אליפות אירופה באתלטיקה שהתקיימה בברלין בשנת 2018 הפכה לרגע מכונן עבור ענף המרתון הישראלי, לאחר שמארו טפרי שבר את שיאו בן 15 השנים של היילה סטאין, שעמד אז על 2:14:21 שעות. באותו רגע החל עידן חדש בענף הריצות הישראלי.
מאז נשבר השיא פעמים רבות כאשר בנוסף לטפרי אחזו בו בשנים האחרונות גירמה אמרה וגשאו איילה, שהחזיק בו עד לפני שבועות אחדים, לפני ששוב החזיר לעצמו טפרי את התואר. זה קרה במסגרת מרתון ולנסיה היוקרתי, שם סיים במקום השביעי והמכובד, כשהוא קובע תוצאה מדהימה של 2:04:44 שעות – שיפור של 9 שניות מהשיא הקודם והתוצאה החמישית בטיבה אי פעם באירופה.
"אמרה ואיילה הם חברים טובים שלי, אנחנו בקשר כל הזמן ומתאמנים יחד במכבי תל־אביב עם המאמנים דן סלפטר וזוהר זימרו. גשאו היה הראשון לברך אותי אחרי שבירת השיא שלי והוא אמר שעכשיו בגלל זה אני חייב לו ארוחה במסעדה", צוחק טפרי, "בשנים האחרונות יש דגש רב והשקעה גדולה בענף שלנו. זה החל בפרויקט לריצות ארוכות שייסד גל לוי, שהקים אותו בתקופה שלמדתי בכפר הנוער בן־שמן. מדובר בפרויקט שהוא הוביל לאיגוד האתלטיקה שבו שימש מנכ"ל עד לאחרונה. אנחנו זוכים להרבה השקעה, אימונים איכותיים, ציוד מתקדם, טיפולים רפואיים ואפשרות לצאת למחנות אימון ארוכים בחוץ לארץ. היה כיף מאוד לרוץ בוולנסיה לצד האצנים הטובים בעולם, וזה כיף ומשמח לשבור את השיא, בהבנה שמחר אולי מישהו אחר ישבור אותו ויוביל אותי לעבוד עוד יותר קשה כדי לנסות לשפר אותו שוב. ככה אנחנו מתקדמים וזה טוב לכולנו".
התוצאה של טפרי, שסיים שביעי בוולנסיה, הכניסה אותו רשמית לליגה של הגדולים ביותר וצפויה להוביל אותו לקבל זימונים לתחרויות יוקרתיות נוספות בתמורה למענקים כספיים נאים. "כל הצלחה וזמן מהיר יותר מובילים להזמנות יוקרתיות עם יותר עם כסף. אחרי שזכיתי בסגנות אליפות העולם הזמינו אותי למרתונים בניו־יורק ובוסטון, ועכשיו אני צפוי לזכות בשדרוג בגלל התוצאה", מסביר טפרי, "כשמזמינים אותך מציעים לך תשלום לפי הרמה שלך בתנאים שונים. אתה מקבל דמי הופעה, שיורדים בחצי אם אתה לא מסיים את הריצה. אם אתה לא מסיים כאחד משמונת הראשונים מורידים לך 20 אחוז, ואם אתה מגיע לפודיום וזוכה במדליה אתה מקבל בונוס. אני מאוד רוצה להמשיך לשפר את התוצאה שלי, אני תמיד מאמין בעצמי ובגלל זה אני מתאמן פעמיים ביום במטרה להיות טוב יותר מהיום הקודם".
אקורד הסיום המצוין של העונה משכיח במעט את האכזבה של טפרי לפני כמה חודשים במשחקים פריז. הוא הגיע לשם אחרי הישג שיא במשחקי טוקיו, שם סיים במקום ה־13 הנהדר, לאחר שהדהים וזכה בשנה שעברה בתור סגן אלוף העולם ועם הרבה ציפיות על הגב. לצערו ולצערנו, את הריצה האולימפית השלישית בחייו סיים רק במקום ה־26 מתוך 84 משתתפים. "מתחילת הריצה הרגשתי שהגוף לא היה שם. היה קשה לי לרוץ, אולי בגלל לחץ, אולי בגלל האימונים, קשה לדעת. תוסיף לזה את העליות במסלול ואת האיומים המקדימים שקיבלתי לטלפון מגורמים פרו־פלסטיניים, שאיימו שיעשו לנו את מה שעשו במינכן 1972, בנוסף לקללות בפייסבוק ואינסטגרם, אז הכול התחבר ליום פחות טוב", מנתח טפרי. "במרתון לפעמים עושים הכול כמו שצריך ובתחרות לא מתפקדים. למרות שזה בדרך כלל לא קורה לי. אם יש משהו טוב לקחת מכל זה זו האכזבה מהמיקום, שמוכיחה את שינוי הגישה. בניגוד לעבר, לא רק ההשתתפות חשובה ועכשיו אנחנו באים במטרה להתחרות ולרשום תוצאות טובות".
