המשתתפים הקבועים בעצרת השבועית שמקיימים חברי קיבוץ ניר־עוז למען החטופים בכרמי־גת, כבר התרגלו לראות שם דמות חריגה בנוף. אדם עם חזות רבנית תורנית, לבוש בבגדי שבת, ניצב שם בדממה מדי מוצאי שבת, כשבידו שלט עם הכיתוב: "לבנו עם החטופים ומשפחותיהם".
זהו הרב ראובן נתנאל מהיישוב שומריה. הרב נתנאל, בוגר שנות לימוד רבות בישיבת מרכז הרב, כיהן בעבר כרב היישוב עצמונה בגוש קטיף, וכיום הוא מלמד בישיבה התיכונית שהקים בעבר ביישוב שומריה. הכרתי את הרב כאשר היה חבר במטה המאבק של גוש קטיף, וזכרתי שאינו שש להתראיין לתקשורת. ואכן, כשפניתי אליו לראשונה בבקשה לראיין אותו בנושא המאבק למען החטופים, הוא סירב בתחילה. בפעם השנייה הוא נאות, אך ביקש לעשות זאת במסגרת קבוצתית, עם קבוצת "ביחד", שהוא אחד מחבריה. זוהי קבוצה המורכבת מתושבי שומריה ושכניהם מקיבוץ להב, שנפגשת מדי שבוע לשיח משותף וגם יוזמת פעילויות קהילתיות משותפות. שומריה, שהיה בעבר קיבוץ חילוני, הוא היום יישוב תורני שחודש על ידי מפוני עצמונה שבגוש קטיף. להב הוא קיבוץ ותיק המזוהה עם תנועת השומר הצעיר, ושני היישובים משתייכים למועצה האזורית בני־שמעון שבנגב.
נפגשתי עם בני החבורה במועדון "הקומונה" של קיבוץ להב. מלבד הרב נתנאל נכחו במפגש עוד שישה: הראל רביד, עופר דורון וליאור אביאל־פרץ מקיבוץ להב; מאור מויאל, תהילה ויינשטיין ומלכית שפיגל משומריה. חבורת "ביחד" נולדה כחודשיים לפני המלחמה, בתקופת הפולמוס סביב הרפורמה המשפטית. בחודשיה הראשונים, הרב נתנאל עדיין לא היה חלק ממנה.
פינוי או גירוש
הכול התחיל כשאביָה, בנו בן ה־25 של מאור מויאל משומריה, ביקש מאביו לקיים אצלם בבית שיח של תושבי האזור בליל תשעה באב. כארבעים איש, מחציתם מהקיבוצים החילוניים, הגיעו למפגש, בהם גם הראל רביד מלהב. "בסיום הערב דיברנו על הרצון להיפגש ולייצר שיח קבוע בין חברי להב לחברי שומריה", מספר רביד. "התכנסנו, כארבעה מכל יישוב, למפגש שבועי שבו ישבנו במשך כשעתיים וניסינו למצוא עקרונות שנוכל להסכים עליהם כדי לצאת בהמשך לפעילות במרחב הציבורי. השיח בהתחלה היה קשה ולא פשוט. המטרה לא הייתה לשכנע, אלא לשמוע ולהבין דרך המפגש את כאבו של השני, להיפתח, להקשיב וליצור אמון; להבין מה השני אומר, במה הוא צודק ומה אפשר לקחת מדבריו. עברנו יחד תקופה אינטנסיבית, שבה כל אחד מהמשתתפים עבר שינוי ונחשף לכאבים שהוא לא הכיר".
מלכית שפיגל: "לי היה קשה נושא הסרבנות או אי־ההתנדבות שעלה אז במחאה נגד הרפורמה. היה לי קשה להפנים שמדובר באנשים שהקריבו את חייהם למען המדינה במשך שנים, ושהם לא רוצים לשרוף את המדינה אלא רוצים בטובתה כמו שאני רוצה. זה דרש להפסיק לשמוע את החדשות, ובמקום זה לשמוע אותם".
עופר דורון: "אחד הדברים שהיו לי משמעותיים בקבוצה הוא שהבנתי עד כמה חייתי בסוג של בועה, ולא היה לי מושג איך אנשים אחרים מרגישים. באחד המפגשים הרחבים יותר שהנחיתי יצא שרוב הקבוצה היו משומריה, ופתאום שמעתי בפעם הראשונה שמשתמשים במונח 'גירוש' ביחס לגוש קטיף. עצרתי ושאלתי, למה גירוש ולא פינוי? פתאום החלה לחלחל אצלי ההבנה שאני חי בעולם שבו זה המושג שרצו שאכיר. לא נפגשתי עם אנשים שחוו את זה על בשרם והרגישו מגורשים".
