כבר בעלעול זריז בספרה החדש של הרבנית עדינה שטרנברג, מהקולות הבולטים בדור הצעיר של עולם לימוד התורה הנשי בישראל, אפשר להתרשם שאחד המאפיינים העיקריים שלו הוא רב־תחומיות מבחינת המקורות היהודיים. היא עוברת ממקרא למשנה ומשם למדרשי חז"ל, משלבת סוגיות הלכתיות עם דברי אגדה. המעברים האלה, היא אומרת, משקפים את הביוגרפיה התורנית והרוחנית שלה.
"בהגדרה העצמית שלי אני אדם שלומד תנ"ך", מעידה שטרנברג. "נכנסתי לעולמה של תורה דרך לימוד התנ"ך. בתיכון הייתי פעילה בארגון נח"ת (נוער חובב תנ"ך; ש"פ) והשתתפתי בחידונים. מצד שני היה לי חשוב ללמוד גם תורה שבעל פה. לבת־מצווה שלי סיימתי מסכת ברכות. אחרי התיכון, כשלמדתי בלינדנבאום, חברה סיפרה לי שבדיוק מתחיל סבב של הדף היומי. אמרתי לעצמי 'נתחיל', ומאז אני על המסלול. עיקר הדגש שלי היה על תנ"ך, אבל במקביל למדתי גם תורה שבעל פה".
הספר, "מאוהל מועד לימי מועד: עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה" (בהוצאת קורן), פרי שנות הוראה ארוכות במוסדות תורניים לנשים, נע סביב מעגל השנה ומנסה לעמוד על אופיים המיוחד של כל אחד ממועדי ישראל ושל השבת, דרך עיון סדור במקורות התורה שבכתב והתורה שבעל פה, המשנה, הגמרא והמדרשים. המחברת מבקשת לשרטט את האופן שבו נחגגו המועדים בעולם של בית המקדש, וכיצד הם פשטו צורה ולבשו צורה חדשה לאחר החורבן. כל פרק מתחיל בעיון בפסוקי התורה וממשיך מהם אל המשנה ולמקורות רחבים ונוספים המעשירים את הדיון.
הספר נכתב במסגרת תוכנית "כתבוני" של מת"ן, המקום שבו שטרנברג לומדת ומלמדת שנים רבות. "הם החליטו לתמוך בנשים שיכתבו ספרים תורניים, וד"ר יעל ציגלר, שיזמה את התוכנית, פנתה אלי. כמי שמלמדת שנים על החגים, שמתי לב שהשיעורים שלי מתחברים יחד, מתודית ורעיונית. בסוף תמיד השאלה תהיה מה קורה בבית המקדש מול מה קורה בבית, הקשר של מרכיבי החג לעולם הקורבנות, ומה זה אומר מבחינה רעיונית. הבנתי שהדבר הזה יכול להפוך לספר, כי זה לא קובץ מאמרים אלא מהלך שמתחבר".
היא בתו של פרופ' דניאל לסקר, פרופסור אמריטוס במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ששימש בעבר גם כראש המחלקה. "הבית שגדלתי בו היה אורתודוקסי אבל על הצד השמאלי מבחינה מחשבתית, דתית ורוחנית. בית הומניסטי, פמיניסטי, ליברלי – לא חשוב איך תקרא לזה. מהבית הזה הלכתי ללמוד בבהר"ן, שהייתה אז אולי האולפנה הכי שמרנית. לא בגלל זה בחרתי ללמוד בה, אלא מסיבות פרוזאיות לחלוטין של האווירה, הדשא, הנדנדות, השירה בשבתות – דברים כאלה. אבל כן רציתי מקום דתי יותר מיינסטרים. כשאנשים אמרו שכתוב בתורה כך וכך או כך וכך, אני רציתי לגלות מה באמת כתוב בתורה. הבנתי שאין לי אפשרות אחרת מלבד ללכת ללמוד בעצמי, לבחון, להכיר ולדעת. גיליתי שכתוב גם את זה וגם את זה, שיש הרבה מחלוקות, והתשובות השונות נמצאות כולן בתורה".
אחרי שסיימה תואר ראשון במקרא באוניברסיטה העברית, החליטה שטרנברג ללמוד ברצינות רבה יותר גם תורה שבעל פה. לשם כך היא פנתה ללמוד במת"ן, במקביל ללימודי תואר שני בתלמוד בבר־אילן. "חלק מהסיפור היה לנסות להכיל את הדברים האלה יחד", היא אומרת. "בבית שגדלתי בו הדגש היה תמיד על לימוד הפשט. יכולת לשמוע משפטים כמו 'רש"י אומר כך וכך, אבל הפשט…'. ואז הלכתי והשקעתי בלימוד התורה שבעל פה וחיפשתי דווקא את החיבור, כלומר איך אני מגיעה מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה.
