"זכית לדבר גדול, 26 נכדים מלווים אותך. אף שהגוי הרשע רצה להשמיד את עם ישראל, אנחנו חיים". במילים אלו הספיד אברהם כרמי בן ה־96 את בנו בצלאל בן ה־72, שנהרג לפני כחודשיים וחצי בפיגוע הדריסה בסמוך לבסיס גלילות.
אברהם כרמי ניצב שוב ושוב מול מלאך המוות. כבר כילד צעיר הוא התיידד עם המוות, כאשר הסתתר עם אימו בבית העלמין בגטו ורשה, מתחבא מפני המוות בצילם של המתים. בהמשך נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם למיידנק, לאושוויץ ולמחנות נוספים, עד צעדות המוות שמהן הצליח להימלט. הצורר הנאצי לקח ממנו את יקיריו – אביו, אימו, דודו האהוב שליווה אותו במחנות. כעת גם בנו נרצח בידי אויבי ישראל. למנחמיו אמר: "אני יודע שהחיים הם עליות וירידות. הייתי בעליות, עכשיו יש ירידות, ויהיו גם עליות".
הוא מלא אופטימיות, שמחה ואמונה. איש חינוך בכל מהותו שחינך מאות תלמידים, אוד מוצל מאש שזכה להקים שבט מפואר. את בצלאל בנו הוא מגדיר "הילד הכי טוב בעולם". בצלאל, אב לארבעה, עבד בעבר במנהל לחינוך ההתיישבותי, כמפקח פנימייתי באגף לחינוך והדרכה. כמו אביו גם הוא התווה דרך חינוכית לרבים, והותיר משפחה מפוארת.
אחרי כל מה שעברת בחיים, איך מתמודדים עם אובדן של בן?
"לא עברתי את החיים, החיים עברו עלי. כיוונתי לדברים מסוימים, והדברים קרו אחרת. אנשים דתיים יגידו שזה מן השמיים, אחרים יגידו שזה גורל.
"אני לא איבדתי בן. זכיתי ממנו לעשרים ושישה נכדים, זה נקרא לאבד בן? כן איבדתי אותו בכך שהוא לא יבוא יותר לבקר אותי ולא יאכל איתי, אבל לא איבדתי אותו. הצאצאים שלו ממשיכים אותו, אז הוא עדיין חי".
מניין האופטימיות שלך?
"תמיד הקפדתי להיות עסוק. כשעסוקים, אין זמן לחשוב על מה שלא טוב".
בר מצווה בבית הקברות
אנחנו נפגשים בביתו שבמקווה ישראל, מקום מגוריו יותר משבעים שנה, במסגרת התפקיד שמילא כמדריך, מורה ומנהל בבית הספר הדתי במקווה ישראל. "אני אוהב את המקום הזה, הוא ירוק, יש בו ציוצי ציפורים, אין כבישים. זה ההפך מכל מה שחוויתי בשנים במחנות. זה נותן לי תחושת חופש", הוא אומר.
הוא בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מאוניברסיטת אמסטרדם. היה שליח מטעם בני עקיבא בהולנד, ובארץ פיקח על בתי מדרש למורים ועל מכללות. נשוי לרבקה, שורדת מחנה ברגן־בלזן. מלבד בצלאל יש להם עוד שני בנים, נכדים ונינים רבים.
אברהם כרמי נולד ב־1928 בעיירה קששוביצה בפולין, בן יחיד להוריו בצלאל ולאה. עם פלישת הגרמנים ברחו הוא ואימו לוורשה וגרו אצל דודו של אברהם, משה פוזנר, שהיה מנהל בית הקברות היהודי. ביתו של הדוד נהרס בהפצצות, והוא שיכן את משפחתו ומשפחות נוספות בבניין בתוך בית הקברות.
