במשך שנים, בכל פעם לפני שעלה לבמה במופע הסטנדאפ שלו, יונתן גרובר התלבט איך לפתוח. "בין מופע למופע ניסיתי תמיד לפצח את הפתיחה", הוא אומר. "זה החלק שהייתי מחליף כל הזמן. כשאתה מול קהל שבא לצחוק, אתה צריך שהם ירגישו מוגנים, שהם בידיים טובות. אז לדבר איתם בהתחלה? לאלתר משהו? אולי לפתוח בקטע מקומי כזה, 'ערב טוב יבנה'. זה היה אוכל לי את הראש".
אבל מאז הפריצה הגדולה שלו ברשתות, הבעיה נפתרה בשש מילות פתיחה: "דירוג חמש דרכים לפתוח מופע סטנדאפ". "חבר טוב אמר לי שאני חייב לפתוח בזה", הוא מספר. "לי זה היה קשה, כי אמרתי: הם באו למופע, לא לראות סרטוני דירוג. אבל מהר מאוד הבנתי שהוא צודק במאה אחוז. זה עובד מעולה".
ככה הקהל מקבל את מנת היונתן גרובר שלו על ההתחלה.
"בדיוק. הקהל מגיע מהסרטונים שלי, שהוא ראה בשירותים על האסלה, והוא רוצה שיהיה המשך ישיר בין מה שהוא מכיר למה שקורה על הבמה. אז אני פותח בזה וממשיך הלאה למופע עצמו".
"סרטוני הדירוג" של גרובר הפכו אותו בחודשים האחרונים לפנים מוכרות ברשתות. הפורמט, למי שלא זכה להיתקל בהם: בנימה סמכותית ועם הסבר מפורט ומשעשע, גרובר מדרג בכל פעם חמישה דברים – דרגות בצה"ל, מספר החברים שטוב לטוס איתם לחו"ל, משך השנ"צ, איומי סרק על הילדים, מתקנים בגן משחקים, תפילות. הרשימה חלקית.
מההתחלה חרכו הסרטונים את הרשת והתחילו לייצר התעניינות רחבה ב"מדרג הלאומי". הסרטון הראשון שיצר התחיל את "גל הצונאמי", כמו שהוא מכנה אותו. זה היה דירוג כמות משולשי הפיצה שאידיאלי לאכול. שישה? מגש שלם? שני משולשים? שלושה? הוא מתייחס לתחושת ההישג, לרמת השובע, לתחושות האשמה בבוקר שאחרי – כל מה שכולם חושבים עליו אחרי ארוחת פיצה טובה.
"ידעתי שזה סרטון טוב, אבל לא דמיינתי את ההמשך", אומר גרובר. "זה רץ חזק. אמרתי בוא'נה, אולי עליתי פה על משהו. אז הוצאתי עוד אחד. בום. זה ממשיך. מהדירוג השלישי האדרנלין שלי עלה בטירוף. זה לא צחוק להתמודד עם כזה דבר. התעניינות הגיעה מכל הכיוונים ומכל הרשתות. כולל בקבוצות ווטסאפ שלא קשורות אליי. מהר מאוד התחילו לזרום הצעות לדירוגים. בכל יום אני מקבל בין עשרים לארבעים הצעות לנושאים לדירוג. זה כמו צונאמי, שלפני שהוא מגיע אתה מרגיש שקורה פה משהו. יש התרחשות. יש גלים שונים. אז אתה מוציא עוד אחד והגלים גדלים, מספר העוקבים עולה בטירוף, הצפיות, התגובות, ההודעות. הכול. אני לא יודע איך לקרוא לזה אם לא 'פריצה'. וואו, כמה אני מנסה להימנע מהמילה הזאת".
למה?
"בניגוד לכל תחומי המקצוע האחרים, רק בתחום הבמה יש 'פריצה'. אני עובד בזה ומופיע ומנחה סדנאות ומעלה תוכן ומצלם סרטונים ומתפרנס מזה ומפרנס את המשפחה שלי, ניצחתי את המערכת. אבל עדיין מרחפת מעליך השאלה 'מתי תפרוץ'. אנשים שאתה לא מכיר אומרים לך: 'בוא'נה אתה טוב, תזכור מה אני אומר לך, אתה עוד תפרוץ'. שנאתי את זה. הייתי אלרגי למילה הזאת. למה בכלל יש דרישה ל'פריצה'? מי הכניס לנו לראש את העניין הזה? אף אחד לא אומר לרואה חשבון: 'אחי, אתה טוב במספרים, אני אומר לך, אתה עוד תפרוץ'. זה עצבן אותי, ואם משהו מעצבן אותך כנראה הוא יושב על משהו – על המחשבה שאתה כל הזמן מחכה למשהו שיקרה ולא יודע מה זה יהיה".
