נועה מנור היא כנראה הסטנדאפיסטית הראשונה שהגיעה להופעה שלה עם שמלת כלה. "קניתי שמלת כלה כשהתחתנתי והיא עלתה לי 7,500 שקל, ואמרתי לעצמי שזה לא ייתכן שאוציא כל כך הרבה כסף רק לערב אחד. אז לבשתי אותה גם לסטנדאפ. זה היה הקונספט וזה באמת היה ערב כיפי, וחוץ מזה היה לי נעים להופיע בבגד שהוא ממש נשי", היא נזכרת, "מעבר לזה שיש לי דימוי גוף בעייתי, בסטנדאפ גברים תמיד נותנים לך עצות אחיתופל כאלה. מגיע גבר שמן ומכוער שלא פגש בחורה ואומר לך שלא תתלבשי יפה, כי ברגע שתעלי תאבדי את הקשב של הגברים, והנשים כולן ישנאו אותך. הרבה שנים הייתי מופיעה עם חולצת אוברסייז כזו גדולה, שלא יחשבו בטעות שיש לי גוף. פתאום לעלות עם בגד שהוא הכי נשי ולא מתנצל, זה היה לי ניצחון קטן בדרך".
קשה לפספס את מנור, שהפכה בשנה האחרונה לאחד הקולות המרעננים והאמיצים בסצנת הסטנדאפ הישראלית. עם יותר מ־35 אלף עוקבים באינסטגרם היא מובילה גל חדש של קומיקאיות שלא חוששות לדבר על הכל – מפוליטיקה ועד הפרעות אכילה, מזוגיות ועד בריאות נפשית. הסרטונים שלה, שלעיתים מדגדגים את קצוות הלגיטימי ומתובלים בהומור אינטליגנטי (ולפעמים גם גס, גילוי נאות), צוברים תהודה רבה ברשתות החברתיות.
היא בת 34, גדלה בגבעתיים כבת לאב טייס ואם אדריכלית. הוריה התגרשו כשהייתה בת 14, בתקופה שהיא מתארת כסוערת. כיום היא נשואה ליונתן ברק, גם הוא סטנדאפיסט, ואם לשני בנים: דניאל (5) ולביא (2). הם מתגוררים במושב חירות, אבל הסיפור שלה מתחיל עוד הרבה לפני כן.
"התחלתי לעשות סטנדאפ בגיל 19", היא מספרת, "פשוט השיווק לא היה משהו. כסטנדאפיסטית את קודם לומדת את מה שצריך לדעת במקצוע, כמו איך לעמוד על במה, ולוקח זמן עד שאת בונה מופע משלך. זה יכול להימשך שנים. כשהתחלתי בגיל 19 הרשתות לא היו כל כך פופולריות – הן לא קבעו מי ימכור את הכרטיסים ומי לא כמו עכשיו".
ומתי הבנת שאת סטנדאפיסטית?
"שנאתי את המקום ששירתּי בו בצבא. סידרתי טפסים וניילנתי דברים. הייתי ניילוניסטית בכירה שהשתעממה מאוד, ואז אמרתי שאני צריכה לנסות לעשות סטנדאפ".
את המופע הראשון שלה העלתה בקאמל קומדי קלאב המיתולוגי בתל־אביב. "הוא עדיין נראה אותו מקום. אותן חולדות, אותה צנרת שחייבים לתקן. אבל יש לקאמל קסם שאי אפשר להתחרות בו. לא משנה כמה הוא נמצא באזור של סחלה, זה מקום של סטנדאפ, מקום של רוקנרול, מקום שבו אנשים יגידו דברים שאת לא מצפה שיגידו. יש למקום הזה את הקסם של התחנה המרכזית החדשה, ניחוחות ההומלסים. את שואלת את עצמך אם מסוכן או לא מסוכן, יצחקו או לא יצחקו, כל ערב שם זה ערב כזה של 'וואו, מה יקרה היום?' וזהו, התאהבתי בתחום. זו הייתה פשוט זריקת אדרנלין משום מקום, מאפס למאה".
ובכל זאת, לקח לך זמן לפרוץ.
