מעשה באברך כולל חרדי, שכמו רבים מחבריו התקשה להתפרנס. יום אחד הוא קיבל הצעה לסייע בגיור של אדם, תמורת סכום לא מבוטל. הוא בדק ומצא שהמתגייר איננו מתכוון לשמור מצוות ולפיכך הגיור איננו תקף מבחינת אותו חרדי, ולכן סירב להצעה. כעבור כחצי שנה הוא מצא בפח הזבל כלים שנזרקו לשם, ובתוכם גם שטרות כסף בסכום דומה לזה שהוא היה אמור לקבל תמורת הסיוע בגיור. התחושה שלו הייתה שהקב"ה "פיצה" אותו על דבקותו בהלכה. למרבה התדהמה, בסופו של דבר התברר לו גם שהכלים והכסף שייכים לאותו אדם שהוא היה אמור לסייע לו בגיור.
אהוד (אודי) פראוור וד"ר אליעזר היון מביאים את האנקדוטה הזו במחקרם החדש אודות הכלכלה החרדית: "פרנסה משמיים? מרכיב הנס בכלכלת משקי הבית החרדיים" (הוצאת מכון ירושלים למחקרי מדיניות), כהוכחה למרכזיותה של תודעת הנס בהתנהלות הכלכלית החרדית. "אנשים חרדים מאמינים באמת ובתמים שפרנסתם היא 'מידי שמיים', ולכן מרשים לעצמם הימורים כלכליים והיעדר תכנון שאנשים לא־חרדים לא היו מרשים לעצמם", אומר היון, חרדי בעצמו; עמיתו למחקר, פראוור, אינו חובש כיפה.
חידת הכלכלה החרדית, כלומר האופן שבו החרדים מצליחים לגדל משפחות גדולות ואף להשיא את ילדיהם במשכורות נמוכות, מעסיקה סוציולוגים וכלכלנים זה זמן רב. בעשור האחרון פורסמו כמה מחקרים בשאלה הזו. ייחודו של המחקר הנוכחי הוא קודם כול באופן ביצועו. כל המחקרים שנעשו עד היום ליקטו נתונים והגיעו לממצאים סטטיסטיים. היון ופראוור ניסו לראשונה לגשת לסוגיה הזו באמצעות מחקר איכותני, כלומר לא על בסיס מסד נתונים גדול אלא על בסיס ראיונות עומק ממושכים עם קבוצה של כ־30 חרדים, גברים ונשים, מכל הקבוצות החרדיות: ליטאים, חסידים וספרדים.
גם התמריץ למרואיינים לפתוח את ליבם בסוגיה אישית כמו מקורות הפרנסה היה כלכלי. כל מרואיין קיבל תשלום, אם כי לא גבוה במיוחד. אגב, לדברי היון, "מהראיונות עלה בבירור שלמרות שהנשים הן המפרנסות העיקריות, מי שמעצב את ההחלטות הכלכליות ברוב המשפחות הוא הגבר. נתקלנו גם במקרים שבהם למרות שהמרואיינת הייתה האישה, היא התקשרה במהלך השיחה לבעלה כדי לברר איתו את הנתונים".
הימור או אמונה
היון ופראוור מצאו במחקרם שלושה מעגלי קושי כלכלי שהמשפחות החרדיות צריכות להתגבר עליהם: מעגל הקיום השוטף, מעגל צורכי החגים – בעיקר פסח וחגי תשרי ("אם כי גם ההוצאות לפורים עלולות להגיע לכמה מאות שקלים מעבר לתקציב השוטף"); וההוצאה הגדולה מכולן – חתונות הילדים, במיוחד לאור העובדה שבחברה החרדית נהוג לרכוש דירה עבור הזוג הצעיר.
לגבי הקיום השוטף – הפער החודשי בין הכנסות להוצאות שהמרואיינים דיווחו עליו נע בין 2,500 ל־5,000 שקלים בחודש, ובחישוב שנתי: בין 30 אלף ל־60 אלף שקלים. "פער דומה, לפחות ברף התחתון שלו, 2,500 לחודש, נמצא גם במחקר הסטטיסטי שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוגיה הזו", מציין היון. כך שהנתונים מקבלים אישוש ממקור נוסף.
