במהלך תחרות קפיצה לגובה מקומית באצטדיון הדר יוסף בתחילת החודש, שבר קופץ הגובה של מכבי תל־אביב יונתן קפיטולניק את שיאו האישי עם תוצאה נהדרת של 2.31 מטרים. זוהי התוצאה השנייה בטיבה אי פעם בישראל, ונכון לכתיבת שורות אלה גם תוצאת השנה בעולם. רק כדי לסבר את האוזן באיזו תוצאה איכותית מדובר, נזכיר שהזוכה במדליית הזהב בפריז ניתר לגובה של 2.36 מטרים. "המאמן שלי אנטולי שפרן ואני עשינו הכנה מאוד טובה לעונה הנוכחית. התחלנו להתאמן ולקפוץ מוקדם יותר, שיפרנו את החולשות שלי ומצאנו את הדרך לעבוד בצורה שתקדם אותי כמה שיותר. אני רחוק משלמות אבל מרגיש שאנחנו בדרך הנכונה ושיהיה בסדר", קובע קפיטולניק, "כבר במהלך ההכנות לפי כל הבדיקות שעשינו הרגשתי בכושר טוב, ואני מאמין שעדיין לא אמרתי את המילה האחרונה ושאצליח לקפוץ אפילו גבוה יותר במהלך העונה הנוכחית".
בתוך שלוש שנים מרגע שהחל קפיטולניק לעסוק בענף הוא הספיק להפוך לאלוף העולם ואלוף אירופה לנוער, העפיל לגמר אליפות העולם לבוגרים והציג תוצאות מבטיחות וסיכוי אמיתי להשתלב בצמרת העולמית הגבוהה. ובכל זאת, הוא לא היה חלק מהמשלחת האולימפית בקיץ החולף, זו שעשתה לנו הרבה כבוד בעולם והייתה סוג של נחמה בעת מלחמה וימים קשים. "התחלתי את עונת 2024 בצורה מוצלחת ובכושר טוב בתחרויות שהתקיימו בחורף, אבל מוקדם מאוד בעונת הקיץ נקעתי את הרגל רגע לפני תחרויות מכריעות שמעניקות ניקוד דירוג גבוהות מול יריבים איכותיים, מה שלפי התוכנית אמור היה להוביל אותי להשגת הקריטריון האולימפי. עד הרגע האחרון ולמרות הכאבים האמנתי שאצליח לעשות את זה, אבל במקביל התאמנתי פחות בגלל הקושי הגופני מה שהוציא אותי מהכושר הטוב שהייתי בו", הוא מסביר, "היה מאכזב מאוד לראות את הגמר האולימפי מהבית, במיוחד כשאני מחזיק בתוצאת השנה שלי, 2.24 מטרים, שהספיקה בשביל להעפיל לשם. בתחרות בפריז התחרו כמה אתלטים שאני מאמין שאני טוב מהם מקצועית ושאני יכול להגיע רחוק יותר מהם, אבל מהר מאוד הבנתי שכדאי להתייחס לדברים באופן חיובי כי שום גישה אחרת לא תעזור לי. אני עדיין צעיר, קופצים בענף הזה מגיעים לאולימפיאדה גם בגילים מאוחרים ויש לי מספיק שנים להגיע לשם ומספיק הזדמנויות להתמודד על מדליה אולימפית ולהוכיח לכולם שאני ראוי".
האכזבה הזו סיכמה עבור הקופץ הצעיר שנתיים לא פשוטות שבהן התמודד עם סדרת בעיות רפואיות, שהובילו אותו גם לוותר על עונת 2023 כולה. "הפציעה שלי החלה במהלך אליפות העולם לבוגרים 2022, שם אומנם העפלתי לגמר אבל כבר סבלתי מכאבים ובעיות בקרסול ובעקב, שנגרמו בגלל לחץ רב שהפעלתי על המקום, מה שהוביל בסופו של דבר לניתוח ולתקופת שיקום והתאוששות", הוא משתף, "בחרתי להקריב את העונה כדי לחזור בריא וחזק יותר. בתקופה הזו נמנעתי מקפיצות אבל לא ויתרתי לעצמי, המשכתי עם אימוני הכוח ועברתי שיקום של כמה חודשים במכון וינגייט. הפציעה הייתה ברגל הניתור שלי שבונה את הקפיצה כולה והיה חשוב קודם כול לחזור ללכת, ואז לחזק אותה כדי להחזיר אותה למצב מיטבי".
