לפני כמה שבועות, בערב שבת פרשת ויגש, ישבה שרי מנדל בביתה וקראה בדמעות את סיפורם של יוסף ואחיו. "יוסף חוזר ליעקב, אבל יוסף ויעקב שלנו לא יחזרו", היא מסבירה מה הביא אותה לבכי. "אבל מה שעוד מרגש זה שהאחים באים יחד אל יוסף, אחרי שהם עמלו כל כך הרבה כדי להגיע לסליחה. זה מסר נצחי של התורה, לדעת לומר 'טעינו, אנחנו מצטערים, אנחנו רוצים לתקן ולהיות יחד'. זה מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו גם היום כעם".
כששרי מנדל מדברת על "יעקב ויוסף שלנו", היא מדברת על בנה קובי וחברו יוסף. 23 שנים חלפו מהאירוע שטלטל בשעתו את המדינה: בט"ו באייר תשס"א, 8 במאי 2001, יצאו קובי מנדל ויוסף איש־רן בני ה־13 לטייל בנחל תקוע הסמוך ליישובם, אך לא חזרו לביתם. לאחר לילה של חיפושים הגיעה הבשורה המרה: שני הנערים נמצאו מתים לאחר שנרגמו באבנים. הרוצחים לא נלכדו עד היום.
אני פוגשת את שרי בביתה הצופה אל אותו ואדי. היא נשואה לסת' ואם לקובי הי"ד, דניאל, אליענה וגבי. הוואדי יפהפה; כעת, בין הגשמים, הוא הולך ומוריק. חדי עין יוכלו להבחין בשועלים, איילים ושפני סלע המבליחים לרגע ונעלמים. בכניסה לבית עומדת מזוודה, מוכנה ליציאה: שרי וסת' בדרכם לריטריט של "קרן קובי מנדל", יחד עם 60 זוגות של הורים שכולים. בשבוע שלפני כן השתתפו בריטריט לאלמנות, וביומן מסומנים כבר המועדים הבאים.
בשני העשורים שחלפו מאז ייסדו את קרן קובי מנדל, הפועלת למען משפחות שכול, השתתפו בפעילויות הקרן מאות רבות של ילדים ומבוגרים שכולים; השנה החולפת הגדילה מאוד את מספרם. אנחנו נפגשות לרגל צאת המהדורה העברית של ספרה "בחזרה לחיים" (בהוצאת קורן), שבו היא עוסקת בחוסן מתוך פרספקטיבה יהודית־רוחנית.
ליצור אני חדש
"מדברים הרבה על חוסן אבל תופסים את המושג הזה בצורה שגויה", סבורה שרי. "באנגלית המילה היא resilience, שפירוש המקור הלטיני שלה הוא 'לקפוץ בחזרה', לחזור ולהיות מי שהיית. בעברית חוסן קשור בחיסוניות – התחזקות ויצירת מעטפת בלתי חדירה. אבל בעיניי המשמעות היהודית של חוסן היא שונה. זוהי היכולת לקבל, לצמוח ולהעמיק את השייכות שלנו לסיפור רחב ועמוק יותר.
"איינשטיין אמר שאי אפשר לפתור בעיה מתוך רמת התודעה שבה היא נוצרה. אני מאמינה שחוסן כולל שינוי בתודעה, העמקה והתרחבות, שמאפשרים להכיל את הטראומה. ה'אני' החדש עוסק בשאלות עמוקות יותר, מתוך התמודדות עם חיים ומוות. אדם נדרש להרכיב את עצמו מחדש, והוא חייב לגדול כדי להכיל את כל החלקים. האני הקודם לא היה רחב מספיק כדי לשאת את השבר. נוטים לחשוב שחוסן הוא תכונה מולדת, אך זהו כישרון שניתן לפתח. בכל אדם טמון הזרע שממנו אפשר להצמיח חוסן. הצמיחה הזו יכולה לנבוע מהאהבה שהאדם שמת הותיר אחריו, אהבה שמתורגמת להתחדשות ולחיים".