עד הרגע שפרצת.
"כן", הוא צוחק.
למה דווקא סרטוני הדירוג הצליחו? יצרת תוכן גם לפני כן.
"אני חושב שזה תפס אנשים במקום שמגרה את המחשבה, כי כולם עכשיו חושבים בדירוגים", הוא עוצר לרגע וצוחק, ומיד מסתייג: "מה זה כולם – כל מי שכותב לי. האנשים השפויים חיים את חייהם, מסיימים לראות את הסרטון וממשיכים כרגיל. אבל חוץ מהאנשים השפויים האלה יש מי שזה עוד מטריד אותם. לא שהם אנשים לא שפויים".
אתמול ביקשתי ממנוע בינה מלאכותית לכתוב קטע סטנדאפ בסגנון יונתן גרובר. שמע, לא רע בכלל. עם פאנצ'ים והכול. הוא מבין את הז'אנר. למזלי בחוש ההומור הוא צעד אחד מאחור, כשהוא מנסה להצחיק הוא קצת דודה
אתה הסתבכת פה לגמרי.
"לא, נו, אלה אנשים שנדפק להם משהו. אני בעצמי ראיתי לפני שנתיים סרטון באנגלית ממישהו שמתלהב ממספרים ומסביר כמה מושלם המספר 8. זה אומנם בסגנון אחר משלי, אבל הוא תפס אותי בהסבר על כמה המספר שמונה הוא אדיר, וכמה כיף לכתוב אותו, כי אתה לא מרים בכלל את העט. והוא כל כך יפה בהשוואה למספרים אחרים. ואני חושב בראש: בוא נדרג דברים שאף אחד אף פעם לא דירג".
ההסתייגות העצמית מאפיינת את ההתייחסות של גרובר לפריצה שלו: הוא מנסה לפענח את ההצלחה, לא בטוח שהוא מבין אותה. למשל, כך הוא מסביר מדוע "השטיק של הדירוגים", כדבריו, שורד כבר ארבעה חודשים. "אני מכיר טרנדים. טרנדים תופסים חודש במקרה הטוב, אפילו פחות", הוא אומר. "זה לא הגיוני בכלל. אני חושב שמה שמבדיל את הסרטונים האלה מעוד טרנד הוא שיש פה כתיבה וחשיבה. בטרנדים יש גימיק אחד ורוכבים עליו. כלומר, זה מה שאני משכנע את עצמי כשאני מסביר לעצמי איך זה שורד. אולי ככה הוא הופך לפורמט, ואז הוא יכול להחזיק יותר זמן".
לפורמט יכולות להיות כמה עונות, סרט המשך, הוא יכול להימכר לחו"ל.
"נכון, אבל בסוף אלה רק פאנצ'ים. אתה צריך לכתוב טוב ושיהיה מצחיק. בכל מקרה, הראש שלי פונה קדימה. נחמד להיות המדרג הלאומי אבל אני ממש לא אדם של טריק אחד. בהתחלה אמרו לי 'שמע, אתה לא יכול להמשיך עם זה הרבה, כי אז יחשבו שזה מה שאתה וזהו'. אבל אני יודע שאני לא רק זה. יש לי מופע וסדנאות, וזה מה שאני הכי אוהב לעשות בעולם. אם הדירוגים מביאים לי עוד חשיפה אז אחלה, יופי".
גרובר עוצר לרגע ומראה לי את הטלפון שלו. "אתמול ביקשתי ממנוע בינה מלאכותית לכתוב קטע סטנדאפ בסגנון יונתן גרובר. שמע, זה לא רע בכלל, לא רע בכלל. עם פאנצ'ים והכול. הוא מבין את הז'אנר. למזלי בחוש ההומור הוא צעד אחד מאחור, כשהוא מנסה להצחיק הוא קצת דודה. אבל בטח בתוך חצי שנה הוא ידע לכתוב מופע סטנדאפ שעובד".
ואיך אתה מרגיש כלפי המתחרה החדש הזה?
