נתנאל אוזן מהיישוב שילה הוא בן 38, אך בפלוגת המילואים שלו הוא לא מרגיש מבוגר בכלל. "יש לא מעט מתנדבים שעברו את גיל הפטור. יש בחור בן 60 שכבר המון שנים נשאר להתנדב ועוד אחד בן 50 ומשהו, אנשים שאתה מסתכל עליהם ואומר לעצמך, מי אני שאסיים כאן? וזה באמת גורם להרבה מהחבר'ה להמשיך ולשרת גם אחרי גיל הפטור". ואכן, לאחר 17 שנה בפלוגת המילואים שלו, לא נראה שאוזן מתכנן להפסיק בקרוב.
"מאז תחילת המלחמה גויסנו שלוש פעמים. ב־7 באוקטובר עלינו לצפון בתחושה שתכף ייכנסו פעילים של חיזבאללה, והגנו שם במשך חמישה חודשים. השתחררנו ולא ידענו תוך כמה זמן יקראו לנו. לא עברו חודשיים וכבר הוקפצנו שוב לעזה. אחרי עוד חודש וחצי שתרמנו שם, חשבנו שזהו והתחלנו לחזור לחיים. פתחתי את השנה בבית הספר, והופ, שוב טלפונים, 'יאללה, מחר עולים צפונה'. הוקפצנו בערב ראש השנה ואני זוכר את התסכול בעיניים של אשתי כשהיא מבינה שלא אהיה בחג. זה היה מאוד קשה". אבל השיטה של אוזן היא דווקא לא לתת למילואים לנהל אותו בזמני השגרה: "אני תמיד מנסה לתת את התחושה שאני כאן. אני מנהל בית ספר, יש לי כמות אדירה של עובדים ושל תלמידים, ואני צריך כל הזמן לשדר שאני פה, זה לא עושה טוב לאנשים להרגיש שאני עוד מעט הולך. אני לא יכול להשאיר את הספק הזה באוויר. וגם עבורי, זו חוויה לא קלה. להתלבט אם להתחיל דברים חדשים או לדחוף שדברים יקרו עכשיו ובלחץ כי מי יודע מה יהיה מחר – זה פשוט לא נכון לעבוד ככה".
"בעבודה התחילו להשמיע קולות שטוענים שחשוב יותר להישאר ולדאוג לתלמידים, אבל היה ברור לי שאני לא מוותר, שם יכולים להחליף אותי"
כששואלים את נתנאל אם היו רגעים שחשב לא ללכת למילואים, הוא נזכר בשתי נקודות בזמן. "הראשונה הייתה כשבעבודה התחילו להשמיע קולות שטוענים שחשוב יותר להישאר ולדאוג לתלמידים, אבל היה ברור לי שאני לא מוותר. שם יכולים להחליף אותי, וחוץ מזה, זו הדוגמה האישית הכי חשובה שיש לי לספק לתלמידים שלי. בפעם השנייה, רגע לפני הכניסה ללבנון שהייתה בסבב השלישי, נתקפתי בפחד גדול. שיתפתי בזה את המפקד שלי, אמרתי לו 'דוד, אני מפחד' והוא ענה לי תשובה שהרגיעה אותי: 'אוזן, גם אני'. כשיצאנו, אמרתי לעצמי שאני גאה שהצלחתי לעשות את זה למרות הפחד".
המתנה הגדולה שקיבל אוזן מתקופת המילואים הזאת היא פרופורציות: "יש קשיים. הרבה יותר קשה לי להתרכז בתפילות ארוכות ממה שהיה לפני המילואים, וזו התמודדות. כשאני מגיע הביתה אחרי תקופה ארוכה, אני בדילמה האם לכעוס על הילד כדי לאפס אותו או להבין שהייתה כאן תקופה שלא הייתי ודברים משתנים. בסוף הם גדלים בלי אבא, וגם כשאבא מגיע אז הוא מגיע ונעלם. הקטנה שלי בת שלוש והגדול בכיתה י', אף אחד לא לימד אותם להתמודד עם מציאות כזאת. אבל המלחמה מזכירה לי שבסוף יש פה אנשים שמתים, יש לנו ביישוב משפחה של חטוף, אבינתן אור, אז עם כל הכבוד, קצת פרופורציות".
בסופו של דבר נתנאל חוזר שוב ושוב לשירות המילואים, כי זה מה שהוא מאמין בו. "חונכתי על עם ישראל וארץ ישראל, וזה התפקיד שלנו במדינה. לקחתי את התלמידים לעוטף עזה בחודש האחרון, עשינו שם סיור, ובאחד מהמקומות דיברתי איתם על הערבות ההדדית. שהסיבה היחידה שאתה יכול להתעצבן על המוכר במכולת ופתאום אחרי חצי שעה למצוא את עצמך נלחם איתו כתף אל כתף בתוך הרצועה היא בזכות הערבות ההדדית".
מספר אישי
← פז"מ במילואים: 17 שנה | ← גיל: 38 | ← סבבים: 3 | ← זמן מינימלי לתפילה: 16 דק'
