משפחה יורדת במעלית בבית החולים איכילוב: האב, שזה עתה קיבל את האבחנה שהוא לוקה בדמנציה, ושלושת ילדיו הבוגרים, בהם הקומיקסאית נעה כ״ץ. ״אחים שלי הלכו קדימה, ואבא ואני הלכנו אחריהם. ניסיתי לעודד אותו, זה התפקיד שלי במשפחה. אמרתי לו: ׳לפחות זה לא אלצהיימר, הא? אתה לא תשכח אותנו׳. אז עוד לא ידעתי כלום על המחלה, לא היה לי מושג על מה אני מדברת ואבא אמר לי ׳יום יבוא ואת תביני כמה זה חמור׳״. שש שנים אחר כך כ״ץ בהחלט הספיקה להבין כמה זה חמור, ואף בחרה בשלוש המילים האלה כשם לספרה החדש, רומן גרפי שמתעד את ההתמודדות המשפחתית עם המחלה, לצד הרבה הומור, עדינות ויופי.
״הרופאה אמרה שיש לאבא DFT, דנמציה פרונטל טמפורלית. מה היה אפשר להבין משלושת האותיות האלה? באמת שלא הבנתי כמה זה חמור, אבל אבא הבין. הדבר הראשון שהולך במחלה זה התקשורת, החולה מאבד את אוצר המילים בהדרגה. אבל את המשפט הזה הוא אמר מושלם״.
ובאמת, אחד הדברים שהובילו את כ״ץ במסע התיעוד החזותי־מילולי הזה היה המחשבה על אנשים נוספים שנמצאים בעמדה שהייתה בה לפני כשש שנים, אנשים שקיבלו את האבחון על אדם אהוב ולא יודעים מה מצפה להם. ״אולי הספר יעזור להם להבין לקראת מה הם הולכים״, אומרת כ״ץ, ״אני הייתי מאוד שמחה אם אז היה לי ספר כזה״.
כ״ץ (33) היא כאמור קומיקסאית ומאיירת, ו"כמה זה חמור" הוא ספרה השישי. היא מתגוררת בתל־אביב, ובחודש שעבר נישאה באריזונה לבת זוגה הילית. ״לא טסנו במיוחד בשביל זה. חודש לפני החופשה, הילית אמרה: אולי נתחתן אם אנחנו כבר שם, וגיליתי שזה לא כל כך קשה״, היא מחייכת.
״התחלתי לכתוב יומנים בגיל 12. לא קרה לי שום דבר מעניין אז, אבל העובדה שכתבתי הייתה מעניינת״, מספרת כ״ץ, ״הפכתי להיות אדם שמתעד את יומו, אדם כותב, שמספר סיפורים ומצייר. למרות שכתבתי בנפרד וציירתי בנפרד״.
רגע ההתכה בין שתי הסוגות התרחש שנים אחר כך, כשהייתה סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל, וקיבלה תרגיל לשלב איור וטקסט. היא בחרה ליצור קומיקס על הכלבה שבת זוגה דאז אספה אל ביתן בשלג הירושלמי. הכלבה שהתגלתה כהרה, מילאה את דירת הסטודנטיות הקטנטנה בשמונה גורים. ״כשהמילים פגשו את האיור, זה היה כמו אבולוציה. האמבה קיבלה רגליים, והייתי יכולה להעביר הרבה יותר דברים״. המפגש עם הקומיקס הפך מהר מאוד לסיפור אהבה. ״קומיקס זה הדבר הכי קרוב שיש ליצירת סרט לבד בבית. הבנתי שזה המדיום שלי, שאני מצליחה לשלוט בו ולגרום לו לעבוד לטובת הדברים שאני רוצה לספר. אני יכולה לכתוב דבר מסוים, ולהראות משהו אחר לגמרי, וזה יוצר חיבור מושלם״.
///
לפני כשש שנים החלה כ״ץ לפרסם בפייסבוק קטעי קומיקס קצרים שעוסקים בציפורים. על פני השטח, הקומיקסים היו בעיקר אינפורמטיביים, מכילים עובדות ויקיפדיות על היצורים המעופפים שמקיפים אותנו ולרוב אינם זוכים למבט שני. אבל בתוך הצבעוניות הקלילה התחבאו מחשבות מבריקות על עולם בעלי הכנף ותושביו, מבט מלא תובנה על אנשים והיחסים ביניהם, והומור יבשושי וכובש. לא בכדי הקומיקסים נעשו ויראליים, התפוצצו ברשתות, והפכו לבסוף לשני ספרים רבי מכר.
