למוריס כהן, אחד השחקנים העמוסים במדינה, יש דדליין. בעוד פחות משנה ימלאו לו 50, הגיל שבו ירד מהבמה – כך הכריז קבל עם ועדה. "כן, אני כבר מתקדם לשם", הוא מצהיר בלי פחד, "אני לא אתנגד בחריפות לתפקידים מסוימים שיציעו לי, אבל להסתמך על משחק כמקור הפרנסה העיקרי שלי? לא יקרה יותר. אולי אני אתן לעצמי את החופש גם ליצור". כדי להנכיח את העובדה הלא פשוטה לעיכול, בשנים האחרונות הוא מפתח עוד תחומי עניין רבים. כמו למשל הסטודיו שלו לאמנות שנמצא לא רחוק מהיכן שאנחנו נפגשים, שבו הוא מפסל עם חומרי בטון וברזל או כניסתו המפתיעה לעולם היזמות.
"בחיים שלי לא חשבתי להיות יזם", הוא מודה, "התחלתי בכלל כפרזנטור של המיזם ומהר מאוד הפכתי להיות שותף. חבר בא אליי, שאל אותי 'תגיד לי, יצא לך שנתקעת בלי מים בווישרים?' אמרתי לו 'ברור!', אז הוא הציג לי רעיון למחזר את המים שיוצאים מהמזגן ישר למכל המים של הווישרים, כך שאנשים לא יצטרכו למלא אותו בכל פעם. המוצר יוצא עוד רגע למכירה, עם אתר אינטרנטי והכול. תמיד שאלו אותי איך עד עכשיו לא הייתי פרזנטור באף פרסומת, ואני מאמין שהקדוש ברוך הוא גרם לי לחכות שאהיה הפרזנטור של עצמי. למה להשתמש בכישרון שלי למישהו אחר?"
אז המשחק נדחק הצידה כבר מעכשיו?
"אני רגיל לעשות קצת מזה וקצת מזה. אף פעם לא הגבלתי את עצמי. כל החיים היו בי הרבה רצונות, וזה הזמן לממש אותם. אני אמן, שחקן, יזם, גם אבא, ולפעמים גם מוריס". אבל אין סיבה לדאגה. גם אם נותרה לו רק שנה אחת להמשיך לככב על כל במה אפשרית, לכהן, נשוי ואב לילדה בת 8 וילד בן 3, שגר בזכרון־יעקב, יש עוד שתי סדרות בקנה, ואחת מהן שיצאה בדיוק עכשיו: "תחריר" של yes. הסדרה, שיצרו שלמה משיח, אסתר נמדר־תמאם ואריאל בנבג'י, עוסקת במהומות שהתרחשו ליד השגרירות הישראלית בקהיר בשנת 2011.
כהן משחק את ראש השב"כ, שמתמודד עם הדילמה האם להתיר למאבטחי השגרירות ללכת או להשאיר אותם שם כשהם שומרים על נוכחות ישראלית בעיר האויב וחשופים לסכנת חיים. נראה שדמות איש הביטחון רודפת את כהן ברוב הסדרות שהוא משחק בהן, אבל אותו זה לא מטריד. מה גם שמדובר בעולם שלא זר עבורו כלל, ודווקא הוביל אותו לתחום המשחק.
"משחק בשבילי זו עבודה. אז קיבלת עוד פעם תפקיד של איש ביטחון, שוטר או ראש השב"כ. מה אכפת לי. אני לא מחפש לבנות קריירה איכותית שתקנה לי מעמד מפואר, ובסוף חיי יעשו לי אירוע הוקרה ויקרינו את כל פועלי. זה לא קיים במציאות שלי. אני עובד. אם מציעים לי תפקיד שאני יכול להתפרנס ממנו, ואני פנוי, אני אעשה אותו. האמת שלאחרונה מגיעים אליי פחות תפקידים כאלה. דברים משתנים, וזה בסדר. אבל כנראה אני צריך לעשות את התפקידים האלה, זו האחריות שלי לציבור".
נפגשת עם אנשי שב"כ כהכנה לסדרה?