"אינסטינקטיבית זה מדכא, אבל אני כבר רוכב על זה. אני והבינה כבר מדברים. ברור שאם הייתי יכול לומר 'פאף' וזה ייעלם, הייתי אומר את זה עוד לפני סוף המשפט הזה. בעיקר כי אני שואל את עצמי אם הוא יהפוך את חיינו לטובים יותר. אני סבור שלא".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
גרובר, 36, נמצא כבר שנים על הבמה, בתחומים של סטנדאפ ואימפרוביזציה. הוא תכנן ללמוד משחק בראשית הדרך, אבל מצא את עצמו בלימודי תואר בכלכלה. "גיליתי שאני לא אמיץ מספיק", הוא מסביר. "בטיול אחרי הצבא בדרום אמריקה כבר אמרתי לחברים שלי: תקשיבו, אני הולך ללמוד משחק, אבל אני אחזור לארץ ואתבלבל אז אני צריך שתזכירו לי את זה. זה לא עבד, לא תפס. הם נעלמו, לא היה להם אכפת בכלל ממה שאמרתי". אבל אחרי שהתחיל ללמוד כלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, החיידק הקומי שלו מצא נתיב בחזרה לבמה. "באחד השיעורים בשנה הראשונה של התואר ראיתי פתק מתחת לשולחן זכוכית בכיתה, והיה כתוב עליו משהו כמו 'רוצה לעשות צחוקים? בוא למפגש'".
ואתה, כשמציעים לך לעשות צחוקים – בא.
"כן, לגמרי. ברור. אין שאלה".
הפתק האקראי של חוג האלתור היה הצעד הראשון בהקמת הרכב האימפרוביזציה "שלופתא" (קיצור של "שלוף את ה"), שם גם פגשתי את גרובר לראשונה כשעיצבתי את הפוסטרים להופעות של החבורה המאלתרת. "התחלנו להופיע בסוף השנה הראשונה של הלימודים, והיה ממש כיף", אומר גרובר. "כשנגמר התואר הרגשנו שעלינו על גל, היה לנו קהל, והחלטנו שממשיכים לסיבובי הופעות והיה באמת מעולה. אני ושאר חברי ההרכב חברים טובים, עברנו מלא ביחד, עשינו הרבה מעבר לשלופתא, ואנחנו עדיין חבורה. ב־2018, אחרי כמה שנים ביחד, הרגשתי שאני רוצה לעשות עוד דברים, אז אמרתי שאני נוטש לדרך משלי, אבל גם ממשיך להופיע איתם אחת לכמה חודשים בהבימה".
ואיך זה, פתאום להמשיך לבד?
"בשש השנים האחרונות זאת הייתה רכבת הרים של החיים. מיותר לציין שלא עשיתי שום דבר עם התואר שלי בכלכלה, וגם אף פעם לא באמת היה לי בוס. התחלתי להנחות סדנאות ולעבוד על מופע סטנדאפ. אבל זאת הייתה התחלה לא פשוטה. הייתי אז לקראת חתונה ורציתי שיהיה לי משהו".
הוא התחיל לעבוד על מופע סטנדאפ משלו, פיתח סדנת אימפרוביזציה ("אנשים באים אליה ועוברים שם משהו"), ובמקביל המשיך לעלות על במות: "הייתי בשלב מסוים המנחה של קולולם, שזאת הרפתקה, לעמוד מול אלפי אנשים. זה סאחי מאוד, אבל התפקיד שלי היה להיות המנחה, שמחמם ומסביר ומגיש".
מאוד שונה ממה שאתה רגיל אליו. נהנית מזה?
"מאוד. זאת הייתה חוויה נהדרת, אבל מההתחלה ידעתי שזה תפקיד קטן מדי. אני לא כוכב הערב. וזה בסדר, אין לי בעיה, אבל חבל כי אני כבר פה. כאילו, אתם רוצים לשיר – תשירו, אבל יש לי הרבה דברים אחרים להציע", הוא צוחק.
כבר בגיל שלושים, כמעט מיד כשיצא לדרך עצמאית, הוא הושלך אל זירת הסטנדאפ בלי הכנה. "גרתי אז ביפו, ולכבוד יום ההולדת שלי הגיעו ארבעת האחים שלי ואמרו שהם הכינו לי הפתעה", הוא מספר. "הם הביאו פוסטר מגולגל של מופע שלי. מתי המופע? באותו הערב. יש במה פתוחה ב'פולי בר', חמישה אמנים, והם סגרו אותי בתור אחד מהם. ככה. לא עושים דבר כזה, לא עושים. זה מוגזם בכל קנה מידה, מבחינתי זה קפיצת בנג'י בלי חבל".
קצת לא הגיוני שדורשים מאיתנו גם לשגשג, להצליח ולהתפרנס, וגם לגדל ילדים. לפעמים זה לא מתכנס. אני בתורנות עם אשתי, מי קם באיזה יום עם הבנות. לפני שבוע שלחנו את שתי הבנות לאמא שלי ללילה. מזמן לא התרגשתי ככה
מה אמרת להם?