איך סוגרים פער כזה? המרואיינים סיפרו על כמה דרכים מרכזיות: עזרה משפחתית וקהילתית, בעיקר כזו שאינה צפויה מראש – סבתא שהשאירה ירושה, אימא שהחליטה לפרגן לקראת החגים, וכדומה; עבודות מזדמנות – שמירה, אישה שסייעה לאחותה המטופלת בשירותי הרווחה וגילתה שהיא זכאית לקבל על כך תמורה מהביטוח הלאומי; אברך שעבד פעם בבנייה וגילה שהוא יכול למצוא פרנסה צדדית בפיקוח על עבודות בנייה, וכמובן גם עבודה בשחור, שבמחקר הזה קצת מכבסים אותה כדי לא לפגוע במרואיינים ובפתיחות שלהם לדבר, ומכנים אותה "עבודה לא מוסדרת".
עוד ממצא מובהק שאיתרו השניים, וגם הוא מחדד את תודעת הנס של המרואיינים, היא העובדה שרוב המרואיינים כמעט לא טורחים לתכנן מראש את הדרכים שבאמצעותן יאזנו את התקציב המשפחתי בין הכנסות להוצאות. היון: "מרואיין סיפר לי שהתחייב לתת לחתונת בנו 250 אלף שקל. אחר כך הוא הלך לאחד מגדולי הדור ושאל אם הוא יכול להרשות לעצמו להתחייב על סכום כזה. הרב אמר לו: 'כמו שאתה לא רואה איך תשלם 250 אלף, כך אתה גם לא רואה איך תשלם 100 אלף, אבל הקב"ה יעזור'. אחר כך הם באמת מצאו דרכים להתמודד עם הסכום.
היון: "מרואיין סיפר לי שהתחייב לתת לחתונת בנו 250 אלף שקל. אחר כך הלך לאחד מגדולי הדור ושאל אם הוא יכול להרשות לעצמו להתחייב על סכום כזה. הרב אמר לו: 'כמו שאתה לא רואה איך תשלם 250 אלף, כך אתה גם לא רואה איך תשלם 100 אלף. ה' יעזור'"
"מרואיין אחר סיפר ששאל רב ידוע מהו הסכום שעליו להתחייב לנישואי בתו, והרב אמר לו: 400 אלף. הוא שאל את הרב 'מאיפה אני אביא את זה, הרי אני חי כאברך כולל', והרב ענה: 'ה' עוזר לכולם, הוא יעזור גם לך'. אתה תקרא לזה הימור מסוכן, הוא יקרא לזה אמונה. הם באמת מאמינים בהבטחות האלה של הרבנים. ואז, כשהם באמת מצליחים לסגור את הפער, הם בטוחים שזה נס או התערבות אלוהית שהביאו להם את הסיוע. הם עובדים קשה בהבאת הנס הזה, אבל כשהוא קורה הם בטוחים שזה לא רק המאמץ שלהם אלא העזרה משמיים".
כשמדובר על ההוצאה הכלכלית הכבדה ביותר, חתונות הילדים, מתחילה רמה מסוימת של תכנון מראש. אבל גם היא, להערכת שני החוקרים, מוגבלת ללא יותר מ־40% מהמשפחות. השאר משאירים אפילו את סידור החתונה ליד הנס המזדמן. אלה שבכל זאת מתכננים, עושים זאת באחת מתוך שלוש הדרכים הבאות: הראשונה היא חיסכון – כלומר, חיים בצמצום ובהקפדה מוחלטת על כל שקל. היון: "אני גר במודיעין־עילית. אחד השכנים סיפר לי שהוא לא שילם שקל על חופשה כבר 20 שנה. אז איך הוא בכל זאת יוצא לחופשות? כל פעם מחליפים דירה עם אחד מקרובי המשפחה או החברים".