הקבוצה נפגשה בקביעות מערב תשעה באב ועד סוכות, כאשר כל אירוע נפיץ שהתרחש בחברה הישראלית עלה לשיח ולדיון. "אחרי תפילות יום הכיפורים בתל־אביב ניסינו להבין איך זה קרה וממה אנשים מפחדים", אומר הראל רביד. "כשמתחילים להבין מאיפה הדברים באים, אפשר להבין אולי גם מה ניתן לעשות".
ערב חגי תשרי של השנה שעברה ניסחה החבורה אמנה של הסכמות ואמירות משותפות, ובה גם הצעה להקמת מועצת "אחדות העם", שתהיה מורכבת מאנשי רוח מכל גווני החברה, ותציע עקרונות להסדרת הסמכויות בין הרשויות במקום הרפורמה המשפטית. בחול המועד סוכות יזמה החבורה אירוע ציבורי עם שיח רב־משתתפים מיישובי המועצה, בחוות רימון שביער להב. תוכננה גם עצרת משותפת בקריאה לאחדות, שנועדה להתקיים ב־10 באוקטובר. אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בשמחת תורה הקפיאו את פעילות הקבוצה. אחד המעוררים לחידוש פעילותה היה הרב נתנאל.
במתקפת חמאס איבד היישוב שומריה את אחד מטובי בניו, אל"מ יוני שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנהרג בקרב מול מחבלים בסמוך לצומת מגן. באירוע השלושים לשטיינברג מסר הרב נתנאל שיעור לזכרו בשומריה, שעסק בנושא האחדות. בהשפעת המלחמה ובהשראת דרכו של שטיינברג, חש הרב נתנאל צורך לקיים פעולות של שיח בין חלקי החברה הישראלית. כששמע על חבורת ביחד שפעלה לפני המלחמה, עודד הרב את שכניו בשומריה לחדש את המפגשים והחל להצטרף אליהם בקביעות.
"הייתה תחושה ששוב יש בתקשורת ובחברה האזרחית קולות שחוזרים לשיח שלפני המלחמה, ושלא השתנה משהו במהות של החברה הישראלית", אומר הראל רביד. "הבנו שחייבים להמשיך בהתוויית הדרך המשותפת".
תהילה ויינשטיין: "במפגשים הראשונים שלנו במלחמה, אני זוכרת שהופתעתי. חשבתי שיש אחדות בעם כי זה מה שחווינו מסיפורי המילואימניקים, והפתיע אותי לשמוע שלא כולם חשים כך. לא ידעתי למשל שיש כאלה שחושבים שלא היו מספיק כוחות צבא בעוטף בגלל שהם היו ביהודה ושומרון. הבנתי שאנחנו מייצגים עכשיו גם את הדתיים בכנסת ובצבא, ושיש מחלוקת על חלק מהמהלכים".
עופר דורון: "באחת הקבוצות שהנחיתי היה רוב לתושבי להב, ובשלב מסוים הם תקפו את תהילה בסוגיית החטופים. היא אמרה להם: איך אתם יכולים לומר שלא אכפת לי מהחטופים? בעלי וחצי מהיישוב שלי מגויסים עכשיו להצלת החטופים, איך יש לכם חוצפה להגיד את זה? יכולת לראות שכולם קיבלו סטירה לפנים מהדברים האלה. פתאום אדם נעמד מול עובדה שהוא לא הכיר".
הראל רביד, להב: "כל דבר שאני שומע או קורא בתקשורת, אני מסתכל עליו עכשיו גם מהעיניים של מאור ותהילה וחושב מה הם חושבים על זה. לגבי התיישבות בעזה, אם פעם הייתי אומר על זה 'שומו שמיים', היום אני מסתכל על זה אחרת. יש בי היום יותר יכולת להכיל מורכבות ולהטיל ספק, להקשיב ולשמוע"
ליאור אביאל־פרץ: "הכלי שיצרנו לפני המלחמה עזר לנו להתמודד עם ההשלכות של המלחמה. היכולת לשים את התקשורת בצד ולשמוע אחד את השני, עזרה לנו להבין איך הדברים נראים במרכז ולא בקצוות. בתקשורת הראו חגיגות סביב הרעיון של חידוש ההתיישבות בעזה, אבל אחרי שדיברנו על זה בקבוצה הבנו שאפשר לדבר מצד אחד על הגעגוע לגוש קטיף, ומצד שני להסכים שזה לא הזמן הנכון לקדם בפועל התיישבות. כשהחל להיווצר נרטיב של כאב של השמאל על החטופים וכאב של הימין על הנופלים, הסכמנו בינינו שלא שייך לחלק את זה בצורה כזו".