"אני לא מהשחקנים שפוגשים את הדמויות שהם מגלמים לקראת התפקיד. גם בשיעורים שאני מעביר לתלמידים, אני אומר להם שאי אפשר לשחק מישהו שהוא לא אתה, גם אם הוא ראש השב"כ. אם נותנים לי לשחק תפקיד שמישהו כבר שיחק, בהצגה או בסרט, אני מעדיף לא לראות איך הוא עשה את התפקיד אלא להשתמש בחומר הגלם הראשוני שלי. משעמם לפעול מזיכרונות של מישהו אחר. אתה הופך לחקיין. אפילו אם אני מקבל תפקיד של רוצח, אני משתמש בזיכרונות שלי. נכון – הוא אכזרי, הוא רשע. אבל אם אני מוריס ואני רוצח, אני רוצה להבין – מה מניע אותי. מאיפה את יודעת שלפני שנפגשנו לא רצחתי מישהו? אז כשקיבלתי את התפקיד של ראש השב"כ הבנתי שאני סמכותי, שאני מתנהל מול ממשלת מצרים ושיש מעליי ראש ממשלה שלוחץ עליי. השתמשתי גם במוריס הצעיר, שהכיר את העולם הביטחוני מקרוב".
"אפילו אם אני מקבל תפקיד של רוצח, אני משתמש בזיכרונות שלי. נכון – הוא אכזרי, הוא רשע. אבל אם אני מוריס ואני רוצח, אני רוצה להבין מה מניע אותי"
כשהיה בן 14 הוא העביר את הקיץ במלון באילת עם צוות הבידור. "לא הייתי מבוגר שסיים צבא, הייתי ילד", הוא נזכר, "פשוט חיפשתי עבודה לסופי השבוע, לחגים ולקיץ. אז התחלתי לעבוד בבתי מלון והייתי עושה אגדודו לילדים בבריכה. זו הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי. תחשבי על ילד עם כל החבר'ה הגדולים. אבל אחרי שזה נגמר עזבתי את התחום לגמרי, לא חשבתי על זה בכלל. מה לי ולזה? לא האמנתי שמשחק זה בכלל מקצוע".
אחרי שירות צבאי כמאבטח מתקנים התגלגל כהן אל חברת רפאל, שם פגש את אשתו הראשונה, חיפאית ששירתה שם כחיילת. חברה שהייתה בסביבה שם שיתפה בנסיונותיה להתקבל לבית צבי, וזה העיר חלום רדום להיות שחקן. "התעניינתי במה שהיא אמרה, והיא סיפרה לי הכול על בית הספר, על המקצוע. פתאום כל הילדוּת שלי חזרה אליי. הייתי בן 25 והיה לי משעמם נורא בעבודה. אז הלכתי לאודישן והתקבלתי במקום".
אנשים מסביב הופתעו?
"אני מניח שכן. אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזו, כאילו מישהו שם עליה איזה ענן. משהו מוזר. אבל אמרתי לאשתי שאני הולך לנסות ללמוד משחק בתל־אביב. זו נהייתה פתאום מטרה מאוד ברורה שלי. עברתי לרמת־גן, שכרתי דירה והתחלתי ללמוד. הלימודים היו מאוד קשים, אי אפשר היה להחזיק בהם זוגיות, וזה הוביל לפירוק הנישואים. בדיעבד אני חושב על זה שהייתי כל כך אגואיסט, אבל מצד שני לא הרגשתי ככה. תקופה משונה".
בבית הספר למשחק היה כהן זר גמור. כמי שלא למד תיאטרון בעברו, לא שר וגם לא היה בקיא בשמות כמו שייקספיר או מולייר. "לא ידעתי מה רוצים ממני. אני לא זמר, לא מכיר מחזות זמר או מחזאים. יש אותי, מוריס, חומר גלם שהמורים הצליחו לזהות, וזהו. אבל בין שנה א' לשנה ב' נוצרה בעיה. לא רצו להעלות אותי. אמרו שחסר לי ידע, שאני לא מכיר את שייקספיר. כולם שם תל־אביבים חדורי מטרה, שמכירים את העבודה. זה היה הכיוון שלהם בחיים מראש, ואני לא חשבתי על זה בכלל. אבל ביקשתי מהם עוד צ'אנס והם נתנו".
כשהצליח להגשים את חלומו להגיע אל תיאטרון הקאמרי, כהן נשאב לסדרה בלתי פוסקת של תפקידים קטנים, עד שהבין שהוא עלול להישאר בצד הבמה עוד שנים ארוכות אם לא יעשה מעשה.
"שלחתי קורות חיים כמו כולם, לא הייתה לי אג'נדה. ואז קראו לי לפגישה עם שמואל הספרי שעשה הצגה בקאמרי. בדיעבד גיליתי שהתקבלתי בגלל שקראו לי מוריס כהן. זה היה תפקיד של אוהד כדורגל של קבוצת הפועל תל־אביב. זו הייתה הכניסה שלי לתיאטרון, שם קיבלתי כל מיני תפקידונים קטנים. אבל עוברות השנים ואתה מתחיל לשאול 'בשביל זה למדתי ועבדתי כל כך קשה?'. רותם (זיסמן־כהן, מי שלימים תהיה אשתו, ש"ד), שיחקה שם. היא צפתה בי פעם אחת בהצגה ומיד אמרה 'אתה לא עושה יותר תפקידים קטנים, נגמר'. היא האירה לי את המקום הלא נוח שרציתי להתעלם ממנו. אבל היא צדקה. לא סיימתי בית ספר למשחק כדי להיות עציץ".
