"כשאתה ננטש אתה מחפש דמות גברית להזדהות איתה"

כשאני מנסה לפלס את דרכי במסדרון עמוס התלמידים, אני מופתע מעוצמת האנרגיה הכוחנית שאוחזת באוויר. כבר עברו כמה עשורים מאז שהילכתי במסדרון כזה של בית ספר תיכון, וכנראה הדחקתי את הזיכרונות. ד"ר ירון שוורץ (49) מוביל אותי דרך חצר בית הספר העמוסה, ואנו נפלטים אל השקט הבטוח שבתוך "חדר מגדר". בכיתה הזו מתקיימת תוכנית לימודית ראשונה מסוגה בעולם כולו, המיועדת לבנים: כל התלמידים בתיכון מגיעים לכאן פעם בשבוע למפגש בן שעה וחצי עם אחד המחנכים, כדי לדבר על גבריות, על שיח רגשי ועל שיתוף.

"אנחנו יודעים מהמחקר שאישה, נערה, ילדה, ברוב הגדול של המקרים, מקיימת בחייה שיחות רבות שיש בהן ביטוי רגשי", מתחיל ד"ר שוורץ את הסברו דווקא במין השני. "אצל הגברים זה שונה, בעיקר בגלל הקשרים האישיים־הרגשיים שמפתחים איתם. הרי איך אבא מתייחס לבת שלו? כל היום פוצי־מוצי – 'חמודה, מה את צריכה? בואי אני אעזור לך, אסיע אותך, בואי נשב לדבר'. היחס לבן הוא יותר קונקרטי – 'מה קורה איתך? למה לא ניקית? למה לא הכנת?'. גם החברה משדרת לבת שאם היא אלימה, זה מאוד לא מתאים. בת לא אמורה להיות אלימה".

ובן כן?

"בשורש של הגבריות יש המון רצון טוב: הרצון להגן, לפרנס, לכלכל, להרבות. אלה רצונות חיוביים שהעולם צריך אותם וכל חברה חיה על בסיסם. אבל חברות בעבר הכירו גם בפוטנציאל השלילי של הגבריות, ולכן עשו הכול כדי לתת לנערים יכולות שישאירו אותם בדרך הישר. למשל, בר מצווה: זה טקס שבו כל הקהילה התכנסה סביבך כדי להסביר לך שאתה עכשיו הופך לגבר, ויש לך אחריות לקרוא, לכתוב, לדעת את החוקים והמצוות. כי כשאין גבולות, משהו בטסטוסטרון וכל התערובת הכימיקלית הזאת של גיל הנעורים הולך ל'יצר לב האדם רע מנעוריו'".

ב־12 השנים האחרונות ד"ר שוורץ מנהל בבית הספר הרטמן לבנים את התוכנית השש־שנתית הייחודית שהוא הגה וכתב. בספרו "חינוך לגבריות חדשה", שראה אור לאחרונה, הוא מתאר בפירוט את משבר הגבריות, המאופיין בתכונות של תחרותיות, שליטה ואלימות, הומופוביה והתנגדות לתפיסות של שוויון מגדרי. לשיטתו, הבעיה העיקרית שלנו, הגברים, היא שאין לנו סביבנו מספיק מודלים ראויים לחיקוי.

"פעם נער היה הולך עם אבא שלו לכל מקום, כל הזמן. בנוסף, הוא היה חי בשבט", ד"ר שוורץ מפליג אל תקופות רחוקות. "הוא הכיר את דוד שלו ואת כל הגברים בכפר, ולכל אחד היה מקצוע אחר. היו לו מודלים רבים לחיקוי. הוא למד איך גבר צריך להתנהג, ראה הרבה דוגמאות, והיה יכול לבחור את הגבריות שירכיב לעצמו. החברה, כאמור, כוונה לתת לו כמה שיותר יכולות כדי שיהיה מסוגל לעזור לה".

ומה השתבש?