הראל רביד: "אני יכול להעיד על שינוי שאני עברתי. כל דבר שאני שומע או קורא בתקשורת, אני מסתכל עליו עכשיו גם מהעיניים של מאור ותהילה וחושב מה הם חושבים על זה. כשאין שיח, יש צורך להקצין עמדות מול עמדות אחרות, אבל עכשיו, בעקבות השיח, אני מבין יותר מה נכון כדי לחבר את עם ישראל ומה לא. אני לא אלך לחסום כבישים למשל, כי אני יודע איך אנשים אחרים רואים את זה וכמה זה לא נכון. לגבי ההתיישבות בעזה, אם פעם הייתי אומר על זה 'שומו שמיים', היום אני מסתכל על זה אחרת. יש בי היום יותר יכולת להכיל מורכבות ולהטיל ספק, להקשיב ולשמוע. חלק מהעניין הוא גם לעמוד כתף אל כתף. הרב ראובן יודע שאני אעמוד איתו בכל מקום שהוא צריך".
עוף מוזר
בשלב מסוים החלה הקבוצה המצומצמת לקיים, במקביל למפגשיהם הקבועים, גם מפגשי שיח בהשתתפות קהל רחב יותר של עשרות משתתפים. בפורים הם יזמו חלוקה משותפת של משלוחי מנות, ובפסח הפיקו ערכה שביקשה להנכיח את החטופים על שולחן הסדר.
המציאות בשנה האחרונה מזמנת גם ויכוחים על הדרך הנכונה להשיב את החטופים, ועל השתתפות בעצרות בעלות אופי פוליטי. איך אתם מתמודדים עם זה?
ליאור אביאל־פרץ: "היו לנו שיחות קשות ואמוציונליות על נושא החטופים, והסיבה שתהילה, מלכית ואני יושבות כאן יחד ומתחבקות היא שהצלחנו לבסס מערכת יחסים שהיא הבסיס לעשייה שלנו. אנחנו מאמינות שכולנו רוצות את טובת מדינת ישראל, ושאנחנו פה מתוך כוונות טובות ומתוך אהבה אחת לשנייה. כשהרב ראובן מגיע לעצרת בכרמי־גת, הוא מגיע מתוך רצון לומר לאנשים שם: אתם לא לבד, הלב שלי איתכם. אנחנו לא פוליטיקאים ולא מתפקידנו לקבל החלטות הרות גורל אם נכון לצאת מעזה או לא. אנחנו כן יכולים להשפיע על ניהול השיח במדינה, איך נשמע את כלל הדעות ונתחשב בהן ממקום מכבד ומאחד. גם שינוי במערכת המשפט צריך להיעשות בדרך של הסכמות, וזה נכון לפני המלחמה ואחרי המלחמה".
הרב ראובן נתנאל: "דובר על כך שחלק מהרעיון של הקבוצה הוא לקיים פעילות משותפת שאפשר להסכים עליה ומתאימה לכולנו. אני חושב שעוד לפני שמדברים על בעד עסקה או נגד, יש קומה פשוטה של אנשים כאובים וסובלים, ויש מקום לבטא את האמפתיה שלנו כלפי הכאב הזה. עברתי תהליך בעניין הזה. זה התחיל כשבאחת השיחות אמרה לי אחת הנשים בקבוצה בפני כולם: אתה לא כואב את הכאב של החטופים כמו שאני כואבת אותו. אמרתי לה שלא חשבתי על זה, ושאולי היא צודקת. כשאנשי ניר־עוז הגיעו לכרמי־גת לפני כשנה, התחלתי לבוא לעצרות. הייתי שם עוף מוזר, וגם היום אני עוף מוזר. אני מגיע מתחילת העצרת וזו חוויה מאוד לא פשוטה, כי חלק מהדיבורים שנאמרים שם נגד הממשלה מאוד קשים".
