כשהרב מדרכי ורדי הציע לבתו ליצור יחד איתו סרט על מיניות בחברה הדתית, והפעם לא רק לעמוד מאחורי המצלמה אלא להביא את עצמה ואת עצמם אל המסך, היא סירבה מיד. "אני עובדת עם אבא כבר שנים בתור צלמת או מפיקה", מספרת רעיה ורדי־טבול. "התחלנו את הסרט הזה, כמו כל סרט אחר שעשינו, בשלב של התבוננות מבחוץ, בחירת דמויות שיצאו למסע. ואז צץ הרעיון שגם אנחנו נהיה חלק מהדמויות. בהתחלה התגובה שלי הייתה 'לא, אני לא מצטלמת, מה פתאום'. אבל אז אמרנו – נעשה רק סצנה אחת, ונראה איך זה יוצא. "לקחנו את סרט הווידאו מהחתונה של אבא ואמא, הקרנו את זה על המסך בהשתק, פתחנו לנו מיקרופון והתחלנו לדבר על מה אנחנו רואים. אחרי שצילמנו את הסצנה הזאת, אמרתי: וואי, זה מעניין. בא לי להמשיך. ואז עשינו עוד סצנה, ועוד אחת. אני חושבת שהתהליכיות עזרה לי להיכנס לזה, שלא יהיה מביך כל כך".
"כשיצרתי את הסרט 'חתונה הפוכה' (2020), הבנתי שבנות נפגשות עם בחור, שומעות ממנו שהוא נמשך לגברים, ובכל זאת הן ממשיכות בעיניים פקוחות ונכנסות איתו לחתונה", מספר הרב ורדי. "כמו שאחת מהן אמרה לי – 'משיכה גופנית לא הייתה בצ'ק־ליסט שלי כשחיפשתי חתן'. אז אמרתי: רגע, מה קורה אצלנו? רציתי לבדוק מה באמת עולה ולא עולה בחינוך, בשיח של המיניות. וככה יצאתי לדרך. אבל היה ברור לי שאם אני עושה סרט על מיניות גם בעולם הגברים וגם בעולם הנשים, אני צריך פרטנרית. אישה".
את הרב ורדי אני מכיר אומנם עוד מימי לימודיי במעלה, כשהוא עמד בראש מגמת תסריטאות שם, אבל את משפחתו למדתי להכיר רק לאחרונה מהסרט התיעודי החדש "צנועים" (שודר בערוץ HOT8, וזמין בHOT VOD וב־NEXT TV). בסרט הזה יוצאים הרב ורדי (67) ובתו רעיה (34) למעין מסע תיעודי משותף אל תוך החברה הדתית ויחסה למיניות. הם מראיינים ושומעים קולות רבים ומגוונים, אבל גם משוחחים בינם לבין עצמם על פער הדורות ועל הפערים בין ההשקפות האישיות שלהם. עד כה עבדה רעיה עם אביה על סרטיו הקודמים כצלמת (חתונה הפוכה) וכמפיקה (כרוב). סרטיה הקצרים שביימה בבית ספר מעלה (בת שירות, תספה) עסקו יותר בשאלות של חינוך וגבולות, אך תמיד הציבו במרכז הסרט דמות אישה חזקה ודעתנית. בסרט הזה אנו מקבלים הצצה גם לבית משפחת ורדי פנימה, ולמערכת יחסים מיוחדת ולא מובנת מאליה של הורה וילדיו. זו אולי הסיבה לכך שכאשר אני נכנס לראשונה בחיי לקיבוץ ראש־צורים ולביתו של הרב ורדי, אני מרגיש שכבר הייתי פה פעם. שאני מכיר את הבית הזה ואת כל יושביו.
"צנועים", שהופק בתמיכת קרן "מקור", הוא למיטב ידיעתי הסרט הראשון בעולם שאב ובת ביימו במשותף. זו גם הנקודה שממנה אני פותח את שיחתנו, בעוד הם מגישים לי קפה ועוגיות ומתיישבים יחד על הספה מולי. "זה כיף גדול לעבוד עם אבא", אומרת ורדי־טבול. "נכון, הרבה פעמים שואלים אותי: 'מה? איך אתם מסתדרים?' אנחנו דווקא מסתדרים היטב. יש לנו תפיסה דומה במה שקשור לעבודה על סרטים. עוד כילדה הייתי נכנסת אליו לחדר, רואה איתו סרטים ישנים, והיינו מנתחים אותם יחד. אבא תמיד אמר לי 'יום אחד את תלמדי קולנוע במעלה', כל הזמן היו טפטופים כאלה. אני חיפשתי דברים אחרים, אבל לא הצלחתי למצוא משהו שימשוך אותי כמו הקולנוע, אז הלכתי על זה".
