אמן צריך הרבה ביטחון כדי להסתובב בעולם עם שם פרטי בלבד, משל היה ביונסה, ריטה או אליעד. שמואל פרדניק עוד לא הגיע לרמתם, אבל הוא כבר מתהדר רק בשמו הפרטי "שמואל".
כשמאחוריו מספר להיטים, שהבולט שבהם הוא "תן לי תפילה", שיר אמונה שכבש את הקהל הדתי והחילוני כאחד עם יותר מ־6 מיליון צפיות ביוטיוב והופעות בארץ ובעולם, הוא שואף לגעת אפילו רק באדם אחד. "כל הופעה זו המחשבה שלי – הלוואי שיש פה מישהו אחד שאני אלחלח את העיניים שלו או ארים לו קצת את הלב, זה מספיק טוב בשבילי".
הוא בן 28, גדל באפרת. בן לאב חוזר בתשובה, מרצה על שורשי האנטישמיות, ולאם פסיכולוגית. אביו עלה מארגנטינה ולמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, שם פגש את אמו, שעלתה מאנגליה. "זה עוד היה בתקופה שאנגליה וארגנטינה היו במלחמה, אבל הם לא נתנו לזה להפריע להם", הוא מספר בחיוך. משפחתו היא משפחה מוזיקלית. אח אחד מנגן על גיטרה, אחר על פסנתר, ובגיל חמש נשלח שמואל ללמוד לנגן על צ'לו. "צ׳לו מאוד מפתח את המוזיקליות כי אין לו סריגים, אז חייבים לשמוע בדיוק את הצליל שרוצים לנגן. זה אומנם כלי מאוד משעמם, אבל הוא בנה אצלי קומה מוזיקלית". שמואל ניגן צ׳לו במשך שבע שנים, ואחר כך ניגן גם על כלים נוספים – חליל צד, תופים, גיטרה ופסנתר. בשלב מסוים הוא הבין שמה שהוא צריך לעשות זה פשוט לשיר. גם בהרכב המשפחתי על שולחן השבת, גם בשמחות משפחתיות או באירועים של היישוב.
"חוץ מהמוזיקה, הייתי ילד רגיש וקצת חולמני״, הוא מספר, ״הייתי שם לב לכאבים של ילדים אחרים ומאוד כאב לי לראות ציניות. זה ממש תסכל אותי. הרבה פעמים ילדים פחות מקובלים מצאו אצלי אוזן קשבת ולמרות שהייתי בעצמי ילד מקובל, משהו בי נמשך תמיד להיות דווקא עם הילדים הפחות פוטוגניים, הרגשתי יותר פתוח איתם ויותר הזדהיתי איתם. אפשר להרגיש את הסדקים של החיים דרך אנשים שפחות מצליחים. הלב שלי יותר מונח במקום הזה, עד היום".
אחד הרבנים שזיהה את הרגישות שבו הוא הרב והסופר מיקי שיינפלד שלימד אותו בישיבה התיכונית. "בזכותו הבנתי שרגישות, למרות שהיא הופכת את החיים ליותר קשים, היא גם תורמת, כי אתה נחשף לאנשים שעוברים דברים בחיים שלהם, והיצירה שלך הופכת ליותר מורכבת".
בתיכון התחיל שמואל לעבוד על שירים מפרי עטו. "הייתי יושב על המחשב, עם מיקרופון שעלה לי חמישים דולר, עושה לעצמי סרטוני אנימציה ומעלה ליוטיוב. השיר הראשון שהוצאתי נקרא 'אצלנו בכיתה', אחריו המשכתי ליצור וגיליתי ששירים זה פלא, יש להם קסם מהדהד. לא משנה כמה המסכים משפיעים עלינו, ומה שקורה במציאות משפיע עלינו, בסוף יש משהו במוזיקה שחודר ללב ולנשמה".
