מקרה, או שלא, אני תופסת את משה כורסיה בשבוע הכי מטורף בחייו. מותש ומחויך הוא צונח על הספה ומדווח על המאורעות שחלפו מאז הוציא את השיר "רוקד עם הפחד" מתוך אלבומו השני והצליח בקלילות לגרוף מאות אלפי האזנות ולהיכנס לראש רשימות ההשמעה בתחנות הרדיו, שעד כה סירבו בעדינות כשדפק על הדלת.
"אני נמצא בשבוע שבו המון חלומות שלי מתגשמים בזכות שיר שאני גאה בו", הוא מספר בחיוך. אחד מחלומותיו המתגשמים, אגב, הוא הריאיון הזה, "לא היה לנו מינוי לעיתונים, אבל הייתי בודק בגיליון של חברים מי כותב אצלכם על מוזיקה, מחפש בפייסבוק וכותב הודעות. 'היי זה משה, מוזיקאי. אשמח שתקשיבי לשירים'".
ועכשיו כולם רודפים אחריך.
"לפני כמה ימים עורכת מוזיקה בתחנה בכירה נפגשה איתי. זיהיתי אותה, כי לפני שנתיים הגעתי אליה למשרד ואמרתי לה 'היי, אני משה כורסיה, ואשמח לשלוח לך שירים שלי'. היא סיפרה לי שאף אחד לא מאמין לה שמשה כורסיה דפק אצלה פעם בדלת. הייתי דופק על דלתות, מרים טלפונים, שולח מיילים. שוכר יחצן, משלם לו שמונה אלף שקל ממשכורת של חמש. הולך לאולפנים ומתחנן למפיקים, וגם לרדיו ולטלוויזיה שישמיעו אותי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
והנה בשבוע הזה נפתחו לו השמיים. "כאילו הקב"ה אומר לי 'משה אני סומך עליך, קח ותעשה עם זה טוב'. אני מרגיש בתקופת מבחן, זה מלחיץ וגורם לי לחשוב איך אני לא מאכזב את כל מי שנתן לי הזדמנות. רצות בי מחשבות של פחד. מה יהיה עם האלבום, יש לי כוח לרוץ להופעות ולזה שהחיים שלי ישתנו?"
השיר של כורסיה (33), שעבר לא מזמן לגור בתל־אביב, מדבר על חוויה משותפת לו ולכל המילואימניקים שנאלצו להתרגל לעורף השקט אחרי שבילו זמן רב מתחת לרעמי תותחים. כמו רבים, גם הוא הוקפץ יממה אחרי 7 באוקטובר, אבל הוא לא ידע שמלבד הזכות להגן על המולדת, המילואים יעניקו לו מקפצה ממעמד של כוכב רשת אנונימי יחסית לסיפור הצלחה.
"כמו כולם הייתי במיטה. ואז עוד אזעקה ועוד אזעקה. חבר נכנס באטרף וצועק 'יש מלחמה'. אני מפעיל את הטלפון, מקבל הוראה להכין תיק, להיות ערוכים, להישאר זמינים. במוצאי שבת אני מקבל הודעה, 'מתייצבים מחר בדרום'. עובר אצל ההורים, אוכל קוסקוס של אמא, נפרד ונוסע לדרום".
פחדת?
"לא יודע אם פחד זו הגדרה נכונה. הכול היה מוזר. הייתי היחיד בדירה בסרט הזה. החברים שלי באים מבתים חרדיים, הם לא היו בצבא. הרגשתי שכולם נועצים בי מבטים 'יואו הוא הולך למלחמה'. שכן אחד לוקח לי את הגרביים ואשתו מכבסת לי, ואחד הולך לקנות לי דברים, אחד עוזר לי להכין תיק. כולם נרתמו בשקט דואג".
