באותם ימים זו הייתה שערורייה של ממש: אף אדם דתי לא כיהן כח"כ מטעם מפלגה חילונית; קל וחומר לא מטעמם של המפא"יניקים, שהיו "סדין אדום", תרתי משמע, מבחינת הציבור הדתי; קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר באדם שבא מלב ליבה של האליטה הדתית הירושלמית, כזו שהיו לה שורשים עמוקים דווקא בעולם החרדי. ובכל זאת, באמצע שנות השישים של המאה הקודמת הצטרף הרב מנחם הכהן למפא"י. לימים הפך גם לרב של תנועת המושבים, אחר כך הוכתר כ"רב ההסתדרות", ושנים רבות אף כיהן בכנסת מטעמה של מפלגת העבודה.
המפגש הראשון שלו עם המפא"יניקים היה טראומטי למדי; מסתבר שגם למפא"יניקים לא היה קל לעכל אותו. "בפעם הראשונה שהוזמנתי למפגש ראשי רשויות מקומיות של מפא"י, לקראת מערכת הבחירות ב־1965", מספר הכהן, "הרגשתי שעם כניסתי לחדר כולם פתאום השתתקו. כאילו חששו שהגיע מרגל מטעם המפד"ל. רק כשנכנס לחדר מרדכי סורקיס, ראש עיריית כפר־סבא, הוא הרגיע אותם: זה בסדר, הוא משלנו".
זוהי רק אחת ממאות האנקדוטות ששוזר הכהן בספרו האוטוביוגרפי החדש, "למען אחיי ורעיי: פרקי חיים" (הוצאת מודן). הוא בן 92, שבע ימים ומעשים, אבל את הספר, הוא מדגיש, כתב לא מפני שרצה להנציח את חותמו בעולם: "אותי זה בכלל לא מעניין, אבל הילדים ביקשו". ביקשו וקיבלו, אבל מבחינתו אם הם רוצים ספר, אז שיתאמצו קצת: את הספר הוא לא ממש כתב בעצמו אלא הקליט את זיכרונותיו, והילדים – מירון הכהן, לשעבר רשם האגודות השיתופיות; פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי תורה ומשפט"; וד"ר חגית הכהן־וולף, המחליפה כיום את אביה בניהול מרכז ספיר לתרבות וחינוך יהודי – דאגו לתמלול ולעריכה.
הוא נולד ב־1932 למשפחה ירושלמית רבנית מיוחסת. אביו, הרב מרדכי הכהן, היה בנו של הרב חנוך חיים הכהן, מלמדני טרנסילבניה ורבו של הרבי מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים. אימו, רבקה לבית שור, הייתה נכדתו של הרב שמואל יצחק שור, מגדולי הרבנים בגליציה ומחבר ספר השו"ת "מנחת שי", ובתו של הרב אברהם צבי שור, אב"ד חסידים בירושלים.
אורח החיים והלבוש של ההורים היה חרדי והם התגוררו בשכונת מאה שערים, אבל בהשקפת עולמם כבר הזדהו לחלוטין עם הציונות. נולדו להם שבעה ילדים, כאשר גם שני אחיו הגדולים של מנחם הפכו לאנשי ציבור ידועים: הבכור הוא הרב שמואל אבידור הכהן, שנודע כמגיש תוכנית על פרשת השבוע בלילות שבת בימיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית; השני הוא פרופ' פנחס פלאי, אביה של הסופרת אמונה אלון ובעצמו איש מחשבת ישראל, שהיה הראשון שייבא לארץ את הגותו של אברהם יהושע השל, והמורה הרוחני של תנועת המקויה היפנית הפרו־ישראלית.
"לא מתאים לבן תורה"
ילדותו ונעוריו של הכהן היו טבועים בחותם החיים בעולם החרדי ובעולם הציונות הדתית גם יחד; שילוב שהיה אפשרי בירושלים של אותם ימים יותר מאשר בימינו. בגיל ארבע נשלח ללמוד ב"חדר" של ישיבת עץ חיים, וכבר שם בלט באופיו הג'ינג'י הסוער. כאשר המלמד שלו זרק עליו סרגל, לא היסס הילד לשבור את הסרגל לחתיכות ולהשליך אותן בחזרה על המלמד. הוא נשלח ל"משגיח" הישיבה, ר' אריה לוין, וזה הודה שאומנם המלמד לא נהג כראוי, אבל התלמיד לא היה צריך להגיב כפי שהגיב. הוא שלח את הכהן הצעיר להתנצל בפני המלמד, והשניים אכן התפייסו.
