את סרטון השיווק לספר החדש שלו צילם יאיר טיקטין במדי צה"ל מתוך מִגנָן בפאתי ג'באליה ברצועת עזה. הספר, "לומדים בשביל ישראל", דווקא לא קשור למלחמה ולצבא, אבל הסרטון משקף היטב את שגרת יומו של המחבר בשנה האחרונה, כמי ששירת בעזה מעל מאתיים ימי מילואים כמפקד פת"ן (פינוי, תספוק וניוד) של גדוד שריון.
אנחנו נפגשים ימים ספורים אחרי שטיקטין סיים סבב שלישי של מילואים בעזה, וגם את השיחה שלנו חשוב לו לפתוח בסוגיית המילואים. "החלום שלי היה לעשות אירוע השקה לספר שיכלול טיול באחד מקטעי שביל ישראל באזור המרכז או בנגב", הוא משתף, "אבל בסוף הייתי בנחל חנון ברצועת עזה… קצת קשה להסביר לאנשים שלא נמצאים שם את הקור של האפוד הקרמי ואת השהייה במגננים או בבתים. אנחנו לא יודעים מתי הקו הבא שלנו, אבל לפי השמועות הוא בעוד חודשיים וזה אירוע לא פשוט. בשלב מסוים נמאס שיורים עליך ונמאס לראות גופות. חונכתי להגיד 'הנני', ואם יצטרכו אותנו אני עדיין אומר הנני ואגיע שוב, אבל זה הולך ונעשה קשה כי לא כולם מגיעים כמו בתחילת המלחמה, וגם חוסר הוודאות הוא קשה. הצבא צריך להיכנס לאירוע הזה".
הספר "לומדים בשביל ישראל" (בהוצאת צמרת), הוא לא עוד מדריך טיולים אלא מקראת לימוד למטיילים. "במקום לעסוק בהסבר איך לנווט מנקודה לנקודה, הספר מציע להתבונן ולהביט לעבר 'הסיפור הגדול' שמלווה אותנו", אומר טיקטין. זהו כרך ראשון מתוך שניים, שמכסה את מקטעי שביל ישראל מתל־חי ועד תל־אביב. בכל מקטע מציע טיקטין, לצד מפה ותיאור מסלול, טקסטים ודפי לימוד יהודיים ישראליים, קישורים לדפים רלוונטיים ברשת והזמנה למסע אישי. כך למשל, במקטע הראשון שמתחיל מאנדרטת האריה השואג בתל־חי, עוסק טיקטין בדמותו של טרומפלדור, מחבר בין ה"הנני" שלו ל"הנני" בשיר של לאונרד כהן, ומצטט טקסט של הרב אלימלך בר־שאול. טקסטים נוספים באותו פרק הם השיר "בגליל בתל חי" של אבא חושי, וציטוטים מאת ברנר ובן־גוריון, ז'בוטינסקי והרמב"ם.
דורכים על פסוקים
ההליכה הפיזית של טיקטין בשביל ישראל לא נעשתה ברצף. את הקטעים הראשונים עשה כמדריך טיולים במסגרת "מסע ישראלי", ואת הקטעים הבאים השלים בהרכבים משתנים עם אשתו ענת ובהמשך עם ילדיו. הרעיון לכתוב ספר לימוד שילווה את ההליכה בשביל נולד אצלו בתקופת הקורונה, כשהיה מנהל מכינת עמיחי ביישוב כרמים.
"חיי מכינה הם חיים מאוד אינטנסיביים, ובקורונה הייתה תקופה שהמכינה לא פעלה", הוא מספר. "המחשבה הראשונה שלי הייתה להקים עמודים קטנים לאורך שביל ישראל, עם ברקודים שאנשים יוכלו לסרוק כדי לקבל העשרה. פניתי עם זה לחברה להגנת הטבע אבל הם התנגדו לרעיון, כי המגמה שלהם היא להפחית את כמות השלטים בשביל. בשלב אחר חשבתי גם על אפליקציית 'וייז ציוני', שבה הנהג יקבל במהלך הנסיעה הדרכות קוליות על המקומות שהוא עובר לידם. אני מאמין שזה עוד יקרה".