בגלל הנאומים בעצרת, יש דתיים־לאומיים שמגיעים רק למעגלי השיח שמתקיימים בסיומה. למה אתה בוחר להתייצב שם כבר מההתחלה?
"זה מאוד פשוט מבחינתי. האנשים הללו נמצאים במצוקה, הם האחים שלי והאחיות שלי, ואני איתם בכאב. בהתחלה אמרו לי שאם אני שם זה סימן שאני גם מסכים לעסקה. עניתי שזה לא קשור, ואפשר פשוט לשאול אותי מה דעתי על עסקה. היום אני יכול לומר שאני גם מסכים שצריך עסקה. אמרתי את זה גם לבצלאל סמוטריץ' במהלך הסיור שהוא קיים בקיבוץ ניר־עוז. הגעתי לשם יחד עם הראל, לבקשת אנשי ניר־עוז, כדי לספר על ההשתתפות שלי בעצרת. אמרתי לסמוטריץ' שאני רוצה שיבין מה האנשים הללו חושבים. שאלת החטופים היא לא שאלה של כאב אישי מול סיכון מדינה שלמה. אם חלילה הנושא הזה לא יסתיים טוב, יהיה פה ציבור גדול מאוד שיהיה בשבר באמון שלו מול המדינה, וזה ישפיע גם על האינטראקציה בינינו לבינם.
"בכל מה שנוגע לחוסן הלאומי, לצאת מעזה זו בעיה גדולה מאוד, אבל גם קרע בעם זו פגיעה בחוסן הלאומי. אם בסוף נריב בצורה שתרסק אותנו, יכול להיות שזה יהיה אפילו יותר מסוכן מלצאת מעזה. אחד החברים בקבוצה שהוא איש צבא אמר לי שאם אנחנו באמת מאמינים בצבא, אז שנאמין גם שהצבא יילחם ויעשה מה שצריך לעשות בעזה גם אחרי עסקת חטופים. היה לי משמעותי לשמוע מאדם שמכיר את המערכת הצבאית, שאנחנו כצבא וכמדינה מסוגלים להתמודד גם עם השלכות של עסקה".
פעילותו של הרב נתנאל בסוגיית החטופים נעשית על דעתו האישית, ולא כמייצגת את כל חבורת "ביחד". חברות הקבוצה שהן תושבות שומריה הודו שלאחר עקירת גוש קטיף קשה להן לשמוע משפטים, שנאמרו גם לפני העקירה, על יכולתו של הצבא לחזור לעזה ככל שיידרש.
התחילו לשיר התקווה
הראל רביד מקיבוץ להב מזהה את השפעת ההתייצבות של הרב נתנאל ודתיים־לאומיים נוספים בעצרת בכרמי־גת. "הציבור שנמצא שם באופן קבוע רואה פתאום שמגיעים אנשים מהציונות הדתית, וזה גורם לכך שהעצרת משתנה. בשלב מסוים היא החלה להסתיים בשירת התקווה, וזה לא קרה קודם לכן. יש התרככות בעקבות השיח שמתקיים עם אנשי גוש עציון במעגלי השיח שלאחר העצרת. גם הפרסומים לעצרת הפכו לרכים יותר".
מצד שני, בפאנל שנכחתי בו לאחר אחת העצרות בכרמי־גת, אנשי ניר־עוז לא הסכימו שידבר גם נציג של פורום תקווה.
הראל רביד: "נכון. זה מקום כואב, אבל זה תהליך. אם הציבור לא נפגש ולא נמצא, התהליך לא קורה וכל אחד מתרחק. אם הציבור נמצא, יש תהליך התרככות והתקרבות משני הצדדים".
מלכית שפיגל: "התחלתי להגיע לעצרות בניר־עוז, אבל זה לקח לי זמן. בנוסף, אולי זו נראית תזוזה קטנה, אבל קנינו סרטים צהובים לנו ולילדים, ואני כמעט היחידה בשומריה שתולה סרט צהוב. היה לנו דיון על זה בבית האם זה אומר עלינו משהו והאם שינינו את דעתנו, אבל אני חושבת שהסרט הצהוב לא שייך לאף אחד, כולנו רוצים שהחטופים יחזרו. הבת שלנו עושה שירות לאומי באופקים, ולאחרונה גם שם יש קבוצה שמובילה עצרות להזדהות עם החטופים. כשהבת שלי נמצאת אצלנו בשבת, אני מסיעה אותה במוצאי שבת לאופקים ונשארת לעצרת שם. היו שם כמה שבאו עם חולצות פוליטיות נגד הממשלה, ומצד שני מישהו שהגיע עם שלט 'עד הניצחון'. כשמישהי העירה על השלט העירו לה על החולצות, ואחרי שיח שהתקיים סוכם שלא יבואו עם חולצות פוליטיות ולא עם השלט הזה. בנות השירות הלאומי הכינו שלטים לעצרת עם סלוגנים מוסכמים.