כמי שמלווה משפחות שכולות מעל שני עשורים, ובעצמה אם שכולה ותיקה, אני שואלת כיצד היא רואה את תמונת השכול העכשווית. "במהלך השנה האחרונה", מספרת שרי, "הנחיתי קבוצות תמיכה שונות – אימהות של נרצחי הנובה, אימהות של חיילים. בכל מקום פגשתי דברים אחרים. אחד האבות השכולים אמר 'הבן שלי לא נפל, הוא עלה', והסתייג מהביטוי 'שילמתי מחיר'. בקרב הורים לחיילים יש הבנה שהילד נפל מתוך הגנה על הארץ ושהם חלק מסיפור גבורה. אצל משפחות של הרוגי האינתיפאדה בפיגועי טרור, כמו שאנחנו חווינו סביב הרצח של קובי, לא הייתה תחושה של הגנה על המדינה ושל 'גבורה'. היום יש מבט אחר על האובדן בגלל ההכרה העמוקה בצדקת המלחמה.
"כשאומרים לא לבכות ליד הילדים אני אומרת לעצמי שזה מגוחך, אי אפשר שלא. עשיתי מה שחברה יעצה לי, לתת זמן קצוב לבכי. הייתי לוקחת שעון ואומרת לילדים 'תנו לי דקה לבכות', והם היו מודדים לי את הזמן. זה נהיה מין ספירה לאחור ומשהו משחקי. הם ראו שכן, יש בכי, אבל זה לא מציף והורס הכול, זה חלק מהחיים"
"ההורים של נרצחי הנובה לא מסתכלים על ילדיהם כגיבורים אבל מדברים עליהם כאנשים מדהימים, נדיבים, חברותיים, שעשו הכול למען חבריהם. רבים אומרים שהם מרגישים לא מובנים במעגלים שלהם, שמצפים מהם לחזור להיות מי שהם היו. בקרב אימהות יש לא מעט מקרים של 'תסמונת הלב השבור'. אימא לחייל סיפרה על התקף לב שהיא קיבלה אחרי שהם כבר קמו מהשבעה".
מעודדת במשחקים
למרות העיסוק שלה באובדן, בשכול ובתהומות של כאב, קשה לתפוס את שרי בלי חיוך על הפנים. העיניים שלה מאירות והיא מקרינה אנרגיה של חיים. העיסוק שלה "בסיפור הגדול" ובחיפוש אחרי "התשובה", כפי שהיא מכנה זאת, מתחיל הרבה שנים קודם לכן: היא נולדה בניו־יורק למשפחה לא דתית, נטולת קשר לישראל ולציונות. היא לא קיבלה חינוך יהודי, לא ביקרה בבית כנסת, לא ידעה דבר על השבת ולא הכירה מילים עבריות.
"הייתי מוקפת ביהודים, כמעט כל הילדים בבית הספר הציבורי שבו למדתי היו יהודים רפורמים או קונסרבטיבים מהאזור, אבל לא פגשתי יהודים דתיים", היא מספרת. "פחדתי מהיהדות שלי, בזמנו זה לא היה דבר אטרקטיבי. אבי עוד הלך ל'חדר' וידע לקרוא עברית, אבל הוא טען שהמקדש היה תצוגת אופנה. לא היה לו עניין ביהדות. אני גדלתי כאמריקאית לחלוטין, הייתי 'מעודדת' במשחקי פוטבול".
אחרי שהשלימה תואר ראשון ושני, לימדה שרי קורס של כתיבה אקדמית. במהלכו היא עסקה בסיפור שקשור לחנוכה, והבינה שהיא לא יכולה להסביר לסטודנטים במה מדובר משום שלא הכירה את החג. הרגע הזה גרם לה להבין עד כמה הידע היהודי שלה אפסי. בשנים הבאות היא טיילה ברחבי העולם וחוותה תרבויות שונות ומגוונות, וכחלק מהטיול הגיעה גם לישראל. במהלך ביקור בארץ הצטרפה לתקופה קצרה לפעילות של "לבנות ולהיבנות", עמותה גלילית המקיימת תוכניות חינוכיות לצעירים יהודים מחו"ל. זו הייתה החשיפה הראשונה שלה לאורח חיים יהודי דתי.