מה מצבך הבריאותי כרגע?
"נכון לעכשיו אני לא מרגיש כאב ואין משהו שמגביל אותי אבל אנחנו עדיין מאוד נזהרים. אני קופץ עם רגל חבושה, מנסה להעמיס כמה שפחות על המקום שהיה פגוע ומקווה שהדברים יישארו כמו שהם. עברתי את הניתוח בחוץ לארץ, המאמן שלי מתייעץ עם הרבה גורמים בעולם ואנחנו כל הזמן מחפשים דרכים לשפר את דרכי הפעולה שלנו, מפיקים לקחים, מיישמים ומתקדמים הלאה".
מה צריך לקרות כדי לשמור על יציבות של קפיצות באיכות שהצגת החודש?
"זה הרבה עניין של ניסיון כי יש דברים שאפשר לעשות רק בתחרויות עצמן בזכות הקהל והאדרנלין, ובגלל שהחמצתי עכשיו שנתיים הניסיון שלי לוקה בחסר במקומות האלה. מה שקורה בפועל זה או שאני לא קופץ טוב, כמו בתחרות הראשונה העונה, או שאני מפציץ כמו שקרה עם השיא החדש בתחרות השנייה. העבודה שלנו עכשיו היא לנתח את התחרות המוצלחת וההכנה אליה במטרה לשחזר את הדברים ולספק את הגבהים הכי טובים שלי באופן עקבי".
יונתן קפיטולניק, 22, נולד וחי בגני־תקווה. הוא נמשך לעיסוק בספורט מגיל צעיר, שיחק טניס, כדורסל וכדורגל אבל רק בגיל 15 באופן מפתיע למדי הגיע לעולם האתלטיקה והקפיצה לגובה. "סיימתי אז את חטיבת הביניים ונסעתי לחופשת קיץ עם המשפחה שלי באירופה, ובאחד הימים ההורים שלי קיבלו טלפון מהמורה שלי לספורט, עופר סולומון, שאמר להם שהוא זיהה אצלי פוטנציאל להצליח בענף הקפיצה לגובה וביקש לקשר ביני לבין אנטולי שפרן", הוא נזכר, "אמא שלי יצרה קשר עם שפרן והוא הזמין אותי למבחנים. הגעתי לשם מאוד לחוץ וחסר ביטחון, כי קיוויתי שהוא יאהב אותי ושאוכל להצטרף לקבוצה שלו. ברגע שנכנסנו לאצטדיון הוא זיהה אותי מיד למרות שלא נפגשנו עד אז. באימון עצמו הוא ביקש ממני לרוץ, בדק את הניתור שלי ובסיום הזמין אותי להתאמן אצלו. שנים מאוחר יותר הוא סיפר לי שכבר ברגע שראה אותי מתחיל לרוץ הוא הבין שיש כאן פוטנציאל ושלא מגיעים לענף הרבה צעירים בממדים שלי".
"היה מאוד מאכזב לראות את הגמר האולימפי מהבית, במיוחד כשאני מחזיק בתוצאת השנה שלי 2.24 מטרים, שהספיקה בשביל להעפיל לשם"
אנטולי שפרן, 71, עלה לארץ מברית המועצות ב־1990 והפך למאמן מוביל בענף הקפיצה לגובה בישראל. הוא גידל את ניקי פאלי, שקפץ בשיאו ל־2.30 מטרים, את דימה קרויטר שזכה בזהב אולימפי לנוער ואת דניאל פרנקל, שיאנית ישראל שסיימה בשיאה במקום הרביעי באליפות אירופה לבוגרות. בשל בעיות בריאות שלושתם לא הצליחו למצות בסופו של דבר את הפוטנציאל, ועכשיו בעבודה עם קפיטולניק הוא מנסה לשפר את נתוני ההצלחה. "שפרן הוא אדם מיוחד וגאון בתחומו עם הרבה מאוד ידע והרבה מאוד אכפתיות מהספורטאים שלו, בהקשרים המקצועיים וגם בחיים הפרטיים, הקשר בינינו מאוד מיוחד ואני מרגיש בר מזל שזכיתי לעבוד עם מאמן כזה", מחמיא קפיטולניק, "כמו בכל מערכת יחסים יש לפעמים דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם, אבל בשורה התחתונה אנחנו יודעים איך לעבוד יחד. הוא יודע איך להתאים לי בדיוק את מה שאני צריך, אני משתף במה שאני מרגיש, הוא מתאר את מה שהוא רואה מהצד ואנחנו יודעים איך להתמקד בדברים החשובים".
