מהשירים של קורין אלאל עולים דימויים מלאי צבע

על הגעגוע היא שרה ב"ימי הפרח והאהבה" (אל הלחן שלה נכתבו מילותיו של יענקל'ה רוטבליט). זה געגוע מתוק למשהו שהיה פעם. כזה שעולה ומשמח פינה בלב.

הוא אומנם התפרק לחתיכות אך נאסף כעת בשיר בחזרה. כמו רסיסים של הרבה זיכרונות קטנים, חמקמקים, כמעט ניואנסים – כאלה השמורים למערכת יחסים קרובה שהייתה ונמוגה: מקל הקטורת שבא מהודו, רקמת צבעים על בדי קטיפה וגם מרבד העשב ששימש לתרגילי היוגה. כל אחד מהתיאורים צובע ומחיה את הזיכרון המתוק הזה ומענג את הכמיהה אליו.

לא קל לתאר במילים געגוע למשהו, אבל קשה יותר לתאר געגוע למשהו שאינכם יודעים מהו. ואף על פי שאינכם יודעים מהו, הוא חי ופועם בתוככם, מזיז אתכם, בועט בכם מבפנים, לא נותן לכם להתחמק ממנו.

על כך היא שרה, כמעט בטירוף משמח (עם המילים שכתבה שמרית אור): "מה זה, מה זה איתי / מה זה, מה עוצר נשמתי / מה מרקיד לעיתים את רגליי – / מה זה, מה זה בא עד דלתי / עד גן אהבתי / מה מסיר שלוותי מעליי".

בין כל שיריה ניצב חלון מטאפורי גדול. הוא פתוח, כמובן. מכניס פנימה את הסערות שבחוץ אבל גם את השמש החמימה. מאפשר להוציא את הסערות הפנימיות ולהשקיף למרחקים. "החלון קרוע, חסר לו בורג", היא שרה.

וגם את הרוח הרבתה להזכיר כאירוע מתפרץ המסמל תזוזה: "רוח מן הים קמה ונמוגה", "הרוח כמו נושאת אותך". היא זיהתה את כוחה המופלא של הרוח להגיע, לעורר סערה קטנה או גדולה ואז לחלוף. בשיר "מעיין" (במילותיה של חנה גולדברג) היא שרה על היכולת שלנו להתמסר לרוח ולתת לה להיכנס, בלי לסגור את החלון: "כשהרוח בנשמתך פורעת", היא פותחת בתיאור קודר, בודד ומפחיד, אבל מרוב קיצוניותו לרעה דווקא מתוכו עתיד לבקוע כוח ועוז: "אז מתוכך פורץ מעיין / הוא מתגבר ומתגבר / ואז אתה / חזק / יותר חזק".

מה עם אהבה? היא חמקמקה מאוד. "אהבה היא אור הולך ובא / אם תבקש אותה לנצח / חפש באנטארקטיקה". יש אהבה, אבל הרצון לבקש אותה לתמיד – הוא כנראה מוגזם מאוד.

ובאופן כללי: אם אתם רוצים יותר ממה שיש לכם, אתם כמהים למשהו כמעט דמיוני, שיהיה לא מרצה ולא מספק, וכנראה גם לא קיים באמת. אולי רק במקום רחוק מכאן. "אתה אומר: חייב להיות יותר / זה בינוני, זה לא מספיק לי / אין פה רומנטיקה / חפש באנטארקטיקה".

המרחק הפיזי מאדם אהוב מקים עליכם את הגעגוע, וגם על המצב הזה היא שרה (למילותיו של אהוד מנור). "לא יכולה לראות אותו / מפריד בינינו ים / אבל עליי וגם עליו / אותו ירח קם". כל מה שצריך לעשות הוא להביט אל הירח, והוא כבר יפעיל את קסמו, יחבר בין הקצוות. "אחוז ירח בידו / ושים בתוך ידי", היא שרה ומבקשת. פתאום הגעגוע המר מקבל נחמה קטנה, קרובה־רחוקה. גם ב"שיר לשירה" (שכתב יהונתן גפן) היא שרה על הירח המבשר רוגע וחמלה: "עולם חדש וטוב אני אתן לך / כבר במבט כחול את מגלה / כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח / קורץ צהוב־צהוב מתוך האפלה".

"כשזה עמוק", אלאל פותחת, אבל לא רומזת מעבר לכך על התזמון הספציפי של המצב הזה. מתי? "כשזה עמוק", היא אומרת בפשטות. כשזה יהיה זה  – תדעו שזה זה. היא שרה בביטחון, ומתחייבת ש"זה" אכן מתרחש וכל אחד ילמד לדעת מתי בדיוק.

התיאורים שלה (ושל ענבל פרלמוטר שכתבה איתה את המילים) למצב הפלאי הזה רחבים: "שלגים של כעס בתוכך בן רגע נמסים", "הרוח כמו נושאת אותך למקומות זרים", "עוצר כל העולם ואת קוטפת כוכבים". אולי הפירוט יכול לתת מושג באשר למועד: ברגע שתזהו את קיומם של התסמינים, תדעו שהגעתם לעומק הנכון. רק כשיעצור העולם מלכת, כשתקטפו את הכוכבים, כשהרוח תישא אתכם וכשיימסו כל הכעסים – רק אז תדעו מה מתרחש כשזה מספיק עמוק בלב.