את הפרקים הראשונים של הספר פרסם טיקטין כמאמרים באתר "ספריא", המשמש כספרייה מקוונת של טקסטים יהודיים. כשהחומרים הצטברו הוא החליט להפוך אותם לספר. "הרצון שלי הוא לחבר את האנשים לעומק של המקומות שהם עוברים בהם. יש אמירה שמיוחסת לרחבעם זאבי, שבארץ ישראל צריכים ללכת יחפים כי בכל מקום דורכים על פסוקים. ז'אבו ארליך ז"ל חזר על המשפט הזה הרבה. כשאתה נוסע למשל על הכביש מתל־אביב לירושלים ועובר את נחל איילון, איך אתה לא מתרגש? זה הנחל שבו הירח עמד. צריך רק שמישהו יגיד לך את זה ויחבר את הדברים. ז'אבו ארליך היה אלוף בזה. הספר מבקש לחבר גם לתנ"ך וחז"ל, גם לחלוצים וחלוציות, וגם לשירה העברית המתחדשת. בהקשר הזה הוא קצת מזכיר את דפי 'מעט מן האור' שכתב חנן פורת ז"ל. אין ספק שהוא אחד ממקורות ההשראה של הספר".
מה תעשה בכרך השני, עם שטחים עצומים בנגב שאין בהם סיפור היסטורי?
"גם בנגב יש למשל את מעלה פלמ"ח במכתש ירוחם, שאפשר לעסוק בו בפלמ"ח. במקטעים אחרים אעסוק במדבר עצמו ככוח של דיבור, בתרבות של המדבר ובסיפור של הנבטים. המטרה היא לא להישאר ברובד הדרכת הטיולים של ויקיפדיה, אלא לחבר את הטיול למקורות עתיקים ומודרניים ולמקום הפרטי של הנפש. בעיני רוחי אני רואה את הזוג המטייל יושב בסוף היום סביב המדורה, ובוחר ללמוד משהו עמוק על מה שהם ראו בדרך במהלך הטיול".
השפה של הספר, המחברת בין מקורות יהודיים ותיקים לטקסטים ישראליים חדשים, היא שפת בתי המדרש של המכינות המעורבות, שטיקטין פועל בהן כבר יותר מ־15 שנה. "אני מודה שלא לכולם זה מובן מאליו שיש מקור יהודי מהתנ"ך, טקסט מהגמרא וקטע מהזוהר, ולצידם שיר של רחל המשוררת. לי ברור שכך דף מקורות אמור להיראות, אבל יש כאלה שלא יבינו איך אני לא מבדיל בין קודש לחול או בין 'טמא' לטהור.
"אנחנו מודעים לכך שחשיבת הגם וגם נתפסת כפשרנית וכפרווה, אבל מנסים לומר שזה לא נכון. יכול להיות להט גם במרכז. הסטיגמה על אנשי המרכז היא בורגני שגר בראשון־מערב עם שני ילדים וכלב, אבל אנחנו יודעים שמדובר בצעירים עם להט נעורים שיכולים לצעוק אידיאלים"
"אחרי שהספר יצא התיישבתי להביט במפתח האישים שבסופו. נעמי שמר מופיעה בספר הכי הרבה, וזה הגיוני כי החיבור הזה הוא במידה רבה הסיפור שלה. אחריה מופיעים הכי הרבה הרצל והרב קוק, עם אותו מספר אזכורים בערך. חשוב לי לציין ששליש מהאישים המוזכרים הם נשים, ושיש גם נוכחות נכבדת של הוגים מזרחים כמו הרב כלפון והרב עובדיה, כחלק מהסיפור הישראלי".