בגיל שמונה עבר הכהן למוסד מודרני יותר, בית הספר "אלומה", שבו גם למד מקצועות חול, אבל כעבור כמה שנים, בהיותו בן 15, השתכנע לעבור לישיבת חברון. בין השאר למד שם בחברותא עם הרב ברוך מרדכי אזרחי, לימים ראש ישיבה מפורסם בעולם הליטאי, ועם בנו של ראש ישיבת חברון, חיים סרנא. אבל ב"חברון" הוא גם חווה על בשרו את מחיר השניות בין עולמות חייו. מאז ילדותו היה חבר בבני עקיבא, והמשיך בכך גם לאחר שהצטרף לישיבה. אבל יום אחד הוא נקרא לחדרו של ראש הישיבה, הרב יחזקאל סרנא.
"לרב סרנא", הוא מספר בשיחתנו, "הייתה שיטה חינוכית מיוחדת: הוא לא אמר במפורש ובאופן מיידי את החטא שנאשמת בו, אלא נתן לך להבין לבד ולהכיר בעצמך בחטא. וכך הוא אמר לי: 'אני שומע שאתם הולכים' (כנוהג המקובל בעולם החרדי, לפנות לזולת בלשון רבים; י"ש), ולא המשיך. הייתה שתיקה, ואז הוא המשיך: 'הולכים לשם', בלי לפרט לאן. אני הבנתי כמובן למה הוא מתכוון אבל לא הגבתי, והשתיקה נמשכה. ואז הוא אמר: 'זה לא מתאים לבן תורה'. בעצם הוא נתן לי להבין, בלי להגיד במפורש, שאצטרך לבחור בין הישיבה לבני עקיבא. התלבטתי הרבה זמן מה לעשות, ובסוף החלטתי שאני לא מוכן להכריע כי אהבתי את שני המקומות. המשכתי ללמוד בישיבה וללכת גם לבני עקיבא, ואף אחד לא המשיך להעיר לי על כך".
"הרב סרנא נתן לי להבין שאצטרך לבחור בין הלימודים בישיבת חברון לבני עקיבא. התלבטתי ובסוף החלטתי שאני לא מוכן להכריע כי אהבתי את שני המקומות. המשכתי ללמוד בישיבה וללכת לבני עקיבא, ואף אחד לא המשיך להעיר לי על כך"
בגיל 19 החליט הכהן ללכת לצבא. הוא התגייס לנח"ל אבל נפסל לשירות קרבי בגלל משקלו הנמוך, והתגלגל לרבנות הצבאית בדרך מרתקת: "יום אחד שכבתי חולה במרפאה. הלכתי למטבח לאכול משהו, וראיתי שכל האוכל לא כשר. הזדעזעתי וצלצלתי לאחי שמואל, שכבר היה אז פעיל ב'מזרחי', והוא נתן לי את הטלפון של לשכת הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, כדי שאדווח על כך. צלצלתי לרב גורן, והוא ענה לי בעצמו. כשסיפרתי לו שהמטבח בבסיס לא כשר, הוא התנפל עלי בצעקות: חייל, אני אכניס אותך לכלא! איך אתה מעז לומר שמטבח בצה"ל לא כשר? נבהלתי מהתגובה, אבל באותו לילה הרב גורן הגיע לבסיס עם צוות מהרבנות. העירו את כל המפקדים, ועשו סדר במטבח".
