לנועם קלינשטיין לא היה קל לברור ולזקק מתוך מאות שירים שכתבה את השישה שמרכיבים את האלבום השני שלה "אני הנעורים". "בסוף אלו שנבחרו נכתבו בעיקר בשנתיים האחרונות. השירים שלי מבוססים על אירועים אמיתיים, אני לא כותבת על דברים דמיוניים. אני מאמינה בלחשוף את כל מי ומה שרוצה להיחשף, ככה שכל מי שמאזין להם יכול להכיר את המקומות הכי רגישים וכואבים שלי. אי אפשר לזייף את זה. אנשים מרגישים מהאלבום שזאת מי שאני".
אני הנעורים הוא ללא ספק מקפצה חשובה בקריירה של קלינשטיין (23), זמרת ושחקנית צעירה, שגרה בתל־אביב אצל אמא, הזמרת ריטה. בלי הכנה, האלבום נחת בלב תעשיית המוזיקה הישראלית והכה גלים בכל הרשתות, ובראשו השיר "אירוניה" שכבש את המצעדים. "מי שדחף להכניס את השיר הזה לאלבום הוא גדי גידור, מנהל אמנותי שנחשב לאגדי בתעשייה. לא כל כך הבנתי מה הוא מוצא בשיר הזה, זו בלדה, זה שיר עצוב. את 'פאניקה' למשל, שהוא יותר גרובי, אני התעקשתי להכניס. ואז אירוניה הצליח מאוד, וזה משהו שכל כך כיף לשמוע ולהגיד. מגיל 18 אני מוציאה שירים, אבל אירוניה היה הראשון שזכה להיקרא 'להיט', שהגשים לי חלומות ופתח דלתות לאלבום שיצא עכשיו ולשירים שיצאו בעתיד. זה לא צעד ראשון, אבל בהחלט אבן דרך".
האהבה והחיבור למוזיקה התחילו אצל קלינשטיין עוד לפני שלמדה לדבר או לכתוב. היא הייתה ממציאה לעצמה מילים ומנגינות שהתנגנו לה בראש על כל דבר, גם על הדברים הכי קטנים וילדותיים. "אני זוכרת את עצמי יושבת בנסיעות באוטו, שומעת רדיו ועושה קול שני. ואז בחטיבה, הלכתי לקייטנת מוזיקה ברימון, וביום הראשון חזרתי הביתה והרגשתי מאושרת, בגיל שאת די שונאת את החיים, חושבת שכל הדברים הכי גרועים קורים לך, הרגשתי הכי שמחה והבנתי שאני רוצה לעשות מוזיקה".
מאז היא לא נחה, ובו זמנית היא מנסה לזנק מהצד גם על קריירת משחק, בתיאטרון או בקולנוע. המרדף הזה הוה זה שהוליד את השיר 'די'. "אחרי שיחת ווטסאפ עם חברה שלי, נטע רוט, שאמרה לי 'די למהר' הבנתי שיש בי רצון לטרוף, להשיג הרבה ולא לעצור", אומרת קלינשטיין. "אני מתה על התכונה הזאת בעצמי, אבל היא גם נובעת מהפחד שלי להיות רק עם עצמי. לעמוד מול המראה ולמצוא אותי. זאת הייתה בשבילי תזכורת חשובה".
האתגר לפלס את דרכה בתעשייה מלוּוה בצילם הגדול של ההורים רמי וריטה ושל האחות משי, זמרת ושחקנית שמככבת על הבמות הגדולות. מדי יום היא הודפת שאלות על הייחוס המשפחתי ומבקשת להוכיח שכל הישגיה נולדו מעבודה קשה. "אני לא מחפשת אישור מאף אחד", היא מבהירה, "אני עובדת קשה על המוזיקה שלי ומודה שזה כן היה ברקע כשרק התחלתי. כשהוצאתי את השיר הראשון בגיל 18 חשבתי שאם הוא ייכנס לפלייליסט אני לא אוכל לדעת אם זה בגלל שהוא באמת טוב או שזה בגלל המשפחה שלי. אז כשהוא לא נכנס לפלייליסט ממש שמחתי".
מפתיע.