הצורך לגוון במקורות לא עלול לייצר שטחיות?
"יש חשש כזה, אבל מצד שני אי אפשר לדבר על הגליל בלי לספר, לצד סיפור העלייה לקרקע בחניתה, גם את הסיפור של הרב גץ שהיה גר במושב כרם בן־זמרה. הוא הרג קצין נאצי בתוניס, היה פעיל בתנועה הציונית, הקים בית ספר חקלאי בגליל, התגייס לצה"ל ובהמשך, לאחר נפילת בנו במלחמת ששת הימים, הפך לרב הכותל. זה סיפור ישראלי שקשור לכרם בן־זמרה, וראוי לספר אותו כשנמצאים בנחל דישון, לצד הסיפור של טרומפלדור שעלה מאוקראינה".
בלי חזית שמינית
לאחר 13 שנים של ניהול מכינת עמיחי ביישוב כרמים, לפני כחצי שנה החל טיקטין לנהל גוף חדש, "פורום המכינות המעורבות", המאגד את כל המכינות הקדם־צבאיות שלומדים בהן יחד דתיים, מסורתיים וחילונים. מדובר בכשלושים מכינות ושלוחות ברחבי הארץ, מנטור שבגולן ועד פארן שבערבה, שלומדים בהן מדי שנה כ־1,500 חניכים. לטיקטין חשוב להדגיש שהפורום אינו מתחרה במועצת המכינות, הגוף הרשמי שמאגד את כל המכינות, אלא להפך, מבקשת להמשיך ולחבר בין כל הגורמים במועצה.
"יש נס במכינות המעורבות", אומר טיקטין. "מי שמגיע לראות את המכינה שעד לא מזמן ניהלתי, יכול למצוא על הדשא מעגל של בנים ובנות, דתיים מסורתיים וחילונים, שלומדים יחד אפלטון וגמרא. בעיניי הדבר הזה הוא נס – עצם הישיבה המשותפת והלימוד המעמיק, יחד עם זיו הנעורים והרצון להיטיב ולחיות חיי שליחות. הבעיה היא שהדבר הזה לא מספיק יוצא החוצה. זו חוויה מוכרת גם מהמילואים. הנהג שלי בטנק הוא דניאל מאריאל שהוא סבא לשניים, הקלע הוא מנגאו שעלה מאתיופיה לארץ בגיל 20 ויש לו 11 אחים, הסמל הוא אלכס, מחנך בתיכון דמוקרטי בפרדסיה, וכולנו נלחמים יחד. לצערי, כשאתה יוצא משערי עזה הכבדים ונכנס לגבול ישראל הקטנה הכול נעלם, ויש תחושה שחוזרים לשישי באוקטובר".
זה מה שקורה קצת גם בעולם המכינות המעורבות. כל הביחדנס שתיארת נעלם כשהם מסיימים את המכינה.
"אני עוסק בעולמות של דתיים וחילונים מאז רצח רבין, ולפני שנה וחצי, במהלך הרפורמה והאירועים של יום כיפור בתל־אביב, הרגשתי שהכול מתפרק. שאלתי את עצמי האם נכשלתי כשהשקעתי המון אנרגיה בחיבורים, והתוצאה היא שאין הצלחה גדולה. עבדנו כל שנה עם כמאה חניכים שעברו תהליך עומק משמעותי. אף אחד מהבוגרים שלנו לא הפריע לתפילות ביום כיפור, אבל מצד שני אף אחד מהם גם לא עצר את זה. לא היה הד ציבורי למה שנוצר במכינות שלנו.
