על פי שם ספרו החדש של מיכאל שיינפלד, "עד שנגיע הביתה", ועל פי התיאור הקולע המודפס על גבו, וגם על פי הרמזים העבים בדמות ביטויים עם המילה "בית" שהמחבר דאג לבזוק בנדיבות על ספרו, יאה לו אולי הכינוי "הפואמה הביתית", ככותרת קובץ שירי בית ארוכים של אהרן שבתאי. אך האמת היא שאם כבר הפואמה המשהו, מוטב "הפואמה הפדגוגית", אותו מונח המתגלגל בלשוננו בעקבות הרומן של הסופר־המחנך אנטון מקרנקו. ספרו של הסופר־המחנך שיינפלד מתגלה לנו ככזה ככל שהקריאה מתקדמת. מעשה החינוך, התהליך החינוכי על משבריו וגליו ואפשרויותיו, הוא המכונן את הספר.
אכן, שיינפלד כתב מלכתחילה ספר על בית, במובן של משפחה ושל קן ושל מקומו של אדם. גיבוריו של הספר מחפשים מעטפת. מחפשים משפחה שיודעת לחבק וגם לשחרר. הם רוצים להגיע "הביתה" כי הם מרגישים שביתם אינו ממש ביתם, או שבית גידולם בילדותם זקוק לתיקון, או משום שאינם יודעים לשים גבולות בין בית לבין עבודה ושליחות.
פלישתו של העולם שבחוץ אל המרחב הביתי הפרטי, המשפחתי, ובייחוד אל ביתו הנבנה של זוג צעיר, היא נושא מטריד ופורה, ודומה שהוא מטריד ומפרה במיוחד סופרים הכותבים מתוך חווית העולם הדתי. בממד הזה, ספרו של שיינפלד מזכיר את ספרו של אלחנן ניר "רק שנינו" שהופיע לא מכבר. גיבורי שני הספרים הם מחנכים בתיכון דתי לבנים, המלמדים גמרא ומאוהבים בה, ואשר משפחת המוצא שלהם וקשייה (בעיקר אצל ניר, אך גם אצל שיינפלד), ועבודתם החינוכית והתורנית (בעיקר אצל שיינפלד, אך גם אצל ניר), מחבלים במאמץ שלהם לבנות את קִנם החדש.
שיינפלד, בספרו שלו, בנה את הרקמה הרב־ביתית הזו בתבונה, בריבוי הקבלות שהדומה והשונה בין איבריהן מפעילים את הקורא. איתן פלס, המסַפֵּר, הוא מורה נערץ ובעל ותק מסוים, ובעל־ואב צעיר. הוא גדל כבן יחיד לאב שתקן ולאם עולה על גדותיה. כזו היא גם משפחתו של תמיר, המוצלח בתלמידיו בכיתה. לילה אחד, עם השיבה מחופשת חנוכה, עם פתיחת הרומן, מתדפק תמיר על דלתו של איתן מורהו ומבקש שהוא ואשתו ליאת יאמצו אותו לבן.
תמיר מבקש להמיר את ביתו, שהוא שיקוף כאוב במיוחד למתכונת ביתו של המורה איתן. אביו כבוי, ואמו היא אישה מוחצנת ופעלתנית, אך הוא מרגיש שגם היא מתעלמת ממנו. הסיבה העגומה תתגלה בהמשך. סיבה זו קשורה גם להיותו של תמיר בן יחיד מבחינת התפקוד המשפחתי.
דפוס הבן היחיד משתכפל בשלישית בביתם של איתן וליאת עצמם. הם אינם מצליחים להוליד עוד ילד נוסף על מתן בן השנתיים וחצי; חידלון המגלם את הסדק המתרחב תחת בסיס אהבתם. עצם פלישתו של תמיר לבית משפחת פלס היא ביטוי לחוסר האיזון – עיקום הפלס – בעולמו של איתן, באיתנוּת בֵּיתו: החינוך הוא אהבתו הגדולה, תלמידיו הם לו כבניו, והוא לוקח את העבודה הביתה וללב. האפשרות הלא־מעשית לאמץ את התלמיד תמיר לבן תהיה שיאה של מגמה זו, שבירה גמורה של הגבול בין בית לעבודה. היא סוחפת לרגעים אפילו את ליאת. שכן בכוחה, לכאורה, לתקן הן את קללת הבן היחיד המאיימת על בית פלס, הן את הפער שנוצר בין איתן וליאת לבין חבריהם בני גילם שנישאו עשר וחמש־עשרה שנה לפניהם ומגדלים ילדים גדולים.