אותו שקט ליווה אותו גם בנסיעה, עד שהחליט לשבור את השתיקה. "באזור לטרון עצרתי ואמרתי 'אני רוצה להגיד משהו'. הרשת התמלאה בסרטוני זוועות, מוות, כאב, תסכול, בלבול, 'איך זה קרה?', 'מי אשם?'. אבל לי הייתה הרגשה אחרת, במיוחד אחרי שכל השכנים והחברים עזרו לי. עברנו תקופה מסריחה ופתאום היינו שוב יחד וזה נורא ריגש אותי. אני כמו מאות אלפי אזרחים, לא משנה מה הם הצביעו, יורד להילחם. כל עם ישראל נרתם. אמרתי את זה למצלמה והעליתי. ובנסיעה אני קולט מספרי צפיות ולייקים שלא ראיתי אף פעם. בדקות בודדות. לא הכרתי מספרים כאלו. מיד צילמתי עוד אחד, ואמרתי בו 'חמאס השתינו עלינו, הרטיבו אותנו, כואב לנו. אבל אל תדאגו, אנחנו נטביע אותם'. רציתי להחזיר את הרעל בעיניים. תסכל אותי שהארגון הקטנטן החצוף הזה מצליח. גם הוא התפוצץ. בשלב הזה כבר אחרתי לבסיס אבל הבנתי שאני עושה משהו טוב, חזרתי לאוטו ושמתי לי שירים כיפיים ורקדתי. חשבתי על זה שככה אני רוצה שיראו אותי, שמח. אנשים נחנקים בבתים, הם צריכים לדעת שהחיילים שיורדים להילחם לא מפחדים. וגם את זה צילמתי, אבל לא העליתי. חשבתי שאולי זה מוגזם. רק לפני כמה שעות המדינה הזאת חטפה את הכאפה של החיים שלה, כולם בוכים כאילו זה סוף העולם ופתאום איזה אהבל רוקד באוטו. גם בפקק בדרך לבסיס צילמתי את עצמי צוחק ואומר 'מה זה הפקק הזה? הופעה של ברונו מארס?'. שלחתי לחבר שאני מתייעץ איתו מדי פעם. והוא אומר לי 'אתה לא מעלה זה בחיים, ישרפו אותך, זה יהיה הסוף שלך'. אז העליתי".
"כשהייתי מחנך בישיבה יצאנו לטיול עם התלמידים ומשהו בי אמר, זהו, אני משחרר הכול, אין לי מה להפסיד. צילמתי סרטון שבו אני כאילו גונב לתלמידים חטיפים. וזה התפוצץ"
להקשיב לחברים זה חשוב.
"אני תמיד עושה את זה", הוא צוחק, "אבל קרה פיצוץ לא הגיוני. העוקבים עלו בקצב מטורף. אני מסתכל על התגובות בהלם ומבין שעשיתי לאנשים בבית רגע של נחת".
אחרי שנים שבהן ניסית להשיג עוקבים, לא ביאס אותך שזה קורה רגע לפני שאתה נכנס לעזה?
"איזה ביאס? הייתי באטרף. רציתי לייצר כמה שיותר. זה משהו שניסיתי לעשות המון זמן, אבל פתאום זה מה שעם ישראל צריך, ואני היחידי שעושה את זה. מצלם כל פיפס. לא ידענו מה הייתה המשימה שלנו, רק נערכנו, וביום וחצי אני מריץ סרטונים ומגיע למאה אלף עוקבים. הוצאתי בזמן הזה את השיר 'לא יהיו פה מלחמות'. שלחו לי סרטונים של חיילים חוזרים הביתה עם השיר ברקע, אבל הוא לא נכנס לרדיו".
כורסיה לא נתן להצלחה ברשתות לסנוור אותו. בין מעצר לתורנות שמירה הוא המשיך לייצר עוד שירים. בדרך לשירו הנוכחי מפיק מצליח שכנע אותו לקחת את הביטוי הזכור מסרטוניו שבהם הקניט את אנשי החמאס ורצועת עזה וכינה אותם 'עזה בובי', ולהפוך אותו ללהיט מסיבות.
