שיר הומוריסטי, בלתי מזיק לכאורה, גרם לאדם צחי להבין באיזו צורה מעוותת הישראלים מביטים עליו. הוא היה אז תלמיד תיכון, בן למשפחה שהתגוררה בשכונת קריית משה בירושלים. "אני רואה באותן שנים את הייצוגים של הדתיים על המסך, והם לא תואמים בשום צורה למציאות סביבי, למראה של אנשים דתיים סביבי", הוא משחזר. "האימג' הכי מטלטל שנשאר אצלי בזיכרון הוא מהתוכנית 'קומדי סטור'. היה שם שיר שהצליח מאוד, על הדמויות חם ויפת. אתה זוכר את זה?"
בוודאי. גיל ססובר ורובי דואניאס – "יפת, אמור שלום".
"'…אני שר, כולם קוראים לי יפת, שערות באף בצבע זפת'. ויפת הוא אידיוט כזה ומכוער. כולם בכיתה אהבו מאוד את השיר הזה, והיינו שרים אותו, עד שיום אחד למדתי שהבדיחה היא על חשבוני. המוח שלנו לא עושה אינטגרציה בין כל הנתונים שנמצאים בעולם, אלא מחלק אותם לקטגוריות שונות – כאן זה קליפ חמוד, וכאן אלה החיים שלך. עד שפתאום אתה אומר: רגע, יפת הזה הוא טיפוס ממש מגעיל. כשסוף־סוף יש דמות של דתי בטלוויזיה, ככה הוא נראה. אנחנו מדברים על שנות ה־90, זה לא כמו היום, לא היו דתיים על המסך בשום צורה. ואז אתה נרעש: מה זה? ככה אני נראה בחוץ?"
אנחנו נפגשים ביישוב תקוע. לפני 20 שנה הייתי עושה פעמים רבות את הדרך לישיבה כאן, מיטלטל באוטובוס וחולם חלומות על קולנוע ויצירה. לפעמים היה עולה עוד בחור מהישיבה, מתיישב ליד חלון, ולא ידעתי שגם הוא חולם על קולנוע. הפעם אני מגיע לכאן בכביש החדש והמרווח כדי לראיין את הבחור ההוא, אדם צחי – היום הד"ר אדם צחי. בבוקר קר וערפילי אנחנו מתיישבים לשיחה על כוס קפה חמה, לכבוד צאת ספרו "קונילמלים – דתיים בקולנוע הישראלי" (בהוצאת כרמל – סדרת פרשנות ותרבות, ובתמיכת המרכז לספריות וספרות בישראל).
הוא בן 44, נולד בענתות להורים חילונים, ועדיין מתגעגע לנוף ילדותו. "זו הייתה תקופה נהדרת. מרחבים, חופש, הכול פתוח". אבל אז, כמו בכל מבנה תסריטאי קלאסי, מתחוללת נקודת מפנה בחייו של הגיבור: בהיותו בן שש הוריו חוזרים בתשובה ועוברים לירושלים. המרחבים הפתוחים מתחלפים ברחובותיה של קריית משה, והתרבות הסובבת, שהייתה מבוססת על אמנות וסיפורי מיתולוגיה, מתחלפת בעולם שבמרכזו לימוד תורה ותפילות.
בבגרותו למד צחי תסריטאות ב"מעלה", עשה דוקטורט בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, וכיום הוא ראש החוג לתקשורת במכללת הרצוג. בספרו החדש הוא סוקר סרטים ישראליים רבים מתקופות שונות, ומראה כיצד כל דבר שקשור ב"דתי" – עיצוב דמותו, זוויות המצלמה המופנות אליו והפעולות הדרמטיות שלו – מביע את הביקורת או את הפחד שחשו היוצרים החילונים כלפי העולם או הממסד הדתי. בעיצוב הייצוג הקולנועי שלו, אומר צחי, עוצבה גם הזהות העצמית של דתיים רבים במציאות.
איך בעצם נוצר הייצוג הזה?