בית, אם כן. בית בית בית. וכאשר, לקראת הסוף, איתן ומתן הקטן מדברים על טרקטור שעובד קשה "כי הוא צריך לבנות בית" שכן "צריך להיות חזקים בשביל לבנות בית" (עמ' 342), ההלעטה מן המוטיב אדום־הגג הזה כבר עולה על העצבים. אך המעניין הוא שאף על פי שהעשייה החינוכית מצטיירת כאיום על גבולותיו של הבית, הנה בה עצמה, בעשייה החינוכית, באישיות הפדגוגית חסרת־התקנה של איתן, יהיה טמון התיקון.
קומנדו חינוך רגשי
איתן הוא המורה שהיינו רוצים לעצמנו. היצירתיות שלו אינה יודעת שובע. שיעוריו הם הפעלות. בלימוד מסכת פסחים בשיעוריו ימצאו התלמידים את עצמם מכינים חרוסת על פי שיטות שונות, מבשלים ביצים קשות כדי להפיק לקח, מנסחים עמדות אישיות בנושאים עקרוניים קיומיים העומדים לכאורה מאחורי המחלוקות ההלכתיות על ליל הסדר. שיחות אישיות ושיחות נפש קבוצתיות הן רכיב קבוע ביחסים בין המורה לתלמידיו ואפילו במערכת השעות. הרומן שופע כרימון רעיונות פדגוגיים יישומיים.
והכיתה עוברת תהליך. אישי, קבוצתי, אישיותי. הפואמה הפדגוגית, אמרנו. המנון לחינוך. עם כל השריטות של איתן ושל התלמידים, עם כל הסף־סכנות של חציית גבולות והקשיים החינוכיים, וכמובן דווקא בזכותם, כיתה י' 3 עם המחנך איתן תיזכר לבוגריה כחוויה מעצבת. באחת הסצנות הנהדרות בספר, במסיבת פורים בביתו של איתן, סצנה הבנויה כפסקה ארוכה־ארוכה של הסתחררות נכנס־יין־יצא־סוד, שרים התלמידים מה־נשתנה מאולתר: "שבכל הכיתות יש להם מורה ותלמידים מורה ותלמידים, בי' 3 בי' 3 כולנו חברים…. שבכל הכיתות יש ציניות ולא יודעים לדבר לא יודעים לדבר, בי' 3 בי' 3 יש שיעורי דיבור" (עמ' 278): שיעורים שהם מין תרפיה קבוצתית, שאיתן מנהיג ומנהל בהצלחה.
פעילות חברתית יצירתית נוספת מבית מדרשו של איתן נועדה מלכתחילה לעזור בפתרון המשבר בביתו של תמיר. זהו ליל אבות־ובנים בטבע, סצנה המפעילה בכוח עצום את התלמידים ואת אבותיהם וגם את הקוראים. איתן יודע איך לשבור מחסומים רגשיים. אתה אבא שלי, אתה הבן שלי, מתומרנים הבנים והאבות לצעוק זה לזה מכל הלב, וזו רק ההתחלה. האירוע הזה מזניק שלא במתכוון גם תהליך בין המחנך איתן לאביו שלו. הפדגוגיה היא הכוח המפעיל את העלילה הביתית שלנו.
איני יודע מה יאמרו פסיכולוגים ופדגוגים על הלגיטימיות והסכנות שבקומנדו החינוך הרגשי של איתן; איני בטוח גם שאפשר להלהיב כמו איתן כיתה ללימודים באמצעות התמסרות אישית של המורה, גילוי לב וטכניקות של גירוי הסקרנות. על הנייר זה עובד. הנייר אפילו נרטב.
הגדת לבנך
היצר הפדגוגי של איתן גורם לו, אולי בניגוד לסטריאוטיפ על מורים דתיים גדושי תשוקת חינוך, אבל בהתאם לדימוי הספרותי המוכר של המורה הנבון א־לה יאנוש קורצ'ק, דווקא להיות פתוח למשובות נעורים, לחולשות אנושיות ולקשיים דתיים. בכלל, הדמויות המרכזיות בספר רבות־פנים ולא מייצגות תכונה אחת מובהקת. הן אינן צפויות. כך, למשל, ליאת הנסחפת לפעמים להתנהגויות רגשניות נעשית לגורם המאזֵן את איתן. גם הנטייה הדידקטית של שיינפלד כמספר נבלמת בשלב מסוים. בסוף הספר חסרה דידקטיקה שהובטחה: ליאת מבטיחה לספר לאיתן בערב פסח את הסיפור האמיתי עליו, כלומר להסביר לו מה באמת הניע אותו בפרשת תמיר, ולא מקיימת. ההסבר נשאר פתוח. כאן הבן – הקורא – נשאל.
