בתחילת מרץ השנה, זכה דווין סמית – אחד הזרים האהובים והמוערכים ששיחקו בישראל – למחווה מרגשת, כאשר נכנס להיכל התהילה של מכבי תל־אביב. "זה היה מדהים ומרגש להיות שם עם המשפחה והילדים שלי, במקום שאוהב ומעריך אותי כל כך", הוא נזכר, "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי משחק של מכבי מאז שעזבתי, בגלל שהפרשי השעות בין ישראל וארצות־הברית הופכים את זה לכמעט בלתי אפשרי".
שש שנים שיחק סמית במדים הצהובים, עד שפציעה בברך אילצה אותו לפרוש שנה לפני סיום החוזה שלו. "בשנה שבה זכינו ביורוליג שיחקתי לאורך כל העונה בידיעה שאני צריך לעבור ניתוח בברך. יכול להיות שאם הייתי עובר אותו, אז במקום לשחק עם תחבושות, זריקות וכאבים, הייתי יכול למשוך את הקריירה שלי קצת יותר, אבל אין בי טיפת חרטה. אם היינו חוזרים עכשיו בזמן והיו מבקשים ממני שוב לשחק הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר כי החוויה שעברתי הייתה שווה את הכול.
"הייתה לנו אז קבוצה נהדרת ועד היום אני נמצא בקשר יומיומי עם חלק גדול מהשחקנים מאותה עונה, אלו מערכות יחסים שימשיכו לכל החיים. אף פעם לא אשכח כמה מדהים היה לחזור לארץ כאלופים, כששדה התעופה מפוצץ באנשים, ואחר כך לפגוש עשרות אלפים שבאו לחגוג איתנו. זה היה משוגע לגמרי".
בתחילת יוני, שנה לאחר שתלה את נעליו ופרש מכדורסל מקצועני, מונה סמית לעוזר מאמן בקבוצת ה־NBA פיניקס סאנס. "תמיד רציתי לאמן כדורסל אחרי שאפרוש, אבל לאורך זמן רב לא ידעתי באיזו מסגרת, עד שלפני כמה שנים החלטתי שאני רוצה שזה יקרה ב־NBA. הייתי עם הקבוצה בליגת הקיץ, היו לנו עוד כמה מחויבויות ועכשיו השחקנים מתחילים לחזור לעיר לקראת העונה החדשה. זה מרגש להתחיל את הפרק החדש בחיי".
מה יהיה התפקיד שלך בפועל?
"אני אהיה אחד מעוזרי המאמן, עם דגש על פיתוח שחקנים, וצפוי לעבוד עם כל מי שיהיה בסגל שלנו. יש לי אחריות אחרת וצריך לבוא אליה בגישה שונה, במטרה לעזור לשחקנים להתאמן ולהיות טובים יותר".
איך נוצר הקשר בינך ובין איגור קוקושקוב מאמן הקבוצה?
"איגור עבד ביוטה ג'אז בתור עוזר מאמן בשנים האחרונות. פגשתי אותו כשבאתי לבקר שם את ג'ו אינגלס ומאז אנחנו בקשרי ידידות. הוא רצה אותי כאן, אבל גם הצוות הניהולי שפגשתי בו הרגיש שאני יכול להתאים ולהוסיף לצוות שנבנה סביבו. העובדה שמאוד רצו אותי פה מאוד שימחה אותי".
אתה מרגיש מוכן לתפקיד?
"אני מרגיש מוכן, ומודע לכך שיש כל הזמן דברים חדשים ללמוד, בטח בשנה הראשונה שלי, במטרה להפוך לטוב יותר מיום ליום. זה משהו חדש עבורי אבל מבחינת מוסר העבודה זה אותו הדבר".
איך היה המפגש עם דרגן בנדר, שאיתו שיחקת במכבי?
"היה נחמד לבוא ולראות פרצוף מוכר ושמחנו מאוד להפגש. דרגן הוא כישרון נהדר. הוא עדיין צעיר ויש לו עוד הרבה מה ללמוד, כמו כל אחד אחר".
פיניקס הייתה אחת הקבוצות החלשות בליגה בשנים האחרונות. מה הציפיות שלכם מהעונה הקרובה?