למרות התנאים הקשים, הוריו עמדו על כך שהוא ירכוש השכלה כללית ותורנית, וכך, בין עשרות הלוויות שנערכו במקום, הוא למד גמרא ושירים של ביאליק, ופתר משוואות מתמטיות. יום יבוא והתופת תיגמר, חזרה ואמרה לו אימו, ואתה צריך להיות אדם משכיל. כשהתווכח איתה, ביקשה שיתעמק בלטינית. בספרו האוטוביוגרפי "חלקי בארץ החיים" (בהוצאת ידיעות ספרים, בסיוע מכון שם עולם), הוא מספר שאהב לגלוש עם מגלשת שלג בבית הקברות. "את המלמדים לא עניינה המזחלת שחיכתה לי בחוץ. אם התמהמהתי או שכחתי שעלי לבוא, הייתה אמא יורדת למטה, אוחזת בפרק ידי ומאיימת שאם שוב ישכיחו ממני המתים את לימודיי, היא לא תניח לי להסתובב כרצוני", הוא כותב.
את בר־המצווה שלו ציין בבית הכנסת שבבית הקברות, בארוחת סלק ותפוחי אדמה שהכינה אימו. "אני זוכר את הבכי של אימא, הנחתי את התפילין שסבא שלי שלח לי. בשבת תשובה עליתי לתורה, אימא ודודתי השיגו מעט עוגות ושתינו לחיים".
במהלך האקציה הגדולה בקיץ 1942 הגיעו הגרמנים לחפש יהודים בבית הקברות. דיירי המקום מיהרו להסתתר בבונקר, אבל אברהם ואימו לא הספיקו להגיע אל מקום המסתור ונלקחו עם כל עובדי בית הקברות ל"אומשלגפלץ", כיכר האיסוף לקראת השילוחים להשמדה. במהלך החיפוש שערכו בבית הקברות גילו הגרמנים את הבונקר, שבו הסתתרו גם בנו של משה פוזנר ובני משפחתו, וירו בהם למוות.
באומשלגפלץ הותר למשה גלבקרון, שומר בבית הקברות, לעזוב את הכיכר. עם צאתו מהמקום הוא לקח עימו את לאה, שהעמידה פנים שהיא אשתו, ואילו את אברהם הוציא כשהוא מוסתר בתרמיל גב. "הוא לא היה חייב לעשות את זה. זה היה כרוך בסיכון גדול", מספר אברהם. "אמנם הייתי מאוד רזה, אבל עדיין זה היה מאמץ לשאת אותי, ואם חלילה היו תופסים אותנו, כולנו היינו מתים. משם החיים שלי שוב ושוב ניצלו. במבט לאחור אני לא יודע למה דווקא אני זכיתי להינצל ואחרים לא". עם שובם לבית הקברות, קברו משה גלבקרון ולאה את בני המשפחה שנרצחו באקציה.
"אין לי דאגה לעם ישראל. כבר הייתי במקומות כאלה שאין לי יותר דאגות. יצאתי ממקומות שאי אפשר להאמין שבן־אדם יצא משם. אני מעדיף לא לעשות לך מצב רוח רע ולספר מאיפה יצאתי. ראיתי הרבה בהיסטוריה של עם ישראל, והמהלכים שרואים באותו רגע נתון הם לא התמונה הכוללת"
במרד גטו ורשה, באביב 1943, הסתתרו אברהם ואימו בבונקר, אבל הגרמנים גילו את המקום ולקחו את כל המסתתרים בו לאומשלגפלץ. עוד קודם לכן הספיקה המשפחה לחגוג את חג הפסח בבונקר. למרות כל מה שעבר, זהו עדיין החג המשמעותי ביותר עבורו. "כמו בבית סבתי, גם לי יש צלחות מעוטרות בפסי זהב, וכוסות דקיקות עומדות על רגל אחת. על הקיר הסמוך לשולחן אני תולה בכל סדר פסח את בגדי האסיר שלי, את הפיג'מה שהייתה על גופי כשיצאתי לבסוף מתחת יד הגרמנים", הוא מספר בספרו. בגאווה הוא מציג לי את המדים שנשמרו, שנושאים עימם את האיומים שבזיכרונותיו.