"לקולנוע הישראלי היו תמיד סיבות טובות להגדיר את הדתי בתור 'הלא נכון' של החברה הישראלית. בראשית הציונות, הדמות הנכונה היא 'החלוץ', זה שבונה את הארץ, ולא היהודי הגלותי. אחר כך 'הלוחם' הוא הדמות הנכונה, ולא מי שיושב ולומד תורה. בהמשך הייתה עלייה של מזרחים ומסורתיים, וסרטי הבורקס סימנו מי הלא־נכונים, הפרימיטיביים, ומי המודרנים. בשנות ה־90, אחרי עליית ש"ס ואחרי חקיקה דתית רחבה בכנסת, ודאי היה שצריך לשרטט את הדתיים בתור סכנה איומה ונוראה, כי הם באים לקבוע לנו, החילונים, מה לעשות עם החיים שלנו, איפה להתחתן וכדומה.
"אפשר לומר שהקולנוע הישראלי הגיע לשתי עמדות מרכזיות כלפי העולם הדתי. הראשונה, דתי זה דבר מגוחך. השנייה, דתי זה דבר מאיים. והפועל היוצא הוא שלאורך כל הדרך, דתיים קיבלו ייצוג שלילי. ממש לא נעים לראות את הדמויות האלה בסרטים הישראליים, כגון 'סאלח שבתי' ו'פישקה במילואים'. זה מביך, זה נלעג".
וכמובן גם קוני למל, או בישראלית – קונילמל.
"בהחלט. עד כדי כך שהוא הפך למטבע לשון. 'קונילמלים' היא מילה שמשמעותה ליצנים, שלומפרים, הזויים, לא רלוונטיים. כשאומרים 'אל תהיה קונילמל' מתכוונים – קח את עצמך בידיים, אל תהיה אידיוט. עכשיו, מי זה קונילמל? זה חרדי. והחרדי שעל המסך הוא לא דמות שיש לה היסטוריה מפוארת, לא אדם אינטלקטואלי שיודע מה הוא רוצה מעצמו. זו דמות של ילד עם לקות שכלית קשה, הוא מהקצה של השוליים, אולי הוא אף לא ראוי לבוא בקהל. וכל הדבר הזה יצר תודעה עצמית נחותה בקרב דתיים".
"עזוב את זה שהסרט 'ההסדר' מתעב את העולם הדתי־לאומי, ואומר שהחיבור בין דת למדינה יביא לקטסטרופה. אנחנו ראינו את עצמנו על המסך, והרגשנו גאווה. כי הקולנוע לא רק משקף מציאות, הוא במידה רבה מייצר מציאות"|
ודווקא החרדים, שאותם קונילמל אמור לייצג, לא רואים את הסרטים שצוחקים עליהם. במגזר הדתי־לאומי כן רואים, ונפגעים יותר.
"באמת המגזר הזה ראה את עצמו כקונילמל, כבזוי. אני רוצה לתת לאנשים מהמגזר נקודת פתיחה להבין איך מסתכלים עליהם מבחוץ ולמה. זו נקודת פתיחה כואבת ממש, כי מסתכלים עליהם בצורה רעה מאוד. אבל צריך לדעת את זה כדי להתחיל לתקן".
אפשר לתקן?
"הבסיס לכל תיקון בעולם הוא אור השמש. קודם כול לחשוף דברים, אחר כך כל אחד ינסה לתקן בהתאם לאופיו וליכולותיו. המטרה שלנו היא שתהיה כאן חברה טובה יותר. אני מאמין שיהיו כאלה שיגידו 'אוקיי, צריך לתקוף', ויהיו שיגידו 'אוקיי, אז צריך לעבוד ולשנות מבפנים'. קרן גשר וקרן אבי חי, לדוגמה, קמו מתוך הבנה שייצוג שלילי יוצר תודעה קולקטיבית בעייתית. התפיסה של החברה לגבי המציאות ולגבי האחר מבוססת הרי על סרטים, על שירים ועל ספרים.