"יש הרבה אנשים שמבחינתם החיבור הזה לא נחוץ. אפשר ללמוד תנ"ך בנפרד, ואת התורה שבעל פה בנפרד. וגם אם אנחנו לא מבינים את הדרשות של חז"ל, למי אכפת? אבל לי היה חשוב לייצר את הסינתזה הזו, אולי כמו שהיה לי חשוב לייצר את הסינתזה בין הבית לאולפנה. במקום מסוים באופי שלי אני מאוד קראית כי אני תמיד מחפשת את הפשט, אבל מצד שני אני גם מאוד הלכתית, ולכן כל הזמן אני מחפשת את החיבורים האלה. הרבה פעמים השיעורים שלי יתחילו מהתנ"ך ויגיעו לתורה שבעל פה.
"למען האמת, גם התזה וגם הדוקטורט שלי נעו על התפר הזה. התזה הייתה על קידוש השם וחילול השם במקורות התנאיים, כאשר החלק הראשון בדק מה יש במקרא, והחלק השני בדק מה קרה במעבר לתנאים. הדוקטורט שלי הוא על יחסי חוק וסיפור במקרא בעיני חז"ל. פעם בראיון עבודה, לא אגיד אצל מי, אמרתי שאני מחפשת להבין את הדרשות של חז"ל. הוא הסתכל עליי ואמר 'אף אחד לא מבין, למה את חושבת שאת תצליחי'. אז אני לא יודעת כמה הצלחתי, ואפשר גם לומר שעסקתי בדרשות שיותר קל לי איתן, אבל זה כן משהו שאני כל הזמן מחפשת – החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה".
"הלכתי ללמוד הלכה כי הבנתי שכאשר את עומדת בפני כיתה, הם אומנם ירצו ממך קודם כול מענה רוחני, אבל הן יחפשו גם מענה לשאלות הלכתיות. התשתית של הגמרא חשובה מאוד, אבל בסוף, השפה שמדברים לציבור היא במידה רבה שפה הלכתית"
הלכת ללמוד מקרא באוניברסיטה, זה לא צעד רגיל לבוגרת אולפנת בהר"ן.
"נכון. מצד שני, לפחות בתודעה שלי לא היה ברור לי מה יותר 'גרוע' כביכול, ללמוד גמרא במדרשה או ללמוד מקרא באוניברסיטה. בתחושה שלי, בשני המקומות הייתי מרדנית באותה מידה. אם כי ידעתי שללכת ללמוד מקרא באוניברסיטה העברית זה להיכנס לסוג של כבשן אש. המניע שלי היה ההבנה שלמורים שלי לתנ"ך יש כלים שלי לא היו: היכולת לגשת לטקסטים מהמזרח הקדום, להכיר את השאלות ואת התשובות שהעולם המחקרי נותן. לאנשים כמו הרב אלחנן סמט, הרב יעקב מדן, הרב אמנון בזק והרב יוני גרוסמן הייתה גישה ישירה לחומרים האלו, ואחר כך הם למדו מה שלמדו והגיעו לתובנות שהם הגיעו אליהן. מי שאין לו את הכלים האלו מפספס משהו גדול ביכולת לגשת לתנ"ך. למשל, יש מהלך של הרב סמט על סיפור גירוש הגר וישמעאל שזה לא גירוש אלא שילוח, המתבסס על חוקי העבדים במזרח הקדום. איך תהיה לי האפשרות להגיע לפירוש כזה אם לא אלמד בעצמי איך פותחים ספרים של המזרח הקדום?
"בעבר גרנו בישיבת שבות ישראל, שהייתה בגבעות. נסעתי פעם טרמפ עם ראש הישיבה, הרב שבתאי רפפורט. בנסיעה הוא שאל אותי מה אני הולכת לעשות בשנה הבאה, ועניתי 'אני הולכת ללמוד כפירה באוניברסיטה העברית'. הוא שאל 'תלמוד?', ועניתי, 'לא, מקרא'. אז הוא שאל למה שלא אלך ללמוד תנ"ך במכללה ירושלים, ועניתי שאני מעדיפה להיות 'טראבל־מייקרית' באוניברסיטה מאשר להיות 'טראבל־מייקרית' במכללה. זה באמת מה שקרה כי זה האופי שלי, לא לקבל מה שאומרים לי כמובן מאליו אלא לתקוף, להקשות. לא פעם הגיע לכיתה פרופסור מכובד והרצה את משנתו, ובכיתה יושבים תלמידים שלא למדו תנ"ך ברצינות אף פעם, ופתאום הם 'מגלים את האור' וחושבים איך כל מה שהגננת סיפרה להם אלה שטויות. ואז מגיעה מישהי שכן למדה תנ"ך וכבר חשבה על השאלות, והיא אומרת 'היי, אפשר לפתור את השאלה הזו בצורה אחרת'.