"סטנדאפ זה הר גדול שאת מטפסת עליו. לוקח הרבה זמן להגיע, זה מאוד סיזיפי. אבל מה שטוב ברשתות הוא שאין מתווך. לא צריך אודישן לטלוויזיה. את יכולה פשוט להעלות את התוכן שלך ולהגיע לקהל והם יחליטו. הרבה שנים הייתי צריכה להתבחבש עם עצמי ולא עשיתי מספיק. ולפני שנתיים החלטתי שטוב, די, זה בטח לא כזה קשה. אם אני פשוט אמשיך להעלות תוכן והוא יהיה מספיק מצחיק, האלגוריתם כבר יפתח אותי ואני אגיע לאנשים. אני שמחה שזה לקח לי זמן, זה טוב שהגעת אליי רק עכשיו. סטנדאפ הוא כמו תבשיל טוב שצריך להיות הרבה זמן על האש. אם זה היה קורה לפני כמה שנים לא הייתי במקום המתאים לזה".
היו לך רגעי שפל בדרך? נאלצת לעבוד בעבודות אחרות?
"ברור שהיו, אבל למזלי אני בחורה שנראית טוב, אז המחשבה הייתה שאמצא מישהו שיכלכל אותי וזה מה שקרה", היא אומרת בשעשוע, "אז עוד הייתי מופיעה בהופעות חימום. הייתי המתאבן הזה שמחכים כבר שירד מהבמה כדי שהמצחיק האמיתי יגיע. הייתי כותבת לתוכניות טלוויזיה, הייתי מדריכה בגלגיליות והייתי מחלקת עיתונים אבל כל הזמן הופעתי תוך כדי, כל הזמן הלכתי לבמות כדי לבדוק חומרים ולעבוד על הקטעים שלי. בגלל זה זה סיזיפי מאוד, כי כתיבה של חמש דקות שהן פצצה בסטנדאפ יכולה להימשך כמה חודשים טובים. אז תחשבי מה זה לכתוב מופע שלם. ותוסיפי לזה שכסטנדאפיסטית את הרבה פעמים לא בשלה בהתחלה ולא מספיק כנה עם עצמך, ועד שאת מוצאת מי את באמת ומה את רוצה להגיד לוקח זמן".
"קניתי שמלת כלה כשהתחתנתי והיא עלתה לי 7,500 שקל, ואמרתי לעצמי שזה לא ייתכן שאוציא כל כך הרבה כסף רק לערב אחד. אז לבשתי אותה גם לסטנדאפ"
הסרטון הראשון שלה שהתפוצץ היה ב־2015 ביוטיוב. "יצרתי פרודיה על 'רק רוצה לרקוד' שהמילים שלה היו 'רק רוצה לבלוס'. העליתי את זה ונסעתי לארצות הברית, וכשנחַתי קיבלתי מבול של תוכניות בוקר שרצו לדבר איתי. 'איך את אוהבת לבלוס? מה את רוצה לבלוס? מדוע את בולסת?' זה קרה עוד לפני שממש התחילו לדבר על דימוי גוף, מציאות אחרת".
קורה לך שאת באה להופיע והקהל לא צוחק?
"ברור".
איך עומדים בזה?
"רוצים למות, חוזרים הביתה, בוכים ואוכלים סרטים, ולמחרת נרשמים לעוד ערב במקום אחר".
///
את בעלה יונתן ברק, שהוא סטנדאפיסט וקומיקאי מוביל וכותב בתעשיית הבידור, הכירה כשהופיעו בקאמל. "מאחר ששנינו סטנדאפיסטים ובגלל ששנינו מאותו עולם, דווקא מאוד הסתדר לנו להיות ביחד. בואי נגיד שלא היה שלב של התלבטות. יונתן סטנדאפיסט מצליח, אז לא הייתה שאלה של ממה נתפרנס, זה היה כזה – הוא, הוא יפרנס. ואני בינתיים אעשה את מה שאני אוהבת".
וקורה שאתם רבים על חומרים?
"חד־משמעית. יש פעמים שקורה משהו בחיים ואנחנו מבינים שהוא חומר לסטנדאפ ואני אומרת אה, זה שלי, אמרתי ראשונה. אבל יש פעמים שאנחנו אומרים 'זה יושב יותר טוב בפה שלך, תגיד את זה אתה. זה טוב לקטע שלך שם תוסיפי את זה לך'".
חשבתם להופיע יחד?
"אולי יום אחד. עשינו פעם פודקאסט שקראו לו 'כשאבא ואמא סטנדאפיסטים', אבל אנחנו עושים כל כך הרבה דברים ביחד ויש לנו יחד גם חברת הפקות. אנחנו עובדים על כל מיני פרויקטים אחרים, חוץ מהפרויקט הזה שנקרא ילדים וזוגיות, כך שזה בסדר. יש פעמים שאני חושבת שהוא רוצה לעלות על במה רק כדי שלא אפריע לו לדבר".