הרב גורן שם עין על החייל האסרטיבי, שממילא נפסל לשירות קרבי, והציע לו להצטרף לצוות שלו. כך הפך הכהן לעוזרו הקרוב של הרב גורן למשך שנים ארוכות. הפרויקט הראשון שיזם היה שבועון שהוקלד במכונת כתיבה ובו דברי תורה וידיעות על המתרחש בחיל. "הרב גורן רצה לקרוא לשבועון הזה 'קול ה' בכוח', ואני, שכבר אז סלדתי מכוחניות, התנגדתי. סיפרתי לאבא שלי והוא אמר לי: 'לצבא יש הרי שבועון שנקרא 'במחנה'. אז למה שאתם לא תיקָראו 'מחניים', כפול מ'במחנה'?' סיפרתי לרב גורן והרעיון מצא חן בעיניו".
לימים החליט הכהן שלא להסתפק בשבועון סטנסיל דל שממוקד ברבנות עצמה, וביקש לעבור לפורמט של ירחון מהודר המכיל מאמרים אינטלקטואליים רציניים על סוגיות יהודיות. הרב גורן התנגד לשינוי: "בפורמט הישן היה הרבה מקום לתמונות שלו ולפעילויות שהוא עמד במרכזן, ובפורמט שאני הצעתי זה היה אמור להיעלם. חוץ מזה, הוא סלד ממאמרים של 'פרופסוּרים', כמו שהוא קרא להם".
המחלוקת הועברה להכרעתו של צבי צור, אז ראש אכ"א ולימים הרמטכ"ל השישי. הרב גורן טען בפניו ש'העיתון שמנחם מציע לא יעניין את החיילים הפשוטים', שאותם כינה באופן סמלי 'יחיא'. צור הפיקח ידע כיצד לשכנע את הרב גורן. תחילה הביע תמיכה בעמדתו, אבל כעבור כמה דקות העלה טיעון חדש: 'כבוד הרב, כש'יחיא' רואה את 'במחנה' הגדול והמהודר, לעומת 'מחניים' הקטן והצנוע, הוא חש רגש נחיתות. רק בחגים, כאשר 'מחניים' מופיע כגיליון מורחב, עם שער צבעוני, 'יחיא' מרים את הראש ופניו נוהרות כאומר 'גם לנו, החיילים הדתיים, יש עיתון להתגאות בו'".
הטיעון הזה שכנע את הרב גורן. כך הפך "מחניים" לכתב עת מכובד שרבים מטובי האקדמאים של התקופה כתבו וקראו בו, ועד היום הוא מצוטט בנושאים רבים. בין עורכיו, חיילי הרבנות הצבאית, נמנו צעירים מוכשרים שיהפכו לימים לשמות מוכרים: הפרופסורים ישראל תא־שמע, יוסי הקר, ויהודה פרידלנדר; ח"כ דוד גלס; הסופר חיים באר, עורך "הצופה" משה אישון, עו"ד בני דון־יחיא, איש העסקים דוד קוליץ, ואנשי יחסי הציבור רבקה קרימלובסקי ואריה פרנקל.
הראשונים בכותל
הצלחתו של הכהן לשכנע את הרב גורן בעניין "מחניים" נבעה גם מהקשר העמוק שנרקם ביניהם: "הרב גורן היה איש חזק מאוד, ואנשים נטו להתבטל בפניו ולהתנהג כיס־מנים. אני הייתי אחרת, תמיד אמרתי את שלי, וזה גרם לו דווקא לסמוך עליי ולכבד אותי. הוא נטה לפעמים להתפרצויות זעם, ובלשכה וגם במשפחה ידעו שאני היחיד שיכול להרגיע אותו. לא אשכח שפעם קיבלתי מגיסו, הרב שאר־ישוב הכהן, פנייה בהולה באמצע הלילה: 'בבקשה רד מיד לתל־אביב. הרב גורן בהתפרצות זעם ורק אתה יכול להרגיע אותו'. כמובן שנסעתי. נכנסתי אליו לחדר ובמשך שעה ארוכה ניסיתי לדבר על ליבו, עד שהצלחתי להרגיע אותו".