"אודי ליאון, אחד האנשים שיצרו את השינוי בסוף שנות ה־90, קיבל תקציב ושילם כסף להפקות כדי שייתנו לו להכניס דמויות דתיות. הוא ישב עם התסריטאים על הנושא הזה כדי שהקהל ייחשף לייצוגים חיוביים של דתיים בקולנוע. אני חושב שאם שר התרבות יקרא את הספר שלי או אם מועצת הקולנוע תואיל לקרוא אותו ולהבין איך נראה ייצוג הדתיים מראשית הציונות ועד ימינו, הם יוכלו להסיק מה חשוב לעשות עכשיו בנושא הזה. גם יוצרים דתיים צריכים להבין משהו לגבי התפקיד שלהם. כי קולנוע וטלוויזיה הם לא רק כלי ביטוי של 'מה אני מרגיש'; יש להם אחריות עצומה על החברה הישראלית. אנחנו צריכים שמטבע הלשון 'קונילמל' יצא משימוש. אצלנו זה כבר נמצא בתוך הראש, אבל אולי בדור הבא זה לא יהיה הייצוג של האדם הדתי".
///
בחזרה אל שנות האלפיים. בזמן שצחי ואני חיפשנו את עצמנו בקרוונים של הישיבה בתקוע, הקולנוע הישראלי עבר מהפכה. שש שנים לאחר הגיבור הדתי־לאומי הראשון – שלמה מ"האח של דריקס" (1994), מש"ק דת ממושקף ונוירוטי, מודל משופר במקצת לקונילימל החרדי – מגיע סרטו של יוסף סידר "ההסדר". לראשונה בתולדותיו, הציבור הדתי־לאומי מקבל ייצוג קולנועי בדמות לוחם אמיץ וחסון. "פתאום ראינו את אקי אבני עם כיפה סרוגה על הראש", משחזר צחי בהתלהבות. "עזוב את זה ש'ההסדר' מתעב את העולם הדתי־לאומי, ולמעשה אומר שהחיבור בין דת למדינה יביא לקטסטרופה, לפיצוץ. אנחנו ראינו את עצמנו על המסך, והרגשנו גאווה. כי הקולנוע לא רק משקף מציאות, הוא במידה רבה מייצר מציאות".
ועדיין, כפי שאתה אומר, המבט של הסרט הזה על הדתיים הוא ביקורתי.
"כל הסרטים שנעשו על דתיים־לאומיים מגיעים מעמדת ביקורת קשה ותיעוב. דווקא לגבי חרדים המצב נעשה טוב יותר. הפעם הראשונה שלי כדתי היה נעים לראות דתיים על המסך, הייתה בסרט 'האושפיזין', שגיבוריו הם חרדים. חשוב להגיד שמי שפרצו את הסכר הזה בעולם הקולנוע הם חוזרים בתשובה. שולי רנד ב'האושפיזין' והבמאית רמה בורשטין ('למלא את החלל') הם אלה שעשו את השינוי המשמעותי, ואחר כך גם מני יעיש, בועז יהונתן יעקב ויוסי מדמוני, שהוא יותר מסורתי".
מה גרם לשינוי הגדול בייצוג החרדים בקולנוע?
"הציבור שלנו רואה בדרך כלל את הפוסט־ציונות כשורש כל רע, אבל היא בעצם זו שנתנה ביטוי לעולם הדתי והכניסה אותו פנימה. בשנות ה־80-70 האליטה האינטלקטואלית בישראל התחילה לפנות נגד הציונות – אותה ציונות שאמרה שאם יש לך חליפה ושטריימל מגוחך כזה על הראש, אתה לא חלק מהסיפור והיא לא תצלם אותך לסרטים שלה. המפנה הפוסט־ציוני אמר שהציוני הקלאסי, היהודי החדש, הוא הלא־לגיטימי. למה? כי הוא עושה עוולות, פוגע במיעוטים, במזרחים, בלהט"בים, בנשים. לכן צריך להעיף את החייל יפה הבלורית והתואר מהבמה, ולפתוח את הדלת לכולם. וב'כולם' הזה היה גם החרדי".
והדתי־לאומי?
"לא, הדתי־לאומי שייך לציונים. הוא ניאו־ציוני. האנטי־דתיות הישנה סלדה מהפסיביות של החרדי הגלותי, ואילו האנטי־דתיות החדשה הופנתה נגד הדתיים המתנחלים, שהיו יותר מדי אקטיביים לטעמה. כשאתה נותן ייצוג לדתי־לאומי, אתה נותן ייצוג למה שנתפס היום במגזר הליברלי כלאומנות, משיחיות ופנאטיות".