"המטרה הגדולה היא להתקדם צעד אחרי צעד ולהתפתח מבחינת המשחק וגם מבחינה מנטלית. איגור יוביל את הדרך המקצועית ואנחנו נלך אחריו במטרה להשתפר".
סמית החל כאמור את ההרפתקה החדשה שלו שנה לאחר שהחליט לפרוש ממשחק פעיל. "את השנה האחרונה הקדשתי למנוחה, לעבוד על הגוף שלי כדי לשמור על כושר ובעיקר לבילוי עם המשפחה – לקחתי את הילדים לבית ספר, אספתי אותם כשסיימו והייתי איתם בכל הפעילויות שהיו להם – דברים שלא היה לי זמן לעשות לפני ומאוד נהניתי מזה".
עד כמה היה קשה לך להפסיק לשחק כדורסל?
"זה היה קשה רק בגלל שהייתה לי רוטינה בחיים במשך הרבה מאוד שנים ולקח לי זמן למצוא את סדר היום החדש שלי. לא היה לי קשה לא לשחק כדורסל כי ידעתי שבכל מקרה אפרוש ברגע שהחוזה שלי במכבי ייגמר, אז לעשות את זה שנה קודם לא היה הבדל גדול עבורי. מבחינה מנטלית המצב שלי היה טוב מאוד, אבל בידיעה מה מצבי הפיזי היה קל עבורי להפסיק כי ידעתי שזה מגיע".
הייתה לך עוד עונה בחוזה, באמת רצית לפרוש או שלחצו עלייך?
"לא היה שום לחץ מצד מכבי שאפרוש, זה פשוט לא היה אפשרי מבחינה פיזית. הייתי יכול לנסות אבל ספק אם זה היה מחזיק לאורך כל העונה וידעתי שאין טעם. במכבי הבינו את זה והתייחסו אליי מאוד יפה".
זה נכון שבאבלינו האיטלקית הציעו לך לבוא לעונת פרישה?
"כל מה שכתוב הוא לא תמיד נכון ולצערי מפרסמים יותר מדי ידיעות שאין בהן אמת. אף אחד מאבלינו לא פנה אליי או אל הסוכן שלי, וגם אם הם היו פונים לא הייתי הולך כי הייתי חתום במכבי וזה המקום היחיד שרציתי לשחק בו. אם הייתי יכול להמשיך, זה היה קורה שם".
שלוש השנים הרעות
את התקופה של סמית במכבי – סמול פורוורד בגובה 1.98 מ' – אפשר לחלק לשתיים: שלוש השנים הראשונות היו נהדרות. בשיאן הגיע עם הקבוצה לפסגה האירופית וזכה ביורוליג, מה שהעניק לו חוזה לשלוש שנים נוספות בסכום נדיב של 3.7 מיליון דולר. "זה מצחיק כי אני מרגיש שהקבוצה הכי טובה מבחינה מקצועית שהייתי בה במכבי ,הייתה הקבוצה בשנה הראשונה שלי במועדון, זו שהפסידה בהצלבה 3:2 לאולימפיאקוס ביורוליג. לקבוצה הזו הייתה את הכימיה הכי טובה, משהו התחבר שם וכולם עזרו אחד לשני במטרה לנצח. זה לא משהו שתמיד קורה בקבוצות כי הרבה פעמים חלק מהשחקנים מאוד אנוכיים".
שלוש השנים האחרונות של סמית במועדון הצהוב היו הרבה פחות טובות מבחינה קבוצתית, עם איבוד סדרתי של האליפות בישראל, התרסקות באירופה וכמות הפסדים גבוהה. "אני לא רואה את שלוש השנים האלה בצורה דומה", קובע סמית, "שנה אחרי הזכייה ביורוליג הייתה לנו עונה טובה יחסית למרות שלא זכינו באליפות בסוף. ביורוליג הגענו לשלב ההצלבה והפסדנו לפנרבחצ'ה שהיו טובים מאיתנו, ובפלייאוף בליגה הישראלית – שלוש פציעות קריטיות של סילבן לנדסברג, גיא פניני ושלי הובילו להתרסקות והפסדנו את התואר. בעונה לאחר מכן הגיעו שחקנים שפשוט לא הצליחו להתחבר יחד והעונה האחרונה הייתה אחת החוויות הקשות שעברו עליי בחיים עם ארבעה מאמנים שונים, שזה יותר אנשי מקצוע מאלו שהיו לי בחמש השנים לפני כן. זה היה ממש רע ולא נהניתי בכלל".