איפה התחיל הסיפור עם הציפורים?
״זה היה אחרי שסיימתי את העבודה על הספר השני שלי, ׳איה 50׳. עבדתי עליו שנתיים, ופתאום זה נגמר. את מקבלת קרטון עם ספרים, ואת לא יכולה להוסיף לזה יותר. כשאת לא עובדת על ספר אחרי שעבדת על ספר, יש תחושה של ריקנות. הייתי חייבת למצוא על מה לכתוב, ולא היה לי שום רעיון. הייתי ריקה לחלוטין. אמרתי: טוב, אני אסע לים. אומרים שיש שם השראה. גלים, שקיעה וזה. לקחתי את האופניים, נסעתי, ולא היה שום דבר בים. התעצבנתי מאוד. בדרך הביתה ראיתי בזווית העין ציפור שלא זיהיתי. מצאתי את עצמי עוצרת, מתיישבת על ספסל, ומתחילה לחקור בטלפון. היא נראתה מאוד כמו מיינה, אז התחלתי לקרוא על מיינות וברגע שהתחלתי לקרוא נשאבתי. היה כתוב שם שאצל מיינות הזכר והנקבה נראים אותו הדבר, וחשבתי איך זה היה נראה אם אצל בני האדם זה היה ככה. התחלתי לדמיין סיטואציות שכולנו" – כ״ץ מחווה על יושבי בית הקפה שסביבנו – "נראים אותו הדבר. נניח כמו צביקה פיק. ואז חשבתי על אירועים חברתיים, חתונות, איך הדבר הזה היה נראה, ממש דמיינתי את החתונה של צביקה פיק עם צביקה פיק, כשצביקה פיק מחתן אותם, וכל האנשים בקהל הם צביקה פיק. מגיע זמר, וגם הוא צביקה פיק, שר ׳מרי לו׳״.
"כשאת נמצאת כל כך הרבה זמן בתוך זיכרון, מתגלים בו עוד דברים. הדמנציה סיפקה לי חומר, סיפורים, הרבה נונסנס. כשאת בתוך זה, זה הדבר הכי נורא בעולם. כשאת מסתכלת מבחוץ, את מצליחה למצוא את ההומור"
עם הדימוי הזה בראש שלה, כ״ץ מיהרה לדווש הביתה ולצייר את קומיקס הציפורים הראשון, שעסק במיינות. היא העלתה אותו לפייסבוק והופתעה מכמות הבאזז שעורר. ״ממש לא ציפיתי, הייתי מופתעת מכמה שזה תפס. יום למחרת העליתי עוד אחד, ועוד פעם הייתה אותה התגובה. למחרת עוד אחד, ועוד אחד, כל יום העליתי, והחשיפה והתגובות הלכו וגדלו. החלטתי שאני עושה מאה כאלה, מעלה אחד ביום״.
יעד שאפתני.
״החלטתי שזה יהיה ספר, וכבר דמיינתי את העובי שלו, אז ידעתי שאני צריכה לפחות מאה. ביום השבעים מתוך המאה פתחתי מימון המונים, ותוך שלוש שעות הגעתי ליעד הגיוס שרציתי. בסוף גייסתי פי ארבעה יותר ממה שתכננתי, 125 אלף שקל״.
לא רע יחסית לציפורים.
״לא רע יחסית לכל דבר! אבל להתחייב למרתון היה קשה. גם אם יש ימים בלי השראה, צריך ממש בכוח. זה עלה לי בשעות שינה, בסטרס, אבל זה באמת השיג הרבה במעט זמן. עם הספר השני של הציפורים עשיתי מרתון דומה. הייתה אז קורונה, כולם היו כל הזמן בפייסבוק, וזה עבד לטובתי״. סביב הציפורים נוצרה קהילה של ממש, עם בדיחות פנימיות ומוצרים נלווים. ״עד היום, ארבע שנים אחרי הספר, אני מוכרת מרצ׳נדייז של ציפורים. הסיפור הזה הפך אותי מקומיקסאית אנונימית לקומיקסאית מוכרת״.
