שירה אליצור והרב יובל אהלי ניסו למצוא את המרכיבים מהם נובט רעיון

כמו רעיון שנדרש לעבור מסע עד שיתגשם במציאות, כך גם המדריך לגידול רעיון, "ויצרת", עשה את דרכו אל המדף. מה שתוכנן להיות מתנת חנוכה לפני שנה הבשיל לכדי ספר רק עתה, לאחר מסע שעברו יחד וכל אחד בנפרד היוצרת שירה אליצור (שירצור) והרב יובל אהלי.

היו בדרך עליות ומורדות, ובהן מלחמה אחת שבה במשך 300 ימים אהלי היה בחזית. בין פעילות אחת לאחרת הוא המשיך לכתוב עם שותפתו דרך חלונות הזום. הספר הזה הוא תוצר של זוגיות עסקית ארוכת שנים – לשניים יש פודקאסט, הם מעבירים יחד הרצאות ומתחזקים חברות עמוקה שמשמשת קרקע פורייה ליצירה משותפת ולכל אחד בנפרד.

"היה לנו די ברור שיֵצא ספר", אומרת אליצור, "יש לנו יחד המון רעיונות, ואת לא תמיד מוציאה אותם לפועל כי החיים קורים, ואת לא מאמינה בזה, יש המון סיבות למה. אבל היה ברור לנו שספר יצא לפועל. הגענו להוצאת ידיעות עם פרק ראשון שכתבנו והם פשוט האמינו ברעיון ומשם יצאנו לסשנים של כתיבה".

"למעשה היה לנו את כל הספר די מאורגן בראש", משתף אהלי, "יש שם ניסיון לנסח את מה שאנחנו גם ככה עושים; מה שאנחנו עוברים גם בתהליכי היצירה שלנו: לתת המשגות לדברים, ליצור, להיכשל ולחזור ללוח הסרטוט, לשחרר, ללמוד ולהעמיק בלמידה. את הספר כתבנו כדי לאפשר לאנשים אחרים לעבור את אותו מסע".

אי אפשר להתבלבל מי מהשניים מחזיק במכחול ומי בתלמוד, ואחד הדברים שהם מבקשים הוא שלא תחפשו מי כתב איזה חלק ושתנסו לא ללכת על הברור מאליו. "אנחנו רוצים להוציא את האנשים מחשיבה בקופסאות", אומרת אליצור, "מדהים איך אנשים סטריאוטיפיים. מי שקרא את הספר נוטה לחשוב שיובל כתב את הרב קוק ושירצור כתבה את סטיב ג'ובס. אבל הנכון הוא שזו יצירה משותפת, כתבנו את הספר יחד. השפה שלנו התערבבה, יובל פתאום הביא את המחקר ואני פתאום הבאתי את התורה וזה מדהים איך לאנשים קשה לקלוט את זה, ובכלל לאנשים החברות הזו לא תמיד עוברת חלק, כי נראה להם שאנחנו שני אנשים מקצוות מאוד־מאוד שונים".

מהם הקצוות האלו?

אהלי: "אני איש חינוך, כותב תוכן ורב, בין השאר אני כותב נאומים שעוסקים בחינוך, יהדות, ויהדות ישראלית. שירצור מתלבשת בצבעוניות, והשיער שלה צבוע בורוד וסגול. ופה אני חולק גם על שירצור, השפות שלנו לא התערבבו, פשוט ניסינו לייצר מהן שפה חדשה".

אליצור: "כשיצאתי מהסטודיו והוא יצא מבית המדרש, רצינו ליצור מצב שלא יהיה ברור מהם המקורות שכל אחד שואב מהם. אני תמיד הייתי מחוברת לתורה וליהדות, אבל יובל גרם לי לקבוע עיתים לתורה. הוא חידד בי את הדבר הזה ואני מקווה שגם אני חידדתי לו את היצירה עד שזה הפך להיות באמת משהו אחד".

