אריאל שינקין זוכר את הפעם הראשונה שבה ראה את הים. הוא היה ילד בן ארבע, שנסע ברכבת לילה שלם אל חוף הים בגיאורגיה. "התעוררתי מוקדם בבוקר והסתכלתי בחלון. תמיד אמרו לי שהים כחול, אבל באותו יום מזג האוויר היה סוער וכל הגלים היו אפורים מאוד. חשתי מרומה. שנתיים אחר כך נסענו לחופשת קיץ בעיירת נופש. חיכיתי מאוד שסבא שלי יצטרף אלינו כמו תמיד, אבל הוא לא הגיע. כמה חודשים לפני כן הוא נפטר, אבל אף אחד לא אמר לי דבר. בשלב מסוים אמרו לי שהוא לא יבוא יותר. שוב הרגשתי שבגדו בי ורימו אותי. לא הבנתי מהו מוות, אבל הבנתי מה זה שמבטיחים ולא מקיימים".
שני הזיכרונות הללו נכללים בסיפור הפותח של "הר בקופסת זכוכית", ספר סיפוריו הקצרים של שינקין (בהוצאת אפיק), שזכה לאחרונה בפרס שר התרבות לספר ביכורים. "הסיפורים מצליחים להיות עזי מבע דווקא מתוך הטון המאופק", כתבו השופטים בנימוקי הזכייה, ושיבחו את שינקין "על שליטה בפרטים ועל בחירה נכונה של דרכים להנכיח יסודות מתרבות אחת במציאות של תרבות אחרת". לדבריהם, "הסיפורים חושפים עומק רגשי־נפשי שמעבר לאירועים המסופרים, תוך העשרת עולמנו בפרטים מיתולוגיים תרבותיים וסימבוליים מקוריים. הספר מגלה כותב בשל הרבה יותר ממה שאפשר לצפות בספר ביכורים, כותב שללא ספק ימשיך לכתוב ולהעשיר את הנוף הספרותי".
שינקין התחיל לכתוב לפני קצת פחות מעשור. הוא כתב כדי לזכור, כדי לשמר, ובעיקר כדי להבין את עצמו. "רציתי להבין מאיפה באתי ואיך הפכתי למה שאני היום", הוא אומר. "היה לי חשוב לתעד את הזיכרונות, גם כי החיים בגיאורגיה השתנו מאוד. זה כבר לא מה שהיה. נסעתי לבקר בטביליסי עשרים שנה אחרי שעזבתי, והרגשתי כמו תייר. היו הרבה מקומות שעוררו בי זיכרונות, אבל בעיקר הרגשתי זר. כשהגעתי לשם ושמעתי את השפה ברחובות, הייתה לי כל הזמן תחושה שזה לא מה שאני זוכר מהילדות. ואולי גם אני השתניתי, לא רק המקום".
משהו מחוויית התרמית שאתה מתאר חזר על עצמו גם כשעלית ארצה?
"לא, כי ידעתי לאן אני מגיע ולמה לצפות. לא היו לי אשליות, ולא הייתי מאוכזב יותר מדי. נכון שהשנה הראשונה הייתה קשה מאוד. כשהגעתי, ב־2001, נחתתי גם למשבר הכלכלי וגם לאינתיפאדה השנייה. האווירה הייתה מאוד מתוחה ודיכאונית, ועוד לא התחלתי לעבוד. למדתי עברית במוסקבה, אבל כשהגעתי ארצה הרגשתי שזה ממש לא מספיק. לאט לאט הכול הסתדר, אבל זה לא שבאתי עם ציפיות ושהחלום נשבר".
האותיות שהציתו את הסקרנות
שינקין, 53, הוא מתכנת מחשבים תושב רחובות, נשוי לוויקי, מתכנתת אף היא, ואב לשניים. הוא נולד בטביליסי בירת גיאורגיה, שהייתה אז עדיין חלק מברית המועצות. חוויית הזרות הייתה מוכרת לו היטב גם במולדתו. "גדלתי במשפחה של דוברי רוסית ולא גיאורגית, וזה הבדל משמעותי. הרוסית נתפסה כשפה אריסטוקרטית ותרבותית יותר, והוריי החליטו לגדל אותי ברוסית. כל הילדים סביבי היו דוברי גיאורגית. למדתי את השפה דרך ילדים בבית הספר, אבל זו לא הייתה שפת אם".