"יש לי שני ילדים בתחום הקולנוע, ואף לא אחד בתחום הרבנות. מה זה אומר עליי?" מחייך אביה.
היית רוצה שילכו בדרכך גם בתחום הזה?
"לא הייתה לי שום אינדוקטרינציה כלפי הילדים לגבי מה הם צריכים לעשות. תחום הרבנות הוא קשוח לא פחות מתחום הקולנוע, וכל אחד צריך ללכת לכיוון שמתאים לו".
הוא איש קולנוע ואיש הלכה. במאי בעל תואר שני מאוניברסיטת תל־אביב והרב של קיבוץ ראש־צורים. בצעירותו למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, היה שותף להקמת ישיבת עטרת כהנים, ולמד עוד תשע שנים בישיבת מרכז הרב. "הגעתי לבית הספר 'מעלה' בגיל 40 בערך. באתי מעולם של טקסטים, והמעבר לשפה של תמונות היה קשה לי מאוד. לקח לי הרבה זמן להבין איך זה עובד, זו הייתה ממש קריעה, החלפת דיסקט. כי בעולם של הטקסטים שחיתי – כבר הייתי ר"מ, נתתי שיעורים, ופתאום אני לא יכול לתמלל את כל מה שאני רוצה להגיד, אני צריך להראות ולא לדבר. עברו עשר שנים עד שעשיתי את הסרט הראשון".
סרטיו הקודמים מגלמים בתוכם ערבוב בין שני עולמותיו, היצירה וההלכה. כך למשל ב"לרדוף אחרי הצל", העוסק בדמותו של הרב שג"ר, וב"חתונה הפוכה", על להט"בים דתיים שהיו נשואים לבני המין השני. זה האחרון הוביל כאמור לסרטו החדש.
רעיה ורדי־טבול: "חסרה אצלנו היכולת של אבא ובת לדבר ולפתוח ככה. לא חייבים להסכים, כל אחד והדעות שלו, אבל בואו נאוורר אותן. ברשתות החברתיות זה נפתח קצת יותר, בפוסטים אנונימיים בדרך כלל, אבל לא במציאות"
הבחור ב"מרכז" שהיית, מה הוא היה אומר אילו פגש אותך היום?
"מה הוא היה אומר?" הרב ורדי מביט על בתו ושניהם צוחקים, "שאין מצב שזה אני. לא, זה היה מעבר לגבולות שלי כבחור ישיבה. בכניסה לתחום הקולנוע עברתי כביכול לעולם אחר. זה לא היה מתיישב לו, לא מתחבר.
"יש איזה ניגוד בין להיות רב ולהיות איש קולנוע. כי התפקיד של רב ומחנך הוא לסדר ולארגן את המציאות: לקהילה שלי אני צריך בסופו של דבר להביא איזו תמונת עולם מסודרת, שאפשר לחיות איתה חיים טובים. אבל תפקיד האמנות הוא דווקא לערבב את הסדר בעולם. לפרוץ, לפתוח, לשאול שאלות, לאתגר. כשאני יוצר סרטים, אני לא אומר מה צריך לחשוב, אלא פועל ב'שיטת הטלטולים'. אני מעורר את הצופים למחשבה, גורם להם לשאול שאלות על החיים שלהם. במידה מסוימת זה עוזר לי לאוורר את הצד הדידקטי, הסמכותי והמסדר שלי ונותן לי מקום להתפרע. אני נהנה, וזה חשוב לי".
///
הסצנה הראשונה שצולמה ל"צנועים" נבחרה גם לפתוח את הסרט בגרסתו הסופית. על המסך מופיעים צילומי חתונה תמימים, ערוכים באפקטים מיושנים, וברקע נשמע הרב ורדי משתף על חשיבות שמירת הנגיעה לפני הנישואים, כפי שהוא ורעייתו פזית הקפידו. מיד אחר כך מגיעים צילומי החתונה של רעיה וחננאל, עם השיתוף האישי שלה על בחירה שונה בנושא שמירת נגיעה. "תמיד היה לי ברור שאני לא אהיה מאלה שעוברות מאפס למאה", היא אומרת בשיחתנו. "שמעתי יותר מדי סיפורים מחרידים על לילות כלולות של בנות שאפילו לא החזיקו ידיים עם בן הזוג לפני כן, ואמרתי לעצמי שאני לא אהיה ככה. אם את לא מכירה את הגוף שלך עד החתונה, ואז צריכה בבת אחת להבין מה הגוף שלך רוצה, מה הגוף שלך צריך – זה מחיר כבד מדי. אז כשחננאל ואני ידענו שאנחנו רוצים להתחתן, הפסקנו לשמור נגיעה. יצאנו שנתיים וחצי, והמגע בינינו היה תהליכי ואיטי מאוד. ובאמת הרגשתי שהגעתי לחתונה מוכנה יותר, משהו היה הרבה יותר רגוע ושלם מבחינתי".