"היה לי שיח עם הרב ראובן בנושא החטופים, ואמרתי לו שבעיניי אי החזרת החטופים היא חילול השם, והימצאות אזרחים שלנו מעבר לגדר היא פגיעה בכבוד הלאומי. אני לא יודעת איך מנהלים את העסקאות, אבל גם בעיניי, אם החטופים יישארו שם אז לא ניצחנו".
מאור מויאל: "מה שאני לקחתי מהשיח שלנו על החטופים הוא שלא מדובר בנושא טקטי אלא אסטרטגי. בסוף אומות נופלות על סוגיות של חוסן פנימי, ואם זה כך, זה הרבה יותר מעסקה או לא עסקה. מדובר בערבות הדדית, שהיא הגרעין שעליה אנחנו יושבים. בלי אחדות אין כלום, זה הבסיס".
הרב ראובן נתנאל: "לא רק לנו בציונות הדתית יש קצינים ואנשי מילואים. אני מרגיש שקצת הסתחררנו מההצלחה החינוכית שלנו, ובסוף אנחנו לא מוצאים שפה שמצליחה ליצור שיח עם אחרים. המנגינה שפעמים רבות יוצאת מהשיח שלנו יש בה התנשאות שאינה יוצרת הזדהות והערכה אלא מרחיקה אותם"
הרב נתנאל, מה אתה משיב לטוענים כלפיך שמתנגדי הממשלה משתמשים בך?
"לצערי ברור שבמאבק להשבת החטופים מעורבת פוליטיקה. יחד עם זאת, הרב קוק לימד אותנו שצריך להתרגל שלא כל האמת נמצאת בצד אחד של המתרס. יש ציבור גדול ציוני, אידיאליסט, מסור למדינה, משרת בצבא שסבור שהמדינה לא צריכה ללכת על מה שמכונה 'הניצחון המוחלט' כי זה לא יביא לשחרור החטופים אלא להפך, יסכן מאוד את חייהם של מי שעדיין נשארו בחיים. לדעתם המדינה צריכה ללכת לעסקה, על כל מה שנגזר ממנה. בשנה האחרונה למדתי להקשיב לדעות שאינן הדעות שלי, ולנסות להבין מה עומד בשורש ההיגיון של הקבוצה הזאת. מה שברור לי הוא שגם הם חפצים בטובת מדינת ישראל. הם לא מאיימים להפסיק לשרת או לרדת מהארץ, אבל הם כן מבטאים משבר אמון עמוק במדינה, כפי שהם תופסים את סולם הערכים שהיא מושתתת עליה.
"אני סופג הרבה וזה לא קל. אני ממעט לנהל ויכוחים. אני עושה את המעשה הזה כי אני חושב שהוא מעשה נכון, ויש לי צער גדול מאוד שאני לא מצליח להביא לעצרת עוד אנשים שיעברו את הגשר הזה. בשיח פנימי שקיימנו במהלך סיור של רבנים בניר־עוז, גיליתי ששלושה או ארבעה רבנים חושבים כמוני. הצטערתי שבסיכום שיצא לתקשורת אחרי הסיור של הרבנים, העמדה שלי לא באה לידי ביטוי. הסיכום היה חד־צדדי ודיבר, לצד הכאב, על הצורך בעסקה אחראית שלא מסכנת את ביטחון מדינת ישראל. הצטערתי שלא נשמעה גם מנגינה אחרת".