בטביליסי הייתה קהילה יהודית אך המשפחה לא הייתה קשורה אליה, ושינקין גדל בסביבה מתבוללת. יש לו זיכרונות מוקדמים מביקור בבית הכנסת עם סבא, ומסבתא שמביאה לבית הכנסת קמח לאפיית מצות לפני פסח. מעבר לכך, הוא לא ידע הרבה על יהדותו.
אחת ההזדמנויות שהציתה את סקרנותו כלפי היהדות התרחשה כאשר סייר עם סבתו ברחובות טביליסי: "ראיתי שלטים של התיאטרון היהודי היחיד שהיה אז בברית המועצות, והם היו כתובים ביידיש. לא הכרתי את האותיות, ושאלתי את סבתא שלי מה זה. היא אמרה לי 'אלה אותיות בעברית'. לא ידעתי שיש דבר כזה, 'שפה משלנו', וזה עורר בי התרגשות".
בגיל 16 עבר למוסקבה כדי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. הוא התחבר לסטודנטים יהודים ודרכם החל להתעניין ביהדות, לקרוא את כתבי שלום עליכם ולהצטרף לחוגי יהדות ותרבות עברית. "ההתעניינות ביהדות הייתה גם סוג של חיפוש זהות עצמית", הוא אומר. "בגיאורגיה לא יכולתי להזדהות עם התרבות המקומית כי הייתי דובר רוסית, וכשעברתי למוסקבה הייתי 'הגיאורגי' – דיברתי עם מבטא זר וגם במראה החיצוני הייתי שונה. אז מצאתי ביהדות משהו אחר שיש לי, וזה היה עוגן. אני לא מנהל אורח חיים דתי, אבל המסורת היהודית מושכת אותי – בין אם מדובר בחגים, במנהגים, בפילוסופיה או בספרות יהודית קלאסית".
בתקופת לימודיו של שינקין במוסקבה, סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, הוא היה עד לקריסת המשטר הקומוניסטי. "פתאום היה שטף של המון דברים חדשים. מצד אחד החיים נעשו קשים יותר מבחינה כלכלית, מצד שני נפתחו אפשרויות חדשות. הופצו המון ספרים שלא תורגמו עד אז, והחלו להקרין סרטים מכל העולם. כמעט בכל יום הלכתי לקולנוע".
"בגיאורגיה לא יכולתי להזדהות עם התרבות המקומית כי הייתי דובר רוסית, וכשעברתי למוסקבה הייתי 'הגיאורגי' – דיברתי עם מבטא זר וגם במראה החיצוני הייתי שונה. אז מצאתי ביהדות עוגן. אני לא מנהל אורח חיים דתי, אבל המסורת היהודית מושכת אותי"
לאחר שירות של שנה בצבא הרוסי כרועה צאן ("היו שם תפקידים הזויים, ניצלו את החיילים ככוח אדם זמין"), החליט שינקין לעלות ארצה. "תמיד רציתי לעלות, אבל דחיתי את ההחלטה. בגיל שלושים הבנתי שאני עושה את זה עכשיו, או שזה כבר לא יקרה. זו החלטה לא קלה להתחיל הכול מחדש, אבל הבנתי שזה מה שתמיד רציתי, מה גם שלא הרגשתי בבית במוסקבה".
בארץ הוא פנה ללמוד קולנוע באוניברסיטה הפתוחה, ובמשך כמה שנים ניהל מועדון קולנוע במסגרת עמותת "פישקא", המקדמת פעילות תרבותית לצעירים דוברי רוסית. לפני כעשור הצטרף לסדנת כתיבה של הסופרת והעורכת עינת יקיר, והחל לעסוק בכתיבה. רבים מהסיפורים המקובצים בספר נולדו במסגרת הסדנאות הללו.
