קהל רוחש וחגיגי, בחיוכים ובכוסות יין, הסתובב בגלריה זימאק בתל־אביב ערב פתיחת התערוכה "לתלות את החשיכה", מציוריו של האמן הרן כסלו (39). ציוריו של כסלו, יליד וחבר קיבוץ בארי, מתכתבים באופן חשוף וכואב עם מה שקרה לו ולמשפחתו ב-7 באוקטובר. השעות בממ"ד, הילדים שנדרשו להיות בשקט, ההתכתבויות הנואשות עם אהוביו, הנרצחים והשריפות מסביב, האימה והבריחה היחפה מן התופת – הכול צועק מהקירות בצבעים חזקים ובולטים המייחדים את יצירתו של הרן. כשאנו נפגשים בקומה העליונה של הגלריה, אני שואל על הפער הזה בין כוסות היין וההתרגשות מפתיחתה של תערוכה חדשה, ובין הכאב האישי והטראומטי שמוצג לעין כול על הקירות.
"אלו באמת רגשות מעורבים", משיב הרן. "מצד אחד, יש בזה ניצחון. ניצחון הרוח על החושך. אני חי, אני מצייר. הנורא מכול קרה והנה אני יכול לצייר את זה. מצד שני זה מאוד קשה, זה כאילו מחזיר אותי לשם. וכשאני עומד ליד ציור אני לא רק שמח.
"כל עבודה פה נעשתה מתוך בחירה מדויקת של משהו שלא הצלחתי לעכל והייתי צריך לצייר בשביל לעבד אותו. ציירתי, למשל, טקסט מווטסאפ מסוים באותו יום שלא נתן לי מנוח והייתי צריך לעבד אותו. אז אני עומד כאן בחלל וכל הדברים הכי קשים שקרו לי נמצאים מסביב. זה לא קל אבל זה גם טוב, כי זה בחוץ וזה שם וזה מקבל אהדה. זה כל הזמן גם וגם".
קראתי שכל היצירות נמכרו בערב הפתיחה של התערוכה, וזה מדהים. אבל קשה לי שלא לחשוב למשל על כך שההתכתבות האינטימית שלך עם סיוון אשתך ביום הכי נורא בחיים שלכם, תהיה מונחת על קיר בבית של מישהו אחר. אתה חושב על זה?
"בכלל לא. בהתחלה, כשסיימתי את הלימודים, היה לי באמת קשה לשחרר עבודות. הייתי מאוד מחובר לציורים שלי ולא רציתי לשחרר אותם. עם השנים למדתי לשחרר. אני מסתכל עליהם כמו פרקים בתוך ספר שסיימתי לכתוב, וכשאני שלם עם כל מילה אני מוציא אותו לאור, הוא מודפס ומגיע לחנות ספרים ואנשים קונים אותו ושמים על המדף וזהו. אני סיימתי לכתוב אותו, עכשיו הקורא יחשוב מה שהוא רוצה. אני מאוד מקווה שזה ירגש את הקורא, אבל זה כבר לא שלי".
מסתיר לילדים את העיניים
בשנות ילדותו ונעוריו, הרן לא חש כל זיקה לעולם הציור. דווקא השירות הצבאי חשף אצלו את הנטייה הזו. "כשהייתי ילד זיהו אצלי מחלה נדירה, וכשהגעתי לצה"ל לא הסכימו לגייס אותי בגללה", הוא מספר. "אבל בבית ובקיבוץ שבהם גדלתי אין דבר כזה שלא עושים צבא, אז התנדבתי לשירות והגעתי למקום מיוחד בחיל האוויר. אני לא כל כך יכול לפרט מה עשיתי, אבל התעסקתי שם באמנות, עיצבתי וציירתי. רק אז גיליתי שאני אוהב את זה וטוב בזה.
"אחרי השחרור זה היה לי חסר, אז הלכתי ללמוד פיסול ומהר מאוד הגעתי ללימודי ציור. התחלתי דווקא בציור פיגורטיבי. למדתי בסטודיו 'התחנה' אצל אמנים כמו דוד ניפו, רן טננבאום, ארם גרשוני – אמנים מאוד ריאליסטיים שמציירים בסגנון אחר ממה שאתה רואה פה בתערוכה. למדתי שם כמה שנים פעם בשבוע, ואז רן טננבאום, שהיה המורה הכי ותיק שלי שם, המליץ לי ללכת ל'שנקר' ולעשות תואר באמנות. הלימודים בשנקר הרחיבו לי את הידע ואת ארגז הכלים, ומאז אני מצייר".
