הסנופקינים: "אנשים נדהמו לראות כיפות וכיסויי ראש במועדון 'האזור'"

את החורף הקודם העביר ליאור בר בתוך ואן בערבות הקפואות של פינלנד. בר (31) – עורך וידאו ומוזיקה ונגן גיטרה בס שמגדיר את עצמו "נווד דיגיטלי" – מתגורר כבר שנתיים בוואן יחד עם אשתו טל ועם בנם יער והם נוסעים ברחבי אירופה. "לפינלנד הגענו בשיא השלג", הוא מספר. "היו ימים שלמים שהשמש בקושי זרחה בהם.כל הזמן היו דמדומים, המון שעות ירח. אבל פינלנד זה קודם כול המומינים. בכל חנויות המזכרות ובפארקים תמצא דברים שקשורים למומינים. הם ממש גיבורי תרבות שם".

גם עבור בר עצמו, המומינים הם גיבורי תרבות. יחד עם עוד ארבעה חברים הוא הקים לפני כמעט שבע שנים את "סנופקינים", הרכב שהעניק ביצועים חדשים לשירי סדרות הילדים של הטלוויזיה החינוכית וערוץ הילדים. סנופקין הוא שמה של אחת הדמויות האייקוניות בסדרה הפינית, ואחד המוזיקאים הבודדים בסדרות הילדים. בתחילת 2023, לאחר שש שנות פעילות, הוציא ההרכב אלבום בכורה ומיד אחר כך התפזר. אבל כעבור שנה, דווקא בפינלנד הרחוקה, בר החליט להתניע מחדש את הפרויקט. "כשהיינו שם עם כל השלג שנערם מסביב, חשבתי על זה שלא ביצענו את השיר של 'בולי איש השלג'", הוא משחזר. "שלחתי הודעה לאיתמר: 'בוא נעשה את בולי, אבל בפאנק עצבני כזה'".

איתמר גילת (32), מגבעת־שמואל, עובד בימים אלה כמתכנת בבנק המזרחי, ובזמנו הפנוי הוא מפיק מוזיקלי בפרויקטים ובכנסים של אנימה. גילת הוא גם הגיטריסט של סנופקינים, וכשקיבל בקשה כזאת מבר הוא לקח אותה ברצינות. "איתמר חזר אליי אחרי שעה בערך עם סקיצה מלאה של השיר, וזה נשמע נהדר", ממשיך בר. "ואז אמרתי לעצמי – אוקיי, די קל ליצור ככה אלבום שלם, אז אולי כדאי להוציא אלבום חדש עם עוד שירים שלא נכללו בסיבוב הקודם". כשאני מגיע לחדר חזרות תל־אביבי כדי לשמוע את החברים מתכוננים להופעה שבה יושק האלבום החדש, אני מבין שני דברים: ראשית, למרות החיבה המשותפת למומינים, אין קשר בין החורף הישראלי לחורף הפיני הקר והמושלג; ושנית, האלבום החדש יישמע שונה לגמרי מהסיבוב הראשון של סנופקינים, ויש לכך לא מעט סיבות.

///

ההרכב של בר וגילת נולד כשבמועדון "הגולה" בפתח־תקווה חיפשו מופע לפורים. יונתן דובוב, שהיה אז מנהל המועדון, פנה לבית הספר למוזיקה "מזמור" בגבעת־וושינגטון והציע ליצור מופע שהקונספט שלו הוא שירי סדרות הילדים של החינוכית. הרכב של תלמידי מזמור נבנה לשם כך, ואחרי המופע הראשוני בגולה התגבש הרכב קבוע. מלבד בר וגילת היו שם המתופף גלעד רוטשילד, הקלידן אהרן גרובר והסולן, הגיטריסט והסקסופוניסט אביתר לוין (גילוי נאות: למדתי עם חלקם במזמור). הלהקה קיבלה את השם "סנופקינים" והפכה לתופעה שנדדה ברחבי הארץ. עם הזמן נכנסו לרפרטואר שלה גם שירים מסדרות ערוץ הילדים ומסרטי דיסני. קפיצת המדרגה הבאה הגיעה כשחברי ההרכב פנו למדבבים המקוריים של הסדרות והסרטים והציעו להם להצטרף למופע. גילת: "חבר של אח שלי אמר שהוא יכול לקשר אותנו לאבי מאיר וענונו, המדבב של סון גוקו ב'דרגון בול Z'. הופענו איתו כמה פעמים, ואז אזרנו אומץ וכתבנו מייל לאלי גורנשטיין, שבדיוק התחיל להעלות לרשת סרטונים שלו שר שירים מסדרות שהוא דיבב".