בהשפעת בשביס־זינגר
הספר, צנוע בגודלו, מחולק לשלושה פרקים: זיכרונות ילדות מגיאורגיה, ההווה הישראלי, וסיפורים שנעים בין עבר להווה.
איך כל המעברים שאתה חווה נכנסים לכתיבה שלך?
"עליתי לישראל בגיל מבוגר יחסית, ובניגוד למקרים רבים זאת הייתה החלטה שהתקבלה מבחירה, מתוך רצון לחיות דווקא פה ולא מתוך אילוץ או בריחה כפליט. במעבר כזה יש הרבה חוויות של קושי ואי נעימות, וכתיבה נותנת אפשרות להתבונן מהצד. זו פעולה דו־סטרית, כי מצד שני לכתוב זה להיות בתוך החוויה. הכתיבה עזרה לי להתנתק מהמבט שפונה רק פנימה, ולחפש זווית חדשה להתבונן בעצמי. באחד הסיפורים בספר מתואר ילד שיושב בחשמלית ורואה את העיר חולפת מול עיניו דרך החלון. הוא יושב ומתבונן מהצד, והדמיון שלו מפליג. הוא לא חלק מהעיר, הוא רק מתבונן בה".
ההחלטה לכתוב בעברית, שפה שרכש בגיל מבוגר, היא עניין מהותי מבחינתו: "מאז שעליתי לישראל התעניינתי מאוד בתרבות הישראלית העכשווית, וההחלטה לכתוב בעברית הייתה עבורי צעד חשוב ועקרוני. בעיניי יש ערך גדול בשבירת הגטו התרבותי שרבים מהעולים נשארים בו. מההתחלה רציתי להיות חלק ולפנות לקהל הישראלי. כתיבת ספר תמיד הייתה חלום שלי, ולכתוב אותו בעברית היה חלום בתוך חלום, תחושת חזרה לשורשים. אם בעבר מישהו היה אומר לי שאני אכתוב ספר בעברית, לא הייתי מאמין לו. יש לי יחס מיוחד לעברית. עבור הרבה יהודים, גם כאלה שגדלו רחוק מהדת, השפה היא הצינור שמחבר לתרבות היהודית".
ההתעקשות על העברית היא לא רק ספרותית, אלא גם אישית ומשפחתית. שינקין ואשתו החליטו לדבר עם ילדיהם בעברית בלבד, לעומת רבים מיוצאי ברית המועצות שמשמרים את השפה אצל הדור הבא. "מאז שהם נולדו, לא דיברנו עם הילדים מילה ברוסית. אני לא מסתיר את המוצא ואת התרבות שגדלתי בה; אנחנו אוכלים מאכלים גרוזיניים והם שומעים סיפורים על העבר שלנו, אבל לא רצינו שהם יהיו שונים. נכון שזה לא טיפוסי, אבל אני מעדיף שהעברית תהיה שפת האם של ילדיי. בתי לומדת בבית הספר במסגרת 'כיתה דיפלומטית', והיא רוכשת שם ארבע שפות: אנגלית, צרפתית, ערבית ואיטלקית. אם בעתיד היא תרצה ללמוד גם רוסית היא תוכל, העיקר שהעברית תהיה הבסיס".
כתיבתו של שינקין מתאפיינת בטון פואטי חרישי, בדיאלוג עם המסתורי והמיתי, ובמבט מתבונן ומתרשם. חוויית ההתבוננות מן הצד מקבלת ביטוי גם בכריכת הספר. נראית בה רכבת חשמלית, דימוי המופיע בכמה סיפורים ומשקף את החלון שדרכו העיניים מתבוננות החוצה. שמו של הספר, "הר בקופסת זכוכית", הוא אחד מסיפורי הקובץ, המתאר את חוויית הפליאה של ילד העומד מול הר מיניאטורי בקופסת זכוכית, כאשר חיים שלמים רוחשים סביב ההר – רכבות, רכבלים ובתים זעירים.