אהלי: "המוטיבים של יצירה שאנחנו מדברים עליהם בספר טבועים בעולם היהודי הרבה לפני שהגיעו דמויות כמו ג'וליה קמרון או סטיב ג'ובס. יצירתיות יושבת על שורשים ועומק, היא לא איזה עפיפון פורח ששייך רק לאנשים מגניבים". "אגב", משלימה אותו אליצור, "קיים איזה מיתוס שיצירתיות היא משהו שאתה נולד איתו, אבל כבר נכתבו מחקרים שאומרים שיצירתיות היא תכונה נרכשת, משהו שצריך להתאמן עליו ולעבוד עליו. זה נכון שלכל אחד נקודת המוצא היא שונה, אבל זה מה שניסינו להראות – כתבנו מדריך. זה לא ספר שאתה מתחיל אותו חסר רעיונות ומסיים אותו הבנאדם הכי יצירתי בעולם. אבל אתה כן תיכנס לאיזשהו מיינדסט ותבין שאתה רוצה להיות כזה, ושאתה יכול להיות כזה".

כבר נכתבו המון ספרים על יצירתיות ופיתוח רעיונות. מה הספר שלכם מחדש?

אהלי: "אנחנו רוצים לנסח שפה יהודית יצירתית, כזו שמראה את הצד היצירתי שיש בעולם היהודי ואת הצד היישומי שלו. אם ג'וליה קאמרון (בספרה דרך האמן. י"ט) מעבירה ביקורת על המציאות, אז אנחנו מראים את זה דרך חז"ל שניסחו את זה בכלים שלהם לפני אלפיים שנה. לא יכולתי לעשות את זה לבד אם הייתי יוצא מבית המדרש בתור הרב המגניב שמדבר על חז"ל שלימדו אותנו לשאול שאלות. זה היה קוריוז נחמד, אבל הייתי צריך איזשהו צד עמוק ומקצועי שיֵדע לנסח. החלום הגדול שלנו הוא לא לחזור כל אחד לכור מחצבתו, אלא לייצר מרחב יהודי־יצירתי".

ההגדרה יכולה להרתיע פלח שוק רציני, אתם לא חוששים שזה יישאר רק במגזר?

"אני חושבת שהדת הרסה את היהדות", אומרת אליצור, "זה לא ספר דוסי, זה ספר שמדבר את השורשים שלנו. אני רוצה להאמין שהרבה אנשים יכולים להתחבר עכשיו למה שאנחנו מציעים, ולא רק הציבור הדתי־לאומי. היו לנו הרבה ויכוחים לאורך הספר. היו פעמים שאמרתי ליובל, 'זה דוסי מדי', 'אתה חייב להסביר מי זה הבן איש חי', כי הקוראים שלנו הם לא רק דתיים. אפשר להיות חובב יהדות בלי לקיים מצוות, אני רוצה לפרק את המונופול הזה שלקחנו על היהדות. אחד האתגרים שהספר מציג הוא שבשביל להאמין שיש יהדות שלא מבקשת ממך לשנות את אורח חייך, ולא עושה הדתה, אתה צריך לצאת מהתבניות שלך".

אהלי: "המוטיבים של יצירה שאנחנו מדברים עליהם בספר טבועים בעולם היהודי הרבה לפני שהגיעו דמויות כמו ג'וליה קמרון או סטיב ג'ובס. יצירתיות יושבת על שורשים ועומק, היא לא איזה עפיפון פורח ששייך רק לאנשים מגניבים"

אהלי: "אחת המסקנות שחזרתי איתה מהמלחמה היא שאנשים מבקשים לחזור לשורשים שלהם, לאיזשהו מרכיב עמוק ויסודי בזהות שלהם, ומצד שני אנשים מבקשים שפה חדשה, לצאת מהקונספציות. עם הספר הזה לא ניסיתי להביא בשורה ליום שאחרי המלחמה, אבל הוא כן נושא איתו בשורה שהיא שילוב של עידוד יצירה מכל סוג שהוא וחזרה לשורשים".

אליצור: "פגשתי את אריאלה ורטהיימר כדי להביא לה את הספר שהזמינה, אנחנו בקשר כבר תקופה, ואנחנו צוחקות על זה שכל אחת מוצאת את השם שמתאים לה כדי לתאר את הא־לוהים שלה, אבל העיקר הוא שנזהה שיש בנינו חיבור. בתקופת המלחמה שהרגשתי רחוקה מהקדוש ברוך הוא, והיצירה זו גם דרך להתחבר אליו. כמה שזה יישמע דוסי, אני מאמינה שבסופו של דבר אנחנו פה בשביל לקדש שם שמיים, כל יצירה שאני מוציאה לעולם, אני שואלת את עצמי האם זה מקדש שם שמיים".