"הייתי מוציא שירים תוך כדי קרב", הוא נזכר, "כותב בשטח ונוסע באפטר של 12 שעות לאולפן, עם מדים. אחרי הסבב הראשון הגעתי לרון ביטון, 'היטמייקר' מטורף. והוא הציע לי להוציא שיר על 'עזה בובי'. זו לא המוזיקה שאני מוציא בדרך כלל, חשוב לי שכל שיר יהיה אמיתי ונוגע, וזה בן אדם שמוציא שירים וקורא להם מפעל פיתות. אבל הוא עושה את זה מדהים. הכנו קליפ מושקע, מין סרטון סיכום לכל הסרטונים שעשיתי במילואים. ניסיתי להקליט עוד שירים כאלו אבל אמרתי לעצמי 'משה די'. זה לא מה שאני רוצה לעשות. אומנם זה להצליח מאוד, לעשות מלא כסף, הצעות לפרסומות. אבל גנזתי הכול ועשיתי איפוס. לא רציתי לשיר על במות עוד שנתיים שירים שאני לא באמת רוצה. אמרתי לעצמי 'בוא נתפקס, נתרכז בחלום'. היו לי המון עוקבים, יש פלפטורמה. זה הזמן להביא שירים אמיתיים. חיפשתי מפיקים, ומאור שושן היה הראשון ברשימה. בעיניי הוא האורים ותומים של המוזיקה. כשבאתי אליו הוא אמר לי 'אני לא רוצה להקליט שיר'. הסתכלתי עליו המום. מה הוא רוצה, שנצייר ציורים? אז הוא הסביר 'אני רוצה לעשות איתך תהליך. בוא נעשה אלבום'".
כורסיה הסכים לתהליך והתחיל לייצר מוזיקה שתאזן את הפרסונה הפרועה שלו ברשתות, עם כל ה'עזה בובי', מול המוזיקה הכואבת והשקטה שהוא מבקש לייצר.
"עברתי לגור אצלו בערך. התחלנו עבודת שורשים. מי אתה משה, מה אתה רוצה להגיד. מצד אחד אני אדם נורא מצחיק עם המון עוקבים. מצד שני יש במוזיקה שלי משהו נוגה. מאור הציע לי אמצע, מוזיקה נעימה שעושה טוב. 'עזה בובי' זה לא החיים. זה אסקפיזם, דקה של טרלול. סיימנו את האלבום, וזה נורא ריגש אותי. בדרך כלל לפני ששיר יוצא, אני מתחיל לחשוש, אולי הלכתי רחוק מדי. והפעם הרפיתי מהכול. ואז אבי שושן, עורך גלגלצ לשעבר, אירח אותי בפודקאסט ואמר לי 'ברור לך שהשיר הזה מתפוצץ בענק גם ברדיו'. ביקשתי ממנו שלא יבנה לי מגדלים, כי אני לא אכיל את זה. לא היו לי כוחות בלב עוד להיכשל. אבל הוא התעקש. אמר שזה יקרה במאה אחוז. שהשיר הזה ישנה לי את החיים. אני יוצא מהפודקאסט וההודעה שאני רואה היא שהשיר לא עבר את הפלייליסט של גלגלצ וגימל".
הסיפור לא נגמר כאן. נבואתו של שושן התגשמה זמן קצר לאחר מכן, כאשר תחנות רדיו בזו אחר זו משמיעות את שירו והוא גם נבחר לשיר השבוע של כאן גימל. השיר, שעוסק בחזרה הבלתי אפשרית ממילואים לחיים, הגיע מתוך דם ליבו של כורסיה היישר ללבבות של מאזינים רבים.
"המלחמה הייתה נורא מסחררת עבורי. לצד הסכנה היה לי גם עולם וירטואלי, כמו יקום מקביל. הייתי מצלם מעצרים מתוך עזה. כמעט העיפו אותי. יורים עלינו ואני עם הטלפון. לא בריא בראש", הוא צוחק, "אבל 'רוקד עם הפחד' הגיע מתוך התקף. החיים שלי היו גם במלחמה. מעלה סרטון אחרי סרטון, ערוצי הטלוויזיה מתקשרים אליי בלי סוף. לא הייתי ערוך לזה. מראיינים אותי גם לרדיו, אבל לא בגלל המוזיקה שלי. הם רצו את 'עזה בובי'. לא ידעתי מה אני מרגיש. תקופה ארוכה לא הייתי אני. הייתי עלה נידף ברוח. המפקד אמר לי 'אני משחרר אותך, לך תגשים חלומות, אבל אתה תסיים את התקופה הזו מרוח על הכביש'. והוא צדק. לא אכלתי, לא ישנתי. הימים נמחקו לי. כשהגעתי הביתה אחרי הסבב הראשון הבנתי שאני לא נושם. התחלתי לעשות לעצמי אמבטיות, כמו שאמא שלי עשתה לי כשהייתי ילד, ידעתי שהיא ידעה מה עשתה אז, בכל זאת יש לה עשרה ילדים. ושם, במים החמים, הבנתי שאני נמצא במקום לא טוב מבחינת בריאות הנפש. זה החלים לאט־לאט, אבל כמוני, הרבה אנשים ששבים מהמילואים לא מעכלים בכלל מה הם עברו. ואני יודע שכל מה שעברנו שם קיים בי, ואני פוחד שההתקפים יחזרו. החלטתי לקבל את זה. את הטוב, הרע והמורכב. לא להיות קורבן של הפחד".