"לא ברור אם זה משהו שהוא רואה או שמדובר בפרי דמיונו", אומר שינקין. "מה שמעניין אותי כאן הוא המבט הסובייקטיבי, חוויית ההתרשמות והקסם של הדברים. את הילד לא מעניין ה'איך', כמו כיצד הדברים בנויים או איך המנוע עובד. ילדים אחרים מתעניינים בזה, אבל הילד הזה מתעניין במכלול, בהתבוננות ובהתרשמות. המבט שלו קצת מנותק, מהצד. המרחק הזה הוא מה שמאפשר את ההתבוננות. תיאוריות אסתטיות רבות עוסקות במרחק מהיצירה. בסיפורים שלי גם הגיבורים יוצרים מרחק מסוים מהחיים, רואים אותם כסוג של יצירה אסתטית בפני עצמה".
הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, שני ושלישי, מתקרבים ומתרחקים מהקורא בתנועה תמידית, עוטפים רגעים יומיומיים בדוק של מסתורין: חיפוש חולצה לבנה הופך למסע פנימי; זיהוי של נשר דרוס על הכביש מפגיש את הגיבור עם רגש שלא הכיר; חיילים מגלחים חורשות בשממה; ותלמידי תיכון שחווים רגע ניסי של יחד שמתפוגג. הסיפורים עטופים בנופים ספציפיים, בעושר אורבני, במאכלים וריחות עזים, לצד הבלחות מהמקורות היהודיים.
"אני גם חלק וגם מהצד, בו זמנית", אומר שינקין על הבחירה לנוע בין הגופים השונים. "יש לי הרבה רגעים שאני מתרחק ומסתכל מהצד. גם גוף ראשון יכול להיות מרוחק. אני תמיד מתלבט באיזה גוף לבחור, וזה משהו שקורה תוך כדי כתיבה".
רבים מהסיפורים נשארים פתוחים; לעיתים התחושה היא שהסיפור מסתיים באמצע. "אני חושב שהקורא מספיק אינטליגנטי כדי לחשוב בעצמו, ולא צריך לפרש לו כל דבר", אומר שינקין. "אני לא אוהב כשסופרים רומזים לי שהם לא סומכים על האינטליגנציה שלי כקורא. אחת הסיבות שאני אוהב סיפורים קצרים, היא שתמיד יש לי רצון לעצור ולחשוב על מה שקראתי, ובסיפורים קצרים זה קורה באופן טבעי. סיפור קצר הוא תמצית של רגע שהקורא מציץ בו, וכל השאר קורה בדמיון. זה ז'אנר שבעיניי לא מקבל מספיק את הכבוד הראוי לו. יצחק בשביס־זינגר, חוליו קורטאסר הארגנטינאי, וגם אקוטגאווה ריונוסוקה היפני השפיעו עלי במיוחד. שלושתם גאונים בז'אנר הזה. הסיפורים הקצרים של בשביס הם העילית שלו, יותר טובים מהרומנים שלו, שטובים גם הם".
ריח התבלינים
בגיאורגיה חיו במשך מאות שנים שתי קהילות יהודיות – קהילה ספרדית שחיה במקום מאז גלות בבל, כך לפי המסורת המקומית, וקהילה אשכנזית שהגיעה בעיקר במאה ה־19, בעיקר מאוקראינה. כיום כמעט לא נותרו בעיר יהודים מהקהילה האשכנזית. רבים עזבו בתקופת נפילת ברית המועצות, וכיום יש בעיר כמה אלפי יהודים בני העדה הספרדית.
מה זו גיאורגיה בשבילך? מהם הזיכרונות הכי חזקים שלך כילד?
"קודם כול ריחות של תבלינים. לתבלינים הגיאורגיים יש ריח מיוחד. כשהייתי ילד הייתי הולך עם אימא לשוק, והיו מוכרים שם ערמות, 'הרים' כאלה של תבלינים. שמו אותם בתוך כוס נייר עשוי מדפי עיתונים. בבית היו מכינים אוכל מכל מיני סוגים, אבל האוכל הגיאורגי היה תמיד המועדף עלי.