///

אליצור (38) מתגוררת בבית־חורון, נשואה לרותם ואמא לשני ילדים. היא יוצרת ומרצה לחשיבה יצירתית. אהלי (39) גר באדורה, נשוי ליערה ואב לארבעה, הוא איש של מילים. הם נפגשו לראשונה בתוכנית למנהיגות, וכשאהלי הציג את עצמו אליצור הסתקרנה. "הוא הציג את עצמו כרב שאשתו חזרה בשאלה", מספרת אליצור. "ברגע שהוא אמר את זה אמרתי לעצמי שאני חייבת לשבת איתו לקפה".

"המורכבות שאני מנהל בחיים הזוגיים שלי היא לא עוד פרט", מסביר אהלי, "היא איזשהו מעצב זהות עמוק בחיים של שילוב בין כמה עולמות".

אליצור: "יובל גם זיהה, מעבר לחזות מלאת הצבע שלי, שהצבע הוא מרכיב פנימי עבורי".

כוס הקפה הפכה לעוד הרבה אחרות, ולמפגשים ושיחות ולעידוד היצירה של כל אחד בנפרד וביחד. "מעבר לזה", מוסיפה אליצור, "יובל הפך להיות גם הרב הפוסק שלי".

יובל, זה ספר שאתה רוצה שפוסקי הלכה ורבנים יקראו?

"אני חושב שזה ספר שצריך להיות על המדף של כל מי שמבקש ליצור דבר מה חדש בעולם, וזה נכון לגבי יזם הייטק כמו גם רב קהילה. כדי שהעולם היהודי של הקהילה שלו לא יתנוון הוא חייב לשאול את עצמו איך ליצור דברים חדשים ולהיות מחובר לשורשים ולכאן ועכשיו. לדעת שכל פסיקת הלכה היא למעשה יצירה. פסיקת הלכה יכולה להישמע כמו איזה משהו ארכאי שהתשובה שלו נמצאת בארון ספרים, אבל בסוף, פסיקה היא לשמוע סיפור שלא כתוב בהרבה ספרים – יש סיפור ספציפי, לאישה ספציפית, שקרה בשנה ספציפית מודרנית. ועם הכלים והמקורות שיש לי מהרבה שנים של ישיבה בבתי המדרש אני מבצע תהליך יצירתי שמוליד משהו רלוונטי לנקודת זמן ספציפית.

"אחד הדימויים שאהבתי וירד בעריכה הוא רחם. מרחב של גידול רעיון דומה לרחם. חלל סגור ואטום, כמו בית המדרש, שבו הרעיון מקבל את כל מה שהוא צריך כדי שיוכל אחר כך לצאת לעולם".

בחרתם בסוף להישאר עם הגרעין כמטאפורה, שהיא די שחוקה בעצם.

"נכון. אבל כמו שאנחנו אומרים בספר, יצירה היא לא לבטל את מה שיש אלא להאיר על הקיים", הוא מסביר, "בדרך כלל כשמשתמשים במטאפורה הקלאסית של צמיחה מדברים על השלב הראשון, השני והשלישי: הזרע הקטן שטומנים באדמה, הניצנים הראשונים, ואיך זה הופך בסוף לרעיון. ואני אומר, יש פה תהליכים שאתה צריך לשים עליהם זום־אין כדי ללמוד מהם. צריך להבין שזרע צריך קודם את הבור, ואני רוצה להתעכב על הבור הזה. ואני אדבר על הריקבון של הזרע. בדרך כלל לא אוהבים לדבר על הריקבון ועל זה שאתה צריך שייכנסו בך, ועל ביקורת. אנחנו באים ואומרים שרעיון לא קורה רק בשלושה שלבים פשוטים, יש המון שלבים בדרך, ויש הצלחות ויש גם חורבן, זה אף פעם לא פתאום. בכלל, כל הספר הזה הוא זרקור על תהליך ולא על תוצאה. התוצאה לפעמים תגיע, אבל בגלל זה גם הוספנו, לצד פרק על תוצאה, את הפרק האחרון של בית הקברות של הרעיונות. על התוצאה אתה יכול להסתכל כשלב החותם את התהליך, ואתה גם יכול להסתכל עליה כקו ההתחלה. הספר הזה הוא ספירלי, ואתה יכול לחזור אליו כל הזמן ולזהות באיזה שלב אתה".