הזיכרון המוזיקלי של כורסיה, שגדל בנוף־איילון, מתחיל בגיל חמש בנסיעה ארוכה לגבעת־וושינגטון וקסטה של מייקל ג'קסון שנתנה לדמיון שלו להפליג. "אני נשען לי באוטו אחורה ומדמיין במות ענקיות וקהל שואג. הייתה אז תוכנית בטלוויזיה שנקראה בראבו, תמיד רציתי להיות שם, אבל הרגשתי שזה לא מתאים בגלל הדת. ואז בא כוכב נולד והרגשתי אותו דבר. כילד דתי יכולתי רק לצפות בזה. אבא שלי היה דוחף אותי, 'לך לכוכב נולד'. אבל זה לא כזה פשוט. זה לשיר עם בנות, להיות באירועים לא צנועים. גם לא הרגשתי שאני מספיק טוב. אז הייתי מוריד במחשב פלייבק, לוקח אוזניות של גיימרים, תולה על מקל מטאטא מלמעלה והופך אותו למיקרופון. ככה הייתי מקליט קאברים בבית ומפנטז שאני מוציא שירים".
"כשהגעתי הביתה אחרי הסבב הראשון לא נשמתי. הבנתי שאני נמצא במקום לא טוב מבחינת בריאות הנפש. זה החלים לאט–לאט, אבל כמוני, הרבה אנשים ששבים מהמילואים לא מעכלים בכלל מה הם עברו"
המטאטא הפך בסוף לאולפן הקלטות אמיתי. "הוצאתי את האלבום הראשון עם אפס ידע. הילד הכי נאיבי בעולם, סך הכול בן 24, הייתי באשליה שהמדינה תשתגע. שכל סינגל יזנק. ולא קרה. נכון, היו אירועים מרגשים, הופעתי עם חנן בן־ארי ועם אברהם פריד. אבל בשטח לא הכירו את המוזיקה, לא הכירו את השירים".
היום כורסיה מחזיק חשבונות אינסטגרם וטיקטוק עתירי עוקבים, וברשותו הסמארטפון הכי חדש בשוק. כדי להבין איך קרה המהפך, צריך לחזור אחורה לימיו כמחנך ולחופש גדול אחד שבו הכול השתנה. "הבנתי שאני צריך לשנות פאזה", הוא פותח בסיפור על מסעו שהתחיל לפני שמונה שנים, "האלבום הראשון הכיל שירים שבאו מעומק הלב, מבית המדרש. כשאני שומע אותו היום אני אומר, 'איזה ילד חמוד שרוצה שישמעו אותו, שידעו שהוא כאן'. הבנתי שאני צריך למתג את עצמי. זו הסיבה שגרמה לי לפתוח רשתות חברתיות. היה לי חשבון אינסטגרם של אמן מיוסר עם פאסון. הייתי מעלה סטורי של טקסט שכתבתי באמצע הלילה, תמונה מהופעה – לא מעניין אף אחד, אין עוקבים. אחרי כמה שנים חברים שלי אמרו 'אתה קורע מצחוק, למה לא רואים את זה ברשתות?', כי בחיים שלי תמיד הייתי הליצן, הצגה מהלכת".
ומתי הליצן פרץ החוצה?
"כשהייתי מחנך בישיבה. במהלך חופש גדול אחד אמרתי לעצמי שאני מסיים אותו עם כפול עוקבים באינסטגרם. אבל על היום הראשון אמא שלי עברה תאונת דרכים קשה מאוד. הייתה בין חיים למוות. ניתוחים. רע מאוד. באחד בספטמבר חזרתי ללמד ואמא חזרה לשיקום ביתי. יצאנו לטיול עם התלמידים ומשהו בי אמר, זהו, אני משחרר הכול, אין לי מה להפסיד. צילמתי סרטון שבו אני כאילו גונב לתלמידים חטיפים. וזה התפוצץ. אמרתי "אוקיי, זה או שיש פה קטע, או שיש פה באג". מפה התחלתי להעלות סרטון כל יום מחיי כמחנך".