אבל מאחורי מסך הנוצות התרחשו דברים נוספים: באותה התקופה אובחן אביה של כ״ץ. ״תוך כדי המרתון של הציור והכתיבה הייתי לוקחת אותו לטיפולים. זו הייתה התעסקות כזאת ברקע שאני לא מספרת עליה לאף אחד. סוד שאף אחד לא יודע. גם לחברות לא סיפרתי. ניסיתי לעכל את הבשורה בעצמי קודם. הרגשתי גם בושה, לא רציתי שירחמו עליי, לא רציתי להיות במרכז תשומת הלב״. כך לצד הפריצה שלה כקומיקסאית, התמודדה כ״ץ עם נטל הבשורה והאחריות החדשה. ״אלה היו החיים שלי ברקע שאף אחד לא רואה. אנשים ראו רק את הציפורים, לא את האדם מאחורי המסך. הרגשתי כאילו אני שוב בארון. ארון הדמנציה. עוד פעם סוד בחיים שאני לא משתפת כי אין לי את היכולת הרגשית לזה. את הולכת איתו לטיפול, ואת הולכת ומעכלת כמה המצב קשה, ואז את חוזרת לחיים שלך, שהם צחוקים ובדיחות על לשלשת. אבל את חושבת על זה כל הזמן, מאחור. אולי זה סוג של הדחקה. בריחה מהמציאות אל עולם של תעופה, אל המרתון של הציור, כדי לא לחשוב על מה שאני עוברת״.
אף שכבר כתבה רומנים גרפיים אוטוביוגרפיים בעבר, המחשבה על עיבוד הסיפור של ההתמודדות עם המחלה לקומיקס הייתה רחוקה ממנה בשלב הזה. ״בהתחלה היה מאוד קשה. יום אחרי האבחון קבענו בירה בשרונה, אני והאחים שלי, לדבר על מה עושים. אח שלי עשה מחקר באינטרנט, והוא אמר לנו: תקשיבו, המצב הולך להיות גרוע מרגע לרגע. הוא אמר שקרא שתוחלת החיים היא ארבע עד שבע שנים. כששמעתי את גזר הדין הזה התחרפנתי. ברחתי לאחד הביתנים ולא הפסקתי לבכות״. באותה פגישה תכננו האחים תוכנית ביקורים קבועה, כדי שהאב לא יישאר לבד באף אחד מהימים בשבוע. ״ואז את פשוט חיה את חייך, שלוש פעמים בשבוע מבקרת את אבא, וכל הזמן רואה הידרדרות. היה בזה משהו מרתק, כמו להסתכל מהצד על תאונת דרכים: את רוצה להסיט את המבט, אבל את לא יכולה. ולאט־לאט חזון הזעם מתממש. הכול באמת קורה. הוא מאבד ומאבד ומאבד. ותוך כדי זה, אני מציירת ציפורים״.
גם כשסיימה את העבודה על שני ספרי הציפורים, כ״ץ עדיין לא פנתה אל כתיבת הספר על מצבו של אביה, אלא התמסרה לפרויקט אחר – ׳ספר הרבייה׳. גם הוא התחיל ברגע השראה פרוזאי וקטן בתוך היום־יום, ונגמר בקומיקס רחב־יריעה ומקיף שמכסה בצורה מעמיקה וקלילה את כל המידע בתחום. הספר נכתב בליווי ייעוץ מדעי ויצא בהוצאת ידיעות ספרים.
״עבדתי אז בחנות סקייבורדים ביד אליהו, היא נסגרה מאז אחרי שנשרפה פעמיים בגלל איזה סיפור עם משפחת פשע, אבל בין ההצתות עבדתי שם. היתרון היה שאף אחד לא נכנס לחנות הזו אף פעם, אז הייתי יכולה להביא את ציוד הציור שלי ולעבוד. ישבתי שם יום אחד, משמרת של תשע שעות, מעבירה את הזמן וחושבת על מה לעשות את הספר הבא. איכשהו הגעתי בוויקיפדיה לערך על וסת. ושוב, כמו עם המיינה, נשאבתי למידע. אפשר להגיד שכאשר משהו מעניין אותי, אני הופכת לקצת אובססיבית. קראתי ממש לעומק, לרמת האיזה הורמונים משתחררים באיזה שלב של החודש. הבנתי שני דברים: שזה מעניין אותי, ושלא ידעתי את זה. ניסיתי להיזכר האם מישהו טרח אי פעם ללמד אותי את הדברים האלה והתשובה הייתה לא. זכרתי במטושטש שיעור חינוך מיני בבית הספר, היו איזה ארבעים דקות עם המורה לספורט, היא ניסתה להסביר לנו ועשינו לה חיים קשים, ואני חושבת שיצאתי משם עם פחות מידע ממה שנכנסתי״. בנוסף על פרקי המידע ה״רגילים״, כ״ץ כללה בספר גם נושאים פחות שגרתיים, כמו הפריה חוץ־גופית, אנדומטריוזיס והתמודדות עם הפלות. ״בדיעבד, כשהתחלתי בכלל לא ידעתי כמה זה חשוב לדבר על דברים כאלה, ואחרי שפרסמתי קיבלתי הרבה תגובות. פנתה אלי מישהי שסיפרה שבזכות הקומיקס שפרסמתי בפייסבוק על אנדומטריוזיס היא אובחנה. היא קראה על התסמינים וזיהתה את עצמה״.