///
בסוף התיכון הלך שמואל עם אחותו לשיעור בתורתו של רבי נחמן מברסלב, שהיה משנה חיים מבחינתו. "זה היה שיעור שמאוד הדליק אותי. תמיד הרגשתי שאני בחיפוש, ושם הרגשתי שאולי מצאתי. לרב שהעביר את השיעור היה ניצוץ בעיניים. הרגשתי שאני גם רוצה את האש הזאת, את ההתלהבות שלו". כשהמשיך לישיבה בעתניאל החליט שרבי נחמן יהיה הפרויקט שלו. הוא התחיל לערוך התבודדויות ובהמשך גם גידל פאות. "בעתניאל הייתי קם בחצות ומתבודד שעה כל יום, לומד את הספרים של רבי נחמן ומנסה לקיים מה שכתוב בהם. זו ישיבה שלומדים בה הרבה חסידות, ויש בה גם פתיחות אינטלקטואלית שהצמיחה מתוכה גם אנשי מדיה ואמנים. אני הרגשתי שאני לא מחפש דווקא את הצד האינטלקטואלי, אלא יותר רוצה להבין את החסידות לעומק וממקור ראשון. הייתי צועק ומתפלל להשם שאם התורה של רבי נחמן אמיתית אז שיקרב אותי אליה, ואם לא אז שירחיק, וככה מצאתי את עצמי נשאב אליה יותר ויותר, וזה גם מאוד השפיע על השירים שכתבתי״.
הוא נשוי לטליה (אחותו של המשורר עמיחי חסון), לזוג יש שלושה ילדים והם גרים בנוקדים. באמצע 2022 שחרר את השיר הראשון שלו ‘תעצור את העולם’ שקיבל חיבוק מרגש מהקהל, במיוחד בתחנות הרדיו. מספר חודשים לאחר מכן הוא שחרר את הסינגל קליפ "תן לי תפילה", שכתב והלחין בעצמו.
המוזיקה היא גם ברכה וגם קללה כי היא גם מאפשרת לצמצם, תוך שלוש דקות להגיד משהו, ומצד שני, היא דורשת ממני כל הזמן לצמצם את עצמי לשלוש דקות
"היה משהו באלול ההוא שבו הוא נוצר שגרם לנו להרגיש שזה הזמן להוציא אותו, ועדיין לא האמנתי שהוא ייגע בכזו עוצמה באנשים”, הוא אומר, "אני מפחד לקחת את התגובות יותר מדי ללב, כי יש נטייה למוזיקאים לקחת מחמאות לעצמם. או שאולי סתם קשה לי להאמין ששיר משפיע בצורה כל כך עמוקה. למשל, מישהו כתב לי שהוא פתח סידור אחרי שנים בזכות השיר, בארה"ב מישהו סיפר לי שאשתו בכתה אלף דמעות כשהם שמעו אותו, הוא גם תפס כשיר חופה והופעתי איתו בהאסק בניו־יורק – הקונצרט הכי גדול של המוזיקה החסידית, שרתי אותו בברזיל, מיאמי, מינכן – וכולם שרו איתי מילה במילה. הרגשתי כמו בחלום. לראות איך שיר שכתבתי נוגע בלבבות בקצה השני של העולם זה בלתי נתפס בעיניי, אבל זו מוזיקה – היא נוגעת במקומות הכי עמוקים והכי לא צפויים”.
///
ההתפוצצות האמיתית של השיר הגיעה כשיענקי גולדהבר, הכוכב החרדי מתוכנית ״האח הגדול״ שר אותו שוב ושוב בבית האח, ואפילו ביקש להשמיע אותו בתוכנית. משם הוא הגיע לטיקטוק והשאר היסטוריה. "טיקטוק פשוט משנה את עולם המוזיקה״, מסביר שמואל, ״שם הסלבס הם לא בעלי הכוח הגדול אלא יותר האנשים. ברגע שמישהו עושה סרטון עם חייל שחוזר הביתה, וברקע יש את 'תן לי תפילה', זהו. זה הופך לטרנד".
איך נולדים אצלך השירים?
“אני מאמין שהשירים שלי מגיעים מהשורש, מרבי נחמן״, אומר שמואל, ״למשל, אחד השירים היותר משמעותיים שלי, ‘נקודות', נולד דווקא ביום קשה. גרתי אז בעתניאל, הייתי באותו יום לא מיושב כל כך, נכנסתי לכולל ומישהו קלט שאני לא בטוב, ואמר לי משפט פשוט: ‘יש בנו הרבה נקודות טובות, אפילו בי'. למעשה הוא אפילו לא אמר את זה לי, הוא פלט את זה לאוויר ואז חזר ללמוד, וזה נגע בי כל כך, עד שבאותו רגע רציתי לחלוק את זה עם העולם, לצעוק את זה״.
שיתופי הפעולה המוזיקליים של שמואל מגוונים להפליא. מאברהם פריד דרך התקווה 6 ועד הצמד דולי ופן, שאיתם הקליט שיר שיצא בקרוב. “חשוב לי שהשירים יהיו כנים ונגישים לכולם, לדתיים ולשאינם דתיים. אני לא רואה את עצמי כ'יוצר דתי' – אני יוצר, וזה הכול. המוזיקה היא שפה אוניברסלית. אם היא מגיעה מהלב, היא תיגע בכל אחד, לא משנה מאיפה הוא".