"היה לי מספיק ידע כדי להתמודד עם הפרופסורים שלי, וגם היה לי קצת חיסון כי חלק מהרעיונות, למשל תורת התעודות, הכרתי מהבית. העובדה שלמדתי לפני כן אצל אנשים שכבר למדו את הרעיונות האקדמיים וכביכול 'גיירו' אותם, גרמה לי להבין שלכל השאלות שעולות לי יש תשובות טובות, ושום דבר לא אמור להפיל אותי. מין חיסון חי מוחלש כזה.
"דבר נוסף שעזר לי היה שהלכתי ללמוד כשכבר הייתי נשואה לבחור ישיבה. בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה הייתי מקבלת איזון לדברים ששמעתי באוניברסיטה. בסוף התואר הייתי צריכה לעשות מבחן על כמה מחקרים, וישבתי במחשב של שכנים שלנו שהיה להם פרויקט השו"ת. העתקתי את כל הטקסט של בראשית מפרק יב עד כד, וחילקתי באמצעות הדגשה בצבעים את הטקסט לפי תורת התעודות. כשעושים את זה רואים את כל התיאוריה, ומגלים למשל שלפי אחת התעודות יצחק אף פעם לא נולד. כשביקשתי שהם ישלחו לי את הקובץ, הם כתבו בגדול 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אז זה עוזר כשיש מסביב מערכת אמונית שעוזרת להקליל מול כובד הראש של האוניברסיטה. אבל אני כן שמחה על הכלים שקיבלתי".
קנאת סופרות
הרבנית שטרנברג מתגוררת ביישוב אדם שבבנימין, נשואה לרב יואב שטרנברג, ולהם חמישה ילדים ושני נכדים. היא למדה בכמה מהמוסדות הוותיקים והמוכרים, כגון מדרשת לינדנבאום, מגדל עוז ומת"ן, וכבר קרוב לשני עשורים היא מלמדת תורה במסגרות תורניות שונות, בעיקר במת"ן ובמדרשה בבר־אילן.
עולם לימוד התורה לנשים עבר מהפכה בשנים שבהן את חלק ממנו. בעבר התוכניות המתקדמות שלו התמקדו בלימודי גמרא, אבל כיום כמעט כל התוכניות הללו עוסקות בהלכה. איך את רואה את המעבר הזה?
"הסיבה המיידית קשורה לשאלה במה תורמים רוצים להשקיע, אבל כמו בהרבה מקרים זו שאלה של ביצה ותרנגולת. האם יש פתאום עלייה בלימודי ההלכה וממילא התרומות הולכות לשם, או להפך. מצד שני צריך לומר שהאפשרות לשבת וללמוד גמרא כמה שנים, שפעם הייתה רק בתוכניות המתקדמות, נכנסה היום לתוך המדרשות עצמן. היום אפשר לשבת במדרשה במשך ארבע־חמש שנים, בדומה למה שקורה בישיבות הסדר, אז התוכניות המתקדמות יותר מתמקדות בהלכה".
במישור המהותי, מתרשמת שטרנברג, "ההתמקדות בהלכה נובעת מההבנה שכדי להשפיע ולהיות כתובת הלכתית ורוחנית, צריך לדעת לדבר הלכה, ואי אפשר לעשות את זה כשאין ידע בהלכה. לדעת ללמוד גמרא זה יפה, וגם לדעת לדרוש, אבל בסופו של דבר אין תחליף להכרה טובה של טווח אפשרויות הפעולה. מי שרוצים להוביל נשים למקומות של השפעה ציבורית מעוניינים שהן תוכלנה גם לפסוק, כי זה מה שיוצר השפעה מעשית על העולם.
"אני הלכתי ללמוד הלכה כי הבנתי שכאשר את עומדת בפני כיתה, הם אומנם ירצו ממך קודם כול מענה רוחני, אבל הן יחפשו גם מענה לשאלות הלכתיות. זה כלי שחשוב שיהיה. תשובות לשאלות ציבוריות לא מגיעות מ'שור שנגח את הפרה' או מדיון מעמיק ב'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. התשתית של הגמרא חשובה מאוד, אבל בסוף, השפה שמדברים לציבור היא במידה רבה שפה הלכתית".
כמי שמצויה בעולם הזה שנים לא מעטות, איך את רואה את מצבו של עולם לימוד התורה הנשי כיום ביחס לעבר?