"פשוט ידעתי שזה אומר שכששיר שלי כן ייכנס זה יהיה רק בזכות השיר, ובזכות עצמי. ובאמת, באלבום הנוכחי נכנסו לפלייליסט שלושה מתוך שישה שירים. אחד אחרי השני, זה מטורף. וגם ההופעה ברידינג (27.2) עשתה סולד־אאוט מהיר, אפילו בתקופה לא פשוטה למוזיקה הישראלית. אז היום אני כבר לא מרגישה שאני צריכה להוכיח לאנשים שהמוזיקה שלי טובה ואוהבים אותה, אני רואה את זה פשוט קורה עם הזמן״.
אז את מרגישה שבחרת במקצוע הזה, או שפשוט נולדת לתוכו?
"יש אנשים שנולדים למשפחות מוזיקליות והולכים להיות עורכי דין, ויש אנשים שנולדים למשפחות של עורכי דין אבל בשורש שלהם הם מוזיקאים. אני לא יכולה לדעת מה היה קורה אם, ולדעתי זה לא כל כך משנה. אני לא זוכרת שהושבתי את ההורים שלי והצהרתי דרמטית שהחלטתי להיות זמרת, זה פשוט קרה והם כמובן תמכו בי, כי הם הורים טובים. אני חושבת שאם הייתה להם האפשרות לבחור לנו את המקצוע הם היו בוחרים אחרת עבור שתינו. למרות שנולדתי כשהקריירה של ההורים שלי כבר הייתה בשיא, ידעתי עוד בתחילת הדרך שלי כמה המקצוע לא קל. הייתה לי חשיפה משמעותית אל מאחורי הקלעים של העולם הנוצץ, ודווקא מתוך הניסיון הזה עשיתי את הבחירה שלי. זאת אומרת, זו לא הייתה באמת בחירה, כי אחרי הכול אני אמנית, וככזו לא יכולתי לעסוק בשום דבר אחר. זו מי שאני, ואני גם לא רוצה או מסוגלת לשנות את זה. אבל נכנסתי לעולם האמנות יותר מפוכחת, ברמה של אני יודעת איך זה יתנהל ושזה לא רק כיף. בעיקר לא כיף".
מה לא כיף?
"על כל תפקיד שקיבלתי היו הרבה 'לא' לפניו, אם אנשים היו יודעים כמה 'לא' אמנים ושחקנים מקבלים. אני עושה מאות אודישנים, ועל 99 אחוז מהם אני מקבלת 'לא'. וזה בסדר, זה המקצוע, לא ציפיתי למשהו אחר. אבל זה קשוח. וגם אחרי שיש לך תפקיד, מגיעה הביקורת. אני זוכרת שפעם אמרו לי שיש לי ראש גדול וגוף קטן, או שהפוני שלי לא יפה. גם יש כאלו שאומרים שאני לא טובה, אבל האמת היא שמתגובות בטיקטוק ובאינסטגרם אני די מתעלמת. זה לא נוגע בי".
///
המלחמה טלטלה את עולמה של קלינשטיין. היא הייתה שרויה בדאגה לחבריה שבחזית, ותמכה בשתי חברות טובות שאיבדו במסיבת הנובה אנשים קרובים לליבן. "אני חושבת שאני שייכת לשכבות גיל שהכי הושפעו מהמלחמה", היא סוברת. "אנחנו אלו שהיינו בנובה, אלו שגויסנו, המון חברים שלי, בהם חלק מהקאסט של בלוז לחופש הגדול, יצאו ונכנסו מעזה ומלבנון. אחרי שהכול ייגמר, ברור לי שיישאר בנו חותם מאוד מובהק". באופן טבעי היצירה שלה עכשיו מושפעת מחוויות המלחמה, או עושה התאמות. "בעצם את השיר 'אני הנעורים', לא חשבנו בכלל להכניס לאלבום עד המלחמה", היא מודה, "אבל אז חברה מאוד טובה שלי, דריה רוזן, איבדה חברה קרובה שהייתה בנובה. אני זוכרת שבזמן השבעה, דריה כל הזמן רצתה להקשיב ל'אני הנעורים', בלי הפסקה. והיא אמרה לי תקשיבי, מה שאת שרה, זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. בפועל, לא התכוונתי לכתוב שיר על אובדן מטורף ועצום של כל כך הרבה אנשים. בשבילי זה שיר שמבטא משהו מאוד צעיר, קסום וטהור. אהבה נאיבית. ואיכשהו המילים התמימות האלו הביאו לדריה נחמה, בזמן שקרה לה הנורא מכול. אז היא התעקשה שאני אכניס אותו לאלבום".