"מישהו יקרא לך אמא" הוא נקודת ציון משמעותית מאוד בקריירה של כורסיה, והשיר הראשון שחשף אותו לאוזני הציבור. מה שעלול להיראות משונה לנוכח העובדה שהטקסט עוסק בקשיי פוריות והכמיהה לאמהוּת.
"נכון, זה מוזר כי אני רווק ואני בן", הוא מחייך, "השיר נולד כשהייתי במילואים במצרים, בגיל 28. גם שם הייתי הליצן. ערב אחד כולם נעלמו לי. חיפשתי בחדרים, בחוץ, פתאום אני קולט שכולם בשיחות וידאו עם הילדים והנשים, ויש פער. לפני שנתיים כולם היו כמוני ועכשיו אני לבד, וזה צבט לי כי רציתי את זה גם. ביום־יום לא פגשתי את הרגש הזה, הייתי מכוון על החלומות שלי ועל התלמידים שלי. אז החלטתי לכתוב את זה, ויצאו לי המשפטים 'יהיה לי עוד למי להתגעגע, לספר סיפור לפני שינה'. זה היה שיר נחמה בשבילי, שיר עם תקווה. היה גם פזמון אחר לגמרי שדיבר על זה שעוד תהיה לי אהבה. "השמעתי למפיק שלי והוא אמר 'די, אתה מדבר כל הזמן על עצמך. אם אתה רוצה שאנשים יקשיבו לשירים, צא רגע החוצה'. הקשבתי לו ושיניתי ללשון נקבה. התרגשתי כששמעתי את התוצאה. השיר הזכיר לי את אחותי שהייתה אז רווקה בת 27 שרצתה מגיל 18 להתחתן. שאלתי את עצמי מה היא רוצה תכלס. והבנתי שהתשובה היא ילדים, שמישהו יקרא לה אמא. אבל כשהעליתי את השיר, כתבו לי דווקא נשים שמנסות להביא ילדים ולא מצליחות. שאלו אותי איך אני יודע איך הן מרגישות. נפל לי האסימון שלשם המילים הולכות ואז התאמנו את הקליפ וזה התפוצץ ברשתות".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
משבר גיל ה־30 גרם לכורסיה להבין שהוא עומד בפני צומת גורלי. הוא החליט לעשות צעד קשה שדרש ממנו לעזוב את גם את התלמידים האהובים וגם את המורים שנעשו חבריו ולבחור במוזיקה.
"הבנתי שאם אני לא מתאבד על המוזיקה שלי לא אסלח לעצמי בחיים", הוא נזכר, "זה היה צעד מפחיד. רעדו לי הרגליים. באותו זמן הרווחתי קצת מהרשת ומקמפיינים. אבל מי מבטיח לי שזה יישאר ככה? שהמקצוע יהיה יציב? מה יכריח אותי לקום בבוקר? להמשיך לשמור שבת, להתפלל? העבודה כמחנך שומרת עליך. פחדתי מעצמי, פחדתי להשתגע ויותר מהכל פחדתי מכישלון.
"היה פעם קטע מצחיק עם הכיתה האחרונה שחינכתי. בגלל שהייתי מחנך מטורלל, הייתי עושה להם שיחת יחסינו לאן, שאלתי מה הם חושבים עליי. אחד התלמידים בכיתה נעמד ואמר לי 'אתה יודע שצוחקים עליך'".
אאוץ'.
"שאלתי אותו מי ולמה והוא ענה שכולם, במסדרונות, צוחקים עליי שאני מעלה סרטונים לטיקטוק ואני מחנך בישיבה תיכונית, כמעט בן שלושים. התאפקתי מאוד לא להיעלב ולא להתעצבן. אמרתי לכל הכיתה, 'זה לא סוד שהמחנך שלכם הוא דרימר. החלום שלי מגיל שש הוא להיות מוזיקאי, ומה שאני עושה ברשתות נועד להגשים אותו. כל ילד שיש לו חלום לא קונבנציונלי, חלום של חולמים, צריך לקחת בחשבון שיצחקו עליו. אבל ביום שהוא יצליח, אלו שצחקו הכי הרבה יבואו ויקנו כרטיס".
בדרך לאלבום החדש הוא עמוס בבשורות טובות. אבל גם כששני מנהליו קוטעים את הריאיון כדי לבשר לו על סגירת תאריך למופע (4.2, זאפה ירושלים), הוא מסרב להתרגש.