אני תוהה אם במבט הביקורתי הזה יש גם אמת שכדאי להקשיב לה. "בוודאי שיש בזה גם אמת", מסכים צחי. "בוא ניקח כמה סרטים ש'נכנסו' במגזר, כמו 'שושלת שוורץ', 'פרה אדומה', 'ימים נוראים' או 'מדורת השבט'. את הביקורת שהם מותחים אפשר לסכם בשתי נקודות מרכזיות: ראשית, הם אומרים שהמגזר הזה קולקטיבי מאוד ומגויס, ובכך הוא פוגע באינדיווידואלים השונים בתוכו, שנאלצים לשלם מחיר גבוה על הבחירות שלהם; ושנית, שהשילוב האידיאולוגי והפוליטי בין דת ללאום פוגע במערכת הדמוקרטית־ליברלית. האם אין שום דבר בביקורת הזאת? בהחלט יש. אבל האם זה הדבר היחיד שיש לך להגיד על הציבור הדתי־לאומי? על הצדדים היפים שלו, על המחויבות הערכית הטוטאלית, על הממלכתיות, על מסירות הנפש – אתה לא יכול לומר כלום? ראוי למתוח ביקורת, ראוי לעסוק בעוולות, אבל אם אתה מתאר דמות, היא צריכה להיות מורכבת. זה כמו מורה שיושבת עם הורים של תלמיד ומספרת רק על הצדדים השליליים שלו. נכון שהם קיימים. לכל אדם יש צדדים איומים ונוראים לצד הצדדים היפהפיים שלו. ככה אנחנו, מורכבים. אבל אם אתה מדבר רק על הצדדים השליליים, נוצרת דמות גרוטסקית ובעייתית".
"עם הגידול הדמוגרפי של הדתיים, הטלוויזיה נעשתה דתית יותר עם 'שטיסל', 'קוגל' וכמובן 'סרוגים'. אבל הקולנוע מבוסס קרנות, והקרנות הן אימפריאליסטיות. זה עולם של קשרים ושל השתייכות לקליקות הנכונות"
בספר שלך אתה עוסק רק בקולנוע. בטלוויזיה הייצוג של הדתי־לאומי כבר השתנה.
"נכון, כי הטלוויזיה מבוססת רייטינג, וכשאתה משדר משהו, אתה חייב שאנשים יצפו בזה. לכן עם הגידול הדמוגרפי של הדתיים, הטלוויזיה נעשתה דתית יותר. כך אתה רואה בשנים האחרונות תופעות כמו 'שטיסל' ו'קוגל', ואנחנו כמובן גדלנו על 'סרוגים'. אבל הקולנוע מבוסס קרנות, והקרנות הן אימפריאליסטיות. קולנוע הוא גם יותר עולם של קשרים ושל השתייכות לקליקות הנכונות".
אנו מפליגים בשיחה אל התרחבות המגמה החיובית, שעדיין לא הגיעה למיצוי, ואל הסרטים שהביאו לקהל הישראלי לא רק מבט סוציולוגי על חובשי כיפות, אלא עיבוד מרתק למיתוס היהודי. כך למשל "חופשת קיץ" בבימויו של דוד וולך או "אגדת חורבן" של גידי דר. בספר מציג צחי עבודת מחקר מקיפה מאוד, וסוקר יותר מ־120 סרטים ישראליים שיש בהם דמויות דתיות ומסורתיות. ניכר שהוא אוהב ומכיר היטב גם את הקולנוע הישראלי וגם את המגזר, ואף שהספר שלו כתוב בנימה עניינית מאוד, בשיחה איתו אפשר להתרשם עד כמה הוא כואב את הפער בין העולמות.