גורנשטיין, שחקן שגילם שורה ארוכה של תפקידים בסדרות וסרטים ישראליים, נכנס לפנתאון הדיבוב העברי בזכות דמויות הנבלים בסרטי דיסני של שנות ה־90 – סקאר מ"מלך האריות", ג'אפר מ"אלאדין", פרולו ב"הגיבן מנוטרדם" וגם סבסטיאן מ"בת הים הקטנה". "שלחנו את המייל, והייתי בהלם כשהוא התקשר אליי בחזרה", מספר בר. "אחר כך התמקצענו בזה יותר, וברגע שהיו לנו כבר שני מדבבים שהופענו איתם, האחרים באו בכיף". האחרים שבאו היו אלון אופיר (אלאדין, סימבה ב"מלך האריות", לה פו ב"היפה והחיה", אלכס ב"מדגסקר"), תומר שרון (טימון מ"מלך האריות", הקריין מ"החתולים הסמוראים") ועוד רבים וטובים.

כשהחלה העבודה על האלבום הראשון של "סנופקינים", בראשית תקופת הקורונה, כבר היה להרכב רזומה עשיר של עבודה עם מדבבים שנהנו לחדש ימיהם כקדם. "דיברנו איתם על האלבום וראינו שכולם בעניין. חני נחמיאס וששי קשת ותומר שרון, כולם באו בהתנדבות להקלטות. יש להם פינה חמה בלב לדיבוב, הדבר הקטן מאוד הזה שהם עשו והצליח מעל ומעבר". האלבום, שיצא לאחר הדסטארט מוצלח ושלוש שנות עבודה ארוכות, מכיל 22 רצועות של שירים מסדרות ילדים, ובהן הקוסם מארץ עוץ, פרפר נחמד, הפיג'מות וכמובן המומינים.

את הקשר עם המדבבים מינפו הסנופקינים גם ליצירת "דיבוב צפוף" – הפודקאסט העברי הראשון שעסק בעולם הדיבוב. בכל פרק הופגשו שני מדבבים לשיחה, שחזור סצנות וביצוע שירים. בר: "המטרה הייתה לפאר את מלאכת הדיבוב ואת האנשים שעושים אותה. הם ממש השתוקקו להכרה, ואנחנו ניצלנו את זה לכל מיני מפגשים בין־דוריים". אחת הדוגמאות הבולטות למפגש כזה היא פרק בהשתתפותן של שתי שחקניות שדיבבו נסיכות דיסני; לימור שפירא, שנתנה את קולה לאורורה ב"היפהפייה הנרדמת", ומשי קליינשטיין, שדיבבה את רפונזל בסרט "פלונטר". "הבנו שמשי מעריצה את לימור לא פחות ממה שאנחנו הערצנו אותה", מספר גילת. בר: "באמצע הפרק משי התחילה לשיר פתאום את 'סוד הממלכה הקסומה'. ליווינו אותה בנגינה, ובאותו רגע הבנו שהיא בת דורנו וגדלה על סרטי הניינטיז כמונו – גם אם מבחינתנו היא דמות שאנחנו שומעים בכל הסרטים החדשים של דיסני. בזמנו גם לא הבנו שמשי היא כבר מגה־סטארית בשיא הפריחה שלה. היא באה בכיף לפודקאסט, תוך כדי שהיא מככבת ב'אפס ביחסי אנוש' בבית־ליסין".

חברי ההרכב יצרו עוד הסכת מעניין, "ריוואצ' לניינטיז", שבמסגרתו בר וגרובר צופים מחדש בסדרות החינוכית משנות ה־90 ומנתחים אותן מנקודת מבט של אנשים בוגרים. "אהרן לא גדל על הסדרות האלה, ולכן חשבתי שיהיה מגניב לעשות איתו את הפודקאסט", אומר בר. "מעניין לשבת מול הסדרות האלה יחד עם אדם שצופה בהן בפעם הראשונה, ולשמוע מה הוא חושב עליהן ב־2023. זה מעודד פרספקטיבה חדשה למה שגדלתי עליו".