תחילת העבודה המשותפת בין השניים לא רמזה ולו במעט על מה שצפוי לקרות תוך זמן קצר יחסית. "התחלתי את העיסוק בענף באופן המינורי ביותר כחוג של פעמיים בשבוע, עם מחשבה שזה עשוי לעזור לי לקבל בצבא מעמד של ספורטאי פעיל או מצטיין. האמנתי אז שאתחזק ואשתפר קצת אבל לא האמנתי ולו לרגע שזה יגיע למקומות שבהם אנחנו נמצאים היום", מודה קפיטולניק, "כשהייתי בכיתה י"ב פרצה מגפת הקורונה, והמעבר ללימודים מהבית פינה לי יותר זמן לאימונים וגם הוביל להתקדמות מהירה יותר, כאשר שפרן מצליח להוציא ממני את המיטב. אחרי הגיוס לצבא במעמד של ספורטאי מצטיין, בבסיס שלישות שקרוב לאצטדיון, כבר התאמנתי חמש פעמים בשבוע, העמסנו יותר עבודה ובשנה השלישית התוצאות כבר הפכו למקצועניות יותר. במקביל יצאתי לתחרויות בינלאומיות ואחרי שזכיתי באליפות ישראל ב־2020, הבנתי שזה הכיוון שלי בחיים, שזה משהו שאני אוהב וטוב בו ושווה להמשיך להשקיע בו, ואני שמח מאוד על הבחירה הנכונה הזאת".
///
ב־17 ביולי 2021 הדהים קפיטולניק לאחר שזכה במדליית הזהב באליפות אירופה שהתקיימה בטאלין, אסטוניה עם תוצאה נאה שהייתה אז גם שיא חדש עבורו, 2.25 מטרים. חודש לאחר מכן המשיך להדהים כאשר זכה גם באליפות העולם לנוער, שהתקיימה בניירובי, קניה, עם שיא חדש של 2.26 מטרים. "זו הייתה תחושה טובה להיות אלוף עולם כי זה הגיע עם ההבנה שאני יכול לעשות דברים גדולים ולהגיע למקומות מיוחדים, בטח אחרי שהגעתי לשתי האליפויות עם תוצאות מובילות בעולם באותה שנה והצלחתי בשני המקרים להוציא מעצמי את המקסימום בתחרות ביום נתון", הוא מנתח, "מצד שני זה גם מיד הניח עליי סוג של משקולת כי פתאום היו ציפיות וכשדברים לא הלכו כמו שרציתי זה היה מתסכל. עם השנים למדתי לקחת את הדברים למקומות חיוביים ואם אני לא מצליח חלילה, אני מנתח את הסיטואציה ומנסה ללמוד ממנה".
כשהיה בן 19 הפך קפיטולניק לשיאן ישראל הראשון זה 25 שנה, מאז קונסטנטין מטוסביץ', שהעפיל לגמר אליפות העולם לבוגרים, שם סיים במקום ה־11 המכובד. "המעבר לתחרויות בוגרים הייתה מאוד מלחיצה ומאוד התרגשתי, כי פתאום לא קפצתי רק מול היריבים שלי והמשפחות שלהם בתחרויות נוער אלא מול אלפי אנשים ששילמו כרטיס כדי לצפות בתחרות", הוא נזכר, "הבנתי אז שאיש לא מצפה ממני לכלום ולקחתי את האליפות כחוויה במטרה לצבור ניסיון לעתיד ולעשות הכי טוב שאפשר, והעובדה שהתמודדתי היטב עם הלחץ והעפלתי לגמר הייתה מאוד משמחת עבורי". בעקבות ההצלחה הזאת, הפך ברגע אחד מוכר בקרב חובבי הספורט בישראל. "בסופו של דבר מה שחשוב לי זה הספורט ואני פחות בעניין של פרסום, תקשורת או רשתות חברתיות. אני רוצה לעשות תוצאות טובות ולהתקדם ומעולם לא ייחסתי חשיבות יוצאת דופן אם ראיינו אותי או התפרסמה איזו כתבה", הוא אומר, "אני גאה בתארים שלי ושהגעתי לגמר אליפות העולם לבוגרים אבל זה לא משהו שאני חושב עליו כל היום. אני ספורטאי שמבין שיש לו יכולות ומנסה כל הזמן לעשות את ההכי טוב שלי".