אברהם, אימו ודודו משה פוזנר נשלחו למיידנק. האם הופרדה מבנה ונרצחה, ואילו אברהם ודודו הובאו למחנה שבויים בבודזין, שם עבדו בבית חרושת למטוסים. משה שמר על אברהם, נתן לו ממזונו, החזיק את ידו בלילות והפיח בו תקווה. בהמשך שולחו השניים למחנה עבודה בראדום, הוצעדו אל טומשוב־מזובייצקי, ומשם לבירקנאו. בסלקציה אמר משה לאברהם לעמוד זקוף ולצבוט את לחייו כדי שייראה בריא וכשיר לעבודה. מבירקנאו הועברו יחד בין מחנות עבודה שונים. כמה ימים לפני שחרור מחנה דאוטמרגן, האחרון שבו שהו, כוחו של משה פוזנר, הדוד שעזר לו לשרוד את כל המחנות ולא לאבד תקווה, לא עמד לו והוא מת מתשישות ומחלות.
שיחד את השומרים הירדנים
בספטמבר 1945 הגיע אברהם ארצה באוניית המעפילים "מטרואה", אך הועבר עם כל הנוסעים למחנה מעצר בעתלית. אחרי שהשאיר מאחוריו את אימי השואה וחלם לבנות עתיד חדש, שוב מצא את עצמו במחנה מעצר. שבועות ספורים לאחר מכן פרצו כוחות הפלמ"ח למקום ושחררו את העצורים. אברהם התקבל כחניך בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. בהמשך הפך למפקד כיתה ב"הגנה", ולחם על הגנת קיבוץ משואות־יצחק בגוש עציון. עם נפילת הגוש במלחמת העצמאות ישב בשבי הירדני. "הייתי חובש, היו אצלי כדורים נגד כאבי ראש, ובהם שיחדתי את השומרים שלנו", הוא נזכר.
כמי שהיה שבוי בעצמו, הוא מתפלל לשובם של החטופים בהקדם. "אם לא היו עושים כל כך הרבה רעש, הערבים לא היו ככה מתעניינים בנושא", הוא סבור. "הם רואים שזה כדאי להם, שזה מעסיק אותנו, שנשיאים בכל העולם מתערבים ולוחצים, וזה מעלה את המחיר של החטופים".
אתה דואג למצב של העם בימים אלו?
"אין לי דאגה לעם ישראל. כבר הייתי במקומות כאלה שאין לי יותר דאגות. יצאתי ממקומות שאי אפשר להאמין שבן־אדם יצא משם. אני מעדיף לא לעשות לך מצב רוח רע ולספר מאיפה יצאתי. ראיתי הרבה בהיסטוריה של עם ישראל, והמהלכים שרואים באותו רגע נתון הם לא התמונה הכוללת".
כששוחרר מהשבי הירדני חזר למקום היחיד שהכיר – מקווה ישראל. "למחרת המנהל של 'מקווה' שאל אותי אם אני רוצה להיות מדריך של ילדים שבאו מרומניה, וככה התחילה העבודה שלי. זכיתי לחנך מאות תלמידים במהלך השנים, רבים מהם שומרים איתי על קשר והגיעו לנחם אותנו כשבצלאל נרצח".
מה היה סוד החינוך שלך?
"כולם זוכרים אותי לטובה כי עבדתי בצורה אחרת. לא הייתי מנהל, הייתי אבא שלהם. ראיתי מולי את הקשיים ואת היכולות שלהם. האמנתי בהם, ממש כמו אבא".