///
לאחר שסיימה את העבודה על ספר הרבייה, פנתה כ״ץ באומץ לעבודה על ׳כמה זה חמור׳. באחד הפריימים הראשונים בספר היא כותבת ׳מעולם לא הלכתי לפסיכולוגית, למרות שאני יודעת שכדאי. שעת עבודה שלי זולה יותר משעת עבודה של פסיכולוגית, אז אני כותבת קומיקס במקום. וזה עובד. אני מרגישה טוב יותר אחרי שזה יוצא ממני׳.
״טוב שחיכיתי, הייתי צריכה לכתוב על זה אחרי כמה שנים. עם יותר הבנה, עם פרספקטיבה קצת יותר מאוחרת״, אומרת כ״ץ, ״לא לכתוב על זה כמשהו שקורה ברגע זה. ארבע שנים לתוך המחלה, התחלתי לכתוב. כתבתי כרונולוגית, מההתחלה. נזכרתי וכתבתי, נזכרתי וכתבתי, וזה הצטבר. אחרי שנתיים, שש שנים אחרי האבחון, סיימתי את הספר״.
אבא שלך עדיין בחיים, עדיין חולה. את לא מרגישה שזה משהו שקורה ברגע זה?
״הוא לא ממש בחיים. הגוף שלו שם. כרגע הוא בשלב מאוד מתקדם של המחלה, הוא קצת ריק. העובד הזר מזיז אותו ממקום למקום, מאכיל אותו, גורם לו לחיות. אבל הוא כמו בובה שחיה, כבר אין שם אף אחד. אני כבר לא מנסה לתקשר איתו, אין קול ואין עונה. אבל אני ממשיכה לבוא לבקר. מאכילה את המצפון שלי. יש לי דאגה גדולה שאחרי שהוא ימות, אני אגיד לעצמי: למה לא עשית יותר״.
איך בחרת איפה לסיים את הספר? מתי הבנת שהוא נגמר?
״בהתחלה חשבתי שהוא צריך להיגמר כשאבא מת. בהרבה מובנים, המוות הוא סוף הסיפור. אבל אז הבנתי שאבא יכול לחיות המון שנים במצב שהוא נמצא בו. את כותבת על העבר, והעבר משיג אותך. ואז את מגיעה להווה. ובהווה לא קורה כלום. אני יושבת עם אבא, ואין התרחשות. זה השלב ה׳משעמם׳ של המחלה. הבנתי שאני צריכה לסיים. שאני יכולה כבר עכשיו לשחרר את זה. אני יודעת שיש חלק משמעותי שלא חוויתי עדיין במסע הזה, ואני אעבור אותו לבד. אני כל הזמן מדמיינת את השלב הזה. מנסה להכין את עצמי. אני חושבת על המוות הרבה. מה אקריא בהספד. אני מדמיינת את הלוויה, ואז חוזרת למציאות, ורואה אותו יושב לידי. נמצא ולא נמצא״.
כמו בקו שהתחילה בספריה הקודמים, גם כאן כ״ץ משתמשת בכתיבה שלה בשפה פשוטה, לא מתחכמת, נצמדת לעובדות ולתיאורים הבסיסיים. ובכל זאת, ואולי בגלל זה, עולה מבין השורות יופי פואטי רב. הוא נוצר בשילוב בין המילים לציורים, בבחירת הרגעים הקולעת, ובהומור העדין בתוך התמונות הקשות. גם מעשה הכתיבה עצמו מכיל מטען משמעותי: הדמנציה היא מחלה של שכחה, של התפוגגות אל האין, והרישום הוא מעשה של זיכרון, של הנצחה. את הדברים שאביה של כ״ץ שכח, יזכרו עכשיו אלפי קוראים.