"הייתי לחוץ של החיים. אבל באימפרוביזציה יש כלל: אומרים 'כן'. ואם אני מעביר סדנאות לאחרים על זה, אני צריך ליישם בעצמי. קדימה. יש פה הזדמנות. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? אנשים לא יצחקו ויגידו שאתה גרוע.
"הייתה לי מחברת עם חומרים, אבל יש מרחק גדול בין לכתוב ובין להעמיד קטע על הבמה. אתה צריך לבדוק אותו ולעשות עליו חזרות ולעבוד עליו. במשך כל היום כתבנו ביחד. ישבנו במסעדה ועשיתי מולם חזרות. זה היה הלו"ז של היומולדת. אפס הנאה מבחינתי. אני רועד כל היום. בחיי. יום הולדת דפוק. אבל יאללה בואו נוציא מזה משהו. מגיע הערב, ואנחנו מגיעים לפולי…"
ו…
"לא יודע איך לא חשדתי בזה לפני. הם פשוט הזמינו חברים ומשפחה. לא הייתה שום במה פתוחה. אירוע שלנו. הייתי צריך לחשוד, בדיעבד. היה ערב מדהים. עליתי על הבמה, והיה פגז. אני רואה היום את הסטנדאפ מאז, ונראה לי שהוא גרוע, אבל הקהל היה איתי והיו צחוקים, וזה למשפחה ולחברים. זה יום הולדת שאני לא יודע אם אני מאחל אותו לאוהבים שלי או לשונאים שלי, אבל לפתוח ככה את קריירת הסטנדאפ ב'הערב יש לך הופעה, בהצלחה' זה קיצוני מאוד".
אולי היית זקוק לדחיפה הזאת.
"הם ידעו שאני רוצה לקפוץ למים. אם הם לא היו עושים את זה, חצי שנה אחר כך הייתי עושה את זה בעצמי. הם זירזו את התהליך. האמת היא שזה יכול להיות אחלה קונספט לאנשים שדוחים דברים. לבוא, קבוצה של אנשים, ולהודיע: מה שדחית כל הזמן הזה – קורה הערב. והם לא עוזבים עד שזה קורה. אפשר ככה לעזור למישהו להיפרד מחברה: אנחנו לא עוזבים עד שזה קורה, קדימה, קח את הטלפון".
מאז ההופעה בהפתעה בגיל שלושים, גרובר הספיק להשתפשף ולהתרגל לפורמט. בשנים האחרונות הוא מופיע עם "זה מה יש" (אחת מההופעות הקרובות תתקיים ב־13 בפברואר בתיאטרון הקרון בירושלים). "תמיד רציתי לעשות סטנדאפ, כי ככה", הוא אומר. "לא יודע למה אפילו. בחיי. זה פורמט טהור. תביא את עצמך, תעמוד מול קהל. זה הכי מפחיד בעולם, ואני עושה את זה".
תפרק לי רגע את הפחד הזה.
"בסטנדאפ אתה צריך לגרום לאנשים לצחוק בערך בכל 12 שניות. אם הם לא צוחקים בכל 12 שניות – משהו לא טוב. אז במופע שלי אני כבר יודע לשחק עם זה. יש קטעים שצוחקים בכל חמש שניות ויש קטעים שצוחקים בכל עשרים שניות".
אתה מפתיע אותי עם החישובים האלה. נורא מדיד.
"מאוד. אין דבר מדיד מזה. בהופעת מוזיקה, אם שרת את כל השירים, מחלקם מהקהל נהנה יותר ומחלקם פחות. סבבה. אבל בסטנדאפ לא רק שאתה מקבל פידבק, כולם סגורים על הפידבק הזה. כלומר, אם כולם מסביב צוחקים זה כנראה מצחיק, ואם אף אחד לא צוחק אז כולנו מסכימים: חבר'ה, זה לא מצחיק, אנחנו על אותו הגל".
גרובר גדל באפרת, וכשהיה בתיכון התקשה להחזיק מעמד במסגרת הלימודית: "עברתי בין שלושה בתי ספר, אחד בירושלים ושניים באפרת. רק בתיכון של המופרעים מצאתי את עצמי".
כי אתה מופרע?