אז מה עושים?
"כותבים מכתב למנהל האמנותי של הקאמרי דאז, עומרי ניצן ז"ל. כתבתי לו שהאגו שלי נעמד מולי כמו נחש, ושאני לא יכול לעשות יותר תפקידים קטנים. או שיש לי תפקיד גדול או שאני עוזב. הוא ענה 'תעזוב'".
עזבת?
"ברור. כל החברים שלי אמרו לי 'השתגעת?'. הייתה לי משכורת קבועה ותיאטרון בית. זה חלום של כל סטודנט למשחק. אבל אני לא יכולתי יותר. וגם מסביב שמעתי כל מיני סיסמאות, 'איך שאתה נכנס לתיאטרון, ככה תישאר'. זה הדהד לי במוח וגרם לי לעשות את הצעד הזה". בהחלטיות בלתי מתפשרת, שתלווה אותו בעוד צמתים בחייו, כהן עזב וניסה את מזלו בזמן שהחליף מגוון של מקצועות. עד שהגיע התפקיד פורץ הדרך ואיתו סגירת המעגל.
השנים הבאות היו שנות חיפוש עצמי ועבודות מזדמנות כדי לשרוד. "הייתי ברמן, דיג'יי, ניקיתי שטיחים, עשיתי שיפוצים", הוא נזכר. "העיקר לשרוד ביוקר המחיה של תל־אביב, ובינתיים המשכתי לנסות. עשיתי אודישן ל"מגדלים באוויר", סדרה של ניר ברגמן, והתקבלתי לתפקיד ניסן נהג המונית. תפקיד־משנה יפה ופורץ דלתות, ומשם קיבלתי גם תפקידים גדולים. וגם בתיאטרון, שזה הכי יפה. אני אפילו שר היום במחזמר 'פרח השכונות' בביטחון מלא, ולא אכפת לי מה יגידו".
איך הייתה החזרה לתיאטרון, אחרי שעזבת בטריקת דלת?
"הרבה שנים התמקדתי רק בקולנוע וטלוויזיה. ואז הגיעה הצעה מארי פולמן, שהחליט להעלות בקאמרי את המחזה של חנוך לוין שאף פעם לא עלה, 'מתאבל ללא קץ'. הוא רוצה אותי לתפקיד הראשי של המלך. זה היה אחרי שחזרתי בתשובה ואמרתי לו שאני לא עובד בשבת. הוא ענה לי 'שמעתי עליך, תבוא ונראה מה נעשה'. גם בקאמרי אמרו לו, 'מה לקחת מישהו שלא עובד בשבת?'. אני כבר ויתרתי על זה. הייתי בדיוק בצילומים של ג'ודה 2 בקייב, וקיבלתי ממנו טלפון, הוא אמר לי 'מוריס, אתה המלך'. סיפר לי שהוא נלחם בטירוף ובסוף הוסכם שההצגה לא תעלה בשבת. תביני, התיאטרון חי על שבת, הוא עושה המון כסף מהיום הזה.
"עמדתי לפני הכניסה לבמה עם 6 מטר גלימה, ואז ניגש אליי אחד שכשעזבתי אמר שאני משוגע ואמר לי 'מוריס, כל הכבוד'. הבנתי את הכוח של להיות נאמן לעצמך, ולא לוותר על מה שאתה מאמין. כשמשהו בתוכך אומר לך שזה קורה, אתה חייב להאמין בזה. כמו שלא הגיוני שעזבתי את רפאל ואת אשתי בשביל כלום. אבל אז אתה יודע שלא יכול להיות שזה סתם, הבנתי שזה מצפן פנימי שתמיד היה לי".
אותו מצפן פנימי גרם לכהן ואשתו להתחיל בתהליך של חזרה בתשובה. כצפוי מאנשים שחיים את עולם המשחק החילוני, החלטתם טלטלה את אנשי המקצוע שעבדו עם כהן. "כמו כל דבר שעשיתי בחיים, ידעתי שמה שאתה משדר מול כולם יקבע איך יתייחסו אליך. כשחזרתי בתשובה לא היה ברור לי איך אמשיך לעבוד בתיאטרון. ניסו לתת לי כל מיני פתחים. אמרו לי 'תבוא ברגל בשבת', אבל סירבתי. כשאתה ברור בדרך שלך, קשה יותר להזיז אותך".