מלבד הקריירה המשותפת עם בעלה, למנור יש גם הסכת פופולרי עם אחותה, מיכל מנור, ששמו "צריכות טיפול". הן גדלו יחד בבית על טהרת המין הנשי, שלוש אחיות ואמא אחרי פרידה. "זה נורא אירוני שגדלתי בבית נשי", היא מציינת, "אני נורא מפחדת מנשים. תמיד הייתי טום־בוי ותמיד הייתי רגילה להסתובב עם בנים ולטפס על עצים, כי זה היה לי יותר פשוט. בנות תמיד הפחידו אותי. הפודקאסט עם אחותי הוא כמו תאונת דרכים שאי אפשר להסיר את המבט ממנה. היא יכולה לצחוק עליי על הפרעות האכילה שלי, אני צוחקת על ה־OCD שלה, זה כזה הומור של אחיות. והאמת? אני לא יודעת למה זה עובד. הם ממשיכים להזמין אותנו להקלטות ואני כל הזמן אומרת 'למה שמישהו יקשיב? את מי זה מעניין?' שתי הלרלרניות האלה, הפקאצות שאוכלות את הראש ואין להן רסן, ואז אומרים לי – זה בידורי. אז כנראה שזה עובד. למרות שהרבה שנים היינו ממש בתחרות", היא מגלה, "ההורים לא ידעו להפוך אותנו לצוות. היה בבית משהו שקצת ליבה את הקנאה במי מקבל יותר. ההורים שלי יגידו שזה לא נכון אבל ככה הרגשנו והיה לנו הרבה על מה להתגבר. הרבה שנים רצינו לעבוד יחד אבל היינו קצת צ'ילבות והפודקאסט שחרר אותנו. אנחנו עובדות על עצמנו דרך הפודקאסט הזה ואין פה מוצר מוגמר".
בסטנדאפ שלה מנור שמה את עצמה ואת חייה על השולחן, כמעט ללא פילטרים. היא מדברת על הכול – מאימהות שמנסות לתאם משהו ולא מצליחות, דרך הקושי שלה להתמסר לספורט, עבור בבקשה אישית מהחות'ים ("מישהו כבר יכול להגיד לתימן שהיא לא קשורה למלחמה הזו? את יכולה בבקשה למצוא תחביב? היית ממש טובה בלהוציא זמרים תימניים לאירוויזיון") או בווידאו עם לבוש "מכבד" מהחתונה של הבת־דודה החב"דניקית, וכלה בווידויים יותר רגישים, כמו למשל שהיא ב"טים ציפרלקס". וכשמישהו בקהל צוחק היא מגיבה – "זה צחוק של 30 מיליגרם".
"סטנדאפיסטים אוהבים לפלרטט עם קווי המותר־אסור של החברה", היא מסבירה, "ככל שהחברה מנרמלת משהו יהיה יותר קל לדבר עליו. נוכל להיכנס יותר עמוק לנושא ולבחון את הגבולות שלו. יש בי משהו שחייב להגיד את הדבר שאסור. אני לא יכולה לשמור את הסוד הזה, אני צריכה להגיד אותו".
כמה זמן את כבר ב״טים־ציפרלקס״?
"עכשיו אני בהפסקה, וזה ניסוי חברתי מרתק, כי אני צריכה להתמודד עם הרגשות שלי. ציפרלקס עושה שקט במחשבות. לקחתי אותו מ־2018 עד עכשיו, כמעט שבע שנים, ויונתן אמר שנהייתי רובוט. התחלתי ליטול אותו בדיוק לפני החתונה שלנו. אז בחופה יונתן בכה, ואני כזה, אוקיי, מתי כבר נגיע לקינוחים? היה מאוד מרגש כל האירוע.
"התחלתי לקחת ציפרלקס כי אני בן אדם עם הרבה חרדות ומחשבות טורדניות, ומאוד קשה לחיות ככה. כשרק התחלתי לקחת הסתובבתי בעולם כאילו ניצחתי את הבריון שבי, שאלו בעצם הרגשות. כי כשאת כל כך חשופה, כל כך רגישה למחשבות שיש לך בראש, את מרגישה כלואה בראש של עצמך, כאילו יש איזשהו בריון שמתעלל בך מהרגע שאת קמה ועד שאת הולכת לישון, ואלו בעצם הרגשות של עצמך.