דעת מיעוט
לאחר המפגש עם קבוצת "ביחד" קיימתי שיחה נוספת עם הרב נתנאל. "אני לא משקף את עמדת התושבים בשומריה", הוא אומר בכנות. "אפשר אולי לספור על יד אחת את האנשים ביישוב שמזדהים עם העמדה שלי. אני לא מתחבא, אבל גם לא מדבר על זה ביישוב. בציבור החרד"לי אני ממש דעת מיעוט, ובכל זאת, בכינוס הרבנים בניר־עוז היו ארבעה שביטאו עמדה דומה לשלי", הוא שב ואומר. "אני מתכוון לקיים סבב ביניהם, יחד עם הראל רביד, כדי לומר להם שאם הם חושבים שעם ישראל צריך לשמוע דברים אחרים, הם צריכים לומר את זה. אני מקווה שאצליח לייצר אמירה של עוד כמה רבנים חרד"לים שיגידו את הדברים האלה ושתתחיל להיווצר תנועה, אבל כרגע זה עדיין לא מתקדם".
הרב נתנאל שב ומתאר את השינוי שהוא עבר בסוגיית החטופים. "אני לא מתבייש לומר שעברתי תהליך. למדתי להקשיב ולהבין שכולם רוצים את טובת המדינה, גם אלו שרוצים עסקה. הם לא רוצים להטביע את הספינה, וזה לא נכון שלא אכפת להם מהמדינה אלא רק מהחטופים. בשיח על סוגיית החטופים שמעתי אנשים שמדברים מתוך הכאב הפרטי, שמעתי כאלו שרוצים להפיל את הממשלה, אבל שמעתי גם הרבה מאוד שדיברו על אי־השבת החטופים כפגיעה מבחינתם בסולם הערכים של מדינת ישראל.
"למדתי במרכז הרב כעשרים שנה, ושם למדתי את הספר 'אורות'. כשהתחיל המאבק נגד עקירת גוש קטיף והייתי נציג ועד הרבנים במטה המאבק, חזרתי ללמוד 'אורות' כדי להבין איך אני מפענח את זה שהמדינה שלי והעם שלי לא רוצים אותי יותר בגוש קטיף. אמרתי לרבנים בניר־עוז שאחרי עקירת גוש קטיף לא התפרקתי כי הרב קוק כותב שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, ואני לא יכול לעשות ברוגז עם יסוד כיסא ה' בעולם. אבל אלו שלא מכירים את דברי הרב קוק הללו, הכול מתפרק להם. הקשרים שיש להם עם המדינה התרופפו מאוד.
"אני מוכן לעמוד מול כל רב בלי למצמץ ולומר את עמדתי, שאם לא הולכים על עסקה ומשאירים שם חטופים, אז מסכנים את ביטחון מדינת ישראל כי ייווצר קרע בעם ונמצא את עצמנו כחברה מפולגת מאוד. קרע בעם הוא איום קיומי על החוסן הלאומי והביטחוני של מדינת ישראל לא פחות מאשר ויתור על הישגים צבאיים ואולי אף יותר. חברה מלוכדת תוכל להכריע כל איום ביטחוני מבחוץ, לעומת חברה מפולגת וחלשה שמתמודדת עם שסע וקיטוב פנימיים. גם אם אפשר להקים ממשלת ימין מלא, זה עדיין לא אומר שעם ישראל איתך. עם כל זה שיש לנו בציבור הדתי־לאומי המון קצינים וחיילים, מדינה צריכה לכלול את כל הצדדים".
אנחנו מדברים ימים ספורים לאחר נפילתו בעזה של סרן במילואים עמית לוי, תושב שומריה. "הייתי זמן רב באוהל האבלים, ורוב מוחלט של החיילים שהגיעו לנחם את המשפחה היו חילונים", מספר הרב נתנאל. "לא רק לנו בציונות הדתית יש קצינים ואנשי מילואים. יש עוד הרבה אנשים במדינת ישראל שמוכנים לסכן את החיים שלהם, ושעושים מילואים גם היום. אני מרגיש שקצת הסתחררנו מההצלחה החינוכית שלנו. ההצלחה הזאת היא גם העקב אכילס שלנו, כי בסוף אנחנו לא מוצאים שפה שמצליחה ליצור שיח עם אחרים. המנגינה שפעמים רבות יוצאת מהשיח שלנו יש בה התנשאות שאינה יוצרת הזדהות והערכה אלא מרחיקה אותם".
את השיחה בינינו הרב נתנאל מסיים בכל זאת בנימה אופטימית: "אני מאמין שאחרי ותוך כדי המלחמה מתרחשים תהליכים מדהימים, ושמכל מה שאנחנו עוברים תיבנה קומה חדשה. מתוך כל הייסורים הגדולים, עם ישראל מתקדם".