"כיום אין לגברים מודל שיכוון אותם לעשות את זה כמו שצריך. הגיע העידן התעשייתי, אבא יוצא מהבית בבוקר והולך למפעל, והילד נשאר לבד או עם אמא שלו. המשפחה היא גרעינית יותר, הילד כבר לא רואה את הדודים כל הזמן. הוא חי בסביבה בורגנית, אין לו הדרכה לגבריות, אין הסבר למה אתה חלק מהחברה, מה המשמעות של החברה סביבך ומה התפקיד שלך בתוכה. אתה ננטש, וכשאתה ננטש אתה מחפש דמות גברית להזדהות איתה. ואז אתה רואה את מה שהתרבות מציגה לך – גברים מעשנים ושותים והוללים, נהנים לכאורה מהחיים, נוסעים מהר ומתים בגיל צעיר, עושים הרבה כסף ועובדים את עצמם בעיקר, לא את החברה. יש משהו בזכריות שמחפש תמיד 'אבא', אז לדמות הזאת נכנס כוכב פופ הולל, או מתאבק ב־WWF, ולאט־לאט הנער סופג את הגבריות דרך הדימויים הכי שליליים שלה.

"התוצאה היא כאילו נתנו לנער בן 13 מכונית, ואמרו לו 'סע לשלום' – בלי שום הדרכה, בלי אף שיעור נהיגה. הוא יעשה המון תאונות. זה מה שקורה היום לנערים, כי הם מקבלים מכונית שנקראת הגוף המתבגר של הגבר, שמשתנה באלף ואחת צורות כל הזמן. נער שעדיין מגיב לכל דבר בכאפה או בצעקות – זה קורה כי הוא לא יודע לשלוט על עצמו, וגם אף פעם לא הציגו לו את זה כאתגר שיש להתגבר עליו. להפך, רק בוא תהיה 'גבר', תוציא את היצרים שלך בצורה הכי חזקה שאתה יכול וכמה שאתה יכול. במקום 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', היום גיבור הוא מי שמממש את עצמו בצורה הכי קיצונית שיש: כמה שיותר נשים, כמה שיותר חומר, כמה שיותר בתים. גבר פירושו 'אני לא שם פס על אף אחד, אני עושה מה שאני רוצה'".

וזה המשבר של הגבריות?

"אני אפילו לא קורא לזה גבריות, אני קורא לזה 'גוריות'. זה גבר שלא קיבל שום הנחיה, והוא גדל אבל נשאר גור. יש לו יכולות מדהימות, אבל הכול נעשה בצורה 'גורית', לכל הכיוונים. וזה גורם אצל הנערים האלה להרבה מאוד פגיעות – בעצמם, באחרים, באחרות, ובסוף גם בחברה. כי כשאתה רואה ברחוב חבורה של נערים, סביר להניח שתבחר לעבור לצד השני, כדי לא לעבור דרכם. לפעמים הם לא יודעים שהם מפחידים אותך, ולפעמים הם אפילו נהנים מזה – 'הנה, תראו את הפחדן הזה שהלך הצידה, איזה גברים אנחנו'. אבל בעצם, אם הם היו גברים אמיתיים שקיבלו חינוך טוב, הם היו גורמים לך להרגיש בטוח, ואפילו אומרים לך שלום".

///

התיאורים של בני הנוער בפיו של ד"ר שוורץ קשים מאוד אומנם, אך אין בו טיפת האשמה כלפי הצעירים עצמם. ניכר שהוא אוהב אותם ומאמין ביכולת השינוי שלהם, ושל כל אדם. אולי כי גם הוא עבר שינויים מרחיקי לכת בחייו.

"יכול להיות שאתה, כנער, חייב להשתמש באלימות כדי למנוע את האלימות כלפיך, אבל זה עלול לזלוג לזוגיות. ואת זה אני מנסה להסביר להם: בתא הכי קטן, זה שממנו אמורים לצמוח אהבה וילדים ותרבות, אסור שתהיה אלימות"

הוא נולד ברעננה למשפחה חילונית לגמרי. רק בגיל 33, כשהיה כבר נשוי ואב לילדים, חזר בתשובה. "בתרבות שאני גדלתי בה, לא היה שום מגע עם התרבות היהודית. כלום. לא ראיתי קידוש בחיי ולא עשו לי בר מצווה. עד גיל 33 לא הייתי בבית כנסת, לא ידעתי מה זה פרשת שבוע. אדם עם תואר שני, מתחיל דוקטורט – ובור מוחלט בכל מה שקשור לעולם היהודי. ממש 'תינוק שנשבה'.