הדרך השנייה היא קניית דירות זולות בפריפריה. זה יכול להיות בקריות, באילת, או בכל מקום אחר שבו דירה קטנה עולה פחות ממיליון שקלים. היון: "קונים דירה קטנה שעולה, נניח, 800 אלף שקל. לעיתים גם מחלקים אותה באופן לא חוקי לכמה דירות. חבר שלי, שעשה דבר כזה, סיפר לי שכך הוא הרוויח מהשכירות כ־6,000 שקל בחודש. זה מכסה גם את המשכנתא, נניח בסביבות 4,000 שקל לחודש, ומשאיר עודף לצריכה השוטפת. כשהגיע זמן החתונה של שתי הבנות שלו, הוא מכר את הדירה ונתן לכל אחת 400 אלף שקל".
הדרך השלישית, גם היא פופולרית מאוד, היא התוכניות שמציעים הגמ"חים למיניהם. לא מדובר רק בהלוואות שנלקחות כשמועד החתונה מגיע, אלא בתוכניות חיסכון שמיושמות לאורך שנים. היון: "יש גמ"חים שמציעים תוכנית הפקדה חודשית מהולדת הילד ועד יום חתונתו. כל סכום חודשי שתפקיד לאורך הזמן הזה – גיל הכניסה המקסימלי הוא כשהילד בן שלוש, אחר כך כבר לא יקבלו אותך – יוכפל לקראת החתונה פי 1,000. כלומר: אם הפקדת 100 שקלים לחודש, תקבל לקראת חתונת ילדך 100 אלף שקל. הגמ"חים מצליחים לעמוד בזה בזכות שילוב של השקעות הכסף שהופקד אצלם, יחד עם תרומות שהם מקבלים מאנשים אמידים. אתה יכול להפקיד אצלם את הכסף כתרומה – לא תקבל ריבית, אבל כשתרצה תוכל לקבל את הכסף חזרה, וגם תרגיש ש'הרווחת מצווה' של סיוע לחתן וכלה. זה עובד. עובדה, עד היום כמעט לא היו גמ"חים שקרסו".
בנוסף, יש גם הורים שכאשר ילדיהם מגיעים לגיל חתונה, מוכרים את הדירה הגדולה שבה גידלו את הילדים ועוברים לדירה קטנה, או לדירה בפריפריה, ובסכום ההפרש מסייעים לילדים. יש גם מקרים שבהם האחים הגדולים, שכבר הצליחו כלכלית, מסייעים בהשאת אחיהם הקטנים, ועושים זאת בעזרת ההלוואות של הגמ"חים. היון: "הגמ"ח של חסידות סלונים למשל מאפשר לקחת הלוואה גדולה במיוחד, נניח 4 מיליון שקלים לדירה, כאשר כל אחד מהאחים מתחייב על סכום מסוים שהוא יחזיר מדי חודש". אגב, התרומה של בני הזוג עצמם להסדר היא בדרך כלל בתשלום החודשי של המשכנתא. כלומר, ההורים משלמים ככל יכולתם, והסכום החסר נלקח במשכנתא, שאותה מחזירים בני הזוג מדי חודש, באופן שאיננו שונה עקרונית מהמציאות הקיימת גם במשפחות לא חרדיות.
פראוור: "השאלה הגדולה היא למה החרדים מוכנים בכלל להיכנס לכל ההסדרים המשעבדים האלה. מצאנו לזה די הרבה הסברים: אחד – האידיאל של לימוד התורה. ההורים רוצים לעזור לבן או לחתן לממש את ייעודו כאברך, והם מבינים שאם כל עול הדירה יהיה עליו הוא יתקשה לעשות זאת; שנית – בחברה החרדית כל עניין החתונה, מההיכרות בין בני הזוג ועד ארגון החתונה, נופל כולו על ההורים. אז הם תופסים גם את סידור הדירה כחלק מאחריותם. לזה צריך להוסיף שהחרדים מתחתנים בגיל מאוד צעיר, וההורים חוששים שבגיל הזה הילדים עוד לא מסוגלים לנהל מו"מ על קניית דירה בלי שיסתבכו, אז הם לוקחים גם את זה עליהם. איך אמר לנו אחד המרואיינים? 'קניתי דירה לפני שקניתי קופסת סרדינים'".