רמת הפתיחות של שניכם בסרט מפתיעה. היו התלבטויות וספקות מההיבט הזה?
הרב ורדי: "לא. זה חשוב לי גם כאמירה – בואו ניתן מרחב, נפתח שוליים רחבים לכביש, כך שלא כל מי שזז קצת משורת ההלכה נופל מיד לתעלה. צריך להיות ברור שכולנו בפנים, וכל אחד מוצא את המרחב שלו. התברר שדווקא הצד האישי שלנו שהבאנו אל המסך – היכולת כן להכיל, וכן לתת מקום – מדבר מאוד לאנשים. כשהתחלנו את הסרט לא חשבנו שהרכיב הזה יהיה מרכזי כל כך, פשוט ניהלנו את השיחות שלנו ואת הבירורים שלנו מול המצלמה.
"בכלל, בנושא של שיח המיניות, נשים הרבה יותר דומיננטיות ומוצאות את הדרך לדבר על זה. אצל גברים זה עדיין הרבה יותר חסום, אנחנו מפגרים אחרי הנשים מבחינת השיח. אז כן רציתי בסרט לשים את הדברים על השולחן. אני מבין את מה שרעיה אומרת, מבין את הפחד ממצב שבו בחורה מתחתנת ואין לה מושג אם היא נמשכת לבחור. אנחנו מעלים את השאלה הזאת בסרט: האם אפשר לשמור נגיעה ועדיין לדעת מראש אם יש משיכה או אין. לדעת אם לצד האינטימיות הנפשית, יש גם מגנט פיזי. הדעה שלי היא שאפשר לדעת את זה גם בלי לגעת".
"אני חושבת שהמסר המרכזי של הסרט הוא 'בואו נדבר'", אומרת ורדי־טבול. "זה משהו שחסר אצלנו – עצם השיח על הנושאים האלה, וגם היכולת של אבא ובת לדבר ולפתוח ככה. לא חייבים להסכים, כל אחד והדעות שלו כמובן, אבל בואו נאוורר אותן. ברשתות החברתיות זה נפתח קצת יותר, בפוסטים אנונימיים בדרך כלל, אבל אם אני רוצה לדבר על זה במציאות, לשוחח עם חברות, זה לא אפשרי כל כך. הן בדרך כלל ישנו נושא מהר.
"אחרי החתונה חשבתי שיהיה לי עם מי לדבר. אמרתי לעצמי – אוקיי, עד הנישואים לא מדברים ואין לך קשר לגוף שלך, אבל מאותו רגע את אמורה להיכנס לעולם חדש. נכנסתי, ולצערי הייתה שממה, חוויתי מפח נפש רציני. אני זוכרת שחיפשתי מקום שבו אפשר לשמוע ולדבר בצורה מכובדת שתיתן מענה לצרכים שקיימים, ולא ממש מצאתי. אני מרגישה שלא באמת נוח לדבר על העניינים האלה, וכדאי שזה ישתנה. כמו שחברות מעבירות ביניהן מתכונים וכמו שאמהות מדברות בגינה על חינוך ילדים, גם זה נושא שצריך לדבר עליו. לא בצורה שמוזילה כמובן, אלא מתוך מציאת מקום בריא שמרגישים בו בנוח. כי אפשר לדבר על הנושאים האלה בצורה פתוחה ונקייה".
///
השיח הפתוח והמפתיע הוא חלק מסוד הקסם של "צנועים", אבל בהתאם לשמו, הסרט מקפיד לעסוק בנושאים הטעונים בצורה צנועה והלכתית. בנוסף לשיח האישי של האב והבת, מתייצבים מול המצלמה גם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, הרב בני פרל, הרבנית אוריה מבורך ועוד אנשי חינוך ותלמידות, ומספרים על הפער שנוצר בין ההלכה לבין המציאות בשטח ועל הכאב שנגרר מכך.