"ציפרלקס עושה שקט במחשבות. לקחתי אותו כמעט שבע שנים, ויונתן אמר שנהייתי רובוט. התחלתי ליטול אותו בדיוק לפני החתונה שלנו. אז בחופה יונתן בכה, ואני כזה, אוקיי, מתי כבר נגיע לקינוחים? היה מאוד מרגש כל האירוע"
"ברגע שלקחתי ציפרלקס הייתי כזה 'אה, אני לא מפחדת מהבריונים האלה, אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה'. אבל באיזשהו שלב את כבר שואלת את עצמך האם אני כבר מרגישה משהו, זה משפיע גם על דברים משמחים. האם אני חווה באמת את החיים עד הסוף? גם הפסקתי ללכת לציפרלוג, שזה הפסיכולוג שנותן לי ציפרלקס, הפסקתי ממש כמו בצניחה חופשית וזה היה קשה. אז יש ימים יותר טובים, יש ימים פחות טובים, אבל זה מדרבן אותי. אני כבר בת 34, לא בת 20. אני רוצה לנסות עוד פעם עם הכלים שיש לי עכשיו, של הבגרות ושל האמהוּת".
התכנים שאת מעלה הם תכנים שלא כל אישה הייתה חושפת. יש תגובות לזה?
"כן. יש תגובות טובות, יש תגובות פחות טובות. למשל כשאני מעליבה מישהו שקרוב אליי ולא התכוונתי. או כשאנחנו מדברות על בני משפחה והם נעלבים ואני כזה אהה… זה היה בצחוק. יש קבלות למילים שאני מוציאה".
הסטנדאפ שלך גם לא מעודן במיוחד. היו חששות להיתפס כבחורילה?
"התפיסה היא שאין נשים מצחיקות. אם היא מצחיקה אז היא לא ממש אישה, והיא לא נראית כמו אידיאל היופי של אישה. היא בטח מדברת בקול מצחיק או שיש לה מבטא. בטוח יש איזה דפקט, פגם במוצר. בגלל זה אני מחכה להזדקן, כי ככה זה לא יהיה פקטור. אני נראית טוב בגלל שקיבלתי את הגנים של אבא ואמא שהם אנשים מאוד יפים, יש איזו דיסמורפיה בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שאחרים תופסים אותי".
כמו מה למשל?
"דימוי גוף, יציבות נפשית, ערך עצמי. תבחרי מחלת נפש ואנחנו נדבר עליה. לא יודעת, משהו שם נשרט. אולי כי תמיד הרגשתי שונה. אולי כי הייתי אמורה ללכת באיזשהו תלם אחר, של להיות שחקנית יפה. אני זוכרת שלמדתי משחק והמורה אמר 'את צריכה לחייך יותר'. אבל זה לא מי שאני. מי שאני בפנים זה סטנדאפ. זה להגיב בכנות, זה לא להיות יפה, זה להגיד את מה שקשה לשמוע, להיות קצת על הגדר. תמיד הייתי כזו.
"ואז מגיעות הלידות", היא ממשיכה, "וזה הופך להיות עוד יותר מוחשי. הגוף שלך משתנה וההוא שהכניס אותך להריון – לא קורה לו כלום. העיקר שאתם מצהירים 'אנחנו בהיריון'. ויש את השלב הזה לקראת השליש האחרון של ההיריון, שהם רק נהיים יותר חתיכים, ואני רואה את עצמי כמו אוראנגאוטן. הכול נפול, הכול גדול, והוא רק נעשה יותר ויותר חתיך, הכול נראה טוב. בזמן שאת רק נהיית יותר מכוערת".
זה באמת חוסר סנכרון של הטבע.
"נכון, לא חשבו שם עד הסוף. אבל אני הכי נהנית לצחוק על זה. עשיתי כבר שני קטעי סטנדאפ שצילמתי בהיריון, אחד מהם היה ממש ארבעה ימים לפני שילדתי, זה נראה כאילו טנק עלה על הבמה, ושם הכי נהניתי. משהו בהיריון מאוד משחרר אותך, כי את מרגישה שאין לך כבר מה להפסיד. את כל כך לא בתחום. את לא מרגישה טוב, את לא מרגישה שאת נראית טוב, שום דבר לא עולה עלייך, וכל הבחילות וההקאות. ואת כזה – אוקיי, אני אגיד מה בראש שלי. מה כבר יקרה, ארגיש עוד יותר כישלון? היה לי הכי כיף להתלבש דווקא בתקופה הזו בשמלה צמודה נוצצת, נראיתי כמו כדור דיסקו עצום. יש משהו בהיריון ובלידה שגם מאוד מעצים, הוא מביא אותך למקום כזה של מי יכול עליי? אני גם ככה מכרה של משהו שעוד לא הבנתי מה הוא".