בזכות הקשר הזה ליווה הכהן את הרב גורן גם בימים הסוערים של מלחמת ששת הימים. בספר הוא מספר שמכיוון שעד הרגע האחרון לא היה ידוע אם המלך חוסיין יצטרף למלחמה, הרשה לעצמו הרב גורן לרדת לחזית סיני, אבל השאיר הנחיה ברורה במטכ"ל שאם נפתחת חזית בירושלים קוראים לו מיד; הוא לא היה מוכן להרשות לעצמו להפסיד את שחרור ירושלים. ואכן, מיד כשנפתחה המערכה בירושלים מיהר הרב גורן, ואיתו הכהן, לעלות לבירה. בחיפזון ההוא שכח הרב גורן את השופר שליווה אותו בכל המלחמות שבהן השתתף. הוא מיהר לירושלים ואף דחק במפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור, לפתוח בכיבוש העיר ו"להיכנס להיסטוריה" עוד לפני שקיבל הוראה מפורשת לעשות זאת. גור סירב, כמובן. הכהן מגלה שהוא ועוד שני חיילים היו הראשונים להגיע אל הכותל, אבל לבקשת הרב גורן נמנע מלספר זאת כל השנים, עד שמוטה גור חשף זאת באחד מאירועי יום ירושלים בכנסת. בבואו לכותל נזכר הרב גורן שאיבד את השופר בסיני, ומיהר לשלוח את הכהן לבית חותנו, הרב הנזיר, כדי שיביא משם שופר.
עוד לפני מלחמת ששת הימים, שבה שירת כבר כאיש מילואים, עזב הכהן את הצבא והצטרף כאמור למפא"י. בשיחה בינינו הוא מסביר זאת בכך ש"כל השנים חשבתי שמפלגות דתיות הן עניין פסול. בחרתי במפלגת העבודה כי הזדהיתי עם ההשקפות החברתיות שלה, וגם הכיוון המדיני המתון בסך הכל די נראה לי". ייתכן שדווקא הרקע החרדי הייחודי שבו גדל, והבחירה העצמאית של הוריו ושלו לפנות לעולם הציוני, היא שאפשרה לו גם את העצמאות לבחור במפלגת העבודה כביתו הפוליטי ולא במפד"ל – הבחירה הנורמטיבית באותם ימים של כל בני הציונות הדתית.
הוא מודה שלעיקרון הזה הייתה תקופה אחת יוצאת מן הכלל: "אחרי ששת הימים גם אני נסחפתי למשך כמה שנים בגל השוביניסטי" (כלומר, לאומני; י"ש). הוא נהג להצטרף לעליותיו של הרב גורן להר הבית, וכששר הביטחון משה דיין אסר על הרב גורן לקיים תפילות על ההר, ביקש הרב גורן מהכהן למלא את מקומו בתפילת יום כיפור על ההר בשנה שאחרי המלחמה. כמה שנים אחר כך עדיין פרסם מודעות ברכה מטעמו לאנשים שעלו להתפלל על ההר. למעשה, גם כיום הוא מאמין שיש ליהודים זכות לעשות זאת, אבל בספר הוא כותב שצריך להימנע מלממש אותה, מחשש לתגובת העולם המוסלמי. לאורך השנים נמנה הכהן עם הח"כים היוניים במפלגת העבודה, ואחרי רצח פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצווייג אף פרסם מודעת אבל אישית משלו, בנוסף לזו שפרסמה המפלגה.
הצקות ואיומים
תפקידו המעשי הראשון במוסדות מפא"י היה רב תנועת המושבים, שבאותם ימים הייתה מזוהה באופן מובהק עם מפלגת העבודה. הפנייה הראשונית אליו בעניין זה באה מאהרון אוזן, חבר מושב גילת שבדרום, שהיה אחד מראשי התנועה. אוזן, איש דתי (שהצטרף לימים לתנועת תמ"י של אהרן אבוחצירא), רצה בכל מאודו להנחיל בתנועה הרבה יותר יהדות ואף זהות דתית. המינוי לא נתקל בהתנגדות רבה משום שרבים מהמושבים, במיוחד אלה שהוקמו לאחר קום המדינה, היו מאוכלסים בבני עדות המזרח, שהיו בעצמם מסורתיים ואף דתיים. במסגרת תפקידו סיפק להם הכהן שירותי נישואים ודאג להקמת בתי כנסת, להבאת ספרי תורה ולשאר צורכי הדת, כפי שהכיר מימי הרבנות הצבאית.