"התחלתי לכתוב יומנים בגיל 12. לא קרה לי שום דבר מעניין אז, אבל העובדה שכתבתי הייתה מעניינת. הפכתי להיות אדם שמתעד את יומו, אדם כותב, שמספר סיפורים ומצייר. כשהמילים פגשו את האיור, זה היה כמו אבולוציה"
״בגלל מרווח הזמן בין ההתרחשות לכתיבה, אני לא יוצרת מתוך סערת רגשות כל הזמן. הדברים כבר מעובדים יחסית אצלי, ואני באה לעבוד. אבל הרבה פעמים אני מציירת ובוכה. כותבת ובוכה. אני באה לעבוד מבית קפה, ומנסה להחזיק את עצמי״.
כשאת ניגשת לצייר, את יודעת מראש מה בדיוק את מתכננת? או שאת מתחילה ורואה לאן זה מתפתח?
״אני עובדת בשיטה מאוד לא קונבנציונליות לעומת עמיתיי – אני מאוד זורמת. כמו שהרקליטוס אמר פעם: ׳הכול זורם׳. אני פשוט לוקחת כמו פרוז׳קטור תודעתי כזה, מקרינה את הזיכרון על הדף, מציירת את זה כמו שאת זוכרת את זה. זה תהליך יותר פשוט מבחינה טכנית, ויותר קשה מבחינה נפשית.
״תהליך הכתיבה נשפך ממני. הסיפורים כותבים את עצמם. אלה סיפורים שהם מתנה לכל סטורי־טלר, כי המחלה מביאה איתה סיטואציות כל כך הזויות. הדמנציה סיפקה לי חומר, סיפורים, הרבה נונסנס. כשאת בתוך זה, זה הדבר הכי נורא בעולם. כשאת מסתכלת מבחוץ, אחרי תקופת זמן מסויימת, את מצליחה למצוא את ההומור. להיות מסוגלת לדבר על זה״.
נצמדת לאמת, או שנטלת חירות אמנותית?
״גם וגם. הסיפורים הם יש מיש, אני לא ממציאה אותם. כן הייתי צריכה להמציא כשניסיתי לתאר איך אבא רואה את העולם, כי בעצם אי אפשר לדעת ממש. לדוגמא, כשהיו לו הזיות, יכולתי לקחת שם חירות ולדמיין איך הוא רואה את זה. אבל כל הסיפורים שסיפרתי באמת קרו״.
אומנם כל מה שבתוך הספר – קרה, אבל לא כל מה שקרה הגיע אל תוך הספר. כ״ץ מתארת את שלב בחירת הסיפורים ונקודות ההתייחסות שזכו ללבוש מילים וצבעים ולהופיע בתוצר הסופי. ״זה תהליך של אוצרוּת. היו הרבה דברים שרציתי להכניס והחלטתי שלא, כי חשבתי שזה לא מכבד את אבא שלי. זו מחלה מאוד משפילה, ויש דברים שהחלטתי לא להכניס כי פחדתי מהתדמית, להרוס את השם שלו״.
קשה לוותר ולא להכניס לספר משהו שכתבת.
״דווקא לא. אין לי סנטימנטים. כל הזמן היה לי הקול של אבא שלי בראש, חשבתי מה הוא היה מאשר ולא מאשר אם הוא היה בריא. הוא הופיע לפעמים, ואמר: ׳אני לא יודע אם נוח לי עם זה׳. אמרתי לו: ׳זה סיפור כל כך טוב! אבל אתה צודק׳, והוצאתי״.
כ״ץ מספרת שחיפשה על הספר לא רק את אישורו של אביה אלא גם את זה של שאר בני המשפחה, אלה שכן צלולים מספיק כדי להעניק אותו. ״את כל תהליך הכתיבה עשיתי לבד עם עצמי, אף אחד לא ראה. כשסיימתי לכתוב את הקומיקס, שלחתי אותו קודם כול לאחים שלי ולאמא שלי, כי ידעתי שאם אין לי ברכת הדרך מהם, אני לא מפרסמת את זה. הם התרגשו ואהבו. ברגע שהיה לי האישור מהם, הרגשתי שאני מוכנה לשחרר את הדבר הזה לעולם״.
מעסיק אותך שאין לך אפשרות לקבל פידבק ממשי מאבא שלך?
״אני מדמיינת מה הוא היה אומר אם הוא היה יכול. אני חושבת שהוא היה גאה בי, בסך הכול".