צער גידול בנות
אגב, בעניין המימון לדירה, ורק לגביו, מצאו שני החוקרים הבדל משמעותי בין הקבוצות השונות בחברה החרדית. ליתר דיוק, בין הליטאים לכל השאר. החסידים והספרדים, למשל, נוהגים לתת לדירתו של כל ילד בין 100 ל־200 אלף שקלים, ואצלם אין הבדל בין נישואי בן או בת. אצל הליטאים לעומת זאת, על דירה לבן שמתחתן משלמים כ־150 אלף שקלים, אבל לחתונת הבת משלמים בין 300 ל־600 אלף (!) שקלים לדירה. הסיבה פשוטה: אתוס הלמדנות מטופח בעיקר בחברה הליטאית, ולכן חתן בן תורה הוא עניין שאבא ליטאי אמור לשלם עבורו הרבה כסף. כמובן, ככל שהחתן נחשב יותר למדן, כך יעלה גם ערכו הכספי. כל זה חוץ מכלל הוצאות החתונה, שבציבור החרדי הן דווקא צנועות יחסית; לפי המחקר, ממוצע ההוצאה בחתונות הוא כ־104 אלף שקלים.
חלק מהאדמו"רים החסידיים קובעים רף מקסימלי של הוצאות לחסידיהם המחתנים את ילדיהם. יש גם רבנים ליטאים שניסו לעשות זאת, אבל הם לא הצליחו לשנות את הנורמה. היון: "הציבור יודע שאותו רב עצמו יהיה מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לחתן את בתו. שום הוראת רב לא יכולה לעמוד מול החשש של אבא שאם לא יהיה מוכן לשלם את הסכום המבוקש, בתו עלולה להישאר רווקה זקנה, או כפי שזה מכונה בגמרא 'מי ששערותיה הלבינו'".
לצד כל אלה, השניים גילו שבכ־15% מהמקרים ההורים אכן לא מצליחים לעמוד בהתחייבויות שנתנו ערב החתונה, ונמצאים במצב מאוד לא נעים מול המחותנים: "שמענו על מקרה שבו מחותן אחד, אמיד יותר, 'הלווה' לשני את הסכום שהמחותן השני היה אמור לתת, ובמקום סכום חד־פעמי הוא נתן אותו בתשלומים, כהחזר הלוואה, וזה מה שאִפשר לו לעמוד בנטל. במקרה אחר, מרואיין סיפר לי על חבר שלו שלא הצליח לעמוד בהתחייבות שנתן, ואחרי שזה קרה פעם נוספת הוא נאלץ להודות שאין ביכולתו להתחייב למימון חתונת ילדיו. הוא התייחס לזה כאל נס שנכשל. כלומר, הקב"ה היה אמור לעזור לו, ואיכשהו זה לא קרה. המרואיין שלי בעצמו התייחס לזה כתפיסה שגויה של ההשגחה הניסית. לשיטתו, אתה צריך לעבוד בהשגת הנס, לא לחכות שהוא ייפול משמיים, ורק אז תצליח".
פראוור: "גם חרדים שחוו על בשרם את הקושי ביציאה מהכולל לשוק העבודה, שולחים את ילדיהם לאותו סוג של 'חדר' שהם עצמם למדו בו, ללא לימודי ליבה. הם שומרים בדבקות על נורמות החברה החרדית, שעדיין רואה בהשתקעות בלימוד את הדרך הנכונה ביותר"
החיים במתח כלכלי מתמיד יוצרים גם מתח נפשי, מה שהשניים קוראים במחקרם "הזמזום המתמיד של הנטל הכלכלי". כיצד חיים במתח מתמיד כזה, במיוחד בהיעדר תכנון ברור כיצד מסתדרים? היון: "באופן כללי, החרדים ידועים במחקר כמי ששבעי רצון בחייהם. יחד עם זה, גם הם לא אוהבים להיות עניים, והם היו שמחים לא לחיות במתח מבחינה כלכלית. האופן שבו השניוּת הזו נפתרת נקרא אצלנו 'לחיות את מחיר הבחירה'. מכיוון שהם מאמינים בדרך שבה בחרו, הם שבעי רצון מחייהם גם אם הם משלמים עליה במתח מתמיד".