ועכשיו כשיש ילדים, את צוחקת גם על ההורות?
"כן, אבל בזהירות. כי הילדים לא ביקשו את החשיפה הזו. אני תמיד מנסה להימנע מלספר קטעים על הגן ועל הגננות. מחר צריכה להביא את הילד לשם, זה יכול להיות קצת מביך".
///
מנור לא פוסחת בסרטוניה על אירועים אקטואליים. היא מתייחסת בהומור לכל מה שקורה – מהמתקפה האיראנית ועד החות'ים בתימן.
לא מפחיד אותך לדבר על נושאים כאלה?
"במציאות של היום? ברור. במציאות של השיסוע והפילוג פלוס הרשתות החברתיות שבהן מקלדת לא פחות מסוכנת מכלי נשק שמחלקים ברחובות – כן, ברור. כל הזמן. ליונתן הייתה בשנה שעברה היתקלות עם מעריצים של הצל. לא זוכרת מה הוא אמר שהם יצאו עליו, אבל הם חיכו לו מחוץ להופעות. אנשים מטורפים היום".
את זוכרת סרטון שממש עורר תגובות זועמות?
"כן, כשצחקתי על ה'ביחד ננצח', זה היה כבר חצי שנה לתוך המלחמה. הצעתי שבואו נפסיק עם העמדת פנים הזו של 'ביחד ננצח', כי אנחנו לא עושים שום דבר כדי להרגיש את הביחד הזה. זה כמו פוסטרים מהתיכון שלי – אהבתי את זה פעם, זה כבר לא רלוונטי, זה לא קשור למי שאני היום. וישר כתבו לי 'שמאלנית', 'אשכנזייה' וזה הלחיץ אותי. בקטע של טוב, נוריד את הסרטון? יש קו תפר מאוד מעניין בין הסטנדאפיסט לבין המציאות. הסטנדאפיסט הוא מישהו שמדבר על הפיל שבחדר ואומר את האמת, אומנם בצורה מצחיקה שכיף לשמוע, אבל ככה אני רואה סטנדאפ. זה ליצן החצר שאומר את הדברים האמיתיים. ונהייתה פה תרבות שבה האמנים צריכים להיות ממלכתיים יותר ממי שבממשלה. בממשלה יש ליצנים והאמנים לא צריכים להביע דעות ומצופה מהם להיות ממלכתיים אם הם רוצים למכור כרטיסים. נהיה פה היפוך מוזר. ואני כן בודקת את הגבולות כל הזמן".
"עשיתי שני קטעי סטנדאפ שצילמתי בהיריון, אחד מהם היה ממש ארבעה ימים לפני שילדתי, זה נראה כאילו טנק עלה על הבמה, ושם הכי נהניתי. משהו בהיריון מאוד משחרר אותך, כי את מרגישה שאין לך כבר מה להפסיד. את כל כך לא בתחום"
איפה עוד את בודקת גבולות?
"לא מזמן דיברנו בפודקאסט על פרשת אייל גולן, ולפני זה דיברתי עם יונתן. שיתפתי בפניו את דעותיי והוא אמר 'את בטוחה שאת הולכת להגיד את זה?' ועניתי שאני 'לא יודעת, נפתח את הפה ונראה מה יצא'. אני מנסה לשמור על איזון, אבל מאוד מעסיק אותי חוסר השוויון בהזדמנויות שנותנים לגברים ונשים. העובדה שבנות 16 לא יודעות מה יכול לקרות כי הן גדלות על דיסני, ששם מחזיקים ידיים ונוסעים לנסיעה קסומה על שטיח מעופף, היא עצובה. כי המציאות היא לא שטיח מעופף, המציאות היא ואן לאילת עם סרסור.
