מה קרה כש"הילדים הם התסריטאים" פגשו את "חרבות ברזל"

"אמא, איך הכרנו את סבתא?" שואלת נועה בת החמש בסקרנות; ועופר, בן שלוש וחצי, שר: "הלילה הזה הלילה הזה כולנו משונים". ויש גם את אור החמוד בן ה־4, שאומר "אמא אני משקר לך באמת, את מאמינה לי?". אלו רק דוגמאות בודדות מתוך אוצר החוכמה הילדית שנאסף בדף הפייסבוק הפופולרי "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם". מה שהתחיל כפרויקט משפחתי קטן של אסף ושרית כץ, שביקשו לתעד את המשפטים המצחיקים של בנותיהם כשהיו קטנות, הפך לתופעה ויראלית שמציינת בימים אלה 12 שנים להיווסדה. יותר מרבע מיליון עוקבים צמודים לדף הפייסבוק של אסף ושרית כץ. בתחילת חודש פברואר יתארחו השניים ב"לשון ראשון", כנס השפה העברית ה־18 שיתקיים בהיכל התרבות בראשון־לציון בשיתוף האקדמיה ללשון העברית, בפאנל מיוחד שיעסוק בשאלות הגדולות: איך מתעצבת לשונם של ילדים ומה הופך אותם למחדשי מילים ויוצרי שפה.

היא בת 46, מאיירת במקצועה. הוא בן 50, איש קריאייטיב בנשמתו. יחד הם גרים בנס־ציונה והם הורים לשלוש בנות: שני (17), רוני (15) ומאיה (12). לרגל האירוע אנחנו מתכנסים לשחזר את הרגעים הראשונים של המיזם המצליח. "כשבתנו הבכורה שני הייתה פעוטה, התחלתי להכניס לקובץ וורד משפטים שלה שמצאו חן בעיניי", נזכר אסף. "אחד הציטוטים הראשונים היה כשרוני האמצעית פחדה מאיזה אריה צעצוע ושני הרגיעה אותה ואמרה 'רוני אל תפחדי, זה אריה צעצוע, הוא טורף רק צעצועים'". נורות היצירתיות של אסף נדלקו כשהוא הבין שיש עוד הרבה חוכמות כאלו שהורים לא תמיד זוכרים לתעד, והעלה את הרעיון ליצור דף מיוחד בשבילן ברשת. "בהתחלה אמרתי לו 'עזוב את זה, מה אתה רוצה?'" נזכרת שרית, "את מי זה יעניין חוץ מהמשפחה, לקרוא את הציטוטים של הבנות שלנו. הייתי אז עם מאיה, שהייתה תינוקת בת חודש, אמרתי לו 'עזוב אותי, תן לי לישון'". אבל אסף התעקש. מלבד עבודתו כאיש קריאייטיב הוא גם כתב לתוכניות טלוויזיה כמו "ארץ נהדרת" ו"מועדון לילה", ואף היה אחד מיוצרי הסדרה "אלישע". משהו בו ידע לזהות רעיונות בעלי פוטנציאל ויראלי. "הוא אמר לי, 'תקשיבי, אני ממש מאמין בזה, אני ממש רוצה את זה'", מספרת שרית, "ובאותו זמן הייתה גם יום הולדת לשני. החלטתי שאני מתחילה לעצב איזושהי מסגרת כללית כזאת, שהצבעים שלה פחות או יותר לא השתנו עד היום, וגם הפונט. אסף בחר לקרוא לדף 'ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם'. ובהתחלה גם עיצבנו אותו בשפה של תסריטאות. היינו כותבים 'פְּנים, מיקום, זמן'. אבל לא חשבנו שהדף יתפוס תאוצה. חשבנו שאולי החברים יפרגנו, שהמשפחה תפרגן, וכבר בשבוע הראשון היו לנו איזה אלף עוקבים", היא משחזרת, "בתקופה של אז, לפני 12 שנה, זה נחשב להמון".

איך את מסבירה את סוד ההצלחה?

"הורים אוהבים מאוד להשוויץ בילדים, זו בעצם הייתה המוטיבציה העיקרית שבגללה הדף הוקם. ההורים מאוד רצו להשוויץ בילדים שלהם, ומה שגילינו עם הזמן זה שהורים אחרים אוהבים לפרגן לזה. אבל מעבר לכך, ככל שהדף התקדם, ויש לנו אלפי ציטוטים שעדיין לא העלינו, גילינו שהתובנות האלו הן הרבה פעמים חוכמות מהסוג שאנחנו כבר לא יכולים להגיד. כי אנחנו חושבים בתבניות, בקופסאות, כבר אין לנו כמבוגרים את צורת החשיבה הזאת".