"אני מאמין שההלכה היא לא רק צייתנות לאיזו מערכת כללים", אומר הרב ורדי. "ההלכה היא באמת מתכון לחיים טובים, ועל זה אני לא מוכן לוותר. לכן כל הסרט נמצא בתוך מסגרת האורתודוקסיה ובתוך ההלכה. אבל כדי להגן על ההלכה, צריך גם לשים לב לשינויים שקורים סביבנו, ואז לראות את מידת ההתאמה בין ההלכה לבין המציאות. לדוגמה, אם אישה מורידה כיסוי ראש, לפי ההלכה זו עילה לגירושים. בא הרב משה פיינשטיין ואומר: היום זו לא עילה לגירושים. למה? כי היום זה אחרת, הרבה נשים הולכות בלי כיסוי ראש. אז מה נאמר, שהרב פיינשטיין משנה את ההלכה? הוא לא, הוא מסתכל על המציאות ובודק את ההלכה שנאמרה במציאות מסוימת. גם בנושאים שאנחנו מדברים עליהם יש מתח. יש סטנדרטים ישנים של לבוש לנשים, יש אופנה ויש דרך של צניעות, והאישה הדתית־לאומית נעה בין הדברים האלה. היא מכירה את שורת ההלכה ואת הלבוש של נשים היום, והיא לא רוצה להיות מנותקת.
הרב מרדכי ורדי: "רעיה מדברת על פחד ממצב שבו בחורה מתחתנת ואין לה מושג אם היא נמשכת לבחור או לא, ואני מבין את זה. אנחנו מעלים בסרט את השאלה אם אפשר לשמור נגיעה, ועדיין לדעת מראש אם יש משיכה או אין. הדעה שלי היא שאפשר לדעת את זה גם בלי לגעת"
הרב מרדכי ורדי: "רעיה מדברת על פחד ממצב שבו בחורה מתחתנת ואין לה מושג אם היא נמשכת לבחור או לא, ואני מבין את זה. אנחנו מעלים בסרט את השאלה אם אפשר לשמור נגיעה, ועדיין לדעת מראש אם יש משיכה או אין. הדעה שלי היא שאפשר לדעת את זה גם בלי לגעת"
"ישנה גם השאלה האם בחורה רוצה שיראו מקילומטר שהיא דתייה, או שהיא לא רוצה שהלבוש החיצוני יסגיר את הדתיות שלה, כי בעיניה זה משהו פנימי שלה, משהו אישי. בסרט שני הקולות עולים. הבת של ד"ר מיכל פרינס אומרת: זה לא כיף שמיד רואים שאני דתייה. והרבנית שירה מירוויס אומרת: כשאני הולכת ברחוב, חשוב לי שיראו שאני אישה דתייה. כל הדברים האלה הם בתוך השיח, הם בתוך הדיאלוג. אני רוצה לשים אותם על השולחן, ואז מבחינה ערכית בואו נעשה על זה בית מדרש. זה לא אומר לפרק את כל הסיפור, אלא: בואו נשאל שאלה, בואו נבחן את הדברים. לכן אני מביא בסרט מגוון דעות בשאלה מהי צניעות".
צניעות לא באה לידי ביטוי רק בבגדים.
"נכון. המושג הזה משפיע למשל על מקומה של האישה בעולם התורה, וגם לכך אנחנו מתייחסים בסרט. אם אתה מגדיר שאישה שנותנת שיעור לגברים זה 'לא צנוע', אתה למעשה חוסם את הנשים מלהגיע למקומות כאלה ואחרים, המדרון החלקלק שאתה פוחד ממנו מתחיל לנטות לצד השני. כי נערה גדלה ואומרת: רגע, אם ביהדות אני לא יכולה לעשות את זה ואת זה, אני רוצה למצוא את עצמי במקום אחר. כל הדברים האלה עוברים שינויים, ולכן צריך לבדוק את ההתאמות של ההלכה למציאות. מבחינתי זה צעד שנשאר בגבולות ההלכה, ואף מחויב על פי ההלכה. אם רוצים להציל את היהדות, צריך לקדם את הנשים לעמדות שמאפשרות להן ללמד תורה. בעיניי זה לא פוגע בצניעות".
למרות הביקורת הקשה שעולה מהסרט יש בו גם עדינות רבה. אולי זו בבואה לאישיות של היוצרים; אולי זה מתוך הבחירה לא לראיין דמויות שיציגו סיפורים קורעי לב על דורסנותו של הממסד הדתי, אלא דווקא דמויות "נורמטיביות" שמדברות בהיגיון על הפערים והאתגרים שרבים חווים בחיים הדתיים. לא מעט שאלות עולות בסרט, אך תשובות מוחלטות אין. נראה שהמטרה של היוצרים היא אכן לעורר שיח, בראש ובראשונה בתוך מוסדות החינוך של המגזר.