ליאור בר: "אנשים נדהמו לראות כמה כיפות, בגדים צנועים וכיסויי ראש הסתובבו במועדון 'האזור' בהשקת אלבום הבכורה שלנו. זה קהל שבחיים לא היה נכנס למקום הזה. אנשים עם טלפון כשר נסעו באוטובוס לשם"

אלבום הבכורה הושק במרץ 2023 בהופעה גדולה במועדון "האזור" התל־אביבי, מקום רחב־ממדים שהתמלא כולו במה שהם מגדירים "ילדים שלא גדלו". "מישהו אמר לי שהוא נדהם לראות כמה כיפות, בגדים צנועים וכיסויי ראש הסתובבו בתוך המועדון", מספר בר, "זה קהל שבחיים לא היה נכנס למקום הזה משום סיבה אחרת. אנשים עם טלפון כשר נסעו באוטובוס וחיפשו איך להגיע לשם".

ההופעה, שצולמה והועלתה בשלמותה ליוטיוב, הייתה גם אקט הסיום הזמני של ההרכב. החברים פנו להתמקצע בתחומים שונים, שחלקם חפפו את עולם המוזיקה וחלקם די רחוקים ממנו. בר כאמור התמקד בעריכה. עם צאת האלבום לאור נולד גם בנו יער, וכעבור זמן קצר ארזה המשפחה את החיים והחלה לנדוד בין ישראל לאירופה, משאירה את "סנופקינים" בארץ הקודש – עד שבולי גלגל את כדור השלג שהפך לאלבום השני.

///

עם הכניסה לחדר החזרות אני מזהה כמה שינויים בולטים לעומת הסיבוב הקודם של ההרכב. הראשון הוא הסגנון המוזיקלי: סנופקינים של העבר התפזרו בין סגנונות, ובהרבה מקרים שמרו על האווירה הקונבנציונלית והמוכרת של השירים שניגנו. הסאונד שבוקע מההרכב הנוכחי הוא כבד, רועש ומטאלי. אלה כבר לא חמשת החמודים עם כובעי סנופקין ומצגת מילים מוכנה מראש, אלא להקת רוק כבד שהשירים שלה מורכבים ואפלים יותר.

אה, והם כבר לא חמישה. רוטשילד, גרובר ולוין לא כאן, ומנגד גויס ללהקה עידן ביטרמן. הוא בן 43, אב לשלושה בנים, רכז התרבות של קיבוץ שפיים, עצמאי בתחום ההרצאות והסדנאות, וכעת גם המתופף החדש של סנופקינים.

איך נוצר הקשר ביניכם?

"אני מעלה לטיקטוק סרטוני חידות שבהם צריך לזהות איזה שיר אני מתופף", מספר ביטרמן. "ליאור ראה אותם ושאל אותי אם בא לי להשתתף בפרויקט. אמרתי מיד כן, עוד לפני שבכלל הבנתי במה מדובר. ומשם זה התגלגל".

היה קשה להיכנס להרכב קיים שכבר הוציא אלבום?

"שמעתי קצת ממה שליאור שלח, אבל לא חקרתי יותר מדי. לאט־לאט, תוך כדי החזרות, גיליתי את העומק שיש בחומרים".בר מספר שהם פנו גם לחברי ההרכב המקורי. "זו הייתה העדיפות הראשונה, כי אלה חברים שלנו ועברנו דרך ביחד. היה מי שאמר מיד 'לא', והיה מי שהתלבט, עד שהבנו שאין טעם לרדוף ומי שרוצה יבוא. מרבית חברי הלהקה המשיכו הלאה בחייהם, חלקם השיגו בזכות סנופקינים עבודות אחרות באלבומים, במופעים ובתוכניות ילדים. הייתה לנו בעבר הרפתקה מדהימה, אבל עבדנו קשה מאוד על האלבום הראשון, ואולי עכשיו זה פחות מתאים לחלק מאיתנו".