"המחשבה להקים את תנועת המכינות המעורבות באה מתוך רצון לנסות להוציא את הקול הזה החוצה, מהמכינה לתנועה. מכינה מחנכת 50 עד 100 חניכים בשנה, אבל תנועה אמורה ליצור שינוי בחברה הישראלית. זה קצת כמו בסיפור של המסורתיים, שהקהל קיים אבל חסרות תנועה והמשגה. אנחנו רוצים לעשות שינוי כיוון בחברה הישראלית, לשנות את הווקטור מכיוון הקיטוב ולדבר על מסר מורכב של גם וגם. לצורך זה יצרנו קשר עם 'יוזמת המאה', שמבקשת לקדם ולחזק את מחנה המרכז הישראלי ועוסקת בהמשגה וחשיבה של המחנה הזה. המטרה שלנו היא להציב חזון של מדינה יהודית ודמוקרטית ולחנך גם לכיוון יהודי וגם לכיוון דמוקרטי. זה קצת דומה לדפי המקורות שבספר".
הבעיה היא שקשה להנחיל היום מסרים מורכבים בחברה הישראלית. הפוליטיקה מושכת אותנו לקצוות ואי אפשר להילחם איתה בדפי מקורות.
"אנחנו מנסים לשנות את השפה. אפשר למשל לומר דברים חיוביים גם על נתניהו וגם על לפיד. אפשר לחלוק על ההתנהלות של נתניהו אבל הוא לא קם בבוקר להפקיר חטופים. אפשר לבקר את לפיד אבל הוא לא ליצן. יש לנו אויבים אמיתיים שאני נאבקתי בהם, מחבלים ניסו להרוג אותי. לאויבים שלנו קוראים חיזבאללה וחמאס, ואין מצב שנתייחס למערכת המשפט או לתקשורת כאל חזית שמינית של אויבים שצריכים להילחם בהם. השיח הזה הוא דבר נוראי שחייב להשתנות.
"אנחנו מודעים לכך שחשיבת הגם וגם נתפסת כפשרנית וכפרווה, אבל מנסים לומר שזה לא נכון. יכול להיות להט גם במרכז. הסטיגמה על אנשי המרכז היא בורגני שגר בראשון־מערב עם שני ילדים וכלב, אבל אנחנו יודעים שמדובר בצעירים עם להט נעורים שיכולים לצעוק אידיאלים. הרבי מקוצק אמר שרק סוסים הולכים באמצע הרחוב, אבל הרב שטיינזלץ אמר שההליכה בדרך המרכזית יכולה לנבוע מתוך תשוקה והתלהבות לכל כיוון.
"הקמנו את התנועה כדי שבעזרת 1,500 איש בשנה ו־20 אלף בוגרים נוכל לחזק את אותו מרכז, שהוא יהיה עם יותר תשוקה וברק בעיניים. בנוסף, אנחנו רואים לעצמנו שליחות גם בתוך עולם המכינות, להיות הבריח התיכון שמחבר בין המכינות התורניות לחילוניות".
דרושים מסרים פשוטים
ברמה המעשית, מספר טיקטין, הפורום החדש מגבש תוכניות לשלושה שלבים שונים בחיי בוגרי המכינות: שלב השירות הצבאי, שלב הלימודים האקדמיים ושלב הקמת המשפחה. בשלב השירות הצבאי שואפים חברי הפורום לקיים לבוגרי המכינות ימי לימוד תוך כדי השירות, כמו ימי המדרשה של החיילות הדתיות. בשלב הלימודים האקדמיים, התוכנית היא להקים בתי מדרש לסטודנטים ברוח המכינות המעורבות. בשלב המשפחות הצעירות, המשימה היא להקים קהילות וליישב את הנגב והגליל.
המשימה הזאת מחוברת ישירות לתפקיד השני שהוא ממלא בחודשים האחרונים, כמנהל החינוכי של ארגון "קדמה – התיישבות צעירים", הפועל לחיזוק החוסן הקהילתי של יישובים סמוכי גדר או מאוימים ביטחונית.