"הרבה בנות לא יודעות את זה בגיל 16. אני בגיל הזה לא באמת הכרתי את קטלוג הדברים שאפשר לעשות בין גבר לאישה. ולכן אני חושבת שלילדה שלי אני אצטרך לתת כלים. אני חושבת שצריך יותר להתמקד בלתת לנשים את הכלים מאשר להגיד 'בואו נשנה את הזאבים', כי הרוע הוא חלק מהמהות האנושית. תמיד יהיו אנשים שירצו לעשות את הדברים האלה. לא משנה כמה אנחנו נאורים ומתפתחים ויש לנו AI, עדיין יש בתי כלא, עדיין יש אנסים. מאוד יפה שיש לנו דייברסיטי ושאנחנו מדברים על זכויות נשים באיראן, אבל בסופו של דבר, אישה צריכה לדעת ללכת מכות. זה מה שאני הייתי מלמדת את הילדה שלי – לכי לקורס קרב מגע, הגנה עצמית, הייתי מציידת אותה. אם אי אפשר לשנות את העולם מהרע שבו, למה לעבוד על הילדות האלה שהכול יהיה בסדר? תדעו למה אתן עלולות להיכנס, תדעו מה אנשים מסוגלים לעשות. אני אומרת – תנו להן חכה, או מצ'טה, שיגנו על עצמן".
מנור לא לבד בנוף האינסטגרמי. בשנים האחרונות פרחו שם כמה קולות נשיים חזקים בתחום הסטנדאפ. נגה ד'אנג'לי, שרה מידז'יגורסקי ונועה יהודאי הן הבולטות שבהן.
אפשר לומר שהאינסטגרם שבר את המונופול הגברי בתחום.
"יש בזה משהו. אני חושבת שזה בגלל שבסרטונים של הבנות הן היוצרות, הן הכותבות, הן העורכות, הן המביימות, הן המבצעות, ויש להן שליטה יצירתית מוחלטת. היו פעמים שהייתי בתוכניות טלוויזיה והייתי צריכה לענות לאיזה עורך גבר שמחליט איזה בדיחות אספר, ובפרומו רוב הזמן ראו אותי צוחקת מבדיחות של גברים אחרים. כשלבחורה יש חזון והיא יכולה פשוט לבצע אותו, קורים דברים נפלאים. זה גם מה שיפה ברשתות. מצד אחד את יכולה להגיע לקהל כמו שאת, בלי מתווכים. מצד שני זה נורא שואב אותך, זו עבודה לכל דבר וזה כל הזמן לחשוב על חומרים. אבל עם התוצאות אי אפשר להתווכח. עד לפני כמה שנים עמדתי על מכירה של ארבעה כרטיסים והייתי בעננים. עכשיו אני יכולה למלא 100 בקלות בערב, וזה הכול מהרשת".
אנשים שואלים אותך למה את חושפת ככה את עצמך?
"כן, וזה גורם לי לפעמים לחכוך בדעתי ולתהות ולסנן כל מיני קטעים. אני לא יודעת אם זה מי שאני או חלק מהיותי אישה, אם יש משהו באישה שהיא תמיד ביחס למשהו. כלומר, אני לא רק נועה, כמו שגבר יכול להיות רק הוא. אני ישר אמא של מישהו, ישר בת של מישהו. יש הרבה גורמים שאני צריכה לקחת בחשבון בדרכי לומר איזושהי אמת. אני חושבת שזה עוצר אותי לפעמים, כי אני מתחשבת פה באנשים ואומרת 'אולי אני לא אגיד את זה עכשיו, אולי עוד כמה שנים'".
ואם היית צריכה להגיד מה החלום שלך, או הפנטזיה לעתיד?
"בגדול, החלום שלי הוא ציפי שביט. היא מצחיקה את כל עם ישראל, מקטנים ועד גדולים. באיזשהו מקום אני רוצה גם לכתוב לילדים ואני מאוד אוהבת לעבוד איתם. אז החלום הוא להיות בטופ של הסטנדאפ, להצחיק את כולם. שזה מעניין איך זה יקרה עם הפה הגדול שלי, אבל זה החלום".
יצא לך לפגוש אותה? לדבר איתה?
"יצא לי להקיא מולה", היא צוחקת, "הייתי בנסיעה, באנו להופיע לחיילים בהתנדבות כשהייתי בתחילת ההיריון הראשון. הרגשתי לא טוב, עצרנו בצד הדרך. אני יוצאת, מקיאה, הכול. ואז אני מרימה את הראש – וציפי שביט מסתכלת עליי. ואני מתה לומר לה – גדלתי עלייך! אבל כולי בתוך הרפלקס של ההקאה. וזהו, זה המפגש היחיד שהיה לי עם ציפי שביט".