"הילדים שלי ספגו הרבה לעג וביקורת על השיוך המפלגתי שלי, עד שבשלב מסוים החלטתי לפרוש מהפוליטיקה בשל כך. התייעצתי עם הרבי מלובביץ', והוא אמר לי: 'אתה הרי חסיד, אז אתה צריך לדעת שאין חסידים בלי מתנגדים'"
התנגדות גדולה יותר נרשמה כאשר הוצע להכהן לספק צורכי דת וזהות יהודית גם במוסדות ההסתדרות. ההתנגדות הזו בלטה סביב שני נושאים: יוזמתו של הכהן להתקין מזוזות בכל חדרי בית ההסתדרות; והגדרתו הרווחת, אם כי לא באופן רשמי, כ"רב ההסתדרות". שני הדברים עוררו התנגדות חריפה, בעיקר אצל אנשי מפ"ם בהסתדרות. הכהן זוכר לטובה את הגיבוי שקיבל דווקא ממזכיר ההסתדרות באותם ימים, יצחק בן־אהרן, שבציבור נודע דווקא כאיש שמאל ואנטי־דתי מובהק: "בן־אהרן הבין שיש בהסתדרות חברים דתיים ומסורתיים רבים שהקשר לדת חשוב להם, וחובתה של ההסתדרות לסייע להם. הייתה לו גם נאמנות אישית אליי, כי אני תמכתי בו מול מאבקי החתרנות של חבריו במפלגה.
"יזמתי חלוקה של משלוחי מנות בפורים לוועדי עובדים, או פירות יבשים בט"ו בשבט, והם שמחו על כך מאוד. פה ושם גם הייתי מעביר שיעורי תורה, ואנשים נהנו מזה", מספר הכהן על עשייתו כרב ההסתדרות. על התואר הזה הוא אומר: "בשבילי הוא לא היה חשוב, אבל דווקא בגלל שאנשים התנגדו לזה התעקשתי לקבל את התואר הזה, וגם בזה בן־אהרן תמך בי".
הזיהוי שלו עם מפא"י ומפלגת העבודה עורר כצפוי ביקורת רבה בחוגים הדתיים: "במפלגות הדתיות תמיד תקפו אותי ודיברו נגדי. גם הילדים שלי ספגו מחבריהם בבתי הספר הרבה לעג וביקורת על השיוך המפלגתי והעמדות 'השמאלניות' שלי, עד שבשלב מסוים אפילו החלטתי לפרוש לגמרי מהפוליטיקה בשל כך. התייעצתי על כך עם הרבי מלובביץ', והוא אמר לי: 'אתה הרי חסיד, אז אתה צריך לדעת שאין חסידים בלי מתנגדים' (בשיחה קודמת עם הרבי, הכהן הגדיר את עצמו כחסיד ברסלב)".
חגית, בתו של הכהן שנוכחת בשיחתנו, מספרת שלפעמים ההצקות הגיעו עד כדי איומים של ממש: "פעם חזרתי הביתה מבית הספר, והייתי לבד בבית. פתאום צלצל הטלפון, וכשהרמתי את השפופרת מישהו אמר לי 'עוד יישפך פה דם'. הצלצול וההודעה הזו חזרו על עצמם כמה פעמים, וכמה דקות אחר כך שמעתי ברחוב סירנות של מכבי אש ומד"א. מישהו הזמין אותם לבית שלנו, כדי ליצור אווירה של פחד".
למרות הביקורות שספג, מדגיש הכהן, הוא דווקא קיים עם הממסד הדתי יחסים טובים שלא הושפעו מעמדותיו הפוליטיות אלא רק לגופם של דברים. כך, למשל, הוא מספר שעמד מאחורי בחירתם של הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו כרבנים ראשיים, לאחר שהרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף הודחו מכהונתם (למגינת ליבו של הכהן, שכאמור היה ונשאר ידיד קרוב של הרב גורן, למרות כל המחלוקות ביניהם). העובדה ששפירא ואליהו היו בעלי עמדות ניציות מובהקות והוא בעל עמדה יונית לא הפריעה לו, ומה שהכריע את הכף הייתה הערכתו לגדולתם בתורה ואמונתו שיפסקו לפי צורכי כלל ישראל. "עם הרב אליהו נשארו לי יחסי ידידות לאורך השנים", הוא מציין. הכהן מזכיר לטובה גם את משה חיים שפירא, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל: "כשהצלחתי פעם בבחירות בהסתדרות מטעם סיעת 'העובד הדתי' שעמדתי בראשה, הוא צלצל לברך אותי".