בישראל פגשה את סת', האיש שעתיד להפוך לבעלה. "הוא היה אז בתהליכי חזרה בתשובה. הגישה שלו הייתה ברורה – או שנלך על זה יחד, או שנוותר על הכול. כך התחלנו לשמור שבת". היא הכירה את השבת מהפעילות ב"לבנות ולהיבנות", אך היו דברים אחרים שלא הכירה, כמו החגים והכשרות. "כשהתחתנו זה הפך לאתגר אמיתי, למשל שלושה ימים של ראש השנה", היא צוחקת.
בעצם כבר המסעות שערכה בעולם, אומרת שרי, נבעו מחיפוש פנימי וביטאו הבנה שהחיים הרגילים לא מספקים אותה. "תמיד חיפשתי משהו עמוק יותר, וברגע שהתחלתי ללמוד על היהדות זה היה מדהים. אהבתי את זה, למרות שלא ידעתי עדיין את כל מה שנלווה לזה. בחרתי ביהדות כי אהבתי את צורת החיים, את ערך המשפחה, את השבת, גם כשעוד לא האמנתי באלוהים. זה לא היה חלק מהלקסיקון שלי, ואף אחד לא דיבר איתי על זה לפני כן. כן הייתה לי תמיד תחושת יראה מול העולם והטבע".
מישראל הם חזרו לארה"ב כשהם הורים לקובי ודניאל. סת' נעשה רב בשלוחת הלל באוניברסיטת מדינת פנסילבניה, ושרי חזרה ללמד כתיבה אקדמית. אחרי כמה שנים הם שבו ארצה והתיישבו בתקוע.
למהדורה העכשווית בעברית מתלווה פתח דבר בעקבות שבעה באוקטובר, וכן הקדמה מיוחדת שכתבה איריס חיים. שרי ואיריס איבדו שתיהן בן על רקע הסכסוך עם אויבינו, שתיהן מלוות רוחניות, ושתיהן הפכו לסמל של חוסן וצמיחה.
לבחור כובע להלוויה
התהליך שמנדל מתארת בספר מחולק לשבעה שלבים: כאוס, קהילה, בחירה, יצירתיות, הנצחה, הקדשה, ולבסוף, בפרק המופיע כאפילוג: חגיגה.
בחרת לדבר על חוסן דרך שלבים. האם זה מקביל לשלבי אבל?
"אלה לא ממש שלבים, כי הם לא בהכרח קורים אחד אחרי השני אלא יכולים לקרות במקביל, אבל אני חושבת שאלה הדברים שרוב האנשים שמתמודדים עם אבל עוברים. זה מתחיל בכאוס. כמו שהעולם נברא מתוך תוהו ובוהו, גם לחיות את החיים אחרי טרגדיה זה לבנות עולם חדש. אני הייתי כל כך שבורה, עד שהייתי צריכה ליצור עולם חדש. חברתי שירה, שליוותה אותי מקרוב, אמרה לי: 'את תינוקת שצריכה עכשיו שוב ללמוד ללכת, ללמוד לדבר, ללמוד מחדש את כל העולם כי הכול התרסק'.
"העולם החדש הזה מתחיל בכאוס אבל הוא יכול להסתיים בחגיגה, זה אפשרי. הרבה פעמים שאלו אותי האם אהיה שוב שמחה, כי קשה להאמין שזה אפשרי. לפעמים הנכדה שלי הייתה צוחקת עלי וקוראת לי 'בטטה מרוסקת…'. היו רגעים שבאמת הייתי על הקרשים ושאלתי את עצמי איך אוכל לקום מחדש, איך אוכל שוב לנשום. חשבתי שאגיע לאשפוז פסיכיאטרי, הכאב היה גדול מדי. אבל כן, אחרי כל זה היה מקום לשמחה".
אחרי הכאוס מגיע השלב השני, שמערֵב גם את הסביבה: קהילה. "כיהודים זכינו במשאב נוסף, והוא הקהילה. ברוך השם שיש לנו שבעה, זמן קשה שאדם עטוף בו מכל עבר. כשחווינו אובדן גילינו את הכוח העצום של קהילה. בימי השבעה אנשים סידרו ארונות, ניקו, הכינו אוכל. לא לכל אחד מתאים שיפתחו לו ארונות, לי זה התאים. אני אומרת לנשים שכולות: אתן צריכות חבורה סביבכן, אתן לא יכולות לעבור את זה לבד, זה בלתי אפשרי. צריך להיות חלק מקבוצה של אנשים שיכולים להעניק לך חמלה ויאפשרו לך לספר את הסיפור שלך. הקהילה דוחפת אותך לעמוד על הרגליים, שומרת שלא תטבע בהצפה הגדולה.