אל ערב הפסח שואף הסיפור כולו. שם הוא נגמר, רגע לפני ליל "והגדת לבנך". הכיתה לומדת כאמור את הפרק במסכת פסחים העוסק בליל הסדר, וממנו שואב איתן את השראתו. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו", אומר השלט מעשה ידי איתן וליאת המתנוסס בכיתה, בקצת חתרנות כלפי כוונת חז"ל. אך "לראות את עצמו" כאן אין פירושו להיות אנוכי אלא להתבונן בעצמו, לדעת את עצמו.
בחירתו של שיינפלד במוטיב ליל הסדר, בפרק העשירי של מסכת פסחים, היא בחירה מתוחכמת שרק בחוכמת־דיעבד נראית מתבקשת. היא ממקדת את הספר, על איבריו המשפחתיים והחינוכיים העלולים להתפזר, בציר מארגן אחד. סוגיות ליל הסדר מאפשרות אסוציאציות רבות הנוגעות לעניינים שעל הפרק, כגון שינוי, שתייה וגאולה, ובראשן המעשה החינוכי שהוא, בלילה הזה, מעשה של סיפור.
ואכן, רוח של חינוך, דוק קל של דידקטיות, שורות גם על דרך הסיפור. הדמויות נוטות להסביר לעצמן או זו לזו – כלומר לקורא – את מניעיהן של עצמן או של זולתן. אבל זה נעשה במידה סבירה, כזו שפשוט הופכת את הספר לנגיש לרבים, גם לנוער. אולי מן הטעם הזה, המעקב אחר מצב זוגיותם של איתן וליאת מתעלם לחלוטין מממד מתבקש שהצנעה יפה לו. גם לשונו של הספר פשוטה בדרך כלל, קצת פשוטה מדי אפילו – כמדומה, הזמנה לקורא הצעיר.
הגלידה הנמסה
הדבר מגיע לידי קלקול מה כאשר ללשונו של המספר, העשויה במובהק במשלב ספרותי ולא דיבורי, משתרבבות שוב ושוב צורות לא תקניות מיותרות. עוד יותר מכך בולטת בספר נטייה מצחיקה לשגיאות כתיב במילים ספרותיות – בעיקר בהומונימים: משוכים במקום משוחים, נבעט במקום נבעת (פעמיים), כרס טופחת במקום תופחת, וגם "הכתים בקטמי קטשופ" – ה"קט" של הקטשופ השתלט על ה"כת" של הכתמים. מצחיק כמה שזה עקבי, השגיאות הממש לא פדגוגיות הללו.
מנגד, לפיצוי הקורא המיומן מרבה שיינפלד לשתול הברקות של רמיזות מילוליות למקורות היהדות, לעניינים התורניים העולים על הפרק, וגם סתם לביטויים; למשל, "הצלצול גואל אותי" בשיעור על יציאת מצרים ועל גאולה אישית. באופן דומה, הוא שותל ברחבי הספר, למען חדי הקשב והזיכרון, לייט־מוטיבים המדגישים את ההקבלות בין סיפוריהן של הדמויות; חפשו למשל את מוטיב הגלידה הנמסה, או את מוטיב יופיו של הישן והכיסוי בשמיכה (ראו עמ' 79 ו־ 239), המלמדים שליאת היא קצת תמיר. כן, גם היא.
הפואמה הפדגוגית של "עד שנגיע הביתה" פונה אפוא לכולם, כמו הגדת הפסח המבקשת לדבר אל הפעוטות ואל הלמדנים גם יחד; וכמוה, היא תגרום לקוראים משני הקצוות, לנער המתנסה ולמבקר המתנשא, להרגיש לפעמים שייכים פחות, ועדיין להתרגש. יש בדיבור אל בני הנעורים, שנעשה פה לעיתים בגובה עיניהם, משהו מרענן. כפי שמהרהר יפה איתן על תלמידיו בני העשרה: "אולי דווקא באי־הבַּשלוּת יש איזה אומץ לראות דברים בישירות, כי לא מבינים לגמרי עד כמה הם נכונים, עד כמה הם נוקבים".
עד שנגיע הביתה
מיכאל שיינפלד
ידיעות ספרים, 2018
359 עמ'