"אני ממש לא מופרע, אבל הדבר האחרון שעניין אותי היה ללמוד. שנאתי מסגרות, עד היום קשה לי איתן, ובישיבה התיכונית הלכתי לאיבוד. כל הזמן הרגשתי שאני לא טוב. לא הצלחתי לרצות אף אחד. לא נכנסתי לכיתה בכלל, הייתי משחק כדורסל כל היום. יש ילדים שלא בנויים לזה, ואני לא הייתי בנוי לזה. אבל ב'המשך', התיכון שקראנו לו ככה כי הוא היה 'המשך' של חטיבת הביניים, פתאום מצאתי את עצמי".
כדי להסביר מדוע הילד ה"ממש לא מופרע" מצא את עצמו דווקא ב"תיכון של המופרעים", הוא מציג תשובה משלו לשאלה עתיקה: "יש לי תיאוריה שלמה על זה שצריך להיות ראש לשועלים", הוא אומר. "אני לא יודע מי המציא את זה שעדיף להיות זנב לאריות. זה שקר מוחלט. אחי, תמצא אנשים בינוניים ותהיה שם מלך. אל תטוס ליפן ותתכלב כמו מניאק, טוס לבולגריה, תפתח שולחן. תהיה ראש לשועלים, זה הכי כיף בעולם".
במהלך השירות הצבאי הוא הוריד את הכיפה, החזיר אותה, ואז שוב הוריד, באופן סופי, בגיל 23. "בטיול בדרום אמריקה כתבתי מכתב של ארבעה עמודים להורים, על 'איפה אני עומד'. רק שידעו. יש לי אחים גדולים שהיו כבר דתל"שים, מה שהפך את זה ליותר קשה מבחינתי. מה, אני השלישי עכשיו? הייתה לי תחושה שאני צריך לסחוב את זה. אנחנו מדברים על זה הרבה במשפחה, עד כמה זה גנטי להיות דתל"ש וכמה זה חברתי, כי מתוך חמישה אחים אנחנו ארבעה דתל"שים. אני טוען שזה הרבה יותר גנטי".
אני בעיקר תוהה מי האח החמישי וממה הוא עשוי.
"הוא האח הקטן. גם הוא היה דתל"ש, אבל חזר להיות דתי. אני קורא לו דתלשל"ש. להורים שלי זה היה אישיו, עד שהם התגרשו. גירושין זה באסה, אבל זה מגבש את הילדים ושׂם הכול בפרופורציה. בכל מקרה, יש סוג אופי מסוים שקשה לו יותר עם הדת, אלא אם הוא מצא את הנישה המדויקת שלו בעולם הדתי. אני לא יכול שיהיה לי בוס שיגיד לי דברים לעשות ואני אגיד לו 'אבל אחי, זה נורא טיפשי'. ככה אני מרגיש לפעמים עם הדת. היום אני מתגעגע לחלק מהדברים ומכיר בערך של חלקם. זה הפרדוקס. יש פילוסוף אמריקני, אלכס אוקונור, שמתאר את הפרדוקס הזה יפה: להאמין בא־לוהים זה נהדר. יש קהילה, יש מנהגים חיוביים. אבל מה תעשה אם אתה לא מאמין? תשחק אותה? זה יעשה את אותו האפקט?
"לא מזמן שמעתי בפודקאסט של יאיר אגמון ושיר ראובן משהו נחמד. אגמון דיבר על זה שכמו כל מערכת יחסים, גם מערכת היחסים של הדתל"ש עם הדת נושמת. כמו מערכת יחסים זוגית. אני מרגיש שעשיתי אקזיט גדול מהדת, ועכשיו אני בתהליך, ומנסה לבחור מה אני רוצה מזה. שבת למשל היא דבר נהדר. אני מת על זמירות שבת. לשמור שבת בלי להאמין זה קשה. אפשרי אבל קשה. אני לא שם, אבל אנחנו חזק על ארוחת שישי וקידוש והבדלה. אני מאוד אוהב הבדלה. אשתי לא מבינה למה".
למה באמת הבדלה? תסביר לכולנו, לא רק לאשתך.
"כשאתה ילד, ואתה רק מחכה שכל הבית יתאסף, ואתה מת לצאת החוצה במוצ"ש – הבדלה היא מעיקה. אבל היום היא נראית לי כמו דרך טובה לסגור את הסופ"ש. מכבים את האורות, מדליקים נר. זה מקסים וגם קצר ונעים".
בניגוד לכל תחומי המקצוע האחרים, רק בתחום הבמה יש 'פריצה'. אני עובד בזה ומתפרנס מזה, אבל עדיין מרחפת מעליך השאלה 'מתי תפרוץ'. אנשים שאתה לא מכיר אומרים לך: 'בוא'נה אתה טוב, תזכור מה אני אומר לך, אתה עוד תפרוץ'. שנאתי את זה
אז באותה המידה יכולת גם להישאר דתי ולבחור להוריד הילוך, כלומר לעשות רק חלק מהדברים.