///

השניים מחלקים בספר את תהליך היצירה לעשרה שלבים. "אבל כל אחד יכול לראות את זה אחרת", מדגיש אהלי, "ולחלק אותו באופן שנראה לו. בסופו של דבר אני רוצה שאנשים יתייחסו ברצינות לתהליך שהם מנסים לעשות בעולם. זה כל מה שאני מבקש, תתייחסו ברצינות למי שאתם, לזהות שלכם, לשורשים שלכם, ותנו לנו לעזור לכם לצאת למסע שהוא לא מסע קל. אני לא מתיימר לחשוב שאני יודע הכול, אני בסך הכול חושב שיש לי מילים וניסיון. לא כתבתי את הספר בשביל להרוויח, אני לא מתיימר לקרוא לעצמי סופר, כתבתי אותו כי אני מאמין במה שאנחנו עושים ובשפה הזאת שצריכה להיות בעולם".

"וגם כדי לגרום לעוד אנשים להיות מאושרים", מוסיפה אליצור, "מחקרים אומרים שאנשים יצירתיים הם אנשים מאושרים יותר. הם מצליחים לפתור את הבעיות שלהם בצורה מקורית יותר, הם מצליחים למצוא המון פתרונות לבעיות, והסיבה הנוספת היא שיש להם משמעות בכל דבר שהם עושים. כשאני לא יוצרת, אני בדאון. זה קרה לי בתחילת הקורונה – השתתקתי. זה קרה לי גם בתחילת המלחמה – פתאום הרגשתי שכשאני לא יוצרת משהו, לא משנה מה, זה מנוון אותי. להיות יצירתי, להיות אדם יוצר, ושוב, אני יוצרת בכל התחומים, גם כאמא, כאשת עסקים, ככותבת, כיוצרת תוכן, זה לא משנה. אבל ליצור, להפסיק לפחד מזה. אנשים אומרים לי, אבל איך? אבל מה? ואני עונה להם שצריך להפסיק לתכנן, לשחרר את האירוע, ולתת לדברים לצאת מאיתנו. לא משנה אם אני כותבת עכשיו למגירה, צריך שתהיה יצירה בחיים, אני חושבת שזה ערך מאוד מאוד חשוב".

ובכל זאת, מה תגידי לאנשים שהם באמת לא יצירתיים, שהדחף ליצור לא קיים אצלם או שבמקצוע שלהם אין צורך גבוה כל כך ביצירה?

"הקהל הזה הוא בעלי", היא מחייכת, "בכל פעם שאני חוקרת אותו בניסיון לפענח את האירוע הזה, אני מגלה שגם הוא יוצר. הוא פשוט לא קורא לזה ככה, הוא לא יודע לשים לזה את הכותרת הנכונה. אבל חשוב להבין שהיצירה היא חלק מהחיים שלנו. פשוט צריך להתחיל לשים לב אליה. כשאני מרצה על 'סטורי טלינג' אנשים אומרים לי 'לנו אין סיפור. לא קורה לנו שום דבר'. ואצלי, עכשיו כשהלכתי ברחוב קרה לי סיפור. למה? כי אני פשוט יודעת לזהות אותו, זה חלק מהחיים שלי. כשאנשים אומרים לי, אנחנו לא יצירתיים, אני אומרת, אין דבר כזה".

"אתן דוגמה מהשפה שלנו בספר", אומר אהלי. "קיימת סטיגמה שאומרת שהעולם ההלכתי הוא העולם הכי גנרי והכי אפור שקיים. אבל זה ממש לא נכון, העולם היהודי מניח לך את ההזדמנות כל בוקר מחדש לעשות את אותו דבר ולמצוא בו משמעות, זו בחירה שלך. את יכולה כל החיים שלך לראות את אותה כוס קפה, לברך כל יום את אותה הברכה בחצי מלמול, ואת יכולה לנצל את זה כהזדמנות ולהגיד, אוקיי, רגע, בוא נסתכל רגע על הקפה אחרת מאתמול, ואני אתכוונן אחרת, ופתאום כשאני מתכוונן אחרת אז הברכה נשמעת אחרת, והחוויה שלי מהקפה נראית אחרת. וזה פשוט עוד כלי, הוא מונח, אבל תן לו את ההמשגה, תן לזה את הזרקור מהזווית הנכונה. תעשה את זה אחרת, ופתאום החיים שלך גם ייראו לך אחרת".

