"החוויה האינטנסיבית של מילואים גרמה לנו להעריך את הזמן יחד"

עם תחילת המלחמה שניהם גויסו לשירות בצפון, דביר (28) כלוחם בחיל התותחנים, ובת־אל (27) בחיל המודיעין. את הדירה בירושלים, שרק נכנסו אליה, הם סבלטו ועברו לגור בצפת, במרחק לא רב ממקום השירות שלהם. "זה חסך לי לחפש איפה להיות בשבתות שהוא לא נמצא", בת־אל צוחקת. "היינו מתאמים את היציאות ומעבירים את הזמנים שלנו יחד בצפת אצל אנשים טובים".

האתגרים שנקרו בדרכם לצד תחושת השליחות לא פסחו על הזוגיות. "היה איזה רגע בסבב הראשון שאני אפילו לא יודע מה היה הטריגר", נזכר דביר, "פשוט נכנסנו לוויכוח והתחלנו להתרחק. אחרי איזה זמן, בימי רענון שהצבא עושה בסוף כל סבב, הסתכלתי לאחור וקלטתי שכל הריב הזה נוצר פשוט כי שנינו היינו נורא עייפים. אני הייתי בסדר, שמתי את הכלים במקום ואת המגבת תליתי יפה. לא היה שום דבר מעצבן. פשוט היינו מותשים והתפרקנו. שנינו במילואים, וכשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו מחפשים את החמימות, ויש רצון לדבר ולהשלים את מה שהיה, אבל העייפות מנצחת, ומרחיקה". כשרק אחד מבני הזוג בשירות, תמיד יש מישהו שמחכה בבית כדי לפנק את מי שחוזר אחרי ימים ארוכים בתנאים לא נוחים, אבל כששני בני הזוג משרתים התמונה מעט אחרת. "מאוד רציתי לפנק את דביר, אבל לא יכולתי", אומרת בת־אל, "והיה משהו מאוד קשה בתחושה הזו. מצד שני, יש כאן בית שצריך לנהל ואם שנינו ננוח אז אף אחד לא יכין אוכל לשבת".

בת־אל: "אני משרתת במודיעין, מה שמחייב עבודה במשמרות כל השבוע, בלי הפסקה, אנשים באים והולכים, והרגשתי שאיבדתי את השבת, איבדתי את תחושת הזמן"

ויש כמובן יתרונות. "משהו בחוויה האינטנסיבית של צבא ומילואים גרם לנו לפתור נקודות בקשר", אומר דביר. "היינו חייבים לעמוד מול הפערים וגישרנו עליהם. זה משהו שילך איתנו להמשך הקשר. בסוף בזוגיות דברים חוזרים על עצמם, והתמודדויות שפתרנו כאן יכולות לשמש אותנו בהמשך. אין ספק שהמילואים האיצו תהליכים". "וגם גרמו לנו להעריך את הזמן יחד", מוסיפה בת־אל. "ההבנה שיש בית, ומישהו שנמצא בו כשאני חוזרת אליו, זו תחושה שממלאת אותי, לדעת שיש מקום לפרוק ולהרגיש בנוח, מישהו שאין איתו את האווירה הצבאית הזאת וזה מדהים. בסבב האחרון של דביר, הרגשתי שאני סופרת את הימים שלו בבית עד שיחזור לצבא, וכשאין סבב יש לנו את כל הזמן יחד. עד הסבב הבא בעצם".

לבת־אל ברור ששירות צבאי הוא עניין חשוב, לא פשוט אבל משתלם, ואין כמו לקבל על זה אישור מהחברה. "ביום כיפור היינו בעתניאל", משתפת בת־אל, "ומישהי ניגשה אליי בתפילה ושאלה: 'נכון את משרתת בפיקוד צפון?', שאלתי אותה איך היא יודעת, והיא ענתה שבזכותי היא הלכה לצבא. 'משהו בכיסוי ראש שלך גרם לי להבין שזה אפשרי שיהיו נשים דתיות בצבא'. זה מילא אותי בגאווה".

למרות כל האתגרים והתחושות, הזוג מיימון לא מתכנן להפסיק להתייצב בקרוב. כשאני שואל אותם מהיכן הם שואבים את הכוחות, יש להם תשובה ברורה: "עם ישראל. אנשים פה מקריבים את החיים שלהם, מי אני שלא אלך. כולם בשביל כולם, זו ההרגשה", בת־אל עונה בפשטות. ודביר מוסיף: "עם ישראל. חד־ משמעית. עם ישראל, וגם החבר'ה שלי במילואים. כפרה עליהם".