עידן ביטרמן: "כילד הייתי יושב עם מקלות תופים מול התוכנית 'מקרון 1', ומתופף את שיר הנושא על כריות, כדי לא להרעיש. הדבר הראשון שלמדתי לנגן על פסנתר זה 'סע סע במונית', שהכרתי מרחוב סומסום"

ואולי זה היה פרויקט של סטודנטים עם הרבה זמן פנוי, ועכשיו אתם כבר בחיים האמיתיים.

"נכון, כשהיינו סטודנטים היה לנו הרבה יותר זמן להשקיע בזה. בינתיים כולנו סיימנו את הלימודים, התחתנו, עברנו דירה והבאנו ילדים לעולם, נכנסו גם אלמנטים של פרנסה ויש פחות זמן לשטויות. אנחנו מתעסקים לא מעט בדברים אינפנטיליים, נותנים הרבה כבוד לילדים שהיינו, אבל המציאות דורשת שנתבגר".

הרגשתם שגם מצד הקהל שצברתם יש רצון שתחזרו לעוד סיבוב?

"ידענו שיש ציפייה שהדבר הזה יחזור ברמה כלשהי. כל הזמן שאלו אותנו מתי יש הופעה, וענינו שאין עוד הופעות, כבר התפרקנו. מהרגע שהודענו שאנחנו חוזרים, הכרטיסים אוזלים במהירות".

איך הקהל הזה יקבל את השינוי בסאונד שלכם, שהפך למטאל כבד?

"האלבום הקודם היה מגוון מאוד, והכול היה מדויק – הג'אז למשל היה מאוד ג'אז, וגם זה לא מתאים לכל אחד. אבל המוזיקה היא רק מעטפת של נוסטלגיה וזה מה שיפה. הרעיון ביצירת האלבום הזה הוא לא לקפוץ מעל הפופיק בעיבודים מטורפים, אלא לחזור למקורות שלנו, לדברים שגדלנו עליהם – הפאנק, הרוק והמטאל. לכן האלבום כבד ומופרע יותר מהקודם. הוא עדיין מעביר את התחושה הנוסטלגית, אבל עם קריצה".

גילת: "האלבום הקודם היה ראשוני מאוד, זו הייתה הפעם הראשונה שעשו קאבר־מחווה לשירי החינוכית. עכשיו זה כמו המשכון של סרט שאנחנו מכירים בו את הדמויות, ויש לנו אפשרות ליצור ולשחק איתן יותר. אנחנו בהחלט מרגישים יותר חירות בעבודה על השירים".

בר: "צריך גם לזכור שאין לנו סנטימנט אמיתי לשירים האלה, כי לא אנחנו יצרנו אותם, וזה גורם לתחושת מיצוי די מהירה. היופי באלבום החדש הוא שהחלפנו את כל החומרים והרשינו לעצמו יותר".

גילת: "יש גם שירים שקיבלו כיוון מרגש יותר".

אגב מרגש – את שיר הנושא של הסדרה "הלב", הידועה גם כ"מרקו", לא הכנסתם לאלבום הקודם, והפעם הוא נכנס.

בר: "השיר על מרקו תמיד היה משוגע, ולכן הוא לא נכנס לאלבום הראשון שהיה מעונב ומתוחכם. הפעם נתנו יותר מקום לדברים המשוגעים מההופעות של הסיבוב הקודם. למשל 'בבאי', שהקלטנו עם חני נחמיאס, או מחרוזת רוק אינסטרומנטלית עם שירי נושא של גיבורי־על".

מרקו הוא לא השיר הכי משוגע באלבום הנוכחי. בהתאמה למורכבות של הסאונד החדש, חברי ההרכב מטפלים גם בשיר שמכיל כנראה את המילים הכי בעייתיות בתוכניות הילדים (לפחות בתרגום לעברית). זהו שיר על דינוזאור סגול וחביב ששמו ברני, "וכשהוא גדול אז הוא יכול לגעת בכולנו", נאמר בפתיח. "זה שיר מטריד מאוד", אומר בר. "הכוונה היא שהוא יכול לחבק אותנו, אבל בקונטקסט של היום זה נשמע אחרת לגמרי. אז אמרנו שנלך על זה עד הסוף. איתמר הוסיף מילים חדשות, ואנחנו עושים מהשיר הזה משהו אפל ומצחיק מאוד".

אף שהתוכן שלכם מבוסס על תוכניות וסרטים שיועדו לילדים, המופע עצמו לא באמת מותאם לילדים.

