אמירה הס היא משוררת גדולה. בשירה שלה יש גודל, חיות מטפורית ותחושה חמה ועזה של תאוות חיים מתוך הכאב והיופי שבהם. בשונה ממשוררי הסדנאות שצמחו בעשורים האחרונים, הכותבים שירה נוחה לעיכול, הס היא משוררת כל כולה, כזו שלא נאלצה לבחור בשירה משום שהשירה בחרה בה. אלא שכמו בטבע ובקרב יוצרים גדולים אחרים, הכוח הוא גם מקום הסכנה. ספרה האחרון הוא יצירה שאין להטיל ספק בכישרון שהוליד אותה, אלא שהיא פגומה בהיותה עודפת.
"ספר המזלות של אמירה" מחולק לשלושה עשר שערים, שנים עשר מהם מוקדשים למזלות השנה וכל מזל הוא מעין נקודת מוצא, רופפת למדי, לשירה עמוסה, סוערת ומיסטית על חייה של המשוררת. החלק הראשון בספר הוא "זכירות" – קטעי פרוזה קצרים (הנראים כחלק מיצירה פרגמנטרית ארוכה) שמתארים קטעים מילדותה וראשית נשיותה של המשוררת, תמיד בעימות עם נקודת מבט גברית המסכנת או מצילה את חייה; למרות החשיבות שבפרק להבנת יצירתה יש לתהות מדוע לא הועמד כספר פרוזה בפני עצמו.
הס היא משוררת של שפע. היא בורכה בשפע נפשי ולשוני עצום היונק ממקורותיה העמוקים של השפה העברית והתרבויות שסביבה. זהו שפע אותנטי הנולד כאשר נפש פתוחה לרווחה פוגשת בתרבות ובכאב האנושי שבעולם. אלא שהשפע הזה משול גם לנהר העולה על גדותיו: אי אפשר שלא להתפעל מהיופי והעוצמה שבשיטפון, אך הוא מאיים להטביע.
בשל השפע שבורכה בו, זקוקה הס יותר מכול לידו החזקה של עורך ולתיחום תמטי. אלא שבשונה מספריה הקודמים, ולמרות העריכה התואמת למזלות השנה, שאמורה כביכול לספק מערכת הגיונית הקשורה לזמן והיסטוריה, השירה אינה עומדת במבנה שהציבו לה והיא נקראת כשטף שאין בו הבחנה. הפרקים אינם מאפשרים לקורא הבנה של השירים אלא פשוט יוצרים הפרדה ביניהם. הקורא נסחף במילותיה של המשוררת, אך לא נשאר עם רושם שהוא יכול לשאת עמו בהמשך. שירתה של הס נקראת כפטה מורגנה (דימוי שלה עצמה ביחס לשירתה), וזוהי חוויה מרהיבה ומתסכלת עבור הקורא, המתפעל מהיופי אך לא מצליח למצוא בו מקום אחיזה.
הס עצמה מודעת למצב הזה, וכותבת כבר בראשית הספר:
יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא אֶת כָּל הָעִבְרִית שֶׂלִּי הֵבִינָה / אֲבָל אֶת שְׂפָת נִשְׁמָתִי הֵבִינָה. / אֲנִי בּוֹכָה בְּתוֹךְ הַלֵּב פְּנִימָה / כִּי יֵש לִי שֶׁפַע אַהֲבָה בַּלֵּב לִבְנֵי הָאָדָם בִּכְלָל / שֶׁאֵיךְ יֵצֵא לַפֹּעַל? / וְאֵיךְ אוֹצִיא אֶת הַלֵּב שֶׁלִי צִפּוֹר דְּרוֹר / לְנַשֵּׁק מַהוּיוֹת בְּתוֹך הָאֱנוֹשׁוּת? // אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּפַשְׁטוּתִי / כִּי אֲנִי מַהוּת הַכְּאֵב הַנִּמְשָׁךְ / וְעַד פְּנִים עַצְמוֹתַי אֲנִי נוֹשֶׁמֶת אֶת הָאֲנָשִׁים לְרַחֵם אוֹתָם, וְאֶת עַצְמִי / שֶׁכָּכָה אֲנַחְנוּ מִתְגּוֹשְׁשִׁים / וְהַחַיִּים נוֹסְעִים מֵעָלֵינוּ.
הס מבקשת את הפשטות, אך טובעת במילותיה. היא כותבת שירה אישית, אינטואיטיבית מאוד, שמעמידה במרכז את החוויה בטהרתה. עמדה שמעניקה לספרה האחד עשר במספר כוח של ספר ביכורים, בעוצמת המפגש הראשוני של המשורר עם השפה והעולם. אלא שמשהו בעוצמה הזו עומד בעוכריה. השירה העברית מלאה במשוררות עזות מבע ורגש, אלא שהכוח הרגשי והלירי חייב להיות מלוטש בכוח המדייק של הדעת, ההכרה והעריכה, כוחות שלמרבה הצער נעדרים מהספר, הנקרא מתוך התפעלות ותחושת החמצה.
ספר המזלות של אמירה
אמירה הס
עם עובד, 180 עמ'