///

"היו לי כמה התנגשויות לא קלות בין עולם הערכים שלי לבין ההתנהלות הצבאית", משתפת בת־אל בגילוי לב. "בתחילת המלחמה זה בא לידי ביטוי במיוחד, כי הכול עוד היה בבלגן. הרגשתי שאני צריכה להילחם כדי שבאמת יהיה לי מקום. הייתה הדילמה התמידית של להבין מה נחשב מצב חירום ומתיר לי לחלל שבת. זה העסיק אותי. האם לרדת במעלית כשאני צריכה ללכת למשמרת או שזה אסור. כדי להיכנס למגורים בבסיס שלי יש קוד שהוא חשמלי, וביקשתי מהרס"ר שיבטל את זה בשבת, אבל הוא לא הסכים, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל, פרצתי בבכי, לא הבנתי מה אני עושה כאן". האתגר לא עצר שם, ופגש את בת־אל גם בנושא המגורים, הפתרון הקל של הצבא היה לשכן את כולם יחד ב"בור", גברים ונשים כאחד. "לא הסכמתי לדבר הזה. אמרתי שאין סיכוי שאני מכניסה את עצמי למצב הזה. הגעתי עם זה לדרגים הכי גבוהים, כי עם כל הכבוד לזה שזו מלחמה, אין מצב שזה יהיה הסידור. זה מטורף. כמובן לא התייחסו אליי. הרגשתי שאני מקריבה את כל כולי בשביל לשרת את המדינה שלי ואני צריכה להילחם על הדברים הכי בסיסיים. אני גם לא בבית שלי, גם לא עם האיש שלי וגם נמצאת בסיטואציה מורכבת ובסוף אני לבד בה".

דביר: "כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו מחפשים את החמימות, ויש רצון לדבר ולהשלים את מה שהיה, אבל העייפות מנצחת, ומרחיקה"

אבל מעל לכל האתגרים, הקשיים של בת־אל התנקזו בעיקר ליום אחד בשבוע: שבת. "אני משרתת במודיעין, מה שמחייב עבודה במשמרות כל השבוע, בלי הפסקה, אנשים באים והולכים, והרגשתי שאיבדתי את השבת, איבדתי את תחושת הזמן. לא היה לי פנאי לקדש את השבת שלי, ולא הייתה אווירה של ההכנות ביום שישי, של הדלקת הנרות והקידוש. נדרשתי ליצור את זה בעצמי".

דביר לעומתה, מתאר מציאות שונה בתכלית. "אני מרגיש בצבא כמו בחמולה אחת גדולה. הייתה לי אפשרות להשיג אפטר לשמחת תורה, למשל, אבל העדפתי להישאר עם החבר'ה. בכלל, אחד היתרונות הגדולים של המילואים זו תחושת המשמעות. כמה קלישאתי שזה יישמע, יותר נעים לחיות כשאתה מרגיש משמעותי בתקופה כזאת". ובכלל אצלו האתגרים היו שונים, המעברים היו עבורו אתגרים לא פשוטים. "היה רגע שהמחיש לי את זה במיוחד", הוא נזכר. "זה היה כשהייתי אצל בן־דוד שלי בראש־פינה, וישבנו בחצר, וכשהרגשתי צורך לפרטיות חיפשתי פינה בין הבתים. עד שתפסתי את הראש ונכנסתי לבית של הבן־דוד". ולא רק בדברים הפשוטים האלו, גם כשחזר ללמד בבית הספר הוא הבין שמשהו בנפש שלו לא רגוע, חבר העיר לו שהוא תזזיתי ולא ממוקד. "זה מפתיע ממש, כי זה לא האופי שלי. אבל אני מבין שהמילואים משפיעים עליי בעומק".

משפט מטל דנון, החברה מכפר הסטודנטים:

"בת–אל ודביר פיצחו את השיטה ־ במקום להיות בראש השנה או אצלה או אצלו, הם היו אצל צה"ל. אין זוג יותר ציוני ומורעל מהם, כשהם היו במילואים ידעתי שאנחנו בידיים טובות, עד שהבנתי שהוא לרוב שיחק שש בש, והיא הייתה זמינה כל הזמן בטלפון"