בארץ. תוך כדי החזרות היא אמרה לי: 'אתה יודע, יש בזה גם תחרויות. זה ממש ספורט'. כבר היה לי אז ניסיון של עשר שנים כרקדן, אבל לא ידעתי שקיים דבר כזה. בגלל זה חשוב לנו כל כך להתחרות, לפרסם, לשתף, להעלות את המודעות לתחום, שאנשים ידעו שזה קיים. יש לנו פה אלופת אירופה".

"אלופי אירופה", מתקנת מרגלית, וכלאף צוחק וממשיך: "יש לנו ממש כאן מישהי שמובילה בתחום הזה בעולם. לא הגיוני שאפילו הרקדנים הפעילים בארץ לא יודעים על קיומו של הענף".

איך אתה חווית את המעבר בין השותפות השונות – זו שעומדת וזו שיושבת?

"כשהתחלנו, חששתי להגיד לתומר משהו, לתקן אותה או להעיר הערות. כשאתה רואה מישהי רוקדת על כיסא, ועוד מישהי ברמה שלה, זה נראה מדהים וגם קשה כל כך, שונה מכל מה שהכרתי. לאט־לאט זה התנרמל, והתחלתי להרגיש יותר בנוח לתת הערות, לשאול אם אפשר להגביר את הקצב, או להוסיף עוד סיבוב, או אם אפשר לעשות את ההפלה הזאת או ההרמה הזאת. אנחנו כל הזמן חוקרים מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר. תומר חוקרת את עצמה, היא מפצה בעזרת פלג הגוף העליון על מה שהיא לא יכולה לעשות בפלג הגוף התחתון. זה מדהים, רקדנים עומדים לא מסוגלים לעשות את מה שהיא עושה".

כשאתם עושים הרמות, איך אתה מצליח להחזיק את המשקל שלה ושל הכיסא יחד?

"גם עם בת זוג עומדת וגם עם יושבת, האישה עושה בהרמות את רוב העבודה", כלאף משתף אותי בסוד מקצועי. "זה נראה שהגבר מרים, אבל יש נקודות אחיזה ותמיכה שהרקדנית משתמשת בהן. תומר חזקה מאוד, היא נשענת עליי ומרימה את עצמה, ולי נשאר רק ליישר את הרגליים".

///

בריקוד שביצעו באליפות אירופה, מרגלית וכלאף עולים לפרקט המבהיק בבגדים מלוכלכים וקרועים. עיניהם מכוסות, ידיהם קשורות. ברקע נשמעות התנשפויות – צלילי הפתיחה של השיר "הוריקן". מרגלית מתגלגלת לאט, כלאף כושל ונופל לפניה, וכך הם נכנסים אל עמדת הפתיחה של הריקוד. כשמתחילות להישמע מילות השיר, מתחילה התנועה. מתואמת, מבריקה, אסתטית וחלקה. ההנגדה בין היופי שבה לבין התלבושות והנושא הכואב, מדגישה את הסיפור היטב. עם התקדמות הריקוד, כיסוי העיניים יורד והידיים מותרות, אבל מרגלית כמובן נשארת בכיסא – מה שלתחושתי מעצים את המסר על החטופים, שעדיין כבולים שם.

איך נולד הריקוד הזה?

"בכל שנה צריך להחליף את הריקוד שמבצעים בתחרויות", מסבירה מרגלית. "צריך לבחור מוזיקה ולבחור את הסיפור שהריקוד מעביר. היה לנו חשוב לספר לעולם מה קרה באמת ב־7 באוקטובר, להשתמש ביכולת ובפלטפורמה שלנו בשביל להעלות את המודעות ולרקוד למענם. שמענו את השיר של עדן גולן, והבנו שזה זה. בתור התחלה עשינו התנסות עם המוזיקה, אימפרוביזציה, וראינו שזה מתחבר מאוד". בעזרתה של  המאמנת פייטליכר, השניים בנו את הכוריאוגרפיה יחד. השחקן תומר קאפון גויס על מנת לסייע באלמנטים התיאטרליים ששולבו בריקוד.

עוד לפני שיצאו לאליפות אירופה, מרגלית וכלאף הציגו את הריקוד במסגרת הופעתם כאורחי כבוד בתחרות ישראלית. הסרטון מהמופע ההוא התפוצץ ברשתות, והשניים הוזמנו להעלות את היצירה על במת "רוקדים עם כוכבים" – שם אחת השופטות היא לאה ינאי, שאחותה מורן סטלה נחטפה לעזה ושוחררה בעסקה. הסרטון הזה כבר זכה לוויראליות עולמית. "זו התרומה הקטנה שלנו להסברה", אומרת מרגלית. "בתחילת המלחמה פעלנו בתחום הזה הרבה. חברי המשלחות ממדינות אחרות שאלו אותנו: 'אתם בסדר? מה קורה אצלכם?'. היה לי טקסט כתוב שמסביר בפירוט מה קרה ב־7 באוקטובר, והייתי שולחת אותו לכל מי ששאל. שיהיו חשופים, שיבינו, שיהיה משהו שיאזן את הדיסאינפורמציה שמתפרסמת בעולם".