"לצערי, הגישה שנוכחת מאוד בעולם הדתי־לאומי לא רואה בקולנוע אמנות גבוהה", אומר צחי. "המגזר הזה עדיין חותר לערכים הטובים והישנים של פעם, שלפיהם מילים זה טוב, ותמונות פחות. אין תפיסה של הקולנוע כשפה אמנותית רצינית – וזה מצחיק, כי כולנו חיים בתוך השפה הקולנועית, כולנו צורכים אותה ומושפעים ממנה. כשאתה צופה בסרט ורואה איזושהי זווית צילום או קומפוזיציה, זה מדבר איתך גם אם אתה לא מבין את זה. אולי אתה חושב שזה סתם, אבל אתה טועה. זו צורת ביטוי אמנותית, יש שיגידו מהנשגבות ביותר, כי היא משלבת את התיאטרון ואת הציור ואת המוזיקה ואת הכתיבה. האמנות השביעית היא שילוב של כל האמנויות הקודמות. והדימויים הללו מפעילים אותנו, אבל אין לנו כלים ביקורתיים שיאפשרו להבין את השפה".
איך אפשר להשלים את הפער? ללמד קולנוע בתיכון?
"בעיניי, חד־משמעית. אין שאלה. צריכים ללמד את יסודות השפה הקולנועית. כי אנחנו במשבר, השפה הוויזואלית השתלטה על השפה המילולית, אנחנו כבר חיים בעולם שכולו דימויים, והמקום של העולם המילולי הולך וקטן. תסתכל על הדור הבא: כמה מתוכו מצליחים לקרוא ספרים, בין גלישה בטיקטוק ובין צפייה בסדרה שכל פרק שלה נמשך דקה וחצי? העוצמה של הקולנוע נובעת מכך שהוא לא אומר 'בוא נקרא על', אלא 'בוא תראה את'. בסרט אתה רואה את הדבר, וזה עובד חזק יותר על הרגש ועל הלב.
"עכשיו יש לך שתי אפשרויות. או להיות חרדי, להכריז מלחמה על העולם הזה ולהגיד 'לא יהיו מסכים בכלל!' או לפנות לגישה שהיא יותר ציונית־דתית במהות שלה: 'אני רוצה להבין איך הסרטים האלה עובדים, איך הם מדברים איתי בשפה עמוקה יותר ממה שנדמה לי'. הרי סרט מחזיק סט שלם של ערכים ומעביר לנו אותם, נרצה או לא נרצה. הצופה האקטיבי יודע לתפוס את המסרים האלה בזמן ולסנן אותם. לדעתי צריכים ללמד את זה כבר מגיל צעיר. להגיד לילדים: תחשבו בזמן שאתם צופים. תפסיקו לראות בסרט כלי בידורי בלבד שנועד להסיח את דעתכם ולרגש אתכם, ותתחילו להתייחס אליו ככלי שנושא בחובו משמעויות מרחיקות לכת. כרגע אתם מפספסים את כולן, כי אתם לא יודעים לראות את מה שמראים לכם".
///
אמו של אדם צחי, מרים ז"ל, עסקה גם היא באמנות ויזואלית. אחרי שהייתה עקרת בית שנים רבות, היא חזרה אל המצלמה והפכה לצלמת עיתונות מוערכת, שתמונותיה התפרסמו במקור ראשון, ynet ועוד. "אני זוכר שהיא הייתה מסבירה לי על הקומפוזיציה, מה קורה מבחינת התאורה", אומר צחי. "היא אהבה לנתח תמונות, גם של צלמים אחרים וגם שלה".
הוא עצמו לא הפך אומנם לצלם או במאי, אבל נשאר קרוב לתחום, בעיקר מהצד המחקרי. "קונילמלים" אינו ספרו הראשון על קולנוע; קדם לו "להביט במאכלת", שעסק בהלם קרב בקולנוע התיעודי הישראלי. "הספר ההוא יצא בספטמבר 2023", צחי נזכר בימים שנראים עכשיו רחוקים מאוד. "חגגנו כמה חברים פה בבית, עשינו קידוש קטן ושתינו 'לחיים'. מבחינתי זה היה ספר שמסכם את הטראומה הישראלית כמו שהיא מובאת בקולנוע. ואז, כעבור חודש, כל החברים שהיו פה נשלחו לעזה. זה היה פשוט נורא".
טראומה ישראלית חדשה ומועצמת.