טפרי לא נתן לאכזבה בפריז לשבור אותו. הוא חזר מהר לאימונים ובאמצע אוקטובר רשם הישג נאה כאשר סיים שלישי במרתון אמסטרדם, שאליו הוזמן בכלל כמאיץ, תפקיד שבו הרץ מכתיב קצב גבוה ובדרך כלל פורש בסביבות הקילומטר ה־30. "קיבלנו החלטה שארוץ שם רק שבוע לפני כן. הגעתי במטרה לעשות אימון טוב ולהרגיש את הקצב שרציתי לרוץ בו בוולנסיה", הוא מסביר, "יש מרתונים שבהם אוסרים על המאיצים לסיים אבל במקרה זה זו הייתה בחירה שלי, ואחרי 30 קילומטר הדבוקה המובילה התפרקה. הרגשתי שיש לי סיכוי להגיע לפודיום וסיימתי במקום השלישי עם מדליית ארד. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח להתאושש בזמן למרתון ולנסיה, שהתקיים רק כמה שבועות אחר כך. מאז אוגוסט רצתי שלושה מרתונים, זה דבר שלא קורה בענף, גם הגדולים ביותר רצים מקסימום פעמיים־שלוש בשנה עם הרבה מנוחה בין לבין. שמחתי לגלות שהגוף שלי מתאושש במהירות ועדיין, בהמלצת הצוות המקצועי שלי ושל הסוכן וכיוון שהעמסתי על עצמי כל כך הרבה, כרגע אני במנוחה מלאה".
אתה מאמין שהשיא עוד לפניך?
"יש רצים שמגיעים לשיא אחרי גיל 40, אבל כל אחד והגוף שלו. חשוב לי להיות טוב במה שאני עושה, זה המקצוע שלי ואני מכבד אותו. יש לי משמעת ויכולת התמדה ואני שואף להיות חלק מהענף עוד הרבה זמן. המטרה שלי היא לרוץ במשחקי לוס־אנג'לס 2028 ובתקווה שגם מעבר לזה".
///
טפרי (32), נולד וגדל בעיירה גנגילה שבצפון מערב אתיופיה. כשהיה בן שמונה נפטרה אמו ובגיל 14 עלה עם אביו וכמה מאחיו לארץ ונשלח למרכז הקליטה בקריית־ים, שם למד עברית באולפן. "הייתה לי ילדות טובה. כל היום הייתי בחוץ עד שבלילה הכניסו אותנו בכוח חזרה לבתים. לא היה טלפון, לא היו מסכים, ובכל הרחוב אולי למשפחה אחת הייתה טלוויזיה. מדי פעם היו נותנים לנו להיכנס לשכנים ואהבתי לשבת ולראות דברים זזים על המסך, למרות שההורים כל הזמן אמרו שלא נעים לבקש, ואני בכל מקרה העדפתי לשחק עם החברים בחוץ", הוא נזכר, "בניגוד לבירה אדיס־אבבה, שהתפתחה מאוד לאורך השנים והיום היא עיר אירופית לכל דבר, בכפר שבו גדלתי הדברים נשארו פחות או יותר דומים ובשנתיים האחרונות מתנהלת שם גם מלחמת אזרחים. מסוכן כרגע להגיע לשם. אהבתי לרוץ מאז שאני זוכר את עצמי ועשיתי הרבה תחרויות מול חברים בשכונה, אבל אז זה היה בסך הכול עוד משחק ששיחקנו. לא העליתי בדמיון אפילו שיום אחד אהפוך לאתלט בינלאומי".
על אולימפיאדת פריז: "הרגשתי שהגוף לא היה שם. היה קשה לי לרוץ, אולי בגלל לחץ, אולי בגלל האימונים. קיבלתי איומים מקדימים בטלפון מגורמים פרו–פלסטיניים, שאמרו שיעשו לנו את מה שעשו במינכן 1972"
בניגוד לרבים, הזיכרונות של טפרי מהעלייה לארץ הם חיוביים מאוד, בעיקר לאחר שעבר בגיל 16 לכפר הנוער בבן־שמן. "המעבר לשם שינה לי את החיים. אומנם למדתי באולפן במרכז הקליטה, אבל להיכנס מיד בבן־שמן לכיתה רגילה של ישראלים היה קשוח מאוד עבורי מבחינת השפה, ולזכותם ייאמר שהם נתנו לי להרגיש מיד אחד מהם", הוא מחמיא, "המדריכים עזרו לי ללמוד את השפה, הכרתי חברים נהדרים שאני בקשר איתם עד היום, והיה לי מזל גדול להגיע לשם. לא כל אחד זוכה להתאקלם כל כך טוב בארץ כשהוא עובר לפה. עד היום אני בקשר עם המנהלת, מגיע לביקורים, אני אוהב את הכפר וזה הבית השני שלי".