בר: "האמת היא שהשתעשענו ברעיון להעלות במקביל מופע אקוסטי לילדים, כולל גרסאות כיסוי לשירי התוכניות של הדור הבא, כמו 'צוות הצלה' למשל. זה היה יכול להצליח מאוד. אבל בחרנו לשמור על הפרויקט שלנו אמנותי ומחובר לנוסטלגיה, שהיא מה שמניע אותנו בסיפור. אי אפשר להפריד את הנוסטלגיה מהשירים. מכיוון שהמילים פשטניות מאוד, ילדים לא יתלהבו מהשירים אם הם לא גדלו עליהם".

גילת: "באחת ההופעות, הבן המתבגר של נגן החצוצרה שלנו הגיע אליי ואמר בהתלהבות שגם הוא רוצה להקים להקה כזאת. אמרתי לו שהוא יעשה כבר את השירים של הדור הבא – 'מפרץ ההרפתקאות' או תכנים אחרים של ניקלודיאון, כי אלה הדברים שעליהם הוא גדל".

אתם רואים קשר בין הסדרות שגדלתם עליהם ובין הבחירה שלכם להיות מוזיקאים?

גילת: "יש מצב. בעשרות השנים האחרונות אנחנו מוקפים בטכנולוגיה ובמדיה. את השירים האלה שמענו בגיל צעיר, הם נשארו איתנו, ואולי רק עכשיו יש לנו כלים להבין עד כמה הם היו גדולים מבחינה מוזיקלית".

ביטרמן: "אני זוכר שכילד הייתי יושב עם מקלות תופים מול התוכנית 'מקרון 1' ששודרה בחינוכית, ומתופף את שיר הנושא על כריות כדי לא להרעיש. אגב, הדבר הראשון שלמדתי לנגן על פסנתר זה 'סע סע במונית' שהכרתי מרחוב סומסום. זו אחת המנגינות הראשונות שלומדים, אבל אצלי זה היה תמיד מחובר גם למה שראיתי בטלוויזיה".

גילת: "רחוב סומסום הוא דוגמה מצוינת לאנשים מוכשרים מאוד שמחליטים לעשות תוכן לילדים, וזה פשוט יוצא כאוטי, אז הילדים נהנים מהבלגן והמבוגרים קולטים את הדברים המטורפים שיש שם מאחור. בתחילת שנות ה־70 התפרסמה בעיתון 'דבר' ביקורת על רחוב סומסום האמריקנית, וכתבו שם שזו 'שטיפת מוח אורקולית הנעשית מייגעת לאחר כמה דקות', ושהתוכנית היא 'חינוך לעובדות ולא לערכים'. כנראה ליוצרים היה חשוב יותר ללמד את המספר 7 מלעשות את זה בצורה פדגוגית".

איתמר גילת: "הבן של נגן החצוצרה שלנו אמר בהתלהבות שגם הוא רוצה להקים להקה כזאת. אמרתי לו שהוא יעשה כבר את השירים של הדור הבא – 'מפרץ ההרפתקאות' או תכנים אחרים של ניקלודיאון, כי אלה הדברים שעליהם הוא גדל"

ביטרמן: "השקיעו שם מחשבה במוזיקה, בגרסה הישראלית הביאו בשביל זה את יוני רכטר. זה פשוט מדהים".

בר: "חשוב לי להגיד שאני סולד מהנטייה לקטר על 'כמה התוכן של פעם היה טוב והיום הוא לא'. היום יש למשל סדרה כמו 'בלואי', שמביאה תוכן מטורף שמצליח להתאים גם לילדים וגם להורים שלהם. זה מאוד לא רוקנרול לקטר על זה".

הרבה מבני הציבור הדתי־לאומי אוהבים את הסדרות הישנות של הטלוויזיה החינוכית. אתם יכולים להבין מהיכן זה נובע?

גילת: "אני חושב שדתיים בדור הזה גדלו בדרך כלל בבתים צנועים יחסית מבחינת תנאים, היו להם תמיד אותן קלטות והם צפו בהן שוב ושוב כי לא היה שום דבר אחר, וכך כל דבר נהיה אייקוני. זה דור שלפני ה־DVD או הסטרימינג".