"כשהבנתי כמה חמור הניתוק שלי מהעולם היהודי, הכרחתי את עצמי להיכנס פנימה וללמוד אותו, לדעת אותו, להכיר אותו על בוריו, וגם להתנסות בו בצורה מלאה. זה הביא אותי לתקופה של דוסיות מטורפת, אבל אחרי 'שלב האורות' מגלים את המורכבויות החברתיות שיש בתוך הדבר הזה ואת המורכבויות הדתיות, כמובן גם בהקשר המגדרי. ואז צריך לייצר איזון, כלומר להוריד מהקיטבג הרבה דברים כבדים. ובתוך האיזון הזה בחרתי לחיות כדתי, עם מה שאני יכול לקחת מזה".

מה הביא אותך להתעניין פתאום ביהדות?

"הייתי מיואש מהתרבות החילונית. זה קשור במידה רבה למה שאני עושה, ליומיום האקטיביסטי שלי. הרגשתי שהמצב קשה מאוד, במיוחד בשאלת היחס של גברים – בכל גיל – כלפי נשים. משהו קרץ לי באפשרות של מרחב שבו גברים נמצאים יחד, ויש להם נושא לדבר עליו שהוא לא קללות ולא נשים".

ומה מצאת ביהדות בהקשר של גבריות?

"היהדות נוגעת במגדר כל הזמן. לא תמיד בצורה הכי חיובית, אבל זה משהו שמעניין אותה ומעסיק אותה, מזהויות ועד כמובן יחסים בין גבר לאישה. בנוסף, המקרא מספר על הרבה מאוד גברים בכל מיני צורות. סיפור יעקב ועשיו, למשל, עוסק בגבריות מורכבת. יש גבר אחד שברור שהוא היפר־גברי, וגבר אחר שמוצג אולי כדמות רכה יותר, אבל הוא כן נאבק, הוא הולך מכות עם מלאך. וגם עשיו, אף שעבדו עליו, לא 'חתך' את יעקב כשפגש אותו. אז יש המון סוגים של גבריות בתורה, וכחוקר גבריות זה עניין אותי".

כמו היהדות גם תחום הדוקטורט שלו, לימודי מגדר, היה זר לו בראשית דרכו האקדמית. הוא בחר תחילה בלימודי מזרח אסיה ומדעי הדתות, אך מרגע שנחשף לנושא המגדר והגבריות, ידע שלזה הוא רוצה להתמסר. "פגיעות מגדריות התרחשו סביבי כל הזמן, אבל אני לא הייתי ער אליהן, מתוך בורות", הוא מתאר בנימה של אשמה. "כשגיליתי את זה, אמרתי ליקום: אם אוכל יום אחד לעשות משהו טוב עבור החברה, זה הדבר שאני רוצה לעשות – לעבוד עם נערים על איך שהם מתנהגים. וזה פשוט הגיע אליי. בשנת 2003 הציעו לי להצטרף לקבוצה של חבר'ה שמלמדים גבריות בתיכונים".

במשך כמה שנים השתתף שוורץ כמנחה בתוכנית מגדר שנקראה "נ.מ.ש" – נוער מוביל שינוי. בספרו הוא חוקר את התוכנית הזאת באמצעות ראיונות עם אחרים שהנחו בה, מציג את התסכול שחוו ומנתח את האתגרים והליקויים. "ראיתי שלא משנה מה אנחנו עושים או אומרים – המצב לא משתנה, ואפילו מחמיר. תלמידים שיתפו אותנו יותר ויותר בדברים הנוראים שהם עושים. אתה רואה את זה בבתי ספר תיכון בכל רחבי הארץ, הכול אותו דבר. יש משהו ממש חולה בבנים בגילים האלה, משהו מורעל. ‫ואצל כולם הייתה תגובה של הכחשה – ‫אנחנו תוקפים בנות? מה פתאום. ‫אין שוויון מגדרי? על ‫מה אתה מדבר, יש נשים בכל תפקיד. ‫תגובה נוספת שחזרה ‫הייתה התנגדות, כלומר הכול הפוך: ‫'הבנות הן אלה שתוקפות את הבנים'. הם ממש לא רואים את עצמם. אותם דפוסים של סקסיזם קיצוני, שוביניזם, שיח נוראי בין הנערים וחוסר הבעה רגשית, חוזרים על עצמם בכל מקום – אצל חילונים, דתיים, ערבים, עולים חדשים. אתה מוצא גבריות רעילה בכל צורה אפשרית, ואלה תמיד אותן שיחות, אותן אמירות, וברור שכולם ניזונים מאותה תרבות, אוכלים מאותו מסטינג. הכול נובע מארבעה מנגנונים עיקריים: הומופוביה, אידיאל הלוחם, פורנוגרפיה ואלימות נגד נשים".