פראוור: "ראינו גם שהם מאוד משתדלים שהמתח הזה לא יפגע בילדים. הם מחנכים את הילדים לחיי צניעות, אבל לא בצורה שירגישו עוני ומחסור. מיכאל, אב לשבעה ילדים, אמר לנו: 'אני מקפיד שזה לא ישפיע עליהם. שלא ירגישו שיש להם פחות מלילדים אחרים. הם יודעים שיש להם את כל מה שהם צריכים. שאם ילד נקרעו הנעליים הוא יקבל נעליים חדשות, וזו לא סיבה לקנות נעליים גם לכל הילדים, כמו שאם ילד אחר יצטרך חולצה חדשה זו לא סיבה לקנות עכשיו לכולם".
מהכולל למכולת
השילוב בין פראוור להיון איננו שגרתי. לא רק משום שהאחד חילוני והשני חרדי, אלא גם בגלל הפרש הגיל והעיסוקים המקוריים שלהם. פראוור בן ה־73, בנו של חוקר הצלבנים המנוח פרופ' יהושע פראוור, הוא בעל קריירה ציבורית עשירה. הוא שירת שנים רבות בחיל החינוך, ובין השאר היה עורך "במחנה" וסגן קצין חינוך ראשי. אחר כך ניהל במשך 11 שנים את גימנסיה רחביה בירושלים, ובמשך 11 שנים נוספות כיהן כראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, תפקיד שהגדרתו שונתה במשך השנים ל"סמנכ"ל ממשל וחברה". בשנה האחרונה לכהונתו הוא כיהן במקביל גם כמ"מ נציב שירות המדינה, לאחר שהממשלה לא הצליחה להגיע להחלטה על מינוי נציב.
במסגרת תפקידו במשרד ראש הממשלה הוא ידוע במיוחד כמי שהיה אחראי על מתווה הפשרה בין מדינת ישראל לפזורה הבדואית שבנגב, הידוע כ"מתווה פראוור" – שגם הוא, כקודמיו, לא הצליח להגיע בסופו של דבר לידי מימוש. עם פרישתו לגמלאות כיהן כשנתיים כיו"ר מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה היהודית, ואז חזר אל השטח; במקרה הזה אל השטח המחקרי, כראש צוות חברה ואוכלוסיות במכון ירושלים לחקר מדיניות, שם הוא עובד עם חוקרים שחלקם יכלו להיות בניו או נכדיו.
פראוור: "אנשים מצביעים על כך שקיצוצי קצבאות הילדים ב־2003 השפיעו מעט על מספר הילדים הממוצע במשפחה חרדית, כהוכחה לכך ששיקולים כלכליים יכולים לשנות את החברה החרדית. אבל מה שמעניין לא פחות זה מה שלא קרה: לא חל שום שינוי בחברת הלומדים וביציאה לשוק העבודה"
ד"ר היון, בן 47, למד בישיבות חרדיות ידועות כמו "עטרת ישראל" ו"קול תורה", וגם אחרי נישואיו המשיך לחבוש את ספסלי הכולל. בשלב מסוים החליט לצאת אל העולם, לשני תחומים לא שגרתיים עבור חרדי צעיר: עבודה עיתונאית, ככותב על חרדים באתר ynet, ומחקר אקדמי. הוא למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ואת התואר השני והשלישי עשה בסוציולוגיה. הדוקטורט שלו עסק בסוגיה שגם היא זכתה לתשומת לב ציבורית רבה: יחסי ספרדים ואשכנזים בחברה החרדית, בתחומי החינוך והשידוכים. הוא מלמד באוניברסיטה הפתוחה ובקורסי קיץ של האוניברסיטה העברית. אבל גם כיום, למרות עיסוקיו ה"מודרניים", הוא רואה את עצמו חלק בלתי נפרד מהחברה החרדית. הוא גר בעיר מודיעין־עילית, וילדיו מתחנכים במוסדות חרדיים מובהקים.
המקרה של היון, מסתבר, נדיר למדי; כך לפחות לפי המחקר הקודם שהוא ערך יחד עם פראוור: "מהכולל למכולת" – סיפורם של חרדים בני 30 ומעלה שהחליטו לצאת לשוק העבודה. הסיפור הוא טרגי למדי: בגיל הזה הם כבר לא הצליחו לרכוש הכשרה אקדמית או השכלה חלופית שתאפשר להם להתפרנס בדרך מתאימה לכישוריהם, ורובם מצאו את עצמם בעבודות קשות־יום שאינן מצריכות השכלה מוקדמת, כמו עבודה במכולת.