איך אתה מסביר מה שקרה בעונה הזו?
"לא אגיד שהבחורים ששיחקו היו אנשים רעים, אבל מהרגע הראשון לא הייתה משמעת על המגרש ומחוצה לו, לא היה לנו מבנה קבוצתי נכון, אף אחד לא הבין מה באמת מצפים ממנו והיה הרבה אגו, שניתן לשליטה ברגע שאתה מסביר לשחקן מה אתה מצפה ממנו. כשלא בונים את הדברים נכון בשלבים הראשונים קשה מאוד לגרום לזה לקרות בהמשך, בטח כשכל רגע מתחלף מאמן".
עד כמה קשה היה להיות במערכת הזו כשמפסידים כל כך הרבה?
"אני יודע היטב מה זה לשחק עבור מכבי והיה לי קשה מאוד להפסיד כל כך הרבה פעמים. מי שמגיע למועדון לשנה מתקשה להבין מה זה אומר לשחק שם. אתה יכול לנסות להסביר לאנשים את המשמעות של להיות שחקן במכבי, ועשיתי את זה בלי סוף, אבל אם הבנאדם מולך לא מצליח להפנים את הדברים, אז אין לך הרבה מה לעשות עם זה. אני הרגשתי את הכאב אצל השחקנים שמכירים את המערכת, את הכאב של האוהדים ושל ההנהלה, והיה לי קשה לראות שחקנים שפשוט לא הצליחו להבין במה מדובר".
"בעונה האחרונה שלי במכבי, מהרגע הראשון לא הייתה משמעת מחוץ ועל המגרש, לא היה לנו מבנה קבוצתי נכון, אף אחד לא הבין מה באמת מצפים ממנו והיה הרבה אגו. כשלא בונים את הדברים נכון בשלבים הראשונים קשה מאוד לגרום לזה לקרות בהמשך"
במכבי מתלוננים שנים על השיטה שפוגעת בהם, מה דעתך על זה?
"כשהגעתי לישראל היינו פחות או יותר אותם חמישה־שישה שחקנים שהובילו את הקבוצה ברוב המשחקים ובשנים האחרונות בכל משחק שיחקו שחקנים אחרים. אין ספק שזו אחת הסיבות שגרמו לנו לקשיים".
לצד הכישלונות המקצועיים, הבעיות הפיזיות של סמית הלכו וגברו ומנעו ממנו הרבה פעמים להיות שם עבור הקבוצה ברגעים המכריעים. "זה היה מתסכל לראות את הקבוצה נאבקת בלי יכולת לעזור לה. הטיפולים הפכו לחלק משגרת היום שלי. אם שחקן אחר היה נמצא בחדר כושר שעתיים ביום, אז אני הייתי מבלה שם ארבע. הייתי מתאמן, הולך לקבל טיפול וחוזר לעוד אימון. קשה לשחק עם כאבים. ניסיתי לעשות את הכי טוב שאני יכול במהלך המשחקים, אבל לקראת הסוף זה כבר היה יותר מדי, מה שהוביל להחלטה לוותר על השנה האחרונה בחוזה שלי".
איך אתה מרגיש כיום?
"אני מרגיש טוב סך הכול ורק לפעמים סובל קצת מכאבים. אני לא מתאמן באותה אינטנסיביות כמו קודם וזה עוזר. אני מנסה לשמור על הגוף שלי במצב טוב".
בית בישראל
בסופו של דבר זכה סמית ב־12 תארים במכבי תל־אביב. הוא קלע 1,596 נקודות ב־190 משחקים ביורוליג (10.9 נקודות בממוצע, ועונת שיא ב־2015 עם 15 נקודות ו־6.1 ריבאונדים), מה שמציב אותו תשיעי ברשימת הקלעים של מכבי בכל הזמנים באירופה. לליגה הוא תרם 1,608 נקודות, עם ממוצע של 13.2 נקודות למשחק, וגם הביא איתו הרבה מנהיגות וחוכמת משחק יוצאת דופן. "כשהגעתי לישראל לא האמנתי שאשאר כל כך הרבה שנים והמטרה הראשונה שלי הייתה להישאר לפחות שנתיים. פתאום הגיעה השנה החמישית והשישית".