"אידיאל הלוחם" נשמע כמו מושג חיובי.

"אידיאל הלוחם מופיע בכל מקום", שוורץ נאנח. "בכל סרט, בכל שיר, בכל סיפור. אנחנו גדלים על זה עוד מהגן. כל החברה־לעתיד יושבת ושומעת סיפורים על גברים־לוחמים. אז נכון, טוב שנדע להילחם ולהגן על עצמנו, אבל צריך ליצור איזשהו איזון. לא שומעים סיפורים על הסכמי שלום, על תקשורת מקרבת, על סכסוכים שנפתרו בצורה טובה. אולי באותו רגע ניצחנו בקרב, אבל הפסדנו במלחמה. על זה לא שומעים, רק על גבורה רגעית של גברים, על אידיאל של לוחם שהוא סופר־גברי, והוא מנצח את כולם. בנוסף, ללוחם הזה אף פעם אין צד רגשי. ואז הצעד הבא זה הומופוביה".

כלפי נערים להט"בים?

"הרבה בני נוער דווקא עושים הפרדה. לנער הומו הם לא יקראו 'הומו' בפנים, ‫אלא רק לנער סטרייט. הדיבור הזה נועד לקלל ולהשפיל, וזה משהו שתלמידים עדיין מוכנים ללכת מכות בגללו עד מוות. ההומופוביה כאן היא לא פחד מהומוסקסואלים, היא הפחד שיקראו לך הומו. יש משהו במילה הזאת שמאיין את הגבריות בין הטרוסקסואלים. כי זה אומר שאתה לא גבר מספיק. אתה כלום. וזה כמו תפוח אדמה לוהט שזורקים מאחד לשני: 'מה, אני הומו? הוא הומו, תראה איך הוא מתנהג!'

"מה מחשיד נער כהומוסקסואל, לפי הסטריאוטיפ? צורת החזקת הגוף, גובה הדיבור, התחביבים שלו. אז נער שלא רוצה 'לצאת הומו', חייב ללכת בעולם בצורה מסוימת, to man up. כי כל דבר שאני אביע, או החיוך שלי, או צורת הדיבור והלבוש שלי, או כל דבר שיבטא רגש או צבעוניות – ימשוך אליי אש. וזה מדכא את היכולת של הנער להביע את עצמו, להיות מי שהוא רוצה להיות".

///

מארבעת המנגנונים המזיקים, המשפיע ביותר לפי ד"ר שוורץ הוא הפורנוגרפיה. "תרבות פורנוגרפית היא בעצם כל שיח מיני שאין לו שום גבולות ושמנותק מאינטימיות ומרגש", הוא מגדיר. "צריך להבין עד כמה התרבות הזאת דומיננטית בעולמנו. ככל שזה הופך ליותר גדול ונוכח במרחב, הנטייה שלנו כהורים ומחנכים היא להתרחק ולפחד ולא להגיב. אבל לכל סיפור בתעשייה הזאת יש כל כך הרבה הקשרים משפטיים, חינוכיים, כלכליים ובריאותיים. נער או נערה שצופים בזה לומדים משם את כל העולם כמעט. לכן צריך לדבר, וצריך לחשוף את הנושא, וצריך להראות את המורכבות שיש בזה ולנסות לתת פתרונות שעדיין לא נתנו".

"יש משהו בזכריות שמחפש תמיד 'אבא'. אז לדמות הזאת נכנס כוכב פופ הולל, או מתאבק ב-WWF, והנער סופג את הגבריות דרך הדימויים הכי שליליים שלה. זה כאילו נתנו לו מכונית ואמרו לו 'סע לשלום' – בלי שום הדרכה. הוא מקבל מכונית שנקראת הגוף המתבגר של הגבר, ועושה תאונות"

בספרו הוא מתייחס גם להשפעת הסרטים הללו על הדימוי העצמי של הנערים. "בפורנוגרפיה גברים שולטים לא רק בנשים, אלא גם בעצמם. גוף הגבר נראה כמכונה שמתפקדת כמעט ללא רגשות וביעילות טכנית גבוהה", כותב שוורץ. "זו ממש תודעה כוזבת שנכנסת לנערים לראש", הוא מסביר בשיחתנו. "אני לא יודע אם אנשים חושבים על ההיבטים של אי־שוויון מגדרי שהדקות האלימות והלא אמיתיות האלה יוצרות. ובנוסף לכול, היעדר שימוש באמצעי מניעה והיעדר מהלך רגשי שקודם למגע הפיזי".