"המלחמה הנוכחית היא מלחמה סופר־מצולמת, זוועות בזמן אמת. זה אחד ההיבטים הכי ייחודיים שלה, וגם חלק מהטראומה הנוראית שלה. אין לי ספק שהרבה אנשים יתמודדו עם תסמינים פוסט־טראומטיים כתוצאה מכך שהמלחמה הגיעה גם לסמארטפונים. וזה מה שחמאס רצה. הוא ידע שהוא משדר בזמן אמת לכל העולם את הזוועות הכי קשות שיכולות להיות, בלי סינון. הרבה אנשים פגעו בעצמם כשצפו בזה, והרבה ערוצי תקשורת נהגו בחוסר אחריות".
אתה לא צפית בסרטונים?
"לא, היה לי ברור שאסור לראות שום דבר בתקשורת בימים הראשונים. כלום. לא היה ספק שזה מצלק בצורה נוראית. הבנתי שאני צריך לדאוג שהילדים שלי לא יראו את המלחמה הזאת על המסך, אלא דרך תיווך שלי. זה לא כמו באסון התאומים – אז ראית מגדלים קורסים ותמונות שצולמו מרחוק של דמויות קטנות, אולי נקודות שחורות, שנופלות מגובה. פה הזוועות שודרו בצורה שלא מותאמת לתודעה האנושית. וברגע שאנחנו חווים משהו שלא מותאם ליכולת הספיגה של האדם, נוצרת הטראומה".
יש למדיום הוויזואלי גם תפקיד חיובי בזמן מלחמה או אחריה?
"יש לי הרצאה שלמה על כך שקולנוע יכול לעשות גם דברים טובים. ב־15 השנים האחרונות יצאו הרבה סרטים שכוללים גם את הממד של הריפוי. אנחנו רואים לא רק איך הגיבורים מדממים את נפשם, אלא גם איך הם מחלימים מטראומה. וזה יכול לסייע לנו מאוד בתקופה הקשה הזאת.
"האמת היא שממש לא רציתי שהספר החדש יצא בזמן המלחמה. את מי מעניין עכשיו לקרוא על דוסים בקולנוע?" צחי מחייך בתסכול. ואז הוא אומר את הדבר שבשבילו, כנראה, עשיתי את כל הדרך עד כאן. "אם אני רוצה לסנגר על פרסום הספר, אגיד שהמלחמה פרצה במידה רבה בעקבות הקרע האיום והנורא בחברה הישראלית. כשנתניהו עלה לשלטון ב־96', שמעון פרס אמר ש'היהודים ניצחו את הישראלים'. הספר הזה מדבר על היחסים בין יהודים לישראלים ועל ההשתקפות שלהם בקולנוע הישראלי. הקרע הזה הוא לא תוצאה של הרפורמה המשפטית, הוא היה כאן כל הזמן. הוא מהדהד את עליית הליכוד ואת מה שקרה לחברה הישראלית אחרי עליות המוניות, כשפתאום ההרכב הדמוגרפי שלה השתנה. ובבסיסו הוא מהדהד את הקרע בין תנועת ההשכלה לבין היהדות הישנה, האורתודוקסית, עוד במאה ה־18. בבסיס של החברה הישראלית, של עם ישראל, יש קרע בין היהודים שאוחזים במסורת ובין היהודים הליברלים שאוחזים בתרבות המערבית. אני חושב שהתפקיד של הציבור הדתי־לאומי בהקשר הזה הוא להראות שאפשר לאחוז בשתי מערכות הערכים הללו, לדבר את שתי השפות במקביל. אפשר להיות גם בעולם של המסורת והאורתודוקסיה, וגם בעולם של הערכים הליברליים והתרבות המערבית. זה מורכב ומאתגר, אבל בעיניי יש כאן תפקיד חשוב מאוד.
"אני חושב ש'קונילמלים' מדבר על פן מסוים של הקרע: יש כאן שני צדדים שלא רואים זה את זה. כל אחד מהם שקוע בתוך העולם שלו, ובטוח שמערכת הערכים שמחוץ לגבולותיו שגויה לחלוטין. מהבחינה הזאת, המצלמה היא גם דימוי לנקודת המבט שיש לאנשים. לכל אחד יש מצלמה, והמצלמה הזאת היא כלי נשק שבאמצעותו אתה יכול או להגן על האחר או לפגוע באחר. אני חושב שחלק מהתיקון שנדרש זה לראות את האחר מנקודת מבטו, ולא רק מנקודת מבטי".