"מי ישמע בישרו לי על סולד־אאוט", הוא מושך בכתפיו, "אם לומר את האמת אני עדיין לא מרגיש שאני מצליח. רק מתחיל. הפער בין המקום שאני רוצה להגיע אליו לבין המקום שאני נמצא, רחוק מאוד. ואנשים בשוק חושבים שאני יכול לקפל וללכת".
אתה לא מרגיש שאתה קשה עם עצמך?
"אחד מהשירים שעשינו באלבום מדבר על הסכנה שבחלום, בכסף ובפרסום. בסוף אנחנו נרקומנים של מחיאות כפיים. עכשיו יש המון פוקוס עליי, אנשים מעריצים אותי, אני מוצף בהודעות, רוצים להצטלם איתי. אבל אני תמיד מזכיר לעצמי שזה לא עליי. אני בסך הכל שליח של הקב"ה. כמו סבל שסוחב חפץ אמנות ששווה מיליון דולר, שומר עליו מאוד טוב כדי שהוא יגיע למקום הנכון ובצורה הנכונה. ככה זה שירים. הסרטונים שעשיתי במלחמה מאוד הצליחו, אבל ידעתי שאני לא גאון. זה הקדוש ברוך הוא שהביא לי רעיונות וקטעים ועזר לי להצליח תוך כדי המילואים. אני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן, גם זו מלחמה".
אנחנו יושבים על ספסל בכיכר המדינה. עוברי אורח מזהים אותו ולא מתביישים לגשת. זה מחמיא לו, אבל גם מדליק נורות אזהרה בקשר לעוד חלום קטן־גדול שהוא רוצה להגשים. החלום להקים משפחה.
"השיר 'מישהו יקרא לך אמא' נולד כשהייתי במילואים. ערב אחד כולם נעלמו לי. חיפשתי בחדרים, בחוץ, פתאום אני קולט שכולם בשיחות וידאו עם הילדים והנשים, ויש פער. לפני שנתיים כולם היו כמוני ועכשיו אני לבד"
"אני חושב הרבה על איך לזהות שמישהי רוצה לצאת איתי רק בגלל שאני זמר ומצליח", הוא מודה, "ואני נמנע מזה כמה שאני יכול. פיתחתי יכולת לזהות שבן אדם מדבר איתי ויש לו עליי תבניות. מישהי שמתייחסת אליי כאילו אני מישהו. אם נגיד היא מדברת בעיקר על מה שאני עושה ולא עלינו. הפחדים האלו נכנסים לתוך הפגישה".
זה משהו שאתה חווה גם מהסביבה הקרובה?
"כשאני מגיע הביתה אני רוצה להיות רגיל, לבוא ולשטוף כלים. ואומרים לי 'תודה שהגעת, לא מובן מאליו'. מה זה תודה? אתם המשפחה שלי, ברור שזה מובן. אל תציעו לי מיטה ותניחו ליד כפכפים של בית מלון. אני רוצה שיזרקו אותי לחדר ויגידו 'תחליף לעצמך מצעים'. זה גם מה שעובר לי בראש כשאני חושב על המשפחה. את האוטו שלי לא החלפתי למשל. הייתה הופעה אחת שמלא ילדים רצו אחריי לרכב, ופתאום הם רואים רכב קטן וישן. אני אוהב את זה".
עם כל הטירוף שקורה מסביב אתה מרגיש בשל לזוגיות?
"כמו שאמר עדן חסון, 'כולם רוצים אהבה'. אני מודה שכבר שנה וחצי שאני לא מרגיש שיש לי באמת פניות לבנות זוגיות מאפס. בא לי זוגיות שכבר קורית, משהו מאוד בריא. אני כבר לא מסוגל להיות בדייטים ראשונים, לא סובל את זה. גם חברים שלי התחילו להציע לי פחות ופחות. הם כועסים עליי כי אני אומר הרבה 'תודה על ההצעה, אבל אני בתקופה עמוסה', או פוסל. והם מתייאשים. אבל ברור שאני רוצה את זה בכל ליבי. אני רוצה תא משפחתי שישמור עליי. שאני אחזור מהיכל מנורה ותחכה לי אישה שתגיד לי 'תוריד את הזבל ותחליף חיתול'".