את התערוכה הראשונה שלו הציג הרן בשנת 2017, בגלריה בארי. התערוכה, ששמה היה "הדרך לאל־בורייג'", עסקה בחיים במרחב הגבול; אל־בורייג' הוא מחנה פליטים במרכז הרצועה, הממוקם מערבית לקיבוץ בארי. ברבים מציוריו נתן כסלו ביטוי לפחדים הכרוכים במגורים ליד קו הגבול. בסדרת ציורים שיצר כבר לפני עשור, הוא דימה טבח בחדר האוכל של הקיבוץ.
"לא חשבתי שכל כך מהר אחזור לצייר. גם לא היו לי חומרים, צבעים, הכול נשאר בבארי. ואז אנשים פשוט תרמו לי צבעים וקנבס. אני זוכר שעמדתי מול הקנבס באיזה חדר בתל־אביב ואמרתי לעצמי מה אני עושה, הרי כל החיים שלי ציירתי בבארי. הרגשתי שזה קרה נורא מהר"
העלית כבר כמה תערוכות בחייך. במה שונה מבחינתך התערוכה הזו?
"אני כבר עשור מתעסק בנושא המקום, אז אני רואה את עצמי כצייר נוף. אולי לא נוף פיזי, אבל נוף נפשי. תמיד ציירתי את הגבול ואת החיים בבארי, מה זה אומר לחיות שם ואיך אני מרגיש עם זה, את כל התחושות האלה של הפחד והחרדה והדברים שמתחת לפני השטח. אבל אם בעבר הייתי מצייר את החששות, עכשיו, אחרי שבעה באוקטובר, אני מצייר את הזיכרונות. כאילו לא התוכן השתנה, אלא השתנתה נקודת הייחוס. אם בעבר ציירתי את מה שיכול להיות, עכשיו אני מצייר את מה שקרה. אני קצת כמו עיתונאי כזה, מתעד. אני מצייר את הרגע שבו יצאנו מהממ"ד והכול היה גופות בחוץ, ואני מסתיר לילדים את העיניים. אני מצייר אחורה, לא קדימה. זה מבחינתי נושא התערוכה".
"מבחינת חומרי התערוכה ותהליך היצירה, כמעט בכל העבודות כאן יש ציורים ישנים שלקחתי וחיברתי לציורים החדשים. הרגשתי שמשהו התפרק, הנוף התפרק והמקום התפרק ואני לא יודע איך הוא ייראה, אבל אני יודע שהוא יהיה עשוי מחלקים של מה שהיה. אז פשוט לקחתי חלקים של מה שהיה וחיברתי אותם. אם תסתכל על העבודות מקרוב תראה שבכולם יש חלקים של צבע יבש, חלקים מפורקים מציורים קודמים שהרגשתי שהם כבר לא משדרים את מה שאני רוצה, אז קילפתי אותם ופירקתי מהם חלקים.
"מה שעוד עשיתי, לראשונה בתערוכה הזו, זה שהתחלתי לצייר על בדים חשופים. קרה לנו משהו מאוד חשוף, ויש בי איזה מין צורך לצייר על קיר, על ממ"ד, על משהו שקשור למשטחים. להפשיט את הציור, לקחת חלקים מפורקים ולא למלא את כל הבד".
באופן כללי יותר אומר כסלו על יצירתו: "מצד אחד אני מסתכל על עצמי כצייר שעושה כל הזמן את אותו דבר. כלומר, אני לא עובד לפי פרויקטים ולא אומר לעצמי 'אוקיי, עכשיו אני אצייר עננים, או עכשיו אני אצייר פליטים או דולפינים'. בכל פעם אני עוצם את העיניים ומצייר את הדברים שמפעילים אותי ברגע הזה. אבל זה לא באמת יהיה אותו דבר, כי הציור מתפתח. אז מבחינתי יש מין דרך ארוכה כזו, ובכל פעם שאני מגיע לאיזושהי צומת אני עושה תערוכה, פונה שמאלה או ימינה וממשיך ללכת כדי להגיע לאיזשהו יעד לא נודע. ככה אני מסתכל על זה".
בין ריאליזם להפשטה
שלא כמו בתערוכותיו ועבודותיו הקודמות, בתערוכה הזו יש נוכחות בולטת לבטון. לצד הציורים התלויים על הקירות, מונחים בחלל התערוכה עשר אבני בטון עגולות ונוקשות שהרן צייר עליהן. "רציתי להשתמש במוטיב של הבטון כי הוא נוגע במוטיב של הממ"ד", מסביר הרן. "היינו כלואים בממ"ד שעות, אז אי אפשר לדבר על היום הזה בלי להתעסק בממ"ד. אני כל הזמן חוזר לממ"ד הזה, לקיר הזה, הקר, העבה, שמצד אחד הוא חזק ומגן ומצד שני הוא לא עזר לנו. הרי ירו עלינו לתוכו ושרפו בתוכו אנשים חיים. גם כשיצאנו החוצה, כשברחנו, החוץ היה מפורק ומעורבב עם חלקי בטון חשופים ושרופים.