האלימות נגד הנשים, הוא אומר, גולשת כמובן מהפורנוגרפיה למציאות. "זה מסר שנמצא עדיין בכל מקום – אישה היא חלשה יותר, ולכאורה מותר להשתמש בכוח כלפיה כדי לסדר את העניינים. החברה שלנו חיה על אלימות. זה אולי נובע מהצורך שלה לעצור טרור ומלחמה וכדומה, אבל זה זולג. יכול להיות גם שאתה, כנער, חייב להשתמש באלימות כדי למנוע את האלימות כלפיך, אבל שוב, זה עלול לזלוג לזוגיות. ואת זה אני מנסה להסביר להם: בתא הכי קטן, זה שממנו אמורים לצמוח אהבה וילדים ותרבות, אסור שתהיה אלימות".

וכרגע אנו גם נמצאים בתקופה אלימה במיוחד.

"נוראית ומזעזעת", הוא מניד בראשו. "אז אומרים לי – הנה חזרנו למודל המגדרי הישן, אין ברירה. המלחמה הרי הוכיחה לנו שרוב הגברים נלחמים, והנשים והילדים נשארים בבית. אני לא חושב שזה נכון. מלחמה היא מלחמה, זה פנצ'ר במציאות. באנגלית יש הבחנה יפה: Power Over או Power To. המלחמה מראה שלגברים יש יותר כוח מלנשים? סבבה. אם יש לך יותר כוח, אתה צריך להפעיל אותו על האישה שלך או שאתה צריך להשתמש בו כדי לעזור לאישה שלך? מה אתה עושה בכוח שלך? האם אני צריך להיות ב־Power Over על כל מי שמסביבי, רק כי נלחמתי או נפצעתי?"

"יש יום אחד שבו אבא נמצא בבית ולא עובד, ואם ביום הזה הוא מזמין אורחים בערב, ובבוקר הוא הולך לבית כנסת, חוזר, אוכל, ישן צהריים וחוזר לבית הכנסת – מתי האינטראקציה עם הבן? האב מראה מודל של אדם שמתפלל ומחויב, אבל איפה הדיבור עם הנער?"

אתה פונה עכשיו אל לובשי המדים?

"הלוואי שיכולתי לדבר איתם, הלוואי שיכולתי להכניס לימודי גבריות גם לצבא. צריך ללמוד איך לא לערבב בין החוויה הצבאית לחוויה האישית. להפריד בין מה שקרה בשדה הקרב למה שקורה בבית. הם צריכים כמובן טיפול ותמיכה, ומי שנפצע, חס וחלילה, צריך גם לקבל הרבה סיוע בגבריות שלו. אבל מוטלת עלינו אחריות כפולה: בואו נפנה עכשיו את הכוח בחזרה, נשתמש בו כדי ליצור פה חברה טובה, חברה שוויונית, חברה צודקת".

אני בטוח שכולם בעד חברה צודקת, אבל שוויון הוא עדיין נושא פוליטי בהרבה מקומות.

"יש אי־הבנה של המושג, חושבים שמדובר על רצון להפוך את הנשים לגבריות ואת הבנים לנשיים. ופה אני רוצה להסביר – זה ההבדל בין 'שוויון בין המינים' ל'שוויון מגדרי'. אנחנו לא מעוניינים בשוויון בין המינים. אנחנו לא רוצים שמין זכר יהפוך למין נקבה. 'שוויון מגדרי' פירושו העיסוק בציפיות שלנו מגברים ומנשים, והשיח על אילו זכויות יש לגברים ולנשים".