"אני לא יכולה להגיד אם הבסיס של הפירמידה מתרחב, כי אין לי נתונים על זה, אבל אני כן יודעת שיש היום הרבה יותר נשים מלומדות. הפירמידה בהחלט הולכת וגובהת. אספר לך משהו על זה. כבר לא מעט שנים מתנהל פורום רבנים באמצעות המייל, ובעלי יואב הוא חלק ממנו. זה פורום מאוד פעיל, סוער לפעמים. מתוך 'קנאת סופרים תרבה חכמה', הקמתי לפני כמה שנים פורום מקביל בשם 'מלומדות', וכל הזמן מצטרפות אליו עוד ועוד נשים. יש היום לא מעט נשים שהעולם שלהן הוא עולם של תורה.
"היום גם נהיה הרבה יותר מקובל ללכת למדרשה. כשאני למדתי באולפנה הלכנו שתיים מהמחזור למדרשה, וגם זה בדחילו ורחימו ומתוך התנצלות. היום, להקדיש שנה או שנתיים ללימוד תורה זו אופציה ממש לגיטימית גם במקומות הכי שמרניים שהשדר שלהן לבנות הוא 'לכי תתחתני ותביאי ילדים לעולם'. הרעיון של לימוד תורה לשמה לבנות תופס היום הרבה יותר. דברים משתנים. גם המעבר מגמרא להלכה הוא חלק מהרצון להגביה את השפיץ של הפירמידה. נכון שבעולם הישיבתי הטופ הוא לימודי הגמרא בעיון, אבל בסוף, בקהילות, את מי מחפשים? את מי שיודע ויכול לתת מענה הלכתי".
פתק מהרבנות
ברקע עומדת השאיפה להסמיך נשים לרבנות. את שותפה לשאיפה הזו, ולמאבק שמתקיים בעניין?
"האמת היא שהדיון הזה קצת מצחיק אותי. בסוף מה התואר 'רב' אומר? הרי זה לא שיש לנו סמיכה איש מפי איש עד משה רבנו. אז מה זה 'רב' – לקבל פתק מהרבנות שאומר שאתה ראוי להוראה? יש לי גיס שיש לו פתק כזה בחתימת הרב יונה מצגר. מה הפתק הזה אומר? בסך הכול שאתה יודע את הידע שנבחנים עליו במבחנים של הרבנות. בסוף כדי להיות מורה הוראה אתה צריך שני דברים: אתה צריך היתר הוראה מהרב שלך, ושאנשים יקבלו אותך עליהם. שני הדברים לא קשורים לפתק מהרבנות הראשית. הם לא מכירים אותך בתור בן אדם, אלא רק אם עברת את הבחינות. אתה יכול להיות רב עם פתק מהרבנות, אבל בפועל אף אחד שזקוק לפסיקה הלכתית לא שואל אותך.
"בפועל יש נשים שאין להן שום פתק מהרבנות הראשית, ובכל זאת שואלים אותן כל יום שאלות הלכתיות, הן נדרשות לפסוק הלכה ונותנות מענה לחברות שלהן. אז האישה הזו היא רב או לא רב? השאלה של ההגדרות היא בעיקרה לצרכים חיצוניים, או שאלה פוליטית בשביל תפקידים. אז נכון שרב עיר שמתמנה מבחוץ תלוי בהגדרות הללו, אבל אם קהילה תבחר למנות לעצמה רבנית, אז ההגדרות הללו לא משנות שום דבר. ובמקרה שבו קהילה מחפשת דווקא רב שהוא גבר זה ממילא לא יקרה, ועדיין הרבה מנשות הקהילה יבואו אולי דווקא אליה כדי להתייעץ בענייני הלכה. בכל אופן, מה שישפיע זה לא השאלה האם יהיה לה פתק מהרבנות הראשית".
כמי שנטועה בשני הקצוות של העולם הדתי־לאומי, זה הליברלי וזה השמרני, את שותפה לתחושה שהקצוות הללו הולכים ומתרחקים זה מזה?
"האם הקצוות השונים מסוגלים היום לנהל שיח? אני באמת לא יודעת. אבל בניגוד למה שמצטייר מהשאלה שלך, אני בספק אם גם בעבר הם היו מסוגלים לנהל שיח כזה. התחושה העיקרית שלי היא שדווקא היום יש הרבה יותר רצף, הרבה יותר גוונים, הרבה יותר אנשים שהם גם וגם. יוצא לי לקרוא בפייסבוק דעות של אנשים שקטלגתי אותם לעצמי בראש בצד כזה או אחר, ואני מגלה שהעמדות שלהם הרבה יותר מורכבות. אני כשלעצמי משתדלת להיות במקום של המחלוקת, ולנסות להבין תמיד גם את היסודות של הצד האחד וגם את הצד השני".