"האינסטגרם שלי מלא לאחרונה בפעילויות מקסימות של שיפוץ בתים וניכוש עשבים בצפון. זה יפה ומבורך, אבל ברמת העומק מה שיעזור לצפון הוא לא ניכוש עשבים ליד הגן במטולה אלא התיישבות של קהילות צעירים, וזה מה שקדמה עושה. אנחנו באים עם משוחררי צבא בעבודה מועדפת, שינשינים או סטודנטים, ומכניסים חיים ליישובים. לפני המלחמה זה היה קיים במטולה, משגב־עם, כפר־יובל ושתולה. במלחמה דילגנו לאחור לראש־פינה, מעונה, להבות הבשן וכפר־סאלד. עכשיו אנחנו בקשר עם היישובים והמועצות כדי להקים מחדש כפרי צעירים בגבול, לחזור למטולה ולמשגב־עם, ולהכפיל את הפעילות. הבדיחה היא שמקימים קודם כל פאב, וסביבו כבר מגיעים הסטודנטים…
"יש לנו היום 12 כפרי סטודנטים, שבעה כפרי צעירים אחרי צבא שעובדים בעבודה מועדפת וגרים יחד, ותשעה קומונות של שינשינים. כמעט כל הקהילות שלנו מעורבות מדתיים, מסורתיים וחילוניים, ובסקרים שעשינו גילינו שרוב החבר'ה ממשיכים לגור באזורי עדיפות לאומית, גם אם לא ביישוב שבו גרו כסטודנטים. ביישוב קדם־ערבה למשל, חלק גדול מהתושבים הגיעו מתוך כפר הסטודנטים של קדמה באלמוג".
כשהוא מדבר על יצירת חזון למכינות המעורבות, טיקטין מבקש ללמוד מהמכינות הדתיות, ובאופן ספציפי ממכינת עלי. "הגדולה של עלי היא שהיא מחנכת למסרים ברורים – קצונה בצבא, ויישוב ארץ ישראל. כשהמסר פשוט, החץ עף רחוק. אחד הדברים שאני מכה עליהם על חטא ב־15 השנים שאני מנהל בעולם המכינות, הוא שהמסרים שלנו לא היו מספיק מחודדים. אני חושב שהיום המכינות המעורבות כן יכולות להציב משימות ברורות, ואז יש גם יותר סיכוי שנעמוד בהם. הדבר הראשון והפשוט אחרי 7 באוקטובר הוא להגן על הביטחון של המדינה, וזה דורש שירות קרבי ופיקוד. הדבר השני הוא הקמת יישובים בגליל ובנגב המערבי, לגור על הגבולות, ובשאיפה להקים שם קהילות מעורבות של דתיים וחילוניים. המשימה השלישית היא להתמודד עם משבר המנהיגות, וגם בשביל זה הוקם הפורום, והמשימה הרביעית היא לכידות של עם ישראל.
"מבחינה סטטיסטית רוב הדתיים שמגיעים למכינות מעורבות נשארים דתיים, החילונים נשארים חילונים והדתל"שים נשארים דתל"שים, אבל כולם יהיו מחוברים למסורת ויעשו קידוש בליל שבת כשהם בבית. דתי שבא למכינה עם רגל בחוץ אולי ימשיך את התהליך הזה, אבל הוא לא יהיה אנטי לדת"
"מלחמה היא דבר נוראי שאני לא רוצה להאדיר, אבל בהקשר של המשימתיות קרה בעקבותיה גם דבר חיובי. בעשרים השנים האחרונות היה נראה שבציונות הדתית חיים משימות, ולעומת זאת החילוניים הם אינדיווידואליסטים שאכפת להם רק מחופשת הסקי שלהם. כשנסעתי בשמיני באוקטובר לצאלים בשעת בוקר מוקדמת, נדהמתי לראות את אלפי המכוניות של המילואימניקים שחנו שם לאורך הדרך אחת על השנייה. כל עם ישראל הגיע. התברר שהציבור החילוני לא הפך לאינדיווידואליסט, הוא פשוט לא ידע מה המשימה שלו. אבל כשיש לו משימה הוא אומר הנני ומגיע, ובמובן הזה המלחמה חידדה את המשימה. גם עכשיו יש משימות ברורות להגן על הביטחון ולהקים יישובים, ולכן ברור לי שיהיו גם גרעיני משפחות של חילונים להתיישבות".