"אני בתור אבא ציפיתי שידברו על הנושאים האלה בישיבות", משתף הרב ורדי בכאב. "חשבתי שירגיעו את הבנים מהחרדות והפחדים בכל מה שקשור לקרי לילה ולאוננות. ההחלטה של ישיבות תיכוניות לא לדבר על זה ולא לעסוק בזה, היא טעות. כאילו אומרים לבחור: אתה יודע מה התורה רוצה ממך, תתעסק עם הבוץ הזה בינך לבין עצמך, אנחנו לא רוצים ללכלך את כולם. לכן היה לי חשוב לצלם בתיכון הרטמן, שם כן יש שיעור שמתייחס לפורנוגרפיה, והנערים משתפים ומדברים. זה חידוש חשוב. אז יגידו: 'רגע, אם בישיבה ידברו על פורנו, בטח יהיו תלמידים שישאלו מה זה וילכו לבדוק'. אבל הסטטיסטיקה מראה שצעירים דתיים צופים בפורנו לא פחות מחילונים, הדבר הזה כבר נוכח מאוד. אז אני שם את זה בתוך הסרט, ואומר: תמצאו דרך לדבר על זה".
ואולי עיקר השיח צריך להתקיים בבית?
"בתקופתי לא היה אוצר מילים לדבר על הנושאים האלה באופן שהוא לא מביך, שהוא לא גס, שהוא לא חוסם. זה דבר שצריך לפתח, וההורים לא תמיד יודעים לעשות זאת. הילדים קולטים דברים בבית בצורה לא מילולית, אבל ממש לדון ולתת אפשרות לדיבור פתוח ולבירור – אני חושב שנכון לעשות את זה במערכת החינוך, דרך אנשים מיומנים שיכולים לדבר עם הנוער בשפה שלו".
"הזמנים השתנו", מסכימה בתו. "כשאני הייתי ילדה, ייתכן שזה לא היה אפשרי, כי לא היו כלים מתאימים להורים. אז זה לא שיש לי טענות כלפי ההורים שלי, אבל אני שמחה שבזכות הסרט ניתנה לנו הזדמנות לפתוח את הנושאים האלה. הנה, התחולל שינוי, ובעיניי זה מבורך".
המשפחתיות של "צנועים" לא מסתכמת בזהותם של שני הבמאים: מי שעיצב את הפסקול וכתב לסרט מוזיקה מקורית הוא אליצור ורדי, אחיה של רעיה. גם אמם פזית מופיעה לרגע מול המצלמה ושואלת במפתיע את בעלה אם היה יוצא היום עם מישהי שלובשת מכנסיים (כדי לשמוע את תשובתו, תצטרכו לצפות בסרט). אפילו הנכדה החדשה שנולדה בתקופת הצילומים מופיעה על המסך.
"כילדים קיבלנו 'זמן אבא' מצומצם, אבל משמעותי", מוסיפה רעיה להכניס אותנו להווי המשפחתי. "הוא היה עסוק מאוד לאורך כל היום בעבודה שלו כרב, אבל בלילה הוא היה זה שמרדים אותנו עם סיפור. כל ערב היינו הולכים לישון עם סיפור אחר. הייתה מפלצת בעלת מיליון ומשהו עיניים, והייתה חתולה ג'ינג'ית, והייתה תקופה של סיפורים על פרשת השבוע. בכל הסיפורים שלו היו עומק ומשמעות, שהלכו איתנו אחר כך. עד היום, כשאני מספרת לילדים שלי סיפורים, אני מנסה לשחזר את זה".
וכיוצרת קולנוע, אם היית הייתה עושה את הסרט לבדך, במה הוא היה נראה אחרת?
"הסרט עוסק בנושאים שהדור שלנו כבר נמצא במקום אחר ביחס אליהם, אבל הוא עדיין רלוונטי כי הדברים אף פעם לא היו על השולחן. עם זאת, יש נושאים שלא נגענו בהם, הייתי רוצה לראיין את מיטליה ארוסי, שפתחה את קבוצת הפייסבוק 'לגעת לאהוב' שבה אפשר לכתוב על כל נושא שקשור למיניות אחרי החתונה, וחוללה שינוי מבחינת השיח. אחר כך נפתחה גם קבוצה דומה שמיועדת לגברים. בקבוצות האלה עולים נושאים חשובים שלא נכנסו לסרט – כאבים בזמן יחסי מין, בגידות ועוד הרבה דברים שצריך לדבר עליהם".
"אני דווקא חשבתי שזה מספיק חריף בשביל פתיחה", אביה מגיב בחיוך. "ברור שיש עוד הרבה נושאים, אבל בתור התחלה, וואו, זה פותח מספיק את השיח".