אף פעם לא חזרנו בתשובה כתחפושת. זה היה תהליך שבו הבנו את הדברים יותר לעומק. להבין שהחברה והסביבה הם רק כלי עזר שנועדו לעזור לך למצוא את השלווה והשקט
ולא חשבת לוותר על עולם המשחק?
"מה פתאום. אף פעם. ידעתי שהמשחק יהיה במקביל לחזרה בתשובה. רותם פחות נכנסה לפרדס הזה. היא מעדיפה להיות שם עד הסוף. אני זוכר שבשיחה הראשונה שלנו היא סיפרה לי על מקום שבו היא לומדת על פנימיות התורה והיהדות. הצטרפתי אליה לשיעורי תורה. רותם חיפשה אז בית יהודי, להתחבר לשורשים. היא הרגישה את זה מבפנים. אני באתי מבית מסורתי, אז לא היה אכפת לי לוותר על תל־אביב ועל העולם שהייתי בו. אבל נשארתי בעבודה, פשוט התחלתי לסנן תפקידים".
נתקלת בהרמות גבה?
"לא חושב, כי אף פעם לא חזרנו בתשובה ברמה של תחפושת. זה היה תהליך שבו הבנו את הדברים יותר לעומק. אתה מתחיל להבין שהחברה שלך, הסביבה שלך, הם רק כלי עזר שנועדו לעזור לך למצוא את השלווה והשקט. זה מסע שאתה מתחיל לא ממקום של פחד, אלא יותר כדי להבין מה מהותנו ותפקידנו במציאות הזו. הדת נתנה לי מסגרת של גבולות".
אותה מסגרת גורמת לו לא פעם לעמוד על שלו ולהפנות את הגב גם לתפקידים מפתים במיוחד. בשנים האחרונות ויתר כהן על אודישן לתפקיד בסרט הוליוודי על ישו ומריה, וגם ליוצרים הישראלים הוא לא עושה הנחות.
"אם זו תהיה סדרה שבמהות שלה נוגדת את הערכים שלי, יכול להיות שאסרב. השתתפתי עכשיו בסדרה של YES, 'איננה'. אחד מהיוצרים גר בזכרון־ יעקב ונפגש איתי בסופר. הוא אמר לי 'יש לי תפקיד בשבילך בסדרה, אבל שמעתי שאתה דתי ויש סצנה של נשיקה'. שאלתי אם זו סצנה שממש חייבים להכניס, הוא ענה שכן. אמרתי לו שלא אוכל להשתתף בזה. עברו כמה חודשים, כנראה התסריטים השתנו וירדה הסצנה של הנשיקה. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה שזה באמת לא היה כזה חשוב".
סיפור דומה התרחש כשקיבל את התפקיד בסדרה שתעלה בקרוב בכאן 11, 'בהסתורה'. "הסוכנת סיפרה לי שהסדרה עוסקת באנשים מהקהילה החרדית שיוצאים בשאלה, ואמרתי שאני לא רוצה עוד סדרה שמבקרת את העולם הדתי, כי אני בעדו, ולא ניגשתי לאודישן. אחרי כמה חודשים יוסי היוצר ביקש לדבר איתי. חקרתי אותו. ניסיתי לברר מה הוא מנסה לעשות, מה עומד מאחורי הדבר. הוא אמר לי שזה קודם כול סיפור של אנשים שמתמודדים עם חוויה קיימת. הוא אמר לי 'אם אתה לא תשחק את זה, מישהו ישחק את זה, אבל דווקא אתה יכול להביא ערך מוסף'. אז הסכמתי שישלח לי את הפרק. קראתי, וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים שקראתי. הכול תפס אותי, בעיקר הנושא של לחיות חיים כפולים. התחברתי לזה מאוד. מי לא חי חיים כפולים?"
*
היכולת של כהן להיות נאמן לדרכו בלי להיכנע לתכתיבי החברה סייעה לו מאוד גם בתקופת הקורונה. בזמן הבהלה הציבורית, הוא ורותם החליטו לא להתחסן, דבר שהוביל לביקורת נוקבת גם מהאנשים הקרובים אליהם ביותר.