"אני שייכת לשכבות גיל שהכי הושפעו מהמלחמה, אנחנו אלו שהיינו בנובה, אלו שגויסנו, המון חברים שלי, בהם חלק מהקאסט של בלוז לחופש הגדול, יצאו ונכנסו מעזה ומלבנון. אחרי שהכול ייגמר, ברור לי שיישאר בנו חותם מאוד מובהק"
"'שיר לאדיר" כן נכתב על המלחמה. "יולי רייטר, חברה מאוד טובה שלי, הייתה עם בן הזוג שלה אדיר מסיקה ז"ל בנובה. הם נמלטו למיגונית והסתתרו בה יחד עד שמחבלים ניסו להיכנס, אז אדיר יצא בידיים חשופות להגן עליה ונרצח במקום וכך הציל את חייה. בתוך האבל שלה, יולי ביקשה ממני לכתוב שיר אהבה לאדיר מתוך הפתקים בנייד שהייתה כותבת לאדיר אחרי שנרצח, בשבעה ובשלושים, כדי שתשמיע אותו בעלייה לקבר בשלושים. יולי בעצמה היא יוצרת אז המילים שכתבה היו ממש יפות. קיבלתי המוני טקסטים, ואני זוכרת איך ישבתי בסבלנות וסימנתי משפטים נבחרים".
נשמע כמו מלאכה שמאוד לא פשוט לעשות.
"כל המשפטים שאמרו לי עליהם שהם עוצמתיים וחזקים, אלו משפטים שיולי כתבה, שאר המילים בשיר אלו מילים שלי, שמנסות לחבר ביניהם. היא חשפה בפניי את העולמות הכי אישיים וכואבים שלה. גם כחברה זה משמעותי, אבל כאמנית ויוצרת זה עוד יותר. הייתה לי זכות מאוד גדולה, להיכנס כאמנית לסיפור אהבה כל כך חזק ואמיתי. אחרי שיצא השיר, אני זוכרת שמישהי פנתה אליי, ואמרה שחברה שלה היא בת זוג שכולה של מישהו ששמו אדיר פורטוגל ז"ל, חייל שנפל בקרב. ולמרות שמדובר בכלל על אדיר אחר, היא שומעת כל הזמן את השיר, אז היא ביקשה שאבוא לשיר באזכרה. הזמנתי את יולי להצטרף אליי, ויצא להן לדבר, דרך השיר נוצר ביניהן חיבור בעיקר של תמיכה ורגש שעובר דרך קשר מאוד חזק לשיר".
מה זה נותן לך, כשאת מבינה שהמוזיקה שלך היא מקור נחמה לחברות מאוד קרובות אלייך?
"אני חושבת שבתוך כל מה שקרה, הייתה לי הפריווילגיה להיות לצד חברות שלי. להיות לא זמרת או יוצרת, להיות חברה. שתי החברות שלי נפגעו מ־7 באוקטובר נואשות. כמובן אני מכירה עוד אנשים שזה קרה להם, אבל אני חושבת שלנו, המעגל השני של האבל, יש את הזכות להיות שם עבור הקרובים אלינו. אם האמנות שלי יכולה לעזור, לנחם, זו זכות גם בשבילי. וזה לא רק השיר. כשמתרחש בחיים שלך אירוע מטלטל, זה או שאת נדבקת או שאת מתרחקת. ואני ויולי נדבקנו, אז נוספה לי עוד מטרה לרשימה שאני מחשיבה כייעוד שלי. והיא להנציח את אדיר. אני מאוד דבקה בזה. לא סתם אני מדברת עליו עכשיו. אין ריאיון מאז מה שקרה, שלא דיברתי על אדיר. נולדה בי איזו קריאה פנימית להודות לאדם שהציל את החברה הכי טובה שלי. והאם זה ישפיע על היצירה שלי בעתיד? לגמרי. אני חושבת שהסיפור הזה, הוא סיפור שלא עוזב והוא גם לא יעזוב. גם אני באופן אקטיבי לא אשחרר ממנו. וגם לא מהרצון לעזור לחברה שלי להנציח את הבן־אדם שהיא אהבה ואוהבת".