עד כמה היה קשה לכם כמשפחה לעזוב את ישראל?
"הכרנו המון אנשים נהדרים בישראל, יצרנו מערכות יחסים והיה קשה פתאום לארוז הכול וללכת בידיעה שלא נראה יותר את האנשים האלה על בסיס יומי. לסידני, הבת הגדולה שלי, היה הכי קשה מכולנו, כי הייתה בת תשע. כל הזיכרונות וכל החברים שלה הם מישראל והיה לה ולהם קשה מאוד להיפרד".
מה בעיקר אהבת בישראל?
"מאוד אהבתי לחזור בכל שנה לאותה סיטואציה כשידעתי למה לצפות במקום שכל כך העריך אותי וגרם לי ולמשפחה שלי להרגיש כל כך טוב וכל כך בנוח. אהבתי את סגנון החיים ואת האנשים שפגשתי. זה מקצוע שבו אתה נשאר במדינה בדרך כלל מקסימום שנתיים וזכיתי לחוויה שמעט מאוד שחקנים זוכים לה. בתור כדורסלן יכולתי לשחק בכל מקום, אבל לראות את המשפחה שלי מרוצה כל כך ולדעת שהם רוצים להיות שם, הפך את ההחלטות שלי לקלות יותר".
זו גם הסיבה שוויתרת על חוזים גבוהים יותר שהציעו לך בשנות השיא שלך?
"המשפחה שלי היא תמיד במקום הראשון עבורי וכל החלטה שאנחנו עושים היא לטובת כולנו. אשתי ואני יושבים ומדברים על הכול ומחליטים יחד. מצאנו בית בישראל, וכסף במקרה הזה לא היה הפקטור המרכזי. לא רציתי לעזוב למקום אחר בשביל עוד כמה דולרים".
מה פחות אהבת בארץ?
"את הנהיגה בכבישים, נוהגים אצלכם כמו משוגעים. כשחזרתי הייתי צריך לשנות שוב את כל המנטליות שלי בנוגע לזה, כי אם תצפור למישהו בארצות־הברית אתה עלול להיכנס לצרות, כשבישראל זו חלק מהנורמה".
אתה מתגעגע למשהו אצלנו?
"אהבתי מאוד שבמרחק הליכה מהבית שלי יכולתי לעשות קניות ולשתות את הקפה שלי. בארצות־הברית, אם אתה לא בדאון טאון בעיר גדולה, אין לך את זה, ואני שונא את העובדה שאני צריך לנהוג לכל מקום. הלוואי שזה היה אחרת".
מה חשבת כשמכבי שחררה בתחילת העונה החולפת את כל הישראלים הוותיקים?
"האמת שהופתעתי. חשבתי שלפחות אחד מהם יישאר, כי שחקנים כמו גיא פניני ויוגב אוחיון היו יכולים לעזור לשחקנים החדשים להשתלב במועדון, בעיקר לזרים שהגיעו. גם איתם אני נמצא בקשר רציף".
מי היה השחקן שהכי נהנית לשחק איתו במכבי?
"שיחקתי עם כל הרבה שחקנים נהדרים וקשה לציין רק שם אחד או שניים. מאוד אהבתי לשחק עם סופו והיה לי חיבור טוב איתו. תמיד ידעתי שבזמן שהוא על המגרש אני אקבל הרבה הזדמנויות לזריקות טובות".
מה דעתך על הכדורסל הישראלי?
"רמת הכדורסל עלתה וירדה לאורך השנים שהייתי בישראל, ולדעתי בשנים האחרונות האיכות טובה למדי; הליגה השתנתה, יש יותר כישרון, הרמה הפכה למאוזנת ויותר קבוצות משחקות במפעלים באירופה ויש לזה משמעות גדולה. כשאתה משחק עם קבוצה באירופה אתה צריך לבנות אותה בצורה שונה מקבוצה שמשחקת רק בליגה הישראלית. בישראל משחקים יותר 'סמול בול' ורכז יכול לשחק גם בתפקידים אחרים. באירופה אתה לא רואה דברים כאלה, הקבוצות חזקות יותר מבחינה פיזית וצריך להיערך לשחק כדורסל אחר. בתור שחקן, בטח כשאתה בשנה הראשונה בישראל, קשה מאוד להתאים את עצמך לשחק בשתי מסגרות כל כך שונות".