"יש פרק שלם על חשיבה הפוכה", מוסיפה אליצור, "אנחנו מסתכלים על אירוע שעל פניו היה לנו בו שלילי או לא נעים, ואז מתהפכים רגע על הסיטואציה כדי לראות אותה באופן חיובי. הכלי הזה שינה לי כל כך הרבה בחיים. הרגשתי פתאום שאני מוקפת בהמון דברים טובים כי זווית הראייה שלי היא כזאת".

אליצור: "אנחנו נולדים יצירתיים, ומשהו מתקלקל בדרך. בדרך כלל זה קורה בכניסה למערכות החינוך. אם ציירתי את העגבנייה בסגול ומגיעה המורה ואומרת לי 'עגבנייה זה לא', שם מתחילים לקבע אותנו"

בחוויה שלך, שירה, נולדת אדם יצירתי או שהפכת לכזאת?

"מגיל מאוד צעיר הרגשתי שהיצירה היא חלק מהחיים שלי. ההורים שלי מספרים שהם היו צריכים לשמור כל כך הרבה שטויות שיצרתי מהן בגדים, והיום, אגב, זה מתנקם בי, כי הבת שלי גם כזאת. היצירה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי, אבל אני מאמינה שאתה לא צריך להיות אמן או מעצב בשביל להיות יוצר. אצלי זה באמת בא לידי ביטוי בעולם העיצוב, בתואר ראשון ושני בתקשורת חזותית".

ואתה, יובל?

"תמיד ליווה אותי הרצון להגיד משהו ושישמעו אותו".

והיה מי שיקשיב?

"לא תמיד. לקח לי זמן להבין שבשביל שיקשיבו לי אני צריך לומר משהו בעל משמעות. ונדרשו לי עוד יותר שנים להבין שאם אתה רוצה להגיד משהו בעל משמעות אז אתה לא יכול לזרוק אותו ולחשוב שכל דבר שיוצא לך מהפה הוא הדבר הכי עמוק ובעל משמעות. דווקא ההתכנסות לעולם של למידה ומחקר והסתגרות בבית המדרש גרמה לי להתמלא ולהבין שאני יכול לעבוד עם מילים.

"אני מאמין שלמילים יש משמעות. הן יכולות לייצר שינוי בעולם. היום אני עובר מסע ארוך שבו אני לומד לא רק להיות הילד שצועק כדי שישמעו אותו, אלא זה שעוצר רגע ומנסה להגיד משהו אחר. באיזשהו מקום, עם המוכנות לביקורת מגיעה גם המוכנות שלא יסכימו איתך, שיתנגדו אליך, וזה חלק מהעניין. אם אתה לא מוכן שיגידו לך וישאלו עליך שאלות ויערערו על מה שאתה עושה, כנראה גם לא תצליח ליצור שום דבר חדש בעולם".

מה התפקיד של המבוגרים בשימור ועידוד היצירתיות אצל ילדים?

"אנחנו נולדים יצירתיים, ומשהו מתקלקל בדרך", קובעת אליצור. "בדרך כלל זה קורה בכניסה למערכות החינוך. אם ציירתי את העגבנייה בסגול ומגיעה המורה ואומרת לי 'עגבנייה זה לא', שם מתחילים לקבע אותנו. אני מלווה צוותי חינוך בשנתיים האחרונות ורואה שבסופו של דבר בתי הספר מדידים, הם חייבים לתת תשובות לכל השאלות, יש נכון ולא נכון. ואני אומרת: תפסיקו לשאול שאלות שיש להן תשובה אחת ותבינו שאתם צריכים להעריך את התלמיד שחושב אחרת, לתת לו פרס על זה שהוא אולי לא הביא תשובה נכונה, אבל הוא הביא תשובה שחושבת אחרת".