"עוד דבר ייחודי היה הטופוגרפיה של העיר. אנחנו רגילים לדבר על 'קדימה' ו'אחורה', 'ימינה' ו'שמאלה'. בטביליסי היה רק 'למעלה' ו'למטה'. העיר בנויה על מדרונות הרים, אז כשדיברו על כיוונים התייחסו לגובה ולא לרוחב. כשעברתי למוסקבה עדיין השתמשתי במושגים האלה ביחס למרחב, ואנשים לא הבינו מה אני רוצה".
זיכרון משמעותי נוסף קשור בעושר של הדיבור המקומי. "בילדותי אנשים היו מדברים בכמה שפות, ובמשפט אחד היו יכולים להשתמש במילים מארבע שפות שונות – רוסית, ארמנית, גיאורגית, אזרבייג'נית. השפה בטביליסי הייתה עשירה במילים מיוחדות. בכלל, העושר התרבותי והקוסמופוליטי היה נוכח מאוד, גם במוזיקה. מהבחינה הזו, ברבגוניות של התרבות הישראלית יש משהו שמוכר לי מטביליסי. בעשורים האחרונים האוכלוסייה שם השתנתה, והיום מדברים רק גרוזינית".
"אחת הסיבות שאני אוהב סיפורים קצרים, היא שתמיד יש לי רצון לעצור ולחשוב על מה שקראתי, ובסיפורים קצרים זה קורה באופן טבעי. סיפור קצר הוא תמצית של רגע שהקורא מציץ בו, וכל השאר קורה בדמיון. זה ז'אנר שבעיניי לא מקבל מספיק את הכבוד הראוי לו"
גם החגים תופסים מקום דומיננטי בזיכרונות ילדותו. שינקין מציין את הנובי גוד ואת יום הניצחון על הנאצים, בתשעה במאי. "יום הניצחון היה ממש חגיגה גדולה. סבא וסבתא שלי היו בחזית המלחמה, כקצין וכרופאה צבאית. חגגו את האירוע במצעדים, למרות שאני זוכר את זה כיום עצוב. אנשים רבים נהרגו במלחמה, וכל מה ששמעתי מסבא וסבתא היה מחולק – לפני המלחמה ואחריה. כל המשפחה של סבתי נספתה בשואה. היא הצליחה לברוח ברגע האחרון. דודה שלי ממש דחפה אותה לרכבת כשהבינה שהנאצים מתקרבים לעיר שלהם, ויטבסק. בבית לא דיברו על המלחמה, זה היה כמעט טאבו".
מסך מחבר
המלחמה בין רוסיה לאוקראינה יצרה גלי הגירה נרחבים, חלקם הגיעו גם לישראל. שינקין היה שותף במיזם של מחלקת הקליטה של עיריית רחובות, שנועד לקרב את העולים החדשים לתרבות העברית דרך הקולנוע. "ניסינו להשתמש בקולנוע ישראלי כאמצעי להכיר את התרבות הישראלית ואת מגוון העדות והקהילות בישראל. הקרַנו סרטים בעלי ערך אמנותי כמו 'ביקור התזמורת' ו'אושפיזין', שמציגים את ישראל של היום.
"בתחילת המלחמה הקרנו את 'האסונות של נינה'. יש שם בשורה על מוות של בן זוג, וכל הסצנה מאוד טרגית־קומית. היה לי חשוב להראות את זה כי זה מאפיין חשוב של התרבות הישראלית – עירוב תמידי של צחוק וטרגדיה. משהו נורא קורה, אבל יש לנו אפשרות להסתכל על זה מהצד, לזהות את האבסורד ולצחוק על זה. כל הסרטים הישראליים הטובים הם כאלה, משלבים אלמנטים טרגיים־קומיים. אז אולי גם העולים יידעו לצחוק על התנאים שהם נמצאים בהם. גם אני למדתי במידה מסוימת לצחוק כשהיה לי קשה.