ובכל זאת, יש לך גבולות ביצירה?
"חשוב לי ששירים יהיו צנועים וחיוביים, שתהיה להם השפעה טובה, אבל גם מאוד חשוב לי באותה מידה שהם יהיו כנים. זה לא פשוט להצליח להכניס הכול פנימה לתוך שיר אחד, שגם יעמוד בסטנדרטים הדתיים וגם בסטנדרטים האוניברסליים״.
איך הייתה העבודה עם דולי ופן?
"מדהימה. הם מדברים כל הזמן על הקדוש ברוך הוא. זכור לי סשן אחד שאני יושב ומחכה להתקדם בעבודה ואז דולי אומר לי, 'רגע אני קופץ שניה למקווה', או פן שאומר 'חבר׳ה, יצאתי רגע להתבודד', ואני, הברסלבר, נשאר תקוע בסטודיו לחכות להם".
לדעתך העולם בשל לקבל יוצר עם פאות מסולסלות כיוצר כללי, ולא רק חסידי?
"אני לא יודע אם העולם בשל, אבל אני בשל. אני כן מאמין שבלי החזות החיצונית שלי, שחשובה לי מאוד, היה לי כבר פי 5 קהל. כמובן שיש עדיין סטריאוטיפים, אני גם מבין אותם, אבל בסוף אני מרגיש שאני עוקף את המחסום הזה, וזה מוסיף לי קשר אמיתי עם קהל רחוק מהעולם החסידי, ונותן המון ערך והמון אמת לקשר. גם הקשר עם הקהל וגם קשר עם מפיקים. בסוף צריך להישאר מאוד עמוק, כי הם יודעים שאני לא מנסה להרשים אותם בכוח, ואני יודע שהם לא מנסים להרשים אותי בכוח, כך ששנינו מרגישים שיש על מה לדבר".
אני לא יודע אם העולם בשל, אבל אני בשל. אני כן מאמין שבלי החזות החיצונית שלי, שחשובה לי מאוד, היה לי כבר פי 5 קהל. כמובן שיש עדיין סטריאוטיפים, אני גם מבין אותם, אבל בסוף אני מרגיש שאני עוקף את המחסום הזה
בעיצומה של ההצלחה, בין הבמות והמופעים בחו"ל, שמואל מנסה להישאר יציב עם שתי רגליים על הקרקע, ובעיקר לשמור על הרוחניות שלו. "לפעמים אני יוצא להתבודדות ומרגיש שעד שאני מצליח להזיז את עצמי, לצאת מהבית למקום שאני אהיה לבד – אני, במחשבות שלי, לוקח איתי עוד מיליון אנשים, כאילו שכולם נמצאים איתי, וברגע שיוצא לי איזה דיבור של תפילה, מהלב, באה לי מחשבה סוררת של איזה שיר טוב זה יכול להיות, ואז הלך לי הרגע. כל הרגעים האותנטיים נחטפים מאוד מהר וזה נורא מפחיד. אני מרגיש כאילו אין לי מושג אם תהיה לי עוד שעה כזו פרטית של עבודת השם. בתקופה האחרונה אני מרגיש שזה מתחיל אט־אט לחזור אליי. היכולת לעלות על הבמה ולהיות עם הקהל או להיכנס לסטודיו ולהקליט, ואז לצאת משם ולשים את זה מאחוריי. לחזור לעולם שלי. זו מלחמה גדולה, אני צריך להילחם על העולם הפנימי שלי. ובמובן הזה, המוזיקה היא גם ברכה וגם קללה כי היא גם מאפשרת לצמצם, תוך שלוש דקות להגיד משהו, ומצד שני, היא דורשת ממני כל הזמן לצמצם את עצמי לשלוש דקות למרות שלפעמים אני רוצה יותר. אבל בסוף זו ברכה גדולה שבכלל יש לי איך להוציא את מה שאני רוצה לומר. העולם הזה אינטנסיבי. צריך להילחם כדי לשמור בו על הפנימיות. לפעמים זה קשה, אבל אני מאמין שזו השליחות שלי. אני רק רוצה להמשיך ליצור מוזיקה שנוגעת, שמרוממת. זו זכות גדולה, ואני אסיר תודה עליה".