טפרי החל את דרכו בעולם האתלטיקה בכפר לגמרי במקרה, לאחר שהתבקש להשלים את קבוצת בית ספרו באליפות בתי הספר לריצות שדה, בקשה שסירב לה בהתחלה. "אמרתי להם לא בגלל שלא היה לי ציוד מתאים, לא התאמנתי בכלל וזה נראה לי לא מתאים שאעשה דבר כזה", הוא מסביר. לבסוף התרצה טפרי, שהצטרף לקבוצה וסיים שמיני בריצה ל־5,000 מטרים. הוא הצליח לתפוס את תשומת ליבו של ד"ר רפי וישניצר ז"ל, אצן עבר ומאמן שחיבר בינו לבין מועדון האתלטיקה של מכבי תל־אביב. בשנים הראשונות רץ טפרי במקצים קצרים יותר, רשם תוצאות נאות והשתפר, אבל לא התקרב לרמות העולמיות הגבוהות. "אני לא באמת יודע למה, אבל בריצות הקצרות היה קשה לי יותר לרשום תוצאות טובות. עד היום בארץ לא פרצו אצנים למרחקים האלה", קובע טפרי, "אולי זה קשור לידע או ליכולות אימון, אבל בשורה התחתונה אי אפשר בכלל להשוות את ההתקדמות שלנו לזו שבריצות הארוכות".
את שירותו הצבאי העביר טפרי בבסיס תל־השומר על תקן ספורטאי מצטיין, ב־2015 החל את דרכו בריצות המרתון ואת ריצת הבכורה שלו רשם בספטמבר באותה שנה במסגרת מרתון ברלין, שאותה סיים בתוצאה של 2:19.23 שעות, רבע שעה לאט יותר מהתוצאה שקבע עכשיו בוולנסיה. את מרתון רוטרדם ב־2016 סיים במקום ה־23 ואת ההופעה האולימפית הראשונה, במסגרת משחקי ריו, חצה את קו הסיום במקום ה־73. ההתקדמות הנהדרת שלו הובילה להצעה לחוזה ייצוג בסוכנות האצנים ההולנדית היוקרתית Global Sports Communication, שבה מיוצגים בין השאר האלוף האולימפי בריו ובטוקיו, אליוט קיפצ'וגה, האלופה האולימפית מפריז סיפאן חסן, האלוף האולימפי ואלוף העולם בריצות ל־5,000 ו־10,000 מטרים ג'ושוע צ'פטגאי ורבים אחרים.
///
ענף הריצות הארוכות חווה העונה טרגדיה קשה לאחר ששיאן העולם והראשון שרץ מתחת ל־2:01 שעות הקנייתי קלווין קיפטום נהרג בפברואר בגיל 24 בתאונת דרכים. "פגשתי אותו בלונדון, הוא היה כישרון ענק. כזה שאתה נולד איתו, כמו הגדולים מכולם. אני משוכנע למדי שלולא האסון הגדול הזה הוא היה הראשון שיורד משתי דקות בריצת מרתון, הישג שלדעתי יקרה בקרוב". הסוכנות שהחתימה את טפרי לאחר ההישג בטוקיו הבינה שעתידו עוד לפניו, ובאמת בשנה שעברה הוא עשה את הבלתי ייאמן כשזכה בסגנות אליפות העולם בבודפשט. "זה היה פשוט חלום שהתגשם", הוא נזכר ברגע המרגש, "ברגע אחד כל ההשקעה, השנים הארוכות והעבודה הקשה התחברו למשהו קסום שבאמת לא האמנתי שבכלל יכול לקרות".
הכישרון הגדול בענף בישראל הוביל גם לכמה הישגים מדהימים ברמת הנבחרת. הראשון שבהם הושג ב־2022, אז זכו טפרי וחבריו במדליית זהב קבוצתית באליפות העולם שהתקיימה במינכן, 50 שנה בדיוק אחרי האסון הגדול, בריצה שבה זכה טפרי גם במדליית כסף אישית. מוקדם יותר השנה זכתה הנבחרת במדליית כסף נוספת, הפעם בריצה לחצי מרתון באליפות אירופה שהתקיימה ברומא. "המטרה שלנו היא להגיע לכל מקום, להתחרות ולהניף את הדגל כמה שיותר גבוה", הוא מצהיר, "זה מאוד חשוב עבורי לייצג את ישראל בתחרויות הגדולות בעולם, יותר מתחרויות שאני מגיע בשביל לשבור שיא אישי או להרוויח כסף".