"בכלל, יש משהו ביצירה באבנים שהיה חשוב לי משני היבטים. האחד קשור לחברים הכי טובים שלנו, זוג הורים, חן ורינת, וארבעה ילדים. ההורים ושני הגדולים נרצחו, שני הקטנים ניצלו. שם המשפחה שלהם היה אבן, וזה מחבר אותי לאבן. בנוסף, באבן יש משהו דומם, כזה ששמים על קברים, לעומת הציור על האבן שיש בו משהו ילדי ונאיבי, משהו עם תקווה".
כבר בעבודות הראשונות שלך, בתערוכות קודמות, יש נגיעה במופשט, אך כשמתבוננים על עבודות קודמות ועל העבודות בתערוכה הזו, רואים שהלכת עוד צעד אל ההפשטה.
"תמיד יש איזה דיבור באמנות, גם שלי עם עצמי, על איך לתאר את הדבר. כשאתה חושב על נקודת נוף, יש איזה מין קו, מין מחוג שנע בין הפשטה לריאליזם. ככל שהמחוג קרוב לריאליזם הוא מדמה יותר את הדבר האמיתי, וככל שהוא מתרחק מהריאליזם הוא מתפרק לחלקים ופחות מזכיר את הדבר עצמו. זה משהו שאני הולך איתו, מתייחס אליו ועסוק בו, איך לשמור על המקום גם אם אני מרחיק את המחוג לכיוון של פירוק. איך לצייר את הדבר בלי לצייר את הדבר.
"אני חושב שעם השנים אני פחות צריך את הקו הריאליסטי, את העצים שמורכבים מגזע, ענפים ועלים או את הפרספקטיבה. הכול נשמר אצלי, אבל לא חייב להיות מצויר. זה יכול להיות בראש שלי ואני אצייר את האלמנטים שייתנו את התחושה שהדברים שם, והם מספיק חזקים גם בלי להיות הדבר עצמו.
"בעולם האמנות בכלל, המודרני והפוסט־מודרני, יש עיסוק בתפר הזה שבין לשמור על הדבר ובין לפרק אותו, ואיפה דבר מפורק מאבד את האחיזה במציאות. בסוף זו בחירה של האמן, אין כאן 'נכון' ו'לא נכון'. אני מעדיף לשחרר את המציאות יותר. אני אומר, המציאות נמצאת אצלי בראש, והשאלה היא איך אני מעביר את מה שהתכוונתי. כלומר, אם מה שהתכוונתי להראות זה את הפחד, את הגבול, אז האם אני חייב את העץ בדיוק במקום הנכון? ושיהיה 20 ס"מ מהעץ השני? האם זה חשוב לך כצופה? אני לא יודע".
יש אלמנט תלת־ממדי בציורים שלך. הצבע כמו נזרק מהתמונה, וכמו מזמין את היד למשש את התנועה של הציור.
"אני מתעסק עם הצבע כחומר. גם בתערוכות ישנות יותר הרגשתי צורך לעבוד עם הצבע כחומר ולא רק כאמצעי. לתת תחושה שהוא לא נשאר רק על הבד, שהוא מייצר עוד ממד. יש משהו בחומריות שמדבר אליי, ביצירה מתוך חומר, בטקסטורה של החומר".
לתפוס את הרגע
עם הישמע האזעקות בבוקר 7 באוקטובר, הרן, אשתו ושני ילדיו נכנסו לממ"ד וחיכו שם שעות ארוכות באימה. הם ידעו שהמחבלים מסביב, והבינו דרך קבוצות הווטסאפ שבתי השכונה הולכים ונשרפים, שחבריהם נרצחים ושהם עלולים להיות הבאים בתור. אחיו של הרן, איש ביטחון שחי במרכז הארץ, לקח את נשקו האישי, אסף כוחות נוספים ונסע לבארי. הוא חילץ את הרן ואת משפחתו, לצד רבים נוספים. הרן, סיוון והילדים, פונו באוטובוס שבור שלקח אותם צפונה. "אמרו לנו 'האוטובוס נוסע צפונה ומורידים כל אחד באיזה צומת שהוא רוצה"'. משפחת כסלו ירדה בצומת ליד אשקלון, שם הם המתינו, יחפים, עד שאביו, תושב ניר־ישראל, הגיע לקחת אותם אליו.
"יש משהו ביצירה באבנים שהיה חשוב לי משני היבטים. האחד קשור לחברים הכי טובים שלנו שנרצחו, ששם המשפחה שלהם היה אבן. בנוסף, באבן יש משהו דומם, כזה ששמים על קברים, לעומת הציור על האבן שיש בו משהו ילדי ונאיבי, משהו עם תקווה"
מתי חזרת לצייר אחרי שבעה באוקטובר?