"אמריקאים רגילים להיות אינדיווידואלים, ישראלים רואים את עצמם חלק מקהילה וחלק מההיסטוריה המשותפת. זה מה שאנחנו רואים עכשיו, עם כל ביטויי הגבורה של הזמן הזה. בעלי תמיד אמר שבאנו לארץ כדי להיות חלק מההיסטוריה היהודית, אבל אף פעם לא באמת הבנו מה זה אומר. והנה, ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה"
"אמריקאים רגילים להיות אינדיווידואלים, ישראלים רואים את עצמם חלק מקהילה וחלק מההיסטוריה המשותפת וחלק מהלאום", מאבחנת שרי. "זה מה שאנחנו רואים עכשיו, עם כל ביטויי הגבורה של הזמן הזה. בעלי תמיד אמר שבאנו לארץ כדי להיות חלק מההיסטוריה היהודית, אבל אף פעם לא באמת הבנו מה זה אומר. נרצח לנו ילד, השביעי באוקטובר קרה, ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה".
השלב השלישי עוסק בבחירה. שרי מתארת רגע קטן מבוקר ההלוויה של בנה, רגע שנטע בה בדרכו תקווה לעתיד: "שכבתי במיטה, הרגשתי מתה. אמרו לי 'קומי, את צריכה להתלבש ללוויה'. לא היה אכפת לי איזו חולצה ללבוש, ידעתי שהיא תיקרע, אבל אני זוכרת שהקדשתי כמה רגעים כדי לבחור את הכובע שלי. חשבתי אז לעצמי: את נוראית, איך יכול להיות שאכפת לך איזה צבע של כובע תחבשי? וממש באותה שנייה ידעתי שאני אהיה בסדר. קול פנימי אמר לי: את לא נוראית, אכפת לך, את תהיי בסדר ותמשיכי לחיות".
רגע נוסף של בחירה בחיים התרחש לקראת הלוויה עצמה. "גבי, שהיה אז בן שש, אמר לי שהוא רעב. הביאו לו צ'יפס, אבל כשהלוויה התחילה אמרתי לו 'אתה לא יכול להמשיך עם הצ'יפס'. דרך הבקשה הקטנה שלו הבנתי שהוא מושך אותי חזרה למציאות. זאת הייתה הדרך הילדית החכמה שלו להגיד: תסתכלי עלי, אני עדיין פה ואני רעב, ואת עדיין צריכה לטפל בי. ידעתי שאני צריכה לעשות בחירה, להמשיך ולהיות שם בשבילו".
איך את מסבירה את מקורות הכוח? מאיפה זה מגיע?
"שאלה טובה", היא מחייכת. "אולי זה קשור לכך שלא הייתה לי היסטוריה עם הדבר הזה. אומנם אבי נפטר, אבל אף אחד לא אמר לי מה נכון ומה לא, אז עשיתי דברים בדרך שלי. לא הייתה לי מסורת של טרגדיה, לא גדלתי בקהילה ולא הרגשתי צורך להתחשב במה שאחרים חושבים. זה כאילו שהנשמה מדברת את מה שנובע ממנה בלי לקחת בחשבון שיקולים זרים. חוץ מזה, הייתה לי תחושה מאוד חזקה של מה שאני צריכה, והייתי פתוחה גם לקבל. אנשים חושבים שחוסן משמעותו להיות חזק, אבל חוסן זה לדעת להיעזר והייתי פתוחה לזה.
"אני אומרת לאימהות שכולות ולאלמנות שהאמירה 'ברוך דיין האמת' היא גם עבורנו. גם אנחנו זקוקים להכיר באמת הזו שאנחנו בני חלוף והמוות גם יגיע אלינו. 'אמת' היא אחת המתנות שאבל נותן".