///

היות שהספר עוסק בעיקר בחוויית המנחים בכיתות ובכלים מעשיים לאנשי חינוך, אני שואל אם הוא מתאים גם להורים. "הורים הם מחנכים", ד"ר שוורץ מופתע משאלתי. "כל אב הוא איש חינוך, אנשים לא מבינים את זה. כל ספרות על הוראה, רלוונטית גם להורים. הורה שיקרא את הספר יקבל המון מידע שיסייע להבין מי זה הנער שיושב מולי, ואילו טעויות אני עושה כשאני אומר לו 'יאללה, תפוס ת'כדור כמו גבר'. או כשאני מספר לו עוד ועוד דברי הלל על מה שהפלוגה שלי עשתה בצבא, בלי להפעיל איזושהי חשיבה ביקורתית. או כשאני רואה אירוויזיון ואומר לעצמי 'אח, כל ההומואים האלה', והבן שלי יושב ושומע את זה מגיל קטן, שוב ושוב ושוב, עד שזה יוצר לו תפיסה מסוימת.

"יש לי שתי אמירות שאני חושב שהורים חייבים לשמוע. אל"ף – אנחנו בדור שבו כל החלונות פתוחים. אני לא יכול לסגור אף חלון או להאמין שיש חלון שהילדים לא מסתכלים דרכו. אם אני לא אתן להם פרשנות למה שהם רואים, הם יישארו בפרשנות הכללית, שאומרת שזה כנראה לגיטימי ובסדר, ככה כולם עושים. בי"ת – שכל אדם הוא מודל לחיקוי בהיבט המגדרי. כשילד הולך בעולם, הוא מסתכל סביבו ורואה: 'הנה, הוא מתנהג ככה, והוא מתנהג ככה', ומזה הוא בונה את הזהות המגדרית שלו. כמובן, הדומיננטיים והמשמעותיים ביותר הם אבא ואמא, האחים והאחיות. אם אנחנו לא נבין את האחריות שלנו בבית להתערב ולהגיד ולהציג את מה שאנחנו רוצים שיהיה, המשמעות היא דיני נפשות. תחשוב לאן נער יכול להתגלגל – אלימות כלפי עצמו, אלימות כלפי אחרים בכיתה, אלימות כלפי נשים, פגיעה מינית באחרים, באחרות, בעצמו. הסטטיסטיקה מראה שרוב המטופלים בלשכות הרווחה הם גברים או נערים. אז צריך להיות נוכח, צריך לקחת אחריות".

וכדי לממש את האחריות הזאת, לדברי שוורץ, האב צריך קודם כול לפנות זמן. "יש יום אחד שבו הוא נמצא בבית ולא עובד, ואם ביום הזה הוא מזמין אורחים בערב, ובבוקר הוא הולך לבית כנסת, חוזר, אוכל, ישן צהריים וחוזר לבית הכנסת – מתי האינטראקציה עם הבן? האב מראה מודל של אדם שמתפלל ומחויב, אבל איפה הדיבור עם הנער? איפה הזמן שמוקדש לו?"

לא קל להורים לנהל שיחה גלויה עם הילדים שלהם, בטח לא על מיניות.

"נכון. השאלה היא – כמה השקעתם? כמה ניסיתם? כמה באמת הייתם שם? אני אומר להורים: אם הילד אומר 'די, אבא, אל תדבר איתי' – זה כמו שאתה רוצה לצאת עם מישהי והיא לא מעוניינת, אבל אתה רוצה אותה מאוד. מה תעשה? תחשוב על תחבולות, תהיה נחמד, תראה עקביות. אי אפשר פשוט לבוא ולעשות פתאום את 'השיחה'. זה כמו לדבר פתאום שפה זרה. לא דיברנו איתך אף פעם בגרמנית, עכשיו בוא, בן, אתה חייב לדבר איתנו גרמנית. הוא יתנגד – 'מה אתה רוצה? מה פתאום גרמנית עכשיו?'. לילד בן 12, מיניות זה כמו גרמנית. אבל אם זה תמיד נמצא שם – השיח המיני־מגדרי, הציפיות המיניות והמגדריות – זה יהיה טבעי יותר".

רגע לפני שאצא אל האוויר הירושלמי הקריר שבחוץ, אני שואל את הדוקטור לסיום: דיברנו הרבה על ההורים ועל המורים, אבל אם נער צעיר קורא עכשיו את הכתבה, מה היית רוצה להגיד לו?

ד"ר שוורץ עוצם את עיניו ואומר בחמימות, כאילו הנער עומד ממש לידו: "שני דברים פשוטים. הראשון הוא – שים לב מי המודלים לחיקוי שלך, האם הם מעלים אותך או מורידים אותך? והשני – חפש מודלים חיוביים. חפש גבר שבעיניך הוא מודל ראוי לחיקוי, ותגיד לו: למד אותי".