"מהר מאוד, לדעתי עוד באותו חודש. מהגלריה פנו אליי ושאלו אם אני רוצה לחזור לצייר ולעשות אמנות. לא חשבתי שכל כך מהר אחזור לצייר. גם לא היו לי חומרים, צבעים, הכול נשאר בבארי. ואז אנשים פשוט תרמו לי צבעים וקנבס. אני זוכר שעמדתי מול הקנבס באיזה חדר בתל־אביב ואמרתי לעצמי מה אני עושה, הרי כל החיים שלי ציירתי בבארי. הרגשתי שזה קרה נורא מהר. עברתי דבר נורא גדול, ופתאום אני שוב מול הקנבס".
"התקשרתי למורה שלי, שהיא כבר קולגה שלי, אורית חופשי. אמרתי לה 'אורית, אני עומד מול קנבס, מה אני עושה'. היא אמרה לי 'תתחיל לעשות, פשוט תתחיל'. אז התחלתי. הציור הראשון שיצא לי, ציור שנמצא גם בתערוכה, נקרא 'הערב לפני'. כאילו אמרתי, בשביעי עצמו אני עוד לא יכול לגעת, אז בוא נצייר את הערב לפני וזה ישחרר אותי".
והשביעי עצמו נכנס אל הציור הזה?
"כן, אבל בנגיעה, ברמיזה. יש בציור איזו דרך משובשת. הדרך מאל־בורייג'. המחבלים עלו מהדרך הזו. אז ציירתי אותה אבל משובשת, ובמקום אדמה ציירתי בטון. זו פעם ראשונה שציירתי בטון. זו הייתה הנגיעה הראשונה בדברים. אחר כך, לאט לאט, התחלתי לצייר טקסטים ורגעים מתוך הממ"ד. כל פעם קצת. יש בתערוכה ציור של הערב לפני וציור של היום שאחרי, שנקרא 'בארי, השמיני באוקטובר, אלפיים עשרים ושלוש'. מין סגירה כזו".
שנה וחצי עברה. מה השתנה מאז בך ובאמנות שלך?
"אני חושב שהתחדד אצלי משהו בחד־פעמיות של הדברים, בארעיות. גם אצלנו כעם, אני חושב. כאילו היינו בטוחים מדי בחיינו המודרניים, ופתאום נכנסו אלפי מחבלים ושחטו אותנו, ילדים, נשים, גברים. משפחות שלמות נהרסו, חטופים, המדינה בוערת מדרום לצפון, וכולנו באיזה מין מצב הישרדותי כזה. לא יודעים מה יהיה מחר, רצים כל הזמן למקלטים. פתאום יש משהו נורא ארעי בחיים האלה. הכול בר־חלוף, הכול רגעי והמוות מעבר לפינה.
"גם בציורים שלי יש משהו שמנסה לתפוס את הרגע, את התחושה הזו. ואם הוא מצליח להיות נאמן לרגע הוא מספיק טוב, כי הכול ארעי. לפני שבעה באוקטובר הייתי בתוך הדברים מסביב. הכול עניין אותי. הרפורמה, המחאות, טוויטר, חדשות. אחרי זה הרגשתי שאני צריך פוקוס. אני לא פותח עיתונים ולא קורא חדשות. אני בחיבור וניתוק, חיבור לעצמי וניתוק מהשאר. הפוקוס הוא אליי, למשפחה. יש לי מספיק דברים לשקם גם בלי לקחת את כולם על הכתפיים".
לאחר תקופת מגורים קצרה אצל אביו ותקופה נוספת שבה חיו בצפון, הרן ומשפחתו מתגוררים כעת בגבעת ברנר, הקיבוץ של הורי אשתו, סיוון.
"כל אחד בקיבוץ, בקהילה, מתמודד אחרת עם מה שקרה", הוא אומר. "אין כאן נכון או לא נכון. אני הרגשתי שאני צריך לקחת את אשתי ואת הילדים שלי ולייצר להם סביבה אחרת כרגע, סביבה שהיא לא טראומטית ולא קשורה במה שהיה. לכן כרגע אנחנו לא עם הקהילה. אני חבר קיבוץ, אבל אני במשהו שנקרא בקיבוץ 'שנת חופש'. היא לא תסתיים אחרי שנה אלא רק כשהקהילה תחזור לבארי. אני מאוד מתגעגע לבארי. יש לי תחושה של עקור, אבל הבגדים שלי עדיין מסודרים שם בארון. זה הבית שלי, האדמה שלי, סבא וסבתא שלי היו מבוני הקיבוץ, זו האדמה שלי".
התערוכה "תולה את החשיכה" מוצגת בגלריה זימאק לאמנות עכשווית בתל־אביב, עד 14 בפברואר. אוצר: ירון הרמתי