מתוך אלפי הציטוטים שאספו במשך השנים יש כאלה שתפסו את הקהל בבטן הרכה. הם משקפים את חיי היומיום שלנו בצורה כל כך מדויקת, עד שקשה שלא לזהות בהם את עצמנו – כילדים שהיינו או כהורים שאנחנו היום. בין שמדובר בדאגה המוגזמת לטלפון הנייד, בהבטחות שקשה לקיים, או בחלומות על קריירה כפולה במקדונלדס ובבית החולים. "אחד הפוסטים הראשונים שהפכו לוויראליים נוגע בנקודה רגישה בהורות המודרנית", נזכרת שרית, "האמא נכנסת להתקלח והילד משחק לה בטלפון. פתאום נשמעה חבטה, ואז שקט. הילד רץ אליה ואומר, 'אמא זה בסדר, אני נפלתי'. כלומר הטלפון שלך בסדר, אני זה שנפלתי. זה פוסט שמאוד־מאוד התפוצץ, כי הוא התחבר להמון הורים והעלה שאלות לגבי העניין של חשיפה לסמארטפונים וההשפעות שלה".

מאז הציטוטים ממשיכים לזרום. "כשאהיה גדולה אני רוצה להיות רופאה ולעבוד במקדונלדס", מצהירה מאיה בת החמש, ואסף צוחק: "אני נוהג לומר על זה שעם שניהם היא תגיע למיון". או יאיר בן התשע שהגיע לתובנה מדעית מקורית: "אם אני משאיר שניצל תירס הרבה זמן במיקרו, הוא הופך לשניצל פופקורן". חלק מהציטוטים הגיעו מתוך עולמן של בנות משפחת כץ. "למשל כשהמורה שאלה בכיתה מה זו הבטחה, ושני ענתה – 'הבטחה זה כשרוצים לעשות משהו אבל אין זמן, אז מבטיחים'", נזכרת שרית בחיוך.

נראה שעליתם פה על מין חשיבה מחוץ לקופסה, נאיבית לפעמים, אבל גם חכמה באופן אחר.

שרית: "לגמרי. הרבה פעמים הם גם לא מבינים את הסיטואציות כמו שאנחנו מבינים אותן, לילדים נורא קשה להבין ביטויים לפעמים, כי הם מבינים אותם מילולית. נניח כשהאמא אומרת לילד 'אל תלך לסבתא, אני לא רוצה שתשב לה על הווריד', והוא לא מבין ועונה לה, 'אני לא אשב לה על הווריד, אני אשב לה על הספה'".

שרית: חירות, בת חמש, מקיבוץ נחל–עוז. המשפחה מתחבאת בשקט בממ"ד כשמחוץ לביתם מסתובבים מחבלים ויורים. היא רואה את ההורים מבועתים והאחים מחניקים בכי ואומרת: 'אמא אל תדאגי, אני אמשיך את המשפחה'

"ההרצאה שאני מעביר נקראת 'לחשוב כמו ילד.ה'", מספר אסף, שהפך את התובנות מהדף גם לכלי מקצועי. "אני מדבר שם על יצירתיות ומעביר כלים לחשיבה יצירתית דרך הזווית של הילדות והילדים. למשל ילד שבריפוי בעיסוק מתבקש לצייר פרח והוא מצייר נקודה. כששואלים אותו מה זה הוא אומר, 'זה זרע, אם נשקה אותו הוא יגדל ויהיה פרח'. זו בעיניי התמצית של דמיון ויצירתיות. אין את זה למחשבים, AI לא יכול לחשוב ככה. או לדוגמה ילדה בת ארבע שהולכת ברחוב ורואה על המדרכה קרעים של בלון שהתפוצץ ואומרת "פה ילד בכה". זו בינה אנושית ברמה הכי גבוהה. ניסיתי את זה על צ'אט GPT, כתבתי לו 'קרעים של בלון על המדרכה, מה זה אומר לך?' וישר הוא מקיא תשובות טכניות: 'עבודה קשה לעובדי העירייה', 'זהירות, כלבים וחתולים שיכולים להיחנק'. אבל להגיע לרגש של ילדה הוא לא מסוגל. ולחבר את הרגש הזה לעובדה שהילדה גם לוקחת השראה מהספר 'מעשה בחמישה בלונים' הוא גם לא יכול".

///

12 שנים של תיעוד ילדות ישראלית, של שמחות קטנות וגילויים גדולים ומשפטים תמימים שחושפים אמיתות עמוקות – כל אלו לא הכינו את הזוג כץ לאותו בוקר שחור שבו התמימות הילדית פגשה את המציאות הישראלית הקשה ביותר. הדף, שעד אז היה בעיקר מקור לחיוך ולמחשבה, הפך למראה כואבת של טראומה לאומית דרך עיניהם הצלולות של הילדים. "ב־8 באוקטובר התחלנו לקבל ציטוטים שפשוט השאירו אותנו בהלם", משחזרת שרית בקול נוגה, "קיבלנו ממש מבול של פניות שמתעדות פחד אמיתי. הן הגיעו מתוך העוטף, מתוך יישובי הדרום, ציטוטים מתוך התופת שזרמו אלינו מבארי, מכיסופים, מעלומים, מחולית".