הפציעות שהובילו להיעדרות ארוכה הובילו גם לאיבוד חוזי התמיכה מצד גורמים מסחריים שבהם זכה אחרי ההצלחות הגדולות. "לשמחתי מכבי תל־אביב, איגוד האתלטיקה והוועד האולימפי עוזרים לי בכל מה שאני צריך ויש לי מעטפת טובה בשביל להתקדם", הוא אומר, "הקושי הגדול שלי בתקופה הזו לא היה איבוד החסויות אלא ההתמודדות מול ההבנה שאני עושה הכול כמו שצריך, הייתי בכושר טוב ולא הבנתי למה כל זה קורה לי. זה לא פשוט לראות קופצים שהתמודדתי מולם באופן שווה מתחרים ברמות הכי גבוהות, בשעה שאני לומד ללכת מחדש ומתמודד עם פציעות שמגבילות אותי. בסופו של דבר הצלחתי לנתב את התחושות למקום של מוטיבציה לעבודה קשה יותר, באמונה שאני מתאים לרמות האלה ובמטרה לשוב לתחרויות הגדולות".
"החיים שלי הם לא נורמטיביים כרגע, מה שלפעמים לא ברור לכולם, אבל אני שמח שרבים עוזרים ומפרגנים על הדרך שבחרתי וזה נהדר מבחינתי"
אתה משלב גם עבודה מנטלית?
"כן, בעבודה עם אנטולי ולא עם גורם חיצוני. הרבה מהזמן שלי אני נמצא איתו, ואני מאמין שהוא מכיר אותי הכי טוב ונמצא שם כדי לעזור לי, כששנינו מאמינים שיחד נצליח לבצע את הדברים בצורה הטובה ביותר. קפיצה לגובה היא ענף שמצריך חוזק מנטלי בעיקר בתחרות עצמה, כי בכל שלב שאתה עובר אתה משווה את עצמך למתחרים מולך".
מה המטרות הבאות שלך?
"להתחרות כמה שיותר בחוץ לארץ, לרשום תוצאות טובות, לנצח, ולצבור עוד ועוד ניסיון. בחודש הבא יש אליפות אירופה, ובקיץ אליפות העולם באתלטיקה ביפן והמטרה להגיע לשם, להעפיל לגמר ולקבוע תוצאה טובה".
על מה אתה חולם?
"מדליה אולימפית, מדליה באליפות עולם ואירופה, לשבור את שיא ישראל ולסיים את הקריירה בתחושה שעשיתי את הכי טוב שיכולתי ומיציתי את הפוטנציאל שלי במלואו. אני רוצה להגיע למשחקי לוס־אנג'לס בריא ובכושר הטוב ביותר, כשאני כבר מנוסה מספיק בתחרויות ברמות הגבוהות ויודע איך להביא את עצמי לשיא ברגעים הנכונים".
איך אתה מסביר את החיבור שלך לקפיצה לגובה?
"אני פשוט אוהב את זה ונהנה מזה, לא משנה אם זה במסגרת אליפות ישראל או אליפות העולם והמטרה שלי היא להמשיך ולעשות את זה כמה שיותר. למזלי זכיתי למשפחה שמאוד מפרגנת לי מהרגע הראשון עם ההבנה שספורטאי צריך להקריב דברים למען ההצלחה. יש סדר יום מסוים, תזונה, שינה והרבה ויתורים. החיים שלי הם לא נורמטיביים כרגע, מה שלפעמים לא ברור לכולם, אבל אני שמח שרבים עוזרים ומפרגנים על הדרך שבחרתי וזה נהדר מבחינתי".
איך אתה מבלה ביום פנוי?
"אני אפילו לא יכול לדמיין יום שלם בלי לעשות משהו שקשור לדברים שמעסיקים אותי במהלך השבוע. בשנה שעברה התחלתי ללמוד ביולוגיה ומחשבים באוניברסיטה הפתוחה, כדי להפעיל קצת את הראש ובמחשבה על היום שאחרי הקריירה הספורטיבית, ויחד עם האימונים האינטנסיביים והצורך במנוחה פיזית ומנטלית אין לי הרבה זמן לשעות פנאי. מצד שני, אי אפשר לעבוד מסביב לשעון וחשוב לשבור שגרה כדי לשחרר את העומסים והלחץ, אז אני מוצא לי חלונות לבלות עם חברים, לראות סרטים ולהתנתק קצת מהכול".