באוגוסט האחרון כבשה מרגלית פסגה נוספת כשהופיעה בטקס הפתיחה של המשחקים הפאראלימפיים בפריז, לצד אנסמבל של כ־150 רקדנים מהטובים בעולם. "קיבלתי הודעה באינסטגרם שרוצים אותי למופע הפתיחה ושאשלח חוזה", היא מספרת. "בהתחלה זה נראה לי פייק מוחלט. שלחתי את אח שלי לחקור קצת על מי שפנה אליי, והתברר שהוא במאי גדול וכוריאוגרף נחשב. מאוחר יותר הבנתי ששאר הרקדנים עברו כמה אודישנים בשביל התפקיד, ולנו פשוט הודיעו: 'היי, התקבלתם! רק תבואו!'. אפילו לא היינו חולמים לנסות".

למופע קדמו שלושה חודשים אינטנסיביים של אימונים וחזרות. "זו הייתה חוויה מדהימה: להכיר את הרקדנים הטובים בעולם, ועוד להתאמן בתוך דיסנילנד. כל בוקר את קמה ורואה מהחלון את הנופים של הפארק. מצד שני, במקום לעלות על רכבות ההרים, את הולכת לאולם האימונים ולא יוצאת ממנו כל היום. גרנו בתוך דיסנילנד שלושה חודשים, ובכל התקופה הזאת יצא לנו להסתובב שם כתיירים רק פעם אחת".

מרגלית שיתפה בחשבון האינסטגרם שלה חוויות רבות מהשהות בפריז. באחד הסרטונים היא מתארת איך נאלצה לעלות על שבע רכבות שונות כדי להתנייד בתוך העיר ולהגיע לפגישה בארמון ורסאי – מיקום מרכזי ופופולרי, אך כמעט ללא תחבורה נגישה שמובילה אליו. את הקשיים האלה היא פוגשת כמובן גם כאן בארץ. "זה דבר שקשה לראות כשעומדים על הרגליים. יש המון מדרכות והמון מקומות לא מונגשים, נהגים רבים תופסים חניות נכים. אנשים חייבים להבין כמה זה דרמטי: אם אני לא אמצא חניה, אני פשוט אסע הביתה ולא אצליח לעשות את הפעולות היומיומיות הכי פשוטות. ואם כבר יש חניה, לא תמיד יש כניסה נגישה. ואם כבר הצלחתי להיכנס, לא תמיד יש שירותים. זה צורך כל כך בסיסי! היו פעמים שחיפשתי במשך שעה שלמה שירותים נגישים".

החשיבות של ההנגשה הולכת ומתגברת בצל מלחמת חרבות ברזל. על פי נתוני משרד הביטחון שפורסמו בסוף אוקטובר 2024, מתחילת המלחמה קלט אגף השיקום כ־12 אלף פצועי צה"ל וכוחות הביטחון, חלקם יישארו מרותקים לכיסאות גלגלים. "אולי עכשיו בתי עסק ישאלו את עצמם: מה אנחנו צריכים לעשות כדי שכולם יוכלו להיכנס אלינו ולהרגיש בנוח כאן?" אומרת מרגלית. "נושא ההנגשה הפך לקריטי מתמיד. הלוואי שאנשים יפתחו את הלב שלהם וירצו שנשתלב בחברה. נסו לחשוב על קרובים שלכם שנפצעו, תנו גם להם להיות חלק מהמרחב הציבורי.

"נושא ההנגשה הפך לקריטי מתמיד. הלוואי שאנשים יפתחו את הלב שלהם וירצו שנשתלב בחברה. נסו לחשוב על קרובים שלכם שנפצעו, תנו גם להם להיות חלק מהמרחב הציבורי"

"הרבה נהגים חונים על הפסים הלבנים שצמודים לחניית הנכים", היא ממשיכה לפרט את האתגרים הנערמים בפניה בכל יציאה מהבית. "אנשים לא מבינים שהאזור הזה מיועד לרמפה שלי שצריכה להיפתח כדי שאיכנס לרכב. כשמישהו חונה צמוד מדי, אני לא יכולה להיכנס עד שהוא יגיע ויצא מהחניה". גם התעשייה שהתפתחה סביב תווי הנכה מקוממת אותה: "יש תופעה רחבה של אנשים שרוצים לחסוך כסף על חניה, ופשוט משיגים תו כזה". וכשהם תופסים את חניות הנכים במקומות ציבוריים, לאנשים כמו מרגלית אין גישה אל היעד.