"אז שוב, אני מעדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. זה בדיוק זה. תראו אותי, חבר'ה, אני עושה פה קידוש! יא אללה, ראש לשועלים. אחרי הצבא טסתי לארצות הברית להדריך במחנה קיץ, ושם ראיתי פעם ראשונה חיים בלי הדיכוטומיה של דתי ולא דתי. שם השאלה היא: איך אתם מיישם את הדת שלך? זאת שאלה אחרת מ'האם אתה דתי, כן או לא'. התחברתי לזה. הייתי יכול למצוא בזה את המקום שלי. המושג דתל"ש לא קיים שם. פה אתה זה שנוטש. יש לזה יתרונות, ובמקרה שלי חסרונות כי אנשים כמוני צריכים לזנוח הכול".
לו ולאשתו אבישג, שהוא מכנה "שגי", יש שתי בנות, והם מתגוררים בבאר־טוביה בשפלה. גם היא דתל"שית. "זה פשוט קרה", הוא אומר. "התת־מודע שלנו עושה את זה. בסוף אתה מוצא מישהי דתל"שית ואתם מדברים את אותה השפה והצחוקים הם אותם צחוקים. הניואנסים של בית הכנסת וסידור שעון שבת ביום שישי, ואם שכחת אז תעשה בשינוי.
"אגב, מאז שאני ילד תמיד הדהים אותי שיש מי שמתחיל את התפילה בשבת בבוקר. אתה מבין מה אני אומר? מעולם לא פתחתי את המניין בשבת בבוקר. אני רוצה להגיע בסוף שחרית, לקראת מוסף. אבל כדי שזה יקרה צריך חבר'ה שיפתחו את המניין. טוב שיש מישהו שמחזיק כדי שאני אצטרף מתי שנוח לי. אבל אם כולם יהיו כמוני זאת תהיה בעיה גדולה".
איך אבישג מגיבה להצלחה הפתאומית?
"כפרה עליה, היא עפה על זה. היא מזכירה לי שאמרתי שאין לי עניין להיות מפורסם אבל יש לי עניין שיפתחו לי דלתות. אז עכשיו, פונים אליי אנשים שאמרו לי 'לא', ובכלל לא זכרו שאמרו לי 'לא'. אני בא עם תיק עבודות והדלתות נפתחות. אשתי מזכירה לי שזה מה שרציתי. וההכנסות עולות, שזה נהדר לכל המשפחה. אני אוהב כסף. כיף גדול".
אתה מצליח לשלב את זה עם אבהות?
"אני אוהב להיות אבא. כיף לי בזה, אני מרגיש שאני טוב בזה. אבל זה הדבר הכי מתיש והכי תובעני שעשיתי בחיים. קצת לא הגיוני שדורשים מאיתנו גם לשגשג ולהצליח ולהתפרנס, וגם לגדל ילדים. לפעמים זה לא מתכנס. אני בתורנות עם אשתי, מי קם באיזה יום עם הבנות. לפני שבוע שלחנו את שתי הבנות לאמא שלי ללילה, בפעם הראשונה מאז שהקטנה שלי נולדה. מזמן לא התרגשתי ככה. פתאום הבנו כמה החיים האלה אינטנסיביים.
"כל אבא ואמא צריכים לקבל מדליה בכל יום. אני יודע שזאת קלישאה, אבל הורות מלאה בקלישאות נכונות. אני בעיקר מבין היום שברגע שאתה מביא ילדים אתה בעצם מבקש מהמלצר חשבון על החיים הקודמים שלך, אומר תודה יפה ועובר למסעדה חדשה לגמרי עם מנות אחרות ותודעת שירות אחרת. אלה חיים אחרים ואני חוקר אותם בארבע השנים האחרונות.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"כשאתה מוצא בת זוג, אתה מחפש מה אתה אוהב בה. היא מצחיקה אותך, אתה מצחיק אותה, משיכה מינית, כל הדברים האלה. אתה לא לוקח בחשבון שאתם הולכים להקים חברה בע"מ ביחד, ולהיות שותפים בעסק שנקרא בית וגידול ילדים. פתאום בת הזוג שלך היא שותפה עסקית, ולא על זה חתמת. זה אתגר. אז חשוב להזכיר לעצמכם שבחרתם זה בזה כי כיף לכם ביחד.