"לפני העלייה קראתי ספרות ישראלית ברוסית, ראיתי סרטים ישראליים וידעתי מה זה ישראל. לעומת זאת, יש רבים שהגיעו ארצה בעקבות המלחמה ואין להם מושג. לכן חשוב לתווך להם את התרבות המקומית. בשנה הראשונה שלי בארץ חוויתי קושי רב. הקולנוע עזר לי מאוד, כי הוא אפשר לי להבין שהמצב הטראומטי שאני עובר איננו משהו שאני צריך להאשים את עצמי בו, אלא מצב אנושי שרבים חווים אותו. אמנות לא פותרת בעיות, ואין כאן אשליה שעולם דמיוני יכול לחלץ ממצוקות. אבל זה כן נותן אפשרות לחשוב על דברים שהם מעבר לניסיון והחוויות היומיומיות שלך. זה נותן כלים לחשוב על המציאות מנקודת מבט אחרת".
איך ישראל מתמודדת בעיניך עם האתגר של רב־תרבותיות?
"בצורה מוצלחת יחסית, למרות הביקורת הרווחת על כל פעולה של המדינה. בסופו של דבר, במבחן התוצאה מדובר בהצלחה. אי אפשר למנוע פערים בין תרבויות, וההשתלבות אף פעם לא תהיה חלקה ואחידה. אדם לא יכול לקום יום אחד, לדחות את כל עברו ולהפוך ל'אדם חדש'. אדם הוא תמיד תולדה של התרבות שבה גדל. בעולם אידיאלי הייתי רוצה לראות את כל הקבוצות מוצאות דרך לבטא את עצמן, ובו בזמן משתלבות סביב מכנה משותף, אבל המציאות לא תמיד פועלת כך. בישראל יש איזון בין תרבויות שונות, והן מוצאות את הדרך לבטא את עצמן, אם כי בעיניי הקהילה הגיאורגית פחות הצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי בארץ. אני לא רואה את עצמי חלק מהקהילה הזו, אבל הייתי רוצה לראות אותה מצליחה יותר לבטא את מי שהיא".
אני שואלת אותו כיצד הוא חווה את המציאות הסבוכה בשנים האחרונות ברוסיה ובגיאורגיה, שתי המדינות שבהן עשה את שלושת העשורים הראשונים לחייו. בחודשים האחרונים מתחולל בגיאורגיה עימות פנימי חריף על רקע עמדותיו הפרו־רוסיות של השלטון החדש, שהקפיא את הליך ההצטרפות של המדינה לאיחוד האירופי, ומקדם חקיקה שעל פי הנטען פוגעת בחופש הביטוי ובעצמאות הפוליטית. מתנגדי השלטון טוענים אף כי הבחירות האחרונות זויפו. ברוסיה, המלחמה באוקראינה משפיעה עמוקות על המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי.
"אני מסתכל על זה כזר", אומר שינקין. "זה כבר לא כל כך ענייני, אבל זה בכל זאת נוגע לי. אני מרגיש שהמקום יקר לי, והייתי רוצה שאנשים יהיו מאושרים שם. זה תהליך מדאיג, שקורה בהרבה מקומות בעולם. התחושה היא שהמערב לא יודע להתמודד עם האתגרים החדשים שבאים מכיוון המזרח".
הזכייה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים הפתיעה את שינקין. "לא ציפיתי לזה. כשאתה כותב משהו אתה לא באמת יודע אם זה יעניין מישהו ואיך זה יפגוש את הקוראים. כל אחד שמח להכרה. הסיפורים יקרים לי, ומשמעותי בשבילי שהם חלק קטן מהספרות הישראלית. חברים שהכרתי מטביליסי אמרו שזה קרוב מאד לחוויות שלהם. הייתי רוצה שהספר יגיע גם לקוראים שנולדו בארץ".
מה היית רוצה שהקורא הישראלי יפגוש?
"הייתי רוצה שיבינו שאין דבר כזה 'עולה טיפוסי'. הסטריאוטיפיות של דמות העולה החדש בספרות הישראלית מכעיסה בעיניי, ורחוקה מהמציאות. חוץ מזה, תמיד מעניין לפגוש עולמות חדשים דרך סיפורים, ואולי מי שקורא יצליח להסתכל מחדש גם על המציאות של עצמו. זה משהו שקצת חסר לי בספרות ישראלית: מבט מתרשם, ולא חוקר ומנתח".