זמן קצר לפני טבח 7 באוקטובר קלינשטיין ישבה בבית הקפה שאנחנו נפגשות בו והתכוננה לתפקיד ראשי במחזמר חדש בתיאטרון בית ליסין, "בלוז לחופש הגדול", המבוסס על סרטם המצליח של דורון נשר ורנן שור מ־1978. ההצגה, בעיבודו של אורן יעקובי ובבימויו של יותם קושניר, עוסקת בחבורת שמיניסטים בחופש הגדול לפני הגיוס, שמנסים למצות עוד רגע אחד של נעורים לפני שיישלחו לחזית, כשברקע אירועי מלחמת ההתשה. כשלמדה את התפקיד, קלינשטיין ניסתה להתחבר לאותה תקופה שנראתה רחוקה מכל מציאות שקשורה לחיינו היום, תקופה שבה חיי השגרה היו מלאים באובדן ושכול, לפני שגילתה שהדמיון שלה לא יצטרך להרחיק לכת. "אני זוכרת שישבתי ממש פה, עם הלפטופ, ועשיתי חקר על מלחמת ההתשה", היא מחייכת חיוך עצוב, "רק בשביל להתכונן לתפקיד באופן הכי מקצועי שאפשר. אפילו ניסיתי לדבר עם אנשים שהיו שם, כי זו מלחמה שפחות מדברים עליה, וניסיתי להבין איך היו אז החיים. ואז אני מבינה שאנשים חיו חיי שגרה לצד כותרות ענק בעיתון שמספרות על 'כך וכך חיילים שנפלו בתעלה'. ואני אומרת לעצמי 'איזה מוזר לחיות ככה'. עד 7 באוקטובר, התרגלתי לזה שמלחמה היא עניין של כמה ימים, מין אטרף שנגמר מהר. זה מה שהכרתי. ואז קרה הטבח המטורף. וכל המידע ששיננתי על מלחמת ההתשה מפעם קורה ממש עכשיו. הרגשתי שקורה לנו אותו הדבר".
איך היה לחזור לחדר חזרות, כשהטקסט אותו הטקסט אבל המציאות התהפכה?
"אני יכולה להגיד לך בביטחון שחזרנו לחדר חזרות לא אותם אנשים שהיינו לפני. אם היינו עושות את הריאיון הזה לפני 7 באוקטובר, בטח היית שואלת אותי איך זה לשחק במחזה על התנגדות לממסד, אידיאולוגיות ופציפיזם. אבל מאז שהמציאות התהפכה, בלוז לחופש הגדול הפכה להיות הצגה על אבל, פחד ואובדן. אם היינו מסתכלים על המציאות הזו באופן אובייקטיבי, כמו בדרך כלל, היינו מסוגלים לדבר על נושאים ברומו של עולם או אידיאלים. דברים מהמוח שקשורים להצגה ולתיאטרון בכלל. אבל כל מה שקורה על הבמה, ההוא שמפחד להתגייס וההוא שרוצה להיכנס לשדה הקרב, הפך להיות חלק אמיתי מהחיים שלנו. השתנינו. הפכנו מאנשים שמסתכלים מרחוק על המצב שההצגה מתארת, לאנשים שחיים את המציאות הזאת. בבוקר היינו שרים בהלוויות, ובערב עלינו להציג. וגם היו אלו שגויסו למילואים, דור הררי ואיתמר אלבז, שמשחקים איתי ומתחרים על ליבה של נעמי שאני מגלמת, הורידו את התלבושות ועלו על מדים. מאוד דאגנו, התגעגענו וחיכינו עד שיסיימו את המילואים כדי לעלות עם ההצגה, אבל רצינו שהם ישתחררו מהמילואים ויוכלו להשתתף. עצם זה שהם היו האנשים הכי קרובים אליי במחזה, גרם לי במיוחד להרגיש את החוסר. היינו עושים חזרות בלעדיהם, והכנו את הבמה וכל מה שצריך כדי שברגע שהם יחזרו נעלה. וכשזה באמת קרה והם חזרו ועלינו עם ההצגה, זה היה עבורי איזשהו ניצחון קטן בתוך כל הכאב הזה".