"זו הייתה בחירה מושכלת מתוך הבנה שהתקשורת משחקת תפקיד שמבהיל וסוחף אחריו את ההמון. "ההפחדה הזו היא משהו שאני מזהה גם היום. אתה יושב מול הטלוויזיה, ואתה מטושטש, יש אנשים ששולטים בך. איך לך בחירה חופשית. דווקא לנוכח כל הביקורת זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי חופש אמיתי. החלטתי לא להיכנע, וזה עלה לי בקריירה, הבנתי את ההפקות שלא לקחו אותי, אבל אני שלם עם זה ולא כועס על אף אחד. אני מודה לאלוקים שנתן לי את הכוחות לא לעשות את זה".
גם כשחתם על מכתב תמיכה בקרן קולנוע שומרון עמד כמעט לבד מול קבוצה גדולה של יוצרים שמחו נגד הקרן. "לא עניין אותי שיצאו עליי", הוא מושך בכתפיו, "אני עומד מאחורי זה. למה לא לעשות קולנוע טוב? קולנוע שהמדינה שלנו צריכה? למה אני צריך לתמוך בסרט תיעודי שמנסה לחבל ומועמד עכשיו לאוסקר? ("אין ארץ אחרת", ש"ד) ליד זכרון יש מקום שנקרא תל־מונד, גרים בו הרבה אמנים, חלקם עם דעות שמאלניות. הבתים שלהם יושבים על כפר שערבים נמלטו ממנו במלחמת העצמאות, 'מקום כבוש'. איך זה מסתדר עם האג'נדה? אני לא מבין. זה כמו להיות 'דתי לפי דעתי'. אני לא ראיתי הרבה עמים שיוצאים ככה נגד המדינה שלהם. זה נורא קשה לי, בגלל זה אני לא נכנס כמעט לתקשורת. אני בוחר לחיות את המציאות ממקום אחר".
הבחירה להשתיק את מהדורת החדשות לא מנעה מכהן ואשתו רותם ללכת אל הצד השני של המצלמה ולהיכנס לעומקו של אחד האזורים הכי נפיצים במדינת ישראל, העיר העתיקה, בסרטם הדוקומנטרי "בין החומות", שחושף את פעילותם ושגרתם של לוחמי מג"ב. "בעשרת ימי תשובה היינו בסיור מיוחד בעיר העתיקה", משתף כהן ברגע שניצת הרעיון לסרט. "פינקו אותנו, זה היה סיור VIP והעלו אותנו לחומות שעל הכותל. גיליתי עולם שלם מול הר הבית. אחד מלוחמי מג"ב שהיו שם ביקשו שנעשה עליהם סרט. דיברנו איתם קצת וגילינו שמאחורי הבלגן יש סיפורים, ויש אנשים.
"מוסלמים, צ'רקסים, נוצרים, ויהודים. כל סוגי האוכלוסייה משרתים בפלוגה אחת בעיר העתיקה. ביקשנו אישור והגענו לצלם לילה של פעילות, קיבלנו אישור מהצנזורה. מיד הבנו שיש לנו חומר לעבוד איתו, הוט 8 תמכו בנו ועשינו סרט, שבהמשך התקבל לשירות הסטרימינג של נטפליקס. זה היה פרויקט ארוך. חצי מהזמן הסתובבתי עם מצלמה קטנה, מנסה לתעד את מה שאפשר להרוויח. באו גם צלמים מקצועיים כולל רועי פרג' שהיה למעשה הצלם של הסרט ובהפקת אסף נאוי. היה לנו חשוב שהלוחמים יעברו איתנו מסע דרך כל האירועים המורכבים שקורים בעיר העתיקה. החגים שלנו, הרמדאן, חג האור של הנוצרים שבו המונים מגיעים מכל רחבי העולם. והלוחמים הם אלו ששומרים שהכול יהיה בסדר".
אתה חושב שהסרט יציג אור אחר על חיילי צה"ל, בימים שהם נתונים להתקפות חמורות יותר מתמיד?
"זה סרט שמאוד חושף את הצד האנושי, ואני מקווה שבעולם ילמדו ממנו. יש מונולוג של אחד החיילים שבו הוא אומר 'אני לא מבין את הקיצוניים האלו שבאים ליצור כאן אלימות. למה לא ללכת לפארקים או לרכוב על סוסים'. היה לנו חשוב להראות את המציאות, את האווירה, את המפגש. מעבר להתעסקות בגזענות ופוליטיקה. יש חג שלך, נכבד אותך, חג שלי, תכבד אותי. לא הוצאנו שום דבר החוצה, חוץ מכמה דברים של צנזורה. זה לא סרט תדמית על מג"ב. כל מה שהיה צריך להיכנס נכנס, גם סצנות קשוחות יותר. אני חושב שזה סרט שמעצים את הלוחמים שלנו ונותן להם כבוד. הם עובדים קשה, חשופים לפגיעה. הגיע הזמן לתת להם קול".