אחרי פרישתו מהפוליטיקה ויציאתו לכאורה לפנסיה, זומנה להכהן קריירה חדשה: 14 שנות כהונה כרב הראשי של יהודי רומניה. הוא הכיר את ראשי הקהילה במסע ארוך שעשה שם עוד ב־1980, והם הציעו לו את התפקיד לאחר פטירתו של הרב משה רוזן, הרב הוותיק של יהדות רומניה. הכהן חובב ההרפתקאות נענה להצעה. במסגרת התפקיד הוא שהה ברומניה שבועיים בכל חודש, ולמעשה זכה בהיכרות לא רק עם יהודי רומניה אלא עם יהדות מזרח אירופה כולה.
הוא מביא בספר סיפורים רבים מאותה תקופה, אבל סיפור אחד ריגש אותו במיוחד, אף שלא חווה אותו בעצמו אלא רק שמע עליו מפי אחד מראשי הקהילה: "אותו אדם סיפר לי שהוא יצא פעם עם אשתו לנופש באחת העיירות בהרי הקרפטים. בליל שבת הם טיילו ברחוב והופתעו לראות את בית הכנסת המקומי מואר כולו. הם נכנסו פנימה ולא ראו אף אחד, אבל כל האורות היו דלוקים ועל כל סטנדר היה מונח סידור. כשירדו לחצר פגשו את שומר בית הכנסת, גוי גמור, שסיפר להם: 'לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיירה הזאת 260 יהודים. היום אין אף אחד. אני שומר על בית הכנסת, ולזכרם של היהודים שנרצחו אני מדליק בכל ליל שבת את כל האורות ומניח סידורים על הסטנדרים. בשבת בבוקר אני מוריד את הסידורים ומניח על הסטנדרים טליתות". הכהן סיפר את הסיפור לידידו הסופר אלי ויזל, שנולד וגדל לא רחוק מאותה עיירה. ויזל התרגש גם הוא ואמר להכהן שמוכרחים להפיק סרט על הסיפור הזה. אבל בינתיים מת השומר, והרעיון נגנז".
הרבי דחה את ההפגנה
פרט לתקופת כהונתו הארוכה ברומניה, הכהן אהב כל חייו לטייל ולהכיר קהילות יהודיות ברחבי העולם, במיוחד את הנידחות שבהן. חמישה מסעות גדולים כאלה הוא מתאר בספרו. הראשון התרחש עוד בימי שירותו הצבאי, כאשר הרב גורן דאג לספח אותו, כנציג הרבנות הצבאית, לספינת חיל הים שערכה מסע בין חופי אפריקה. על הספינה ההיא עוד נאלץ הכהן לקיים מאבק על תנאי הכשרות. כשהחל המסע, קברניט הספינה נתן הוראה לא לאפשר להכהן להתקרב למטבח. הכהן פתח בשביתת רעב, וגם ניצל עגינה של הספינה באחד החופים כדי לשלוח מברק לרב גורן על בעיית הכשרות. הקברניט ספג נזיפות חמורות ונאלץ לאפשר את הכשרת המטבח. בהמשך המסע גילו משגיחי הכשרות של האונייה להכהן שבמזווה יש אריזה גדולה של נקניקי חזיר. בלי הרבה שאלות סחב הכהן עם שני המשגיחים את חבילת הנקניקים אל סיפון האונייה והשליך אותם לים. הקברניט הבין היטב ידו של מי הייתה במעל, אבל כבר ידע שהכהן מקושר היטב ואין להסתבך איתו.
בראשית כהונתו כרב תנועת המושבים החליט הכהן שיש להגדיל את מלאי ספרי התורה הקיימים בהם. לשם כך החליט לערוך מסע בארה"ב, מתוך תקווה לקבל את ספרי התורה של קהילות רבות שחדלו לתפקד. בין השאר הוא הגיע לקהילת סינסנטי, ששלט בה ביד רמה הרב אליעזר סילבר, נשיא אגודת הרבנים בצפון אמריקה.