אני זוכרת שכשישבתי בקהל באחת ההצגות הראשונות של בלוז לחופש הגדול שמתי לב שגם ברגעים הקומיים ביותר, רוב הקהל לא היה מסוגל לעצור את הדמעות.
"כשאתה מציג אירועים כאלו מדממים, ברור שהמפגש עם הקהל הוא אחר. לא פעם קורה שאנשים באים אלינו אחרי ההצגה ומספרים 'איבדתי את הבן שלי', 'איבדתי את אח שלי'. ובימינו, זה לא חד־פעמי, כי איבדנו כל כך הרבה אנשים השנה. אז ברור שחלק מהם ימצאו את עצמם בהצגה וירצו לחלוק איתנו את הסיפור שלהם ולדבר איתנו אחרי החוויה שהענקנו להם. בתור שחקן, כל מה שאתה רוצה במפגש כזה זה להגיד תודה ולקוות שהצלחת לתת מעט אוויר או פורקן, אחד מהשניים. אף אחד מאיתנו לא הוכשר לזה. מעולם לא ישבנו כאמנים במעגל שבו נאמר לנו 'אתם הולכים לשיר באזכרות, בלוויות, ולפגוש כל כך הרבה אנשים שאיבדו מישהו, חזרו מהשבי, פצועים או מפונים. אף אחד לא מכתיב לנו מה לומר או מה להרגיש. אבל מוטלת עלינו החובה להיות בדיוק הדבר הזה, הנחמה הזו, בשעת משבר כל כך עמוקה".
"יולי רייטר הייתה בנובה עם בן הזוג שלה אדיר מסיקה (בתמונה). הם נמלטו למיגונית והסתתרו בה יחד עד שמחבלים ניסו להיכנס, ואז אדיר יצא בידיים חשופות להגן עליה ונרצח במקום וכך הציל את חייה"
איך את באופן אישי חווה את ההצגה?
"אני מרגישה כל הזמן שהדבר שקרה לנו, שקורה לנו עכשיו, משפיע עלינו מאוד. כל הסיפורים מתחברים. ישבתי עם המורה שלי לפיתוח קול לא מזמן והיא סיפרה לי שבעלה היה שבוי במלחמת יום כיפור במשך חצי שנה, כשהיא הייתה בהיריון. היא לא ידעה מה קורה איתו והוא חזר כחלל, ככה שביום ההלוויה שלו היא ילדה את הבת שלהם. היא אפילו לא הייתה בהלוויה. הרגשתי שזה בדיוק מה שמתארת ההצגה וזה מתחבר".
הדמיון בין המציאות לרגעי המשחק נפסק כשמתמקדים בדמות שקלינשטיין מגלמת, נעמי, אחת הדמויות החזקות והבטוחות בעצמן שנראו על במת התיאטרון הישראלי. שולטת בכל סיטואציה, קלילה ושופעת אומץ. עבור קלינשטיין, מדובר בלא פחות ממתנה שמעניקה לה חוויית חיים אחרת לכמה שעות, אף שמי שהיה סביבה מעיד שהתפקיד התאים לה כמו כפפה ליד. "אני זוכרת שעשינו אודישן בתור קבוצה, הקראנו כמעט את כל המחזה יחד ומשהו הרגיש מאוד נכון מבחינת הדינמיקה שנוצרה, והתקבלנו. אני זוכרת שגם כשגרושקה (טל, שמגלם את מרגו בהצגה. ש"ד) פתח את הפה היה לי ברור בראש שזו הדמות. ככה הרגשתי גם כלפי נעמי. אמרו שכשפתחתי את הפה והקראתי את השורות של נעמי, זאת פשוט הייתי אני. בהתחלה התלהבתי, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא בדיוק ככה. כדי להתאים את עצמי לדמות של נעמי נדרשתי לחפור בעצמי ולהוציא צדדים יותר נועזים, בוגרים ונשיים. למרות שהיא בת 18, ואני מבוגרת ממנה. אבל עוד לפני שנכנסתי לנעליים שלה, אורן יעקובי עשה שינוי גדול ומתקדם לדמות שלה. במשולשי האהבה בעבר, היו שני גברים שנלחמים על אישה, והיא מחכה בשילוב ידיים שמישהו ינצח וייקח אותה. זה לא מתאים לנשים של היום. נעמי ניגשת למי שהיא רוצה. על הדמות של מוסי, למשל, היא נלחמת בשיניים. לא משחררת ממנו במשך כמה סצנות. ואני מרגישה שהגישה הפמיניסטית הזו היא גישה שאני מאוד גאה לייצג. החלום שלי הוא שנשים צעירות בקהל לא יראו דמות ראשית כאישה חלשה שמחכה כמו פרס כדי שמישהו יזכה בה אלא מישהי חזקה, שיודעת מה היא רוצה, ויש בה המון ביטחון. היא כבר לא מביאה צבע אחד, כמו בגרסת המקור".
