הסופר הצ'יליאני רוברטו בולניו הפך בעשור האחרון לכוכב ספרותי בינלאומי. הוא מת ב־2003, בגיל חמישים בלבד. בשנים האחרונות לחייו, כשכבר ידע שהוא חולה, הוא כתב בקדחתנות, נחוש להשאיר אחריו מורשת ספרותית. ב־1998 ראה אור "בלשי הפרא", הרומן שביסס את מעמדו, זיכה אותו בפרסים והפך את שמו למוכר גם מחוץ לגבולות אמריקה הלטינית. בהמשך, הוא פרסם קובצי סיפורים ורומנים – חלקם ממשיכים להתפרסם מתוך העיזבון שהותיר – שהפכו מיד לרבי־מכר, וביססו את מעמדו כגדול הסופרים הלטינו־אמריקנים בדור האחרון, ומחשובי הסופרים של המאה ה־21.
את "קמע", ספרו שתורגם כעת לעברית (בתרגום משובח של אדם בלומנטל, שתרגם שלושה מספריו הקודמים), אפשר לראות כרסיס קטן של יצירתו: יש בספר הקצר הזה – 150 עמודים בלבד – סצנות ושמות שמופיעים גם בספריו האחרים של בולניו, ורעיונות שיוסיפו להעסיק אותו בספריו הבאים. זהו סיפור על משוררת אורוגוואית בשם אאוקסיליו לקוטור, שהגיעה למקסיקו באמצע שנות השישים. בספטמבר 1968 מתרחש מה שיהפוך להיות האירוע המכונן בחייה: כחלק מניסיון לדכא הפגנות של סטודנטים במקסיקו הבירה, פולשים הצבא והמשטרה המקסיקניים לאוניברסיטה בעיר. לקוטור מוצאת את עצמה מסתגרת בשירותי הנשים בקומה הרביעית של הפקולטה לספרות ופילוסופיה במשך שלושה־עשר ימים, מתחבאת מהמשטרה ושומרת על עצמאותה ועל האוניברסיטה.
וכך, במשך קרוב לשבועיים, לקוטור מסתגרת בשירותים, וההסתגרות הזו הופכת, לדבריה, ל"מכונת הזמן שממנה אני משקיפה על כל הזמנים שבהם אאוקסיליו לקוטור חיה ונושמת, שאמנם אינם רבים, אבל ישנם" (עמ' 50). מתוך ההסתגרות הזו מספרת לקוטור את סיפור חייה, את החוויות שלה כמשוררת, "אם השירה המקסיקנית", עם משוררים צעירים ונועזים ממנה, ועם דמויות חידתיות אחרות שדרכה הצטלבה בדרכיהן. הסיפור מסופר בגוף ראשון: כל מה שנמסר לנו נובע מתוך התודעה של לקוטור, תודעה מבולבלת לעיתים, ועם זאת נחושה, ובמעין וידוי היא מגוללת את פרקי חייה העצובים והסוערים. אין מוצא מתוך התודעה הזו, שלא מתחשבת בעניינים של זמן ומרחב: לקוטור, מתוך ההסתגרות בשירותים ב־1968, "נזכרת" באירועים שקרו הרבה אחרי שנה זו, ובכל זאת היא רואה אותם שם, כמין נבואה על מה שעתיד להיות. היא אמנם כלואה בקומה הרביעית, אך מפליגה ממנה – ונושאת יחד איתה את הקורא – אל הרחובות השוממים של מקסיקו סיטי, אל פאבים אפלוליים ודירות מסתור, ולא חוסכת בפרטים מהקורא, שכן "כזו היא ההיסטוריה, סיפור אימים קצר" (עמ' 59).
בולניו כתב שירה בצעירותו והיה ממייסדי קבוצת משוררים אוונגרדית. באחד מן הראיונות איתו, שזמין גם ביוטיוב, נשאל מדוע פנה לכתוב פרוזה. השירה של המאה העשרים, השיב בולניו, נכתבת בפרוזה. ואכן, קריאה של "קמע", כמו גם של ספריו האחרים, מאוששת את הקביעה הזו. בולניו נמנע ממליצות ומקישוטי סרק, אבל הכתיבה שלו היא בשום אופן לא "רזה": זו כתיבה פיוטית, עשירה, מודעת לעצמה, מנוסחת: לא קשה לאתר, גם בספר הקצר הזה, משפטים נוקבים, חודרים, שכאילו נלקחו משיר ("האבק הוא חלק מהותי מהספרים, ושם הם חיים בדרכם או מחקים משהו שדומה לחיים"; "המוות הוא מקל ההליכה של אמריקה הלטינית, ואמריקה הלטינית לא יכולה להתקדם צעד אחד בלעדיו"). הם, בין היתר, אלו שהופכים את הספרות של בולניו לספרות גדולה – היא חוזרת ליסודות הפשוטים־לכאורה של הספרות: כתיבה מרהיבה, יפהפייה, אמנותית, כובשת.
כאמור, "קמע" הוא רק רסיס: את בולניו בשיאו נמצא ב"בלשי הפרא", או באמצעות הרומן עצום הממדים שבולניו שקד עליו עד יומו האחרון, ויצא לאור אחרי מותו – "2666". אך בדרכו, הספר הזה מתמצת את כל מה שמיוחד בסופר הצ'יליאני: התחושה שלפנינו סופר שמחויב עד מאוד ליצירה שלו, שמבקש לומר באמצעותה משהו על העולם, ומאמין באמת ובתמים בכוחה של הספרות לומר את הדבר הזה; סופר שמעמיד עולם ובו גלריה של דמויות, שכל אחת מהן, בסיפורה האישי, הקטנטן, מבטאת היבט נוסף של אנושיות, נוגעת בקורא ונחקקת בליבו.
קמע
רוברטו בולניו, תרגום: אדם בלומנטל
הוצאת עם עובד, 153 עמ'