היא מקריאה ציטוט אחד שנחרת בזיכרונה: "אביב בן שש מקיבוץ כיסופים. הבית של אביב נמצא בדשא ליד האנדרטה לזכר חיילים. כל המשפחה יושבת בממ"ד בחושך שעות ארוכות. אביב מתחבא מתחת למיטה בזמן שמחבלים יורים על הבית מבחוץ ואומר: 'אני יודע שאהיה מת כמו החיילים בדשא'. או ליה בת השבע מקיבוץ בארי. מחבלים יורים בחוץ, הם יושבים בדממה בתוך הממ"ד החשוך והיא לוחשת: 'אמא אני לא רוצה למות, אני רק בת שבע, אני קטנה מדי למות'. או חירות, בת חמש, מקיבוץ עלומים. המשפחה מתחבאת בשקט בממ"ד כשמחוץ לביתם מסתובבים מחבלים ויורים. היא רואה את ההורים מבועתים והאחים מחניקים בכי ואומרת: 'אמא אל תדאגי, אני אמשיך את המשפחה'".

איך מתמודדים עם חומרים כל כך קשים?

"בתמימות שלנו, כמי שעומדים מאחורי הפרויקט הזה", היא אומרת, "תמיד חשבנו שאנחנו רוצים לנסות לנחם. להעלות ציטוטים כאלה זה לא משהו שיכולנו לחשוב עליו. אבל ההורים שחוו את התופת התעקשו. הם רצו שהעולם יֵדע". "אם לא היו כותבים לנו 'בבקשה תשתפו כדי שכל העולם ישמע' – לא היינו מעלים", מדגיש אסף. "בימים הראשונים העלינו את הציטוטים כמו שהם", מספרת שרית, "ואז התחילו להגיע בקשות לתרגם לכמה שיותר שפות. יש לנו כמעט 400 אלף עוקבים באינסטגרם וגם בפייסבוק. קהל העוקבים שלנו מדהים, הם התגייסו ויצרנו צוות של מתרגמים ל־12 שפות שונות. אנשים מהעולם שנחשפו לציטוטים שהפצנו באנגלית בהתחלה התגייסו למעננו. קיבלנו תרגומים בגרמנית, הולנדית ושוודית מאנשים שהם בכלל לא יהודים. הגענו אפילו לשגרירויות שהפיצו ציטוטים שלנו. קונסוליית דובאי תרגמה לנו ציטוטים לניב הערבי באמירויות".

לצד ההצלחה והפופולריות הגוברת של הדף, הזוג כץ מוצא את עצמו לא אחת כשהוא נדרש להתמודד עם שאלות מורכבות על הגבול שבין הומור לפגיעה. מה שהתחיל כאוסף משעשע של פניני ילדות הפך למראה המשקפת את הסוגיות החברתיות הבוערות בישראל, מיחסי דתיים־חילונים ועד פוליטיקה וזכויות בעלי חיים.

"יום אחד פרסמנו ציטוט על ילדה שדודה שלה שואלת: 'יש לכם חיית מחמד?' והילדה אומרת 'כן'. 'איזו חיה?' 'פרה'. 'ואיפה אתם שומרים אותה?' 'בתנור'", נזכרת שרית, "העלינו את זה כי זה פשוט הצחיק אותנו, כי זה היה תלוש ולא קשור", היא מסבירה. "אפילו לא חשבנו על זה שהפרה הוכנה לארוחת ערב. ופתאום קיבלנו מבול של טבעונים זועמים". "מה שהכי אירוני הוא שאז הבנות שלנו לא היו צמחוניות", משתף אסף, "היום שתיים מתוך שלוש הפכו לצמחוניות. האמצעית הפכה להיות צמחונית בגיל תשע, ובעקבותיה גם הגדולה. אולי זו שריטה מהציטוט הזה. בכל מקרה, היינו ממש נאיביים. לנו זה היה כאילו רגיל, וכתשו אותנו בתגובות, ובסוף הורדנו את הציטוט. הורדנו אותו מהאוויר. לא רצינו לפגוע באף אחד".