מצד שני, משימת ההתיישבות מלחיצה חלק מהציבור החילוני כשהיא מתרחבת גם מעבר לקו הירוק.
"אני מדבר על יישובים בקונצנזוס, בתוך הקווים המוסכמים. כרגע לא מדברים על התיישבות בעזה, אבל אם תהיה החלטה של המדינה, 'קדמה' תגיד הנני ותנסה לעזור גם שם. תוכנית העבודה שלנו כרגע בנגב המערבי היא לחזור לניר־עוז ולסופה, שהיו לנו בהם כפרים לפני המלחמה והם עדיין פועלים אבל לא במקומם. הסטודנטים בכפר של ניר־עוז הם כמו רות המואבייה, הולכים עם חברי הקיבוץ באשר הם שם. בהמשך אנחנו רוצים להקים עוד שלושה כפרים חדשים בדרום העוטף, באזור יתד, יבול ושלומית. יש שם פחות פעילות, זה אזור יותר פריפריאלי. במקביל אנחנו בקשר עם עוד קהילות בנגב המערבי ועם פנים חזקות צפונה. בשונה מגרעין של משפחות, שעלול לפעמים להרתיע יישובים מחשש שהוא ישנה את אופי היישוב, במקרה של סטודנטים כמו אצלנו, שבאים מראש רק לשלוש שנים, זה פחות מאיים. הם אמנם מצטרפים אחר כך כבודדים, אבל לא כקבוצה".
לומד בזמן התפילה
את המזג האנרגטי של יאיר טיקטין (43) אני מכיר מאז שהוא היה חניך שלי בסמינריון הדרכה של בני עקיבא, לפני כמעט שלושה עשורים. הוא גדל בבית דתי־לאומי ליברלי ברחובות והתחנך בחינוך הדתי. כשהיה תלמיד בכיתה י"א בישיבת הדרום נרצח ראש הממשלה רבין, והרצח הפך לאירוע מכונן בחייו. זמן קצר אחריו הוא יזם מפגש בין תלמידי הישיבה התיכונית שבה למד ובין תלמידי תיכון חילוני ברחובות. באותה שנה הוא היה שותף להקמת תנועת נוער בשם "יחד", תנועה משותפת לדתיים וחילונים שפעלה במשך כמה שנים. לאחר התיכון למד טיקטין בישיבת עתניאל, ולאחר שירות צבאי בשריון שכלל גם קצונה, הדריך בכמה מכינות מעורבות. בהמשך ניהל יחד עם יניב מזומן את המכינה המעורבת מיתרים־לכיש.
לאחר נישואיו עם ענת, שגדלה כמוהו בציבור הדתי־לאומי, הם התגוררו במשך שנה בקיבוץ החילוני בית־גוברין שבו פעלה המכינה. לאחר תקופת מגורים קצרה ברחובות, שבה לימד בתיכון יחד במודיעין ועבד בתנועת הנוער צמרת, הם ביקשו לעבור לנגב ומצאו ביישוב כרמים את מבוקשם. "כרמים הוא סוג של גן עדן", אומר טיקטין. "אנחנו יישוב אקולוגי מעורב של דתיים, חילונים ומסורתיים, וזה נותן משמעות נוספת למגורים. האידיאלים נוכחים מאוד וזה מורגש גם במלחמה".