השנה חווה טפרי עוד אירוע מיוחד עם לידת בתו הבכורה ליאל. אשתו היא האצנית סלאמוויט באיולין־טפרי, שאותה פגש במחנה אימון באתיופיה. לאחר שהשניים נישאו קיבלה באיולין אזרחות ובטוקיו הפכה לראשונה, מאז אסתר רוט־שחמורוב, שמייצגת את ישראל בגמר אולימפי, לאחר שרצה 5,000 מטרים ואת המרחק הכפול. "זה מאוד מרגש, שונה וכיף להיות אבא", טפרי משתף, "כשאני חוזר מאימון כל מה שאני רוצה זה ללכת לשחק איתה. סלאמוויט תחזור לרוץ בהמשך אחרי שתאושש את הגוף, אני מאמין שגם היא תעבור לריצות מרתון ואני צופה לה עתיד גדול". השלושה נוסעים יחד גם למחנות אימון של טפרי, וב־7 באוקטובר היו באיטליה. "זה היה פשוט סיוט, וטראומה שתישאר לכל החיים. הייתי בהכנות למרתון ניו־יורק, אחי הקטן התקשר לעדכן אותנו ובמשך שבוע לא הצלחנו להירדם. אני לא אוהב לראות חדשות, אבל במקרה הזה הייתי מול המסך מסביב לשעון וזה בהחלט השפיע", הוא נזכר, "אחרי פריז היינו יחד במחנה אימון באתיופיה, אנחנו גרים בקריית־אתא ובגלל שהמצב שם היה מאוד קשה בגלל המלחמה עם לבנון הן נשארו איתי לאורך התקופה כולה עד שהדברים קצת נרגעו".
מעבר לאיומים לפני פריז, ספגת עוד נאצות בחודשים האחרונים?
"לאורך השנים ספגתי לא מעט הערות ונאצות על רקע הישראליות והיהדות שלי. באליפות אירופה ברומא רצים מטורקיה חשבו כנראה שאני שכיר חרב ולא הבינו שיש גם יהודים ממוצא אתיופי. הם צעקו לי לא לרוץ מטעם ישראל. באליפות העולם באורגון ב־2021 סלאמוויט ואני צעדנו מהדירה לאצטדיון במדים של ישראל, ומתוך רכב עובר התחילו לצעוק לנו קריאות לשחרור פלסטין. עליי הדברים האלה לא משפיעים".
איך מצבך היום מבחינה כלכלית?
"הרבה יותר טוב מהפעם האחרונה שדיברנו. אני מקבל תמיכה ממכבי תל־אביב, מהוועד האולימפי ומאיגוד האתלטיקה, ולפני כמה שנים יעקב שחר הפך לספונסר של אשתי ושלי. שטראוס תמכו בי בארבע השנים האחרונות ולאחרונה חתמתי על חוזה חדש עם שיכון ובינוי".
"יש רצים שמגיעים לשיא אחרי גיל 40, אבל כל אחד והגוף שלו. חשוב לי להיות טוב במה שאני עושה, זה המקצוע שלי ואני מכבד אותו. יש לי משמעת ויכולת התמדה ואני שואף להיות חלק מהענף עוד הרבה זמן"
על מה אתה חולם?
"להמשיך לשפר את השיא האישי שלי, לשבור את השיא האירופי (צריך לקזז משיאו 1.08 דקות. ד"מ) שלטעמי זו מטרה ריאלית, להמשיך לייצג את ישראל בכבוד בתחרויות גדולות ולא לסיים במקום ה־26 אלא על הפודיום ועם מדליה".
מה דעתך על מצב החברה האתיופית בקהילה הישראלית?
"אני חושב שהקהילה האתיופית הצליחה לאחר שנים של קשיים והתמודדות להתאקלם בצורה טובה במדינה. אנחנו מתקדמים, שווים בין שווים, רושמים הצלחות בהרבה תחומים כמו ספורט, אקדמיה, הייטק, פוליטיקה, צבא וכיוצא בזה. לצערי עדיין קיימת בעיית גזענות ותמיד תהיה כזו, כי תמיד יהיו אנשים חשוכים שיגידו דברים לא לעניין, אבל לשמחתי אני מעולם לא סבלתי מזה".
מה זה בשבילך יום חופשי?
"הגוף שלי דורש הרבה מנוחה ואני חייב לישון בכל הזדמנות, אם זה ביום או בלילה. אני אוהב לבלות עם המשפחה ועם חברים. אשתי ואני אוהבים את המדינה ואוהבים לטייל בה, אם זו נסיעה לירושלים או יום טיול בצפון. אני אוהב את מה שאני עושה, משמח אותי ולפעמים מפתיע אותי לחשוב היכן אני נמצא וכמה התקדמתי. אני אמשיך לרוץ גם אחרי שאפרוש ועד אחרון ימיי".