בין תפקידיו, אברהם שימש גם כמפקח בחינוך החרדי. הוא הצטער לראות את העוולות שנעשו שם לדבריו לבני עדות המזרח. "אני לא אומר שצריך לדחוף ילד תכף לכיתה חזקה, אבל להגיד שבגלל שהוא ספרדי או תימני אז הוא צריך ללכת לכיתה חלשה יותר – זה עוול. לפעמים היו אומרים לי שאין מה לעשות וזו פסיקת הרבנים, לקבל רק אחוז מסוים של ילדים מעדות המזרח".
מה עשית כמפקח כדי למנוע את זה?
"כל אבא שבא אלי ואמר לי שלא רוצים לרשום את הבת שלו בגלל שהוא לא אשכנזי, לא התביישתי ללכת למנהל ולהגיד לו 'אתה רוצה בלגן או אתה לא רוצה בלגן?', אם אתה רוצה בלגן, אל תקבל אותה".
איזו עצה חינוכית אתה יכול לתת לבני הדור הזה?
"אני לא אוהב שאנשים מביעים את דעתם בכל דבר. נכון, הייתי מנהל כאן הרבה שנים, אבל זה לא אומר שאני יכול לתת הצעה למנהל אחר איך לנהל את המקום. הזמנים השתנו, המקום אחר, הילדים אחרים".
בזכות ההומור
במהלך השנים ליווה אברהם מסעות נוער רבים לפולין, ונסע לפולין למעלה ממאה פעמים כאיש עדות. הוא זכה בפרסים מטעם מוסדות חינוך ואקדמיה ומטעם יד ושם, וכן באות הנשיא למתנדב. בשנת 2020 השיא משואה בטקס המרכזי ביום השואה.
"במסעותיי עם בני נוער לפולין, הנערים מנסים להבין. הם מביטים בערמות הנעליים והשערות. אני לא מביט, אני לא רוצה לראות. הם מנסים לחוש את שיארע, אני נאבק באותה תחושה", כתב בספרו. "אני מגיע בתור עד, לא מדריך, רק על עצמי לספר ידעתי".
על חשיבות המסעות לפולין הוא אומר: "יש ילדים שמפחדים לנסוע, אני יכול להבין את זה. כל אחד צריך לעשות מה שהלב שלו מורה לו. אם מפחדים לנסוע, אז לא לנסוע. אבל אם נוסעים זה לא מקלקל שום דבר. אני אישית כעד מספר להם את הדברים היפים במסע החיים שלי – את האמונה, את העזרה ההדדית, את הטוב שבאדם. אם אני אספר להם שכל הזמן חשבתי שאני הולך למות, למה זה טוב? ובכלל, בתור נערים הם לא תמיד קולטים את הסיפור, זה לא עובר להם כמו אצל מבוגר. אבל הסיפור בכל זאת נשאר להם לגילאים יותר מבוגרים, זה נצרב אצלם, ובתור מבוגרים הם יבינו את זה יותר טוב".
כשקמו מהשבעה על בצלאל נסעו לברית של נין נוסף. "יהיה מי שיגיד שהקדוש ברוך הוא לוקח למשפחה בן־אדם אחד ונותן אחר, בעיניי זו אפיקורסות", הוא אומר, מסרב להתמסר לקלישאות. הוא מעדיף שלא לנקוב במספר נכדיו וניניו. "אני פחדן ומאמין באמונות טפלות", הוא אומר, והחיוך הנערי שוב עולה על פניו.
מה עוד אתה מקווה להספיק בחיים?
"אני מקווה שהקב"ה יחזיק אותי עוד כמה שנים כאן. חסרות לי ארבע שנים לגיל מאה, ואז יהיה כתוב בעיתון מקור ראשון 'מרואיין בן מאה שרואיין לפני ארבע שנים בעיתון הלך לעולמו'. למה את צוחקת?…".
אפשר לומר שהאופטימיות וההומור שמרו עליך.
"נכון. אם ייקחו לי מההומור, לא כדאי לי להסתובב בעולם. ובכלל, אני לא ממליץ להסתובב אחורה ולהצטער על מה שהיה, תראו מה קרה לאשת לוט".