בר: "זה חינוכי, זה ערכי, בלי מילים גסות, ולכן זה מתאים מאוד לאנשים דתיים. יש פה גם עניין של שמרנות. אלה הדברים שגדלנו עליהם, וכמו שלומדים לשנן משניות, לומדים גם לשנן פרקים של המומינים. השמרנות מובילה לשימור הנוסטלגיה".

///

למופע ההשקה של האלבום השני תצטרף שחקנית חיזוק מעניינת – טל בר, בת זוגו של ליאור מזה כארבע שנים, ובעצמה זמרת מצליחה בשוק האינדי הבינלאומי. "היה חסר לנו בסיבוב הקודם קול נשי", אומר ליאור בר. "זה נבע גם מכך שהיינו להקה די דתית, הקהל שלנו היה יחסית דתי, והיינו מוגבלים מהבחינה הזאת. טל הולכת לבצע במופע כמה שירים שדורשים פחות רוקנרול ויותר קסם. שירים כמו 'טוב טוב הגמד' ו'בולי איש השלג' – פתיחים שבמקור שרו זמרות, ואנחנו נעשה ניסיון לדייק קצת יותר למקור".

בסיבוב הקודם עדיין לא היו לכם ילדים. יצירת אלבום חדש מקבלת פרספקטיבה שונה כשאתה כבר אבא?

"בוודאי, התחושה היא אחרת לגמרי. קח לדוגמה את 'אבא בונה' שביצענו באלבום הקודם, שיר מרגש מאוד במוזיקה ובהגשה שלו. פתאום אתה מגדל ילד, ועכשיו אתה 'אבא בונה' שמספר סיפורים לילד שלך. עוד דוגמה טובה היא 'נילוס איש החלומות', שיר על דמות שמבקרת ילדים שחלמו חלום רע ועוזרת להם להיחלץ מהחלום. אחרי 7 באוקטובר הייתי מוצא את עצמי שר את השיר הזה לילד שלי בוואן לפני שהוא הולך לישון. האבהות קיבלה עוד רגש".

אתם רואים שינוי בגישה שלכם בעקבות המלחמה המתמשכת?

"כן. האלבום החדש נוצר מהעובדה שהייתי מעין פליט אחרי 7 באוקטובר, הוא נוצר מתוך חוסר שהרגשתי במציאות. יש בו גם הרבה השלמה עם אובדן התמימות. למשל, כשאנחנו לוקחים שיר מתוק כמו 'באדג'י המסוק ממריא גבוה' ונותנים אותו כמטאל, כי המציאות מתכתית מאוד, והיום אנחנו יודעים שמסוקים ממריאים מעל עזה, ולפעמים מביאים איתם פצועים".

גילת: "כשאני שומע את הפתיחה שעשינו לבאדג'י, אני שומע את הטילים יוצאים מהמסוק. זה הסאונד של התקופה הזאת. אנחנו מקבלים גם הודעות מחיילים שכותבים לנו 'תמשיכו לעשות מוזיקה, בשביל זה אנחנו נלחמים שם'. מתחילת המלחמה אנחנו מנסים לתת, גם לעצמנו וגם לקהל, בעיקר אסקפיזם. זו הדחקה, אבל אולי היא בריאה".

ביטרמן: "זה לא רק אסקפיזם, זה ממש חוסן. אני מקיבוץ שפיים, וקיבוץ כפר־עזה גר איתנו מאז תחילת המלחמה. עם שניים מהילדים שלי לומדים ילדים שחזרו מהשבי בעזה, ואני רואה אותם על בסיס יומיומי. מה שעוזר להם ולכל הסביבה זו היכולת לבוא לידי ביטוי. ככל שלאדם יש יותר מקומות להביא את עצמו לידי ביטוי, גם בצורה שלא קשורה למלחמה, זה מאפשר חוסן אישי".

עלתה בכם המחשבה ליצור תוכן טלוויזיוני בעצמכם?

בר: "אין לנו שאיפות כאלה, אבל הפרויקט של סנופקינים יצר כל מיני הזדמנויות בעולמות התוכן לילדים, והוא משתלב בדברים נוספים שאנחנו עושים. כן יש לי רצון ליצור אלבום מקורי לילדים שמסתכל בגובה העיניים, מעין הכבש השישה־עשר מחודש ורלוונטי לדור שלנו. אולי זה עוד יקרה".