"שאלתי את הרבי מסאטמר איך הוא מקבל במהירות כזו אדם שהוא חבר מפלגת העבודה החילונית. הוא חייך ואמר לי: 'הסבא שלך היה 'המלמד' שלי, אז אני חייב בכבודך. וחוץ מזה, אתה חושב שמפלגת העבודה גרועה בעיניי מהמזרחי ואגודה?'"
"עוד לפני הטיסה", מספר הכהן, "התקשרתי אליו כדי לתאם את הביקור והוא טרק לי את הטלפון. בחוצפתי התקשרתי אליו חזרה ואמרתי לו 'אומרים עליך שאתה רב גדול, יכול להיות שזה נכון אבל אתה לא בן אדם', ומיד טרקתי גם אני. בתגובה קיבלתי ממנו הזמנה לבוא לקהילה. כשהגעתי אליו הוא הכניס אותי לחדר מלא ספרים שבמרכזו ספה, ואמר לי 'כאן יהיה ביתך בימי הביקור'. כשאמרתי לו שכבר סידרתי לעצמי מלון, הוא אמר לי 'אם תחזור למלון, אתה יכול כבר לחזור לארץ'. לא הייתה לי ברירה וביטלתי את המלון. שלושה ימים ישבתי אל שולחנו, והוא לא הזכיר במילה את ספרי התורה שביקשתי. ביום הרביעי, ממש לפני שנפרדנו, הוא לקח אותי במונית לאחד מבתי הכנסת של הקהילה, ושם חיכו לי 23 ספרי תורה שהוא הכין מבעוד יום".
באותו ביקור בארה"ב פגש הכהן גם את ר' יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר, שאותו הוא מגדיר כאחד משלושת האנשים שהכי העריץ בחייו, לצד בן־גוריון והרבי מלובביץ': "את בן־גוריון הערצתי בגלל הקמת המדינה, את הרבי מלובביץ' בגלל הדאגה לכל יהודי, ואת הרבי מסאטמר בגלל שהוא הצליח להחיות מחדש את חסידות הונגריה, שנכחדה לגמרי בשואה".
"כשצלצלתי למזכירו של הרבי לבקש את הפגישה איתו", ממשיך הכהן, "הוא אמר לי מיד: הרבי יחכה לך היום בארבע. כשהגעתי לרבי שאלתי איך זה שהוא מקבל במהירות כזו אדם שהוא חבר מפלגת העבודה החילונית. הוא חייך ואמר לי: 'ראשית, הסבא שלך היה 'המלמד' שלי, אז בוודאי שאני חייב בכבודך. וחוץ מזה, אתה חושב שמפלגת העבודה יותר גרועה בעיניי מהמזרחי ואגודה?"…
בעת ביקור אחר בארה"ב, ביקש הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק לנצל את קשריו של הכהן עם הרבי מסאטמר כדי שינסה לשכנע אותו לבטל, או לפחות לדחות, הפגנה אנטי־ישראלית גדולה שהוא עמד לקיים בעיתוי שהיה מאוד לא נוח למדינה. הרבי קיבל את הכהן לשיחה, ולאורך כל השיחה לא הגיב על הבקשה. רק כשעמדו ליד הדלת הוא הבטיח להכהן שאכן ידחה את ההפגנה, אבל הוסיף מיד: "זה לא בשבילם, אלא רק בשבילך".
כחלק מהקשרים שטיפח הכהן עם קהילת יהודי קוצ'ין הוא נסע גם להודו, ואף דאג להעביר לארץ בשלמותו את בית הכנסת המפואר של הקהילה. בית הכנסת הועבר למושב נבטים שבנגב, שרבים מתושביו היו יוצאי הודו.