"אחרי 16 שעות בלי הילדים, אלה התובנות שלי. איך אתה יודע שגידול ילדים אינטנסיבי ומפרק אותך מבפנים? כי כל מי שקורא את זה עכשיו ומבין שיש לי 'רק' שתי בנות, אבל לו יש יותר, אומר לעצמו נו, הוא לא מבין מהחיים שלו. בכל פעם שאתה מביא עוד ילד, אתה מבין כמה השלב הקודם היה נסבל. אני רואה הורים עם ילד אחד ואני אומר להם: אתם לא מבינים כלום מהחיים שלכם".
בחודשים האחרונים גרובר מבלה לא רק באזרחות ובבית אלא גם בשירות המילואים, בגדוד יע"ל שפועל באבטחת עוטף עזה. "שחררו אותי ממילואים לפני שמונה שנים", הוא אומר. "הייתי בעורב נח"ל, ואמרו לכל הצוות שלי ללכת הביתה. אבל התחילה מלחמה, ואני רוצה להיות חלק מנושאי האלונקה. כל מי שלא נקרא למילואים אוכל על זה כאפות, ואכלתי על זה כאפות כמה חודשים טובים, עד שחבר שלי מהצוות אמר שהבעיה שלנו במילואים הקודמים הייתה שעורב נח"ל הוא מקום מורעל מדי ולא היינו מתאימים. יחידת הקומנדו של צה"ל, זה היה גדול עלינו. אבל בואו נעשה מילואים במקום סבבה, שנוכל לתת בו כתף. הוא גייס אותנו לגדוד יע"ל, ושם אנחנו ראש לשועלים: הגדוד מורכב מחבר'ה בני ארבעים וחמישים ומבוגרים מאיתנו, אז נותנים לנו משימות איכות. זה פיצוח לחיים, אני אומר לך".
על המילואים הוא אומר, בלי להסס, שהם "ציונות, ברמה הכי קלישאתית. המצפון נקף ועכשיו הוא שקט יותר. עדיין יש לי נקיפות מצפון שאני לא עושה משהו קרבי יותר. זה עדיין שם".
אז אתה מילואימניק סלב?
"אנחנו עובדים במעבר כרם־שלום, וכל המעבר מלא בחבר'ה בני 23 שהשתחררו לפני רגע. הם התלהבו בהתחלה, ועשינו סרטונים ובלגנים ובוא תדרג לנו את זה ואת זה. עכשיו כבר התרגלנו".
איך מצחיקים אנשים בתקופה כזאת?
"בתחילת המלחמה הכול קפא, אבל עכשיו אנשים רוצים לצחוק. צריכים לצחוק. משלמים על זה. גל חיובי כשהכול שלילי מסביב זה מבלבל, ובהתחלה היה לי קשה להתעסק בצחוקים, אבל הצורך גדול. אני רואה עד כמה אני צריך אסקפיזם. אני מתעניין ב־NBA כמו שלא התעניינתי בחיים. אני חושב שהביקוש להופעות סטנדאפ גבוה עכשיו".
אני מניח שזה גם קצת הרעיון של פינת הדירוג השבועי שפתחת בתוכנית של אריק וייס בחדשות 13. להכניס קצת הומור לתוך האולפן, בין החדשות.
"אריק וייס יזם את זה. הוא משדר בין שש לשמונה, לא במהדורה המרכזית. החדשות נורא כבדות אז מחפשים משהו שיקליל. ולפי מה שהבנתי הוא התגלגל מצחוק כשצפה בסרטונים הראשונים. זאת חוויה נהדרת ואחרת: אני צריך לבוא לשם ולהתאפר ויש מצלמה וצריך לעשות הכול בוואן שוט. הסרטונים שלי מצולמים בחיתוך, ולא ידעתי אם זה יעבוד. כל הקטע של הסרטון הוא בקצב ובעריכה, אבל בטלוויזיה אתה לא שולט בקצב וצריך ללמוד את זה.
"כשהתחלתי אצל וייס לא ישנתי בלילה. חשבתי אם אני צריך לדבר מהר או דווקא לשנות קצת את הפורמט. לתת לו טוויסט. ידעתי שאני חייב פרומפטר, אחרת זה לא יעבוד. זה סוג של מוזיקה, קטע סטנדאפ מהודק. אני מת על הפיצוח – לקחת פורמט ולהבין איך לעשות אותו. אני מאוד אוהב את זה".
בטלוויזיה יש גם מגיש שמשלב את ההערות שלו.