מאז 7 באוקטובר היא ביקרה פעמים רבות במחלקות השיקום ונפגשה עם פצועים. "צריך לתת לכל אחד את הזמן שלו", היא אומרת. "אני רואה אנשים שרוצים לעזור ולדחוף; צריך להבין שלוקח זמן לעכל את הסטטוס החדש. בינתיים כדאי לקבל, לחייך, להכיל".

///

כשמדברים עם מרגלית – או כשצופים בה רוקדת – נוטים לשכוח את הסתירה בין המילים "ריקוד" ו"כיסא גלגלים". איך פוגשת התנועה המשוחררת את הרצועות שרותמות את הגוף לכיסא? איך מחזיקים את הקו שנמתח בין החופש שבריקוד לבין המגבלה? כשאנחנו מעמיקות בשיחה, מרגלית פותחת את הלב ומספרת על הבחירה האמיצה בתחום אמנותי שמעמת אותה עם מכשולים בכל יום מחדש.

"לוקח הרבה זמן להבין איך לנוע בכיסא ריקוד. איך להזיז את הכיסא עצמו, איך לפתח את הקואורדינציה שהריקוד הזה דורש ולחוש בטוחים בתוכו. אי אפשר להשתחרר כשאת מרגישה פחד מליפול. כיסא ריקוד עובד בצורה שונה מכיסא גלגלים רגיל, וזה כמו להתרגל לנהוג ברכב אחר. השיתוק שלי הוא מהסרעפת ומטה, וזה אומר שאני צריכה רצועה שתרתום אותי גם ברגליים וגם בבטן. אני כל כך קשורה לכיסא", היא צוחקת. "לקח לי זמן להבין מה אני צריכה כדי להרגיש נוח מספיק, ולהביא את המקסימום שלי. כדי להגיע לרמה כזאת של שחרור צריך ללמוד. הייתי יושבת שעות מול המראה ומנסה להבין איך לנוע בזרימה. אני חושבת שריקוד הוא הספורט הכי משוחרר שיכול להיות. ברגע שאני עולה על כיסא הריקוד, אני חופשייה".

אילו קשיים את חווה באימונים ובהופעות?

"יש קשיים כל הזמן. למרות הרצועות אפשר ליפול מהכיסא. לפעמים אני רואה רקדנית עומדת עושה תנועה מסוימת, רואה כמה דברים היא יכולה לעשות בגוף שלה, ואני לא. ואז אני אומרת לעצמי: נכון שאת לא יכולה להזיז את כל הגוף, אבל תחשבי איך אפשר לפצות על זה ולגרום לתנועה להיראות מרשימה. ואני גם נשברת. אני שואלת את עצמי אם אני רוצה לחזור לרקוד על הרגליים, אם אני מתגעגעת. יש כל הזמן עבודה על זה. מותר להישבר, אבל הדבר הכי חשוב הוא למצוא איך את מתגברת ויוצאת מזה".

אז אפנה אלייך את השאלה של עצמך: את מתגעגעת? היית רוצה לחזור לרקוד על הרגליים?

"כמובן, אני רוצה מאוד. אבל הדבר שהכי ממלא אותי עכשיו זה הרצון להוכיח לעצמי שאני יכולה. שגם על הכיסא אני לא מוותרת לעצמי, ושאני מסוגלת להפיק את המקסימום ולהגיע לרמות הכי גבוהות בעולם".

לאחרונה פתחה מרגלית, בסטודיו שהיא חולקת עם כלאף, שיעור ריקוד לבנות בכיסאות גלגלים. "חשוב לי להעביר להן את תחושת המסוגלות הזאת", היא אומרת, "אבל קודם כול – שיהיה כיף".

מה היית רוצה להגיד לעצמך של גיל 14 או לנערה אחרת שמוצאת עצמה בכיסא גלגלים ומשוכנעת שלא תוכל לרקוד?

"היו שנים שלא רקדתי בהן, והיום אני חושבת שהייתי זקוקה להן כדי לעכל ולהסתגל למצב החדש. זה תהליך שהנפש שלי הייתה צריכה לעבור כדי להגיע להשלמה, כי לא יכולתי לרקוד מיד אחרי המחלה. אבל כן הייתי רוצה לתת לעצמי הצעירה הצצה קטנה כמה שנים קדימה, להראות לה שאנחנו עומדות לשבור כל מוסכמה, ושאין שום סיבה לבזבז זמן על אנשים שאומרים 'את לא יכולה'".

מה החלומות לעתיד?

"יש לי שני חלומות גדולים. הראשון הוא שאוראל ואני נהיה אלופי העולם. זה היעד הבא. והחלום השני: שהסטודיו שלנו יגיע לאנשים. שהם יבינו שהם יכולים לבוא, לרקוד ולהתמלא מזה. שכולם יכולים לרקוד, כולם. גם אם זה רק לפתוח את הבוקר עם מוזיקה ולזוז כמה שניות. זה ממלא את הלב לכל היום".