מיד לאחר שהשתקע בכרמים החל טיקטין לנהל, יחד עם עמיתו חונן חיים, את מכינת עמיחי שעברה לשם מארגמן שבבקעת הירדן. לפני חצי שנה הוא סיים את תפקידו, לאחר 13 שנים. "בתקופה הזאת נולדו שלושת ילדיי, ועברתי מקרוון לבית. העזיבה קשורה גם למשבר גיל ארבעים, גם למלחמה, וגם לרצון להגדיל את מעגלי ההשפעה". למכינת עמיחי יש כיום 70 חניכים ביישוב כרמים, ועוד כארבעים חניכים בשלוחה שנפתחה השנה בבאר־שבע.
טיקטין, שאינו חובש כיפה ביום־יום, מגדיר את עצמו כמי שנמצא על הרצף הדתי־מסורתי. "אני בעיקר מנסה לחיות את הדברים שאני מאמין בהם ולתרגם אותם לאורחות חיי. מדי שבת אני מגיע לתפילת שחרית בין הראשונים, אבל לומד כל התפילה…. כשגרנו בקיבוץ בית גוברין הייתי הולך לבית כנסת בבסיס מג"ב, ומג"בניק אחד שאל אותי למה אני טורח להגיע אם אני בכל מקרה לומד כל התפילה. אמרתי לו שבשבת בבוקר אני מרגיש צורך לבוא לבית כנסת. חשוב לי להגיד שאני עדיין נמצא בשלבים של חיפוש, וגם לחניכים במכינה אמרתי בכל תחילת שנה שאני איתם בתהליך החיפוש ולא מגיע ממקום של תשובות ברורות. עם זאת, אני מרגיש היום שאנחנו כן צריכים להיות מסוגלים לדבר בסימני קריאה על התיישבות ועל הנהגה, לצד האמירות על חיפוש הדרך".
"בעשורים האחרונים היה נראה שבציונות הדתית חיים משימות, ולחילונים אכפת רק מחופשת הסקי שלהם. כשנסעתי בשמונה באוקטובר לצאלים נדהמתי לראות את אלפי המכוניות של המילואימניקים. הציבור החילוני לא הפך לאינדיווידואליסט, הוא פשוט לא ידע מה המשימה שלו"
אתה יכול להבין את החשש של הורים ומחנכים בציבור הדתי מהמכינות המעורבות?
"המטרה של המכינה היא שאנשים יחיו חיי שליחות למען ישראל, יקימו יישובים מעורבים בגבולות ויהיו מחוברים לעם ישראל ולמסורת שלו. השאלה אם הילד יהיה דתי או חילוני, ואם הוא יפסיק או יתחיל להניח תפילין היא לא אחת המטרות שלנו. זה נכון שבעולם הישיבות לומדים הרבה יותר תורה ומחזקים את הזהות הדתית, ואצלנו עוסקים יותר בחיי שליחות, ולכן אם בוגר המכינה ירד מהארץ אז נכשלתי. עם זאת, כדאי לדעת שמבחינה סטטיסטית רוב הדתיים שמגיעים למכינות מעורבות נשארים דתיים, החילונים נשארים חילונים והדתל"שים נשארים דתל"שים, אבל כולם יהיו מחוברים למסורת ויעשו קידוש בליל שבת כשהם בבית. דתי שבא למכינה עם רגל בחוץ אולי ימשיך את התהליך הזה, אבל הוא לא יהיה אנטי לדת".
לפני סיום אנחנו חוזרים לספר שלשמו התכנסנו. טיקטין מציין שהשאלה אם להוציא ספר כזה בזמן מלחמה היא שאלה עתיקה. "לאה גולדברג תהתה האם נכון לכתוב שירים בזמן מלחמת העולם השנייה וכתבה: 'לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה. החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר'. גולדברג גם כתבה אז את שירה המפורסם 'האמנם', אבל עם סימן שאלה. גם אצלי הוצאת הספר עוררה שאלה אם זה הזמן לעסוק בכך, והתשובה שלי היא כן. זה הזמן לשוב אל בית המדרש, לשוב את המקורות ולהתחזק מהם, דווקא בזמן מלחמה".