המנוע של הכאב
בפרקים הבאים שרי מדברת על היצירתיות כאמצעי להגיע לחירות רגשית, על הדרכים לתת לעצב צורה ומקום, ועל האופן שבו זיכרון מקבל ביטוי חי בעולם. בשלב האחרון, "חגיגה", היא עוסקת באופן שבו המפגש עם המוות גורם לייקר את החיים שישנם ולחגוג את מה שיש להם להציע.
איך ניגשים לסוגיית ההנצחה? יש זמן "נכון"?
"אני לא יכולה להגיד לאנשים מה ומתי לעשות את זה, ואני רואה שהרבה פעמים אחרים עושים את זה עבורם, חברים או בני משפחה. כשקובי נרצח לא היה פייסבוק ואינסטגרם. היום תהליכי גיוס כספים עבור מיזמי הנצחה קורים באופן מיידי, בשלב שבו העניין הציבורי, החמלה והרצון לסייע עדיין בשיאם.
"במקרה של קובי ידענו מיד שנעשה משהו. הרגשתי שאנחנו צריכים לשמור את הנשמה חיה. אחרי הרצח הזמינו את הילדים שלנו למחנה קיץ בארה"ב. המחנה היה נהדר, אבל זה לא מה שהם היו צריכים. הם לא היו זקוקים להסחת דעת אלא להבנה. ואז עלה לנו הרעיון להקים מחנות כאלה בארץ, גם כי זיהינו את הצורך מהילדים שלנו וגם כי קובי עצמו היה ילד שאהב ליהנות ואהב ספורט. קובי היה ילד עליז ושובב אבל גם מאוד נדיב ומלא חמלה, והרגשנו שזה מה שאנחנו רוצים להנציח בעולם. אחד החברים שלו סיפר לנו בשבעה שבשיעור ספורט נתנו להם להתחלק לזוגות וקובי בחר אותו, שהוא היה הכי גרוע בספורט בכיתה. קלטתי שקובי פיתח את האמפתיה הזאת כלפי אותו ילד בתור מי שחווה את הבדידות הזו בעצמו, כעולה חדש בכיתה של ילדים ישראלים".
המחנות לילדים הלכו והתרחבו ואיתם היקף הפעילות של הקרן, שהחלה לקיים מחנות נופש וריטריטים גם להורים ואחים שכולים. רק לאחרונה, במהלך ימי החנוכה, השתתפו 500 ילדים במחנה של קרן קובי מנדל באילת. מי שמנהלת את פעילות הקרן היא הבת, אליענה.
"ההנצחה נותנת מקום לנתב את הכאב באופן חיובי", אומרת שרי. "כאב זה כוח ומנוע, השאלה איך משתמשים בזה. דיברתי על קובי בעברית לפני קהל של 15 אלף איש בבריכת הסולטן, כשבקושי ידעתי עברית. בשנה הראשונה באולפן לא דיברתי מילה, וביום שהייתי צריכה לדבר בפני כולם לא באתי. אבל הרגשתי שקרה לי משהו כל כך רע וקשה, ששום דבר לא עמד בפניי, הייתה לי מטרה. לפני הכול רציתי שאנשים יזכרו את קובי, רציתי להטמיע את הזיכרון שלו בחיים. היה לו הרבה כוח והוא היה מרכזי במשפחה, רציתי שהוא לא ייעלם".
אני שואלת את שרי על ההתמודדות עם האבל כמשפחה. "זה היה קשה. כשאומרים לא לבכות ליד הילדים אני אומרת לעצמי שזה מגוחך, אי אפשר שלא. עשיתי מה שחברה ייעצה לי, לתת זמן קצוב לבכי. הייתי לוקחת שעון ואומרת לילדים 'תנו לי דקה לבכות' והם היו מודדים לי את הזמן. זה נהיה סוג של משחק, מין ספירה לאחור. הם ראו שכן, יש בכי, אבל זה לא מציף והורס הכול, זה חלק מהחיים שלנו. אני לא זוכרת אותם בוכים הרבה. האבל לא בלע אותם. מבוגרים קצת טובעים, ילדים צפים".