"אהבתי את סגנון החיים בישראל ואת האנשים שפגשתי. זה מקצוע שבו אתה נשאר במדינה בדרך כלל מקסימום שנתיים וזכיתי לחוויה שמעט מאוד שחקנים זוכים לה. יכולתי לשחק בכל מקום אבל לראות את המשפחה שלי מרוצה כל כך, הפך את ההחלטות שלי לקלות יותר"
הפרופסור מדלאוור
סמית (35) נשוי ואב לשלוש בנות, נולד במדינת דלאוור בארצות־הברית ולכדורסל הגיע כבר בגיל חמש. "גדלתי בבית שהמשחק בו היה מאוד דומיננטי, שני האחים הגדולים שלי שיחקו כדורסל ומהר מאוד הפכתי להיות חלק מזה". הוא למד בתיכון "ויליאם פן", ובהמשך שיחק באוניברסיטה קטנה בקנזס. ממנה עבר לאוניברסיטת וירג'יניה, מדרגת האיכות הבכירה. הוא סיים בה שלוש עונות טובות עם ממוצע של 13.3 נקודות למשחק, 5.1 ריבאונדים ו־1.2 אסיסטים. למרות זאת, בחר שלא לגשת לדראפט ה־NBA בסיום לימודיו ביוני, 2005.
"באותו קיץ היה חסר לי ציון אחד בכדי להשלים את התואר והעדפתי להשלים אותו במקום ללכת למחנות אימון של ה־NBA, כי ידעתי שאחרת לא אחזור לשם בעתיד לעשות את זה. קשה ללמוד כשאתה בפגרת קיץ בין שתי עונות והעדפתי לסיים עם זה. בהמשך השתתפתי בליגת הקיץ של ה־NBA, והחוויה הזו לא הייתה טובה עבורי, וככל שהתפתחתי כשחקן ברמות הגבוהות באירופה הבנתי שה־NBA לא נמצא בעדיפות עליונה עבורי".
לא חלמת לשחק ב־NBA?
"ברור שזה היה החלום שלי, אבל מבחינתי העובדה שלא הייתי שם לא תשנה במאום את הדרך שבה אני מגדיר את הקריירה שלי. לא רציתי ללכת סתם לקבוצה, לשבת בקצה הספסל ולא לקבל הזדמנויות. עבדתי מאוד קשה בכדי לזכות במעמד מכובד כשחקן באירופה ולא הרגשתי את הצורך לעבור ל־NBA רק כדי להגיד לעצמי ששיחקתי שם. זה לא מי שהייתי ומה שרציתי".
התחנה הראשונה של סמית באירופה הייתה בצפון־מזרח ספרד, בקבוצת סן־סבסיטאן שבה שיחק שנתיים. משם עבר לעונה באבלינו האיטלקית, שאותה הוביל בעונה אישית נהדרת לזכייה בגביע האיטלקי, כשהוא עצמו זוכה בתואר ה־MVP במשחק הגמר ומעניק לקבוצה כרטיס כניסה היסטורי ליורוליג. משם עבר לעונה בפנרבחצ'ה הטורקית ובסיומה חתם בפאנליניוס היוונית. הוא הוביל את היוונים לחצי גמר היורוקאפ, קלע בו 29 נקודות אך נוצח על ידי ולנסיה, שזכתה בסופו של דבר בתואר, עם המאמן נבן ספאחיה.
משם המשיך לעונה נהדרת נוספת בבנטון טרוויזו האיטלקית, הוביל אותה שוב למעמד ארבע הגדולות ביורוקאפ ונבחר לחמישיית העונה במפעל. אחריה הוא הגיע ב־2011 ישראל ולמכבי והחל לשתף פעולה עם דיוויד בלאט, ששאף כבר קודם לכן לצרף אותו למועדון. "אני מאוד אוהב את דיוויד והוא אחד הגורמים לכך שרציתי להישאר במכבי עונה אחרי עונה. אהבתי את הדרך שהוא אימן את הקבוצה ואותי. הוא אפשר לי להיות השחקן שאני והוציא ממני את מה שהוא צריך. הוא מאמן כדורסל מבריק והאמת שהתייעצתי איתו לפני שלקחתי עכשיו את התפקיד בפיניקס".