שרית: "פשוט השיח היה לא נעים. אנחנו לא רצינו שיח כזה בדף, של שני כיוונים שמתנצחים ויורדים אחד על השני". גם הפוליטיקה לא נשארה בחוץ. "היה ציטוט שהעלינו ב־2015", היא נזכרת. "היו בחירות ובעצם לא השתנה כלום. ילדה אמרה בתמימות: 'למה הלכו לבחירות אם ביבי הוא שוב ראש הממשלה?' העלינו את זה כי זה הצחיק אותנו ברמה הילדותית והנאיבית, בלי שום נקיטת עמדה. אבל התגובות פשוט כתשו זו את זו, ימין ושמאל התקוטטו, אז הורדנו. מאז למדנו שאנחנו לא יכולים להעלות ציטוטים שיכולים לפגוע באיזושהי אוכלוסייה. לא בדתיים, לא בחרדים. לא נעלה גם ציטוטים שמדברים על א־לוהים בצורה לא מכובדת. כן נעלה ציטוטים שמדברים על אמונה, 'יש א־לוהים' או 'אין א־לוהים', כי זה בסדר, אבל לא כאלה שיורדים על הדת". ואם בדת עסקינן, הזוגיות של השניים היא דוגמה חיה לגשר שבין העולמות. "אני חילוני ושרית דתייה", מספר אסף. "אנחנו בית מעורב, שומרים שבת לחלוטין. הגדולה כבר לא, היא לפני חצי שנה קיבלה את החירות. הכרתי את שרית כבחורה דתייה וקיבלתי על עצמי את השבת. אני נהנה מזה מאוד, לא כותב, לא עובד בשבת, ואני חילוני לחלוטין".

///

לצד המילונאים והבלשנים, בני הזוג כץ מאמינים כי יש קבוצה שלמה של יוצרי שפה שפועלת מתחת לרדאר – הילדים. בעולם שלהם המילים עדיין לא קובעו בתבניות מוכרות, וכך נוצרת לעיתים שפה חדשה, הגיונית להפליא בדרכה המיוחדת. "אני קורא לילדים מְחיי השפה העברית", מצהיר אסף. "הם מחדשים את השפה, ממציאים מילים. הרבה פעמים הם לא יודעים את המילה הנכונה, ואז הם פשוט אומרים את המילה שנשמעת להם הגיונית". "לדוגמה, ילד שרוצה את ה'הופכן' של החביתה", ממחישה שרית, "ה'הופכן' של החביתה הוא תרווד כמובן, אבל הוא לא מכיר את המילה הזאת. מבחינתו זה ה'הופכן' של החביתה. או ילד שרואה סכין גילוח של נשים ושואל אם זה ה'קולפן' של הרגליים".

אסף: ילדה בת ארבע שהולכת ברחוב ורואה על המדרכה קרעים של בלון שהתפוצץ ואומרת 'פה ילד בכה'. זו בינה אנושית ברמה הכי גבוהה. צ'אט GPT חושב על זה 'עבודה קשה לעובדי העירייה', 'זהירות, כלבים וחתולים שיכולים להיחנק'

שיתוף פעולה עם האקדמיה ללשון עברית הוביל להוצאת ספר משותף, "אמא תסגרי את השואג אבק". "האמת שזה קטע", צוחקת שרית, "הצלחנו לשכנע את האקדמיה להוציא ספר שבו בכריכה יש טעות בעברית, כי אנחנו לא מתקנים ילדים". "עשינו כמה שיתופי פעולה עם האקדמיה", מוסיף אסף, "כולל כשהם חיפשו מילה חדשה לפומפה. הפעלנו את חברי הדף והם נתנו רעיונות מעולים. זה היה שיתוף פעולה אמיתי מתוך תפיסה שילדים יכולים להביא הברקות כי הם לא מחויבים לתכתיבי השפה". שרית: "וכשאורי בן הארבע אומר 'מי יודע איך קוראים למעלית שיורדת? מורדית' זה פשוט נפלא. ואז באקדמיה באו והסבירו למה הם בחרו להגיד מעלית ולא התייחסו גם לחצי השני של הפעולה שלה. או כשעמית בת הארבע שלא רוצה שאמא תלך בלעדיה ואומרת לה 'אמא אל תלכי לבדיי', זה ביטוי נפלא למשפט שהמשמעות שלו היא 'אל תשאירי אותי לבד'".

"אני באמת מאמין שאפשר ללמוד הרבה מצורת החשיבה של הילדים", מסכם אסף, "ואני נעזר לא פעם בבנות שלי בפיצוח אתגרים יצירתיים. אם אני לא מצליח להגיע לזווית של חשיבה מסוימת, אני נעזר בראש של הילדים. שני למשל עזרה לי לכתוב את אחד הפרקים של 'אלישע'. זה היה ב־2014, היא הייתה בת שבע, ממש ישבה איתי על המחשב ועזרה לי לחשוב כמו ילד. לכן אני אומר שבסוף זה פרויקט של הקשבה ותיעוד. אנחנו גם מקשיבים לילדים וגם מתעדים אותם. ויש כאן תיעוד של אינטליגנציה שעד היום לא שמנו עליה את הפוקוס. יש פה צורה אחרת של תבונה שצריך לתת לה מקום של כבוד".