פראוור מציין ש"גם החרדים האלה, שהחליטו לצאת לעבודה וחוו על בשרם את הקושי ביציאה מהכולל לשוק העבודה, שולחים את ילדיהם לאותו סוג של 'חדר' חרדי כמו זה שבו הם עצמם למדו, ללא לימודי ליבה. הם שומרים בדבקות על נורמות החברה החרדית, שעדיין רואה בהשתקעות בלימוד את הדרך הנכונה ביותר".
כבר המחקר ההוא לימד את פראוור עד כמה שיקולים כלכליים אינם ממלאים תפקיד מרכזי בחברה החרדית, אלא שיקולים עקרוניים יותר: "ראינו שם שהסיבה העיקרית שגרמה לאנשים לצאת מהכולל וללכת לעבוד לא הייתה קושי כלכלי, אלא עייפות וקושי בלימוד, או רצון לחוות שינוי בחיים. אנשים מצביעים לפעמים על כך שבעקבות קיצוצי קצבאות הילדים שהוביל נתניהו כשר האוצר ב־2003 קטן מעט מספר הילדים הממוצע במשפחה חרדית, כהוכחה לכך ששיקולים כלכליים יכולים לשנות את החברה החרדית. אבל מה שמעניין לא פחות זה מה שלא קרה: לא חל שום שינוי בחברת הלומדים וביציאה לשוק העבודה. כלומר, גם כשהיא נלחצת מבחינה כלכלית, החברה החרדית משתדלת לשמר את האידיאל של חברת הלומדים. לכל היותר היא תהיה מוכנה לשלם מחיר במה שפחות נחשב כליבת הערכים החרדיים, כמו מספר הילדים. באותו אופן גילינו שגם חרדים שרוצים לימודי ליבה, ויש רבים כאלה היום, לא רוצים שזה ייעשה דרך ה'חדר' אלא במוסד חיצוני, בשעות אחרות משעות הלימוד ב'חדר', כי את המוסד הקדוש של ה'חדר' אסור לקלקל".
המסקנה של פראוור היא שבניגוד לדימוי הרווח, "שיטת התמריצים הכספיים, החיוביים והשליליים, לא תשנה את הפנייה ללימוד תורה כערך עליון בחברה החרדית. כל עוד האתוס הבלעדי, גיבור התרבות הבלעדי, יישאר העילוי התלמיד־חכם, לא יחול כל שינוי מהותי, ואנשים ימשיכו לשאוף למימוש האידיאל הזה. לחברה החרדית יש יכולת הסתגלות אדירה, ולכן גם קיצוץ בקצבאות לא בהכרח יגרום להם לעזוב את 'חברת הלומדים'. הם ימצאו מקורות אחרים – יעבדו יותר בשחור, יקבלו יותר עזרה מההורים או מתורמים. ייתכן שרק שינוי דרמטי של כל מדיניות התמיכות, ברמה של ביטול מלא, יוכל לחולל שינוי, כי במקרה כזה אולי באמת יהיה קשה לחברה החרדית למצוא מקורות מימון חליפיים. אבל אם השינוי יהיה ביטול סעיפי תמיכה פה ושם – הם ימצאו את הדרכים להחזיר לעצמם את הכסף החסר, ולכל היותר יתרגלו להצטמצם עוד יותר. לכן לא הייתי בונה על שיטת התמריצים אלא על שינויי התודעה מבפנים, שמתחילים לקרות, ורק הם יכולים ליצור שינוי משמעותי לאורך זמן".
הבעיה, אני אומר לו, היא שלחברה הישראלית אין אולי זמן לחכות עד שהשינויים הפנימיים בחברה החרדית יבשילו לשינוי מהותי. הקריסה עלולה לבוא עוד קודם. פראוור מחייך ומגיב בשתיקה ארוכה. מהשתיקה הזו עולה הרושם שהברירה היחידה שכנראה נותרה לנו היא שגם המדינה תאמץ את תודעת הנס.