הילדים הגיבו לאסון בדרכם. דניאל, אז בן 12 וכיום אמן קרמיקה, רצה לעצב את המצבה. "הוא רצה שיהיה שם סולם, כמו סולם יעקב, שייצא מגבולות המצבה כלפי מעלה. אליענה רצתה לגונן עלי. במהלך השבעה בקושי אכלתי, ואליענה באה והבטיחה לי שיהיה בסדר. אמרתי לה 'אני האימא ואני אטפל בך', והיא אמרה 'טוב, אני אהיה הסבתא'. לפעמים אנשים חושבים שילדים לא מבינים, אבל הם מבינים הכול. שמעתי על תינוק בן שנה שעדיין לא דיבר ואבא שלו נפטר, אבל הקול של האב נשמע במשיבון גם אחרי המוות, ובכל פעם שהתינוק שמע אותו הוא דפק את הראש בקיר".
מה אומרות הציפורים
כמה שנים לאחר האסון שפקד אותם, פנתה שרי ללימודי ליווי רוחני. "תמיד הרגשתי נוח עם אנשים שסובלים ותמיד רציתי למצוא תשובות לסבל", היא אומרת. "כשהיינו עמוק בסבל היו כל כך הרבה אנשים שדאגו לנו, האהבה הקיפה אותנו מכל עבר. ככל שלמדתי עם השנים אהבתי את היהדות ואהבתי את התורה, ואחרי שקובי נרצח הרגשתי יותר חלק מהמסתורין הרוחני הזה".
המסתורין ששרי מדברת עליו נרמז בכריכת הספר, שבמרכזה ציור של ציפור. "כמה חודשים אחרי הרצח התחלתי לקבל מסרים מסתוריים דרך ציפורים. ביקרתי את אימי בפלורידה ושאלתי את עצמי אם הנשמה של קובי הייתה עוזבת את ישראל ובאה לפלורידה, ובאותו רגע ציפור באה והתנגשה בי. באמצע הליכה במדרחוב, ציפור צנחה לידי. תוך כדי נהיגה, ציפור נצמדה לאורות הרכב. זה קרה לי כמה וכמה פעמים במהלך השנה הראשונה. ואז היה לי חלום שבו אני מדברת עם א־לוהים ושואלת אותו איך אתה יכול להגיד שאתה רחום וחנון, והוא עונה לי שהוא מקיים את מצוות שילוח הקן. ביארצייט של קובי למדתי עם חברה את המושג 'קן ציפור' בקבלה. 'היכל קן ציפור' הוא המקום שבו המשיח מחכה לגאול את העולם, ובתוך הקן יש תמונה של המקדש הראשון והשני ושל כל הילדים שמתו על קידוש השם. תוך כדי לימוד חגו מעלינו להקות ציפורים. הרגשתי השגחה פרטית ולאומית".
בפרק שעוסק ב"הקדש" כדרך להתמודד עם האבל, כותבת שרי: "כשאנחנו רואים את יד האלוהים בחיינו אנחנו משתתפים במעשה של הקדשה: זיהוי הקודש. בשורש קד"ש נכלל גם רעיון ההפרדה, ההקצאה למטרה מיוחדת. אנו הסובלים חשים לפעמים שהופרדנו מיקירנו, שהובדלנו, שנוכרנו מאחרים וגם מעברנו. אך, כפי שכותב הרב סולובייצ'יק, כל סבל הוא קריאה לדבר מה".
את ההתמרה של הסבל חוותה שרי על בשרה. לפני כ־15 שנה היא נסעה ליוון עם חברתה. "שכבנו על החוף שהיה מלא באבנים חמות. שירה, שהיא מסז'יסטית, עשתה לי מסז' עם אבנים חמות. חשבתי לעצמי: איזה דבר זה שאבנים הרגו את קובי, ואבנים שמונחות עליי עכשיו הם מה שמרפא אותי. 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה'. אפילו האבנים, שמהם נהרגו הילדים, יכולים להיות כלי מְקַדֵּשׁ. בעיניי, לקחת את מה שכואב ולהפוך אותו למה שמרפא – זה קדוש. גם יעקב אבינו ישן על אבנים ואז השתמש בהם בתור מזבח. בסוף, מהאבנים ייבנה המקדש".