"זה גם עניין, כן. אנשים יוצאים עליו בתגובות. עזוב. צריך לקחת את זה בפרופורציות. 'אני לא מאמין איך הוא מפריע באמצע הדירוג, הוא הרס הכוללל' – תגיד, על מה אנחנו מדברים פה? שנייה לנשום עמוק. אנשים לפעמים מוגזמים", הוא צוחק. "אגב, מי שמגיבים הם לא הרוב. אני צופה בסרטונים ולא מגיב, מסמן לייק במקרה הטוב. זה הרוב. אבל מה, כולנו קוראים את התגובות. אז בואו נזכור את זה, צריך לקחת אותן בעירבון מוגבל".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
איך ההורים שלך מגיבים לטירוף הזה?
"הם מבסוטים. כמו שהורים מבסוטים, אתה יודע. יש קטע עם הורים, באופן כללי. הרבה פעמים הכוונה שלהם במקום הנכון, אבל הם רואים דברים אחרת לגמרי. אמא שלי עפה עליי ומספרת לי שאנשים שולחים לה את הסרטונים ומדברים איתה עליהם, אבל אז היא אומרת לי 'אני מפחדת שאנשים חושבים שאתה לא נחמד'. אתה מבין? כי הנימה בסרטון היא סמכותית. והיא אומרת לי 'חבל, הם לא מכירים אותך, הם לא יודעים שאתה כזה נחמד, לא יודעים שאתה טוב לבריות'. אז קודם כול, לא חשבתי על זה בכלל. וזה מקסים. לא הסתכלתי בכלל על הזווית הזאת. אולי אני צריך להכניס את הקטע הזה למופע. זה טוב".
מאז ה"פריצה", הוא אומר, הוא נהנה מאוד אבל גם חש מתח רב. "רמת הציפיות עולה, גם הציפיות שלי מעצמי וגם הציפיות של אנשים שבאים לסטנדאפ. ההופעות מפוצצות, אבל אנשים מצפים ליהנות כמו שנהנו מהדירוגים. אם לא הייתה לי תשתית נפשית מתאימה, הייתי יכול לקרוס. אני לא מגזים. אני איש חזק, ואני אומר את זה. כמות המחמאות לא הגיונית. בן אדם לא אמור לקבל כמות כזאת של מחמאות. מי ישמע עשיתי אמנציפציה בקניה וגאלתי את עובדי האדמות שם. רק העליתי סרטוני דירוג, והמילה 'גאון' נזרקת לאוויר לחלל. זה טו מאץ', בחיי. בקטע לא טוב.
"אז אתה מזכיר לעצמך לשים רגליים על הקרקע. הכול משחק, תעשה מה שטוב לך, והכול גם יחלוף. אתה צריך שאשתך תהיה איתך ושהבנות שלך יהיו איתך ושיהיה לך מנהל חזק וטוב. ומתן המנהל שלי הוא באמת בחור כזה. אנחנו מתרגשים ביחד מכל פרויקט, ואיתו אני מרגיש כמו ילד בלונה פארק שמנסה להבין על מה אפשר לעלות ועל מה לא".
אבל אתה גם נותן לעצמך ליהנות מההצלחה ולהתמסר לאהבת הקהל?
"לגמרי. גם אשתי אומרת לי: תדע ליהנות מזה. המוח שלי, לטוב ולרע, לא נותן לי הפוגות ארוכות לפני שהוא מטריף אותי עם הדבר הבא. הכי כיף להיות בעשייה, וזה פרדוקס שאני לא יכול לפתור. המוח נח כשאני באמצע מופע או כשאני מצלם סרטון. אבל בין לבין – שזה כביכול הזמן לנשום וליהנות – לפעמים אני מצליח אבל זה גם רודף אותי. אנשים באים עם ציפיות, ואני לומד שצריך לשחרר.
"אני אוהב לנתח כל דבר, נמשך לפן הקישקעי. אולי המצאתי עכשיו איזה מושג. אבל אני תמיד בעד לצלול פנימה. גם הסטנדאפ שלי צולל פנימה, מדבר על דיכאון ועל הגלים של החיים. ויש גם פאנצ'ים על ההבדל בינו לבינה. בסדר. הייתי מאוד רוצה לעשות משהו, פרויקט גדול שאני לא היוזם שלו. אולי סרט או סדרה או פרויקט או מופע שהוא משהו אחר. והלוואי שזה יצא בעקבות הצונאמי הזה, שתכף יחלוף. הדירוגים יחלפו מן העולם, הם לא יישארו לעונה שישית, אבל עליתי עם הגל הזה למגרש משחקים חדש".