באחד הרגעים האהובים עליי בספר, כ״ץ מראה בקצרה ובחדות את תהליך ההיפוך הכואב שמתרחש כאשר ילדים צריכים להתחיל להיות הדמויות המטפלות של הוריהם. לאחר שבפרק על זיכרונות הילדות היא סיפרה על כורסת ה׳לייזי בוי׳ של אביה, כורסת טלוויזיה מתכווננת שהייתה המקום הקבוע שלו בבית, בפרק שבו היא ואחיה באים לספר לו שהם דואגים לו, הם עומדים ליד כורסת הכבוד שלו, והוא יושב שלא במקומו, על הספה. כך מומחש אובדן המקום שמגיע עם אובדן התודעה. האב משיב להם: ׳יש לכם על מה׳.
״ההתעסקות בציור מאוד עוזרת לעבד את מה שקרה. היצירה של כל עמוד קומיקס נמשכת המון זמן. כשאת כל כך הרבה זמן נמצאת בתוך זיכרון, מתגלים בו עוד דברים״.
מה גילית כשהסתכלת מחדש על הזיכרונות?
״יש רגע אחד שאני יכולה להצביע עליו כרגע של ׳א־הא!׳, של התגלות. הייתה תקופה ארוכה שחשבתי שהיה יותר טוב אם הוא היה שם קץ לחייו באיזשהו שלב. חוסך לעצמו את כל הסבל. דיברתי עם אחים שלי, והם גם חשבו על זה, שהיה קל יותר לכולנו אם היינו יכולים לקטוע את ההידרדרות האיטית. כשכתבתי בספר על המתות חסד, הבנתי באיזשהו שלב שאוי ואבוי אם הוא היה עושה את זה. אני לא הייתי מתגברת על הטראומה הזאת. וזה חלק מהתהליך. לא להגיד ׳חבל׳, להגיד ׳איזה מזל׳. זה מעלה הרבה מחשבות על גורל. ועל אמפתיה״.
"הייתה תקופה ארוכה שחשבתי שהיה יותר טוב אם הוא היה שם קץ לחייו באיזשהו שלב. חוסך לעצמו את כל הסבל. דיברתי עם אחים שלי, והם גם חשבו על זה. כשכתבתי בספר על המתות חסד, הבנתי באיזשהו שלב שאוי ואבוי אם הוא היה עושה את זה. אני לא הייתי מתגברת על הטראומה הזאת"
הספר השפיע על האופן שבו את מתמודדת עם המצב של אבא שלך?
״ניחם אותי קצת שאני יכולה לקחת את זה ולעשות מזה משהו טוב. שזה לא סתם קורה וזה גרוע. שאני יכולה לעבוד עם זה. ואת תמיד גם חושבת: האם זה נורא שאני ממסחרת את הטרגדיה המשפחתית? יש מחשבות קשות בתהליך. אני צריכה לסמוך על עצמי שאדע להסתדר איתן״.
כמו בספרים שקדמו לו, גיוס ההמונים שפתחה כ״ץ להוצאת הספר הגיע ליעדו בקלילות ועקף אותו בפער רב, כשיותר מ־500 קוראים הזמינו את הספר עוד לפני שיצא לאור. ״הקוראים סומכים עליי שאעשה משהו טוב. זה לא מובן מאליו, ואני מנסה לענות על הציפיות. אני מקווה להגיע גם לקהלים נוספים, לאנשים שחווים את המחלה מקרוב. אני מקווה שהצלחתי לנסח דברים בצורה שאחרים לא מצליחים, לתת את נקודת המבט שלי״.
כל הקומיקסים שלך תיעודיים: מדעיים או ביוגרפיים. למה?
״אני מאוד אוהבת את העולם האמיתי. יש כל כך הרבה סיפורים שקורים באמת, שאני חושבת: למה להמציא בכלל? הכול קיים, רק צריך לקחת. להעביר את זה באיזשהו צינור, לשים על זה זרקור. לקחת משהו שלא מסתכלים עליו, להגיד: הנה, תסתכלו. להפנות את הקשב״.
מה את מאחלת לספר? מה את רוצה שהוא יחולל בעולם?
״אני רוצה שהוא יסב לי נחת. אני רוצה שהוא יטייל, שיגיע לאנשים שצריכים אותו, שיפרנס אותי קצת, למה לא. ובעיקר, שייגע באנשים בשלב שהם זקוקים לו״.