את מרגישה שהדמות שלה מעניקה לך כוחות גם לחיים האמיתיים?
"היא כמו מתנה בשבילי. היא נותנת לי לבטא משהו שונה ממה שיש אצלי בדרך כלל. החלטתי באיזשהו שלב שבהצגה הזו על אבל ואובדן, נעמי תהיה האור. היא דמות שרוצה להרים את בן הזוג שלה ממה שקרה לו, להוביל אותו לדרך שלה. ואז במציאות כשיש רגעים שאני רוצה ליפול, אני יודעת שבערב כשאבוא לעשות את ההצגה, היא תרים גם אותי. ואני גם מנסה לקחת ממנה כמה שיותר. לפני כמה זמן רציתי להתחיל עם איזה בחור ופתאום לא היה לי אומץ, והתבאסתי כי אני עושה את זה מדי ערב על הבמה, כשנעמי מתחילה עם מוסי. הבנתי שאני צריכה להיות אמיצה בחיים, כמו שאני אמיצה על הבמה. לעבוד על זה".
///
קלינשטיין שייכת לדור מוזיקאים שרובו פרץ בזכות קיצורי הדרך של הטיקטוק והאינסטגרם, ואף שבחרה במסלול המסורתי, שכלל עבודה קשה והופעות קטנות, היא מבינה שחוקי המשחק השתנו, מה שגם מתבטא בקליפי האלבום המצולמים לאורך, כמו שנהוג ברשתות. "באתי ממקום מאוד רציני. למדתי בבית ספר למוזיקה ושם היינו יושבים ומצקצקים על איך הכול היום בטיקטוק ואיך העולם השתנה. התחלתי ממוזיקת אינדי והופעתי במקומות קטנים, אולד פאשן כזה. אבל בסוף אני מאמינה שאי אפשר רק לשבת ולבקר את דרך העולם. מי שרוצה להיות עורך דין, מבין שהדרך היחידה לעשות את זה היא ללמוד ולהתמחות. אז מה זה משנה איך זה היה פעם ואיך זה יהיה בעתיד. כרגע אם אני רוצה להיות מוזיקאית מצליחה, ושמלא אנשים יאהבו וישמעו את השירים שלי, ואם זה אומר שאני צריכה לדחוף את השירים שלי בטיקטוק, זה מה שאעשה. זה מה שאני חייבת לעשות".
ומה הלאה?
"אחרי שהקלטתי את האלבום, היה לי כל כך כיף וממלא, ישר התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו 'הלוואי שמה שהאלבום הזה יביא, זו האפשרות ליצור עוד אלבום'. אני מקווה שתהיה לי האופציה, שאנשים יאהבו, ירצו לשמוע ולבוא להופעות. שאני אוכל לשמוע ולהגיד, 'אה, זה עבד'. אני עובדת כמו משוגעת, אבל כל כך חיכיתי לחזור לעבוד על עוד מוזיקה, כי האלבום הזה מוכן עוד מיולי שעבר. אז בקרוב אני מוציאה עוד שיר, ואני יודעת שבזכות האלבום הנוכחי יש את הקהל שלי שמחכה לזה, שצמא לזה".