במבט לאחור, אתה מרוצה מהקריירה שהייתה לך?
"מאוד. אני מרגיש שהשתפרתי מהשנה הראשונה ועד לשנה ה־12 שלי, עשיתי את הכי טוב שיכולתי מבחינת יכולת ומבחינת התנהגות כאדם ואני שמח על כל מה שהשגתי".
יש משהו שאתה מצטער עליו?
"לא. אני חושב שכל ההחלטות שקיבלתי היו טובות לקריירה שלי, למעט השנה בפנרבחצ'ה שהייתה פחות טובה מבחינתי. החוויות הטובות וגם הרעות שעברתי לאורך השנים היו מלמדות עבורי, עיצבו אותי ועזרו לי להפוך לשחקן שהייתי ולאדם שהתפתחתי להיות. אני שמח על הדברים שעשיתי ועל הצורה שבה תפקדתי לאורך השנים, ואין לי חרטות".
"אהבתי את הדרך שבה דיוויד בלאט אימן את הקבוצה ואותי. הוא אפשר לי להיות השחקן שאני והוציא ממני את מה שהוא צריך. הוא מאמן כדורסל מבריק והאמת שהתייעצתי איתו לפני שלקחתי עכשיו את התפקיד בפניקס"
היית מאוד שקול, רגוע ומחושב על המגרש. תמיד היית כזה?
"בשלבים מוקדמים בקריירה שלי בקולג' היו פעמים שאיבדתי את קור הרוח שלי והתרגזתי, אבל זה היה תוצר של חוסר בגרות. ככל שגדלתי הבנתי מי אני ומה אני רוצה וצריך להיות. להיות נשוי ואבא לילדים מלמד אותך הרבה על הצורך להיות סבלני, וגם אתה מבין שיש הרבה יותר מכדורסל בחיים האלה".
היית לוקח איתך הפסדים הביתה או שידעת להתנתק?
"היו תקופות בקריירה שהייתי לוקח איתי את האכזבות ודברים שקרו הביתה, אבל עם השנים למדתי גם איך להתנתק ולמצוא את האיזון בין המשפחה לבין העבודה שלי. להרבה אנשים הכדורסל הוא כל החיים והדבר היחיד שמאפיין אותם. בשבילי כדורסל זה משהו שאהבתי מגיל מוקדם, שאִִפשר לי ללכת ללמוד ולטייל בעולם, אבל הוא לא הגדיר את מי שאני".
מי המציא לך את הכינוי "הפרופסור"?
"עוזר מאמן באבלינו החל להשתמש בכינוי הזה בראיונות בתקשורת כשהוא דיבר עליי, וזה פשוט נדבק ונשאר. זה לא שהוא או מישהו אחר היה פונה אליי בצורה הזאת".
שיחקת כדורסל מאז הפרישה?
"מלבד פעם אחת שהלכתי לשחק קצת עם חברים ותיקים לא שיחקתי כדורסל וכבר עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שזרקתי לסל. אני לא מתגעגע לשחק אבל האווירה סביב המשחק עצמו חסרה לי, ואני שמח שעכשיו אני חוזר לעסוק בזה".
אתה משחק גם במשהו אחר?
"ניסיתי לשחק גולף כמה פעמים אבל קשה לי להגיד שעד עכשיו הצלחתי בזה. יש לי עוד דרך ארוכה להתפתח בענף הזה".
על מה אתה חולם?
"להפוך יום אחד, גם אם זה ייקח 10 ואפילו 15 שנה, למאמן ראשי ב־NBA".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. המשפחה המקסימה שלי ואני בריאים, אני מסוגל לאפשר לנו חיים טובים ונוחים ושמח להתחיל עבודה חדשה, בדרך להגשמת החלום שלי לאמן ברמות הגבוהות ביותר. אלו הדברים הכי חשובים עבורי".