סיור אחר ערך הכהן בפורטוגל, להיכרות עם צאצאי האנוסים. בהקשר זה הוא מביא סיפור יפה, בשמו של ההיסטוריון הנודע צבי גרץ: יום אחד הוציא מלך פורטוגל פקודה המצווה על כל היהודים בממלכה לחבוש לראשיהם כובעים ירוקים, כדי להבדילם מן הנוצרים. למחרת הופיע אצלו המרקיז שמונה להוציא לפועל את הפקודה, כשבידו שלושה כובעים ירוקים. כששאל המלך למי מיועדים הכובעים, השיב המרקיז: אחד בשבילי, אחד בשביל הכומר של הארמון, ואחד בשביל הוד מעלתך. הכהן אומנם לא גילה במסעו שכל הפורטוגלים הם צאצאי אנוסים, אבל בהחלט מצא בצפון המדינה קהילה גדולה כזו, שבה נהגו למשל להדליק נרות שבת בתוך כוך שדלתו נסגרה מיד לאחר ההדלקה, שמא ייחשפו הנרות ותתגלה יהדותם של המדליקים.
המסע האחרון שהוא מספר עליו היה לברית המועצות בשנת 1983, כשש שנים לפני התמוטטות המשטר הקומוניסטי. תופעות של לימודי יהדות וחזרה בתשובה כבר החלו להתפשט ברחבי המדינה, והכהן לקח איתו למזכרת כיסוי למצות שחתמו עליו כל פעילי העלייה שהוא נפגש איתם. במרכז הכיסוי התנוסס שמו של הפעיל הבולט ביותר, יועל אדלשטיין (כך במקור). הכהן הבטיח להם שכאשר יזכו לעלות לארץ הוא יזמין אותם לחתונות ילדיו; אדלשטיין אכן זכה להיות אורח כבוד בחתונת בנו השני של הכהן, אביעד.
בדרכו של עקביא
בגיל 92, הכהן חושב על המוות לא מעט. מיד עם כניסתי לחדרו הוא אומר, ספק בהתנצלות על שאינו קם לברכני ספק במבוכה על עצם מצבו: "אני משותק בכל הגוף, רק הראש עובד".
את הספר הוא מסיים בדבר התורה היחיד המצוי בו; הוא מעלה את השאלה מדוע זכה דווקא התנא עקביא בן מהללאל, שאִמרתו "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" תושמע בכל הלוויה בישראל. הכהן מזכיר שאותו עקביא מוזכר בכמה משניות רצופות במסכת עדויות, שם מסופר שהעיד מפי רבותיו על ארבעה דברים באופן שהיה שונה מהמסורת המקובלת על שאר חכמי ישראל. החכמים, שחששו מפיצול המסורות, ניסו לשכנע אותו שיחזור בו, והבטיחו לו שאם יעשה זאת ימנו אותו לאב בית דין. אבל עקביא דחה את ההצעה ואמר: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו". בתגובה הוא נודה על ידי כל חכמי דורו, והנידוי נשאר בתוקף גם אחרי מותו, כך שאפילו ארונו נסקל באבנים.
והנה, אומר הכהן, פסק דינה של ההיסטוריה "זיכה" את עקביא בן מהללאל ונתן למנודה לשעבר להוביל כל הלוויה, רק משום שידע להתעקש על האמת שלו ולא להתבטל בפני שום פיתוי או סנקציה. כסיכום לדרכו שהייתה שונה כל כך מדרכם של עמיתיו רבני הציונות הדתית, אומר הכהן שגם הוא רואה את עצמו כמי שהלך בדרכו של עקביא בן מהללאל, והתעקש על האמת הפנימית גם מול פיתויים וחרמות.
ברוח אותה אמת פנימית, הוא לא מהסס לערוך חשבון נפש נוקב אפילו עם הציונות והמדינה, שאותן שירת כל ימיו. לקראת סוף השיחה, ברגע של הרהור נוקב (שכמותו מופיע גם בספר, ללמדך שאין זו רק חולשה של רגע), הוא אומר: "במבט לאחור אני לא יודע אם לציונות ולמדינה הייתה הצדקה. כל כך הרבה קורבנות נפלו, ובסוף הסכנות החיצוניות והקיטוב הפנימי מסכנים את עם ישראל יותר מכפי שהיה בלי המדינה".
ואילו היית היום חבר כנסת, במה היית מתמקד?
"הייתי מתפטר. לא הייתי מסוגל לכהן בתרבות פוליטית כל כך מסואבת".
