פרופ' גד סעד לא היה זקוק למחאות האלימות של הסטודנטים הפרוגרסיבים באוניברסיטאות העילית האמריקאיות כדי להתפכח. החוקר היהודי־קנדי יליד לבנון, שנחשב לחלוץ בתחום המחקר של הפסיכולוגיה האבולוציונית, רואה עצמו זה שנים כמתריע בשער מול הכוחות שמנסים "להרוג את המערב באלף דקירות", כלשונו.
כדי להמחיש זאת הוא מספר לי על ארוחת ערב חגיגית שהתקיימה לפני 23 שנה, לכבוד סיום הדוקטורט של אחד מתלמידיו. "לפני הארוחה הסטודנט שלי התקשר אליי לחוץ: בת הזוג שלו, שהוזמנה כמובן גם היא, הייתה סטודנטית ל'פוסטמודרניזם, מגדר ואנתרופולוגיה חברתית'. הוא כמובן הכיר את הדעות שלי, שכבר היו מוצקות באותה תקופה, ורצה לוודא שאני אקבל אותה בברכה. למרות שטרחתי לומר לו את דעתי שמדובר ב'שילוש הקדוש של הטמטום האקדמי', הרגעתי אותו שזה הערב שלו ושאשמור על שקט מוחלט. בדיעבד אני לא יודע על סמך מה עשיתי זאת", מחייך סעד, אדם שלא קורץ מהחומר שיישב בשקט מול מה שהוא רואה כ"טרור אינטלקטואלי". או כפי שהוא כותב בספר: "איני אדם שמחמיץ הזדמנות ללעוג למי שעוקרים לעצמם את אונות המוח באופן טבעי".
במהלך הערב פנה סעד אל האורחת שלו בנימוס ושאל: "כפוסטמודרניסטית, את מאמינה שאין שום אמיתות אוניברסליות?' כשהיא השיבה בחיוב, הוא המשיך והקשה: "אז תגידי, אצל ההומו סאפיינס, מי יולדות – נשים או גברים?" בת שיחו השיבה בביטחון כי המיתולוגיה של אחד השבטים היפניים הקדומים מלמדת כי דווקא הגברים הם שילדו את הילדים. "וכשאתה רומז להכללות כאלו", סיכמה, "אתה בעצם משאיר נשים במטבח". סעד ניסה לבחון אם היא תסכים לפחות לקביעה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, אך זו השיבה כי המושגים "שמש" ו"מזרח" הם לא יותר מהבניות תרבותיות מערביות מדכאות. "וזה היה ב־2002", מדגיש סעד, "כאשר דעות כאלו עוד נחשבו לקיצוניות. היום סטודנטים רבים באוניברסיטאות מובילות מחזיקים בהן".
"כאשר מציבים את האסלאם בסביבה מערבית, הם לא יכולים לדור יחד בשלום לאורך זמן. נכון, אפשר למצוא תקופות בהיסטוריה שבהן מוסלמים ולא־מוסלמים חיו יחד, אבל זה אף פעם לא היה יציב. זה כמו אדם לפני התקף לב; עד רגע ההתקף נראה שהכל בסדר, אבל ברקע כבר מתפתחים תהליכים בלתי נמנעים שמובילים לקריסה"
"אז מי שעיניו היו בראשו", הוא שב אל מאורעות ההווה, "לא באמת היה צריך את 7 באוקטובר כדי להבין שהמערב מאבד את ההיגיון, אם כי המראות של טרנסג'נדרים שחוברים לאסלאמיסטים ברחבי אוניברסיטאות העילית בארה"ב אכן המחישו לרבים את מה שאני צעקתי עליו. אוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול, שלימדתי בה במשך שנים, כונתה 'אוניברסיטת חמאס'; כבר ב־2002 ביטלו שם ביקור של בנימין נתניהו. בספר שלי אני מתאר את 'תסמונת היען הטפילית' – אנשים שמעדיפים לטמון את ראשם בחול ולא לראות את המציאות. הספר שלי עוקב אחר התפתחות הרעיונות הטפיליים הללו".
טיעון שקורס לתוך עצמו
בעיני סעד, פסיכולוג אבולוציוני המשמש כיום כפרופסור אורח באוניברסיטת מידלנד שבמישיגן, האיום העיקרי על המערב נעוץ בתרבות ה"נעורות" (woke) שהורסת לדבריו את האקדמיה, ומשחיתה באופן שיטתי את שני הערכים שהובילו את המערב לגדולתו: חירות ותבונה. נכונותו של סעד לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, יחד עם לשונו החדה וסגנונו הלעגני כלפי יריביו, הפכו אותו לאחד הקולות הבולטים במלחמת התרבות בת זמננו; הפודקאסט הפופולרי שלו, The Saad Truth, שנוסד ב־2017, צבר למעלה מ־300 אלף עוקבים, ואחרי עמוד הטוויטר שלו עוקבים 1.2 מיליון בני אדם ("בטוויטר אני משתדל במיוחד שלא לקחת שבויים").
ספרו רב המכר, שפורסם באנגלית בשנת 2020 תחת השם "המוח הטפילי", תורגם כעת לעברית וזכה לשם
(בהוצאת שיבולת). הספר זכה להמלצות חמות מצד ההוגה השמרני הקנדי ג'ורדן פיטרסון, ועל גבי העטיפה מתנוססת גם המלצתו החמה של אילון מאסק. אגב, סעד היה בין האינטלקטואלים הראשונים שתמכו בפיטרסון במאבקו נגד "חוק C16" בקנדה, אשר העלה אותו למודעות הציבורית. החוק, שהוצע בשנת 2016, נועד להוסיף זהות מגדרית וביטוי מגדרי כקטגוריות מוגנות תחת חוק זכויות האדם הקנדי. פיטרסון התנגד לחוק בשל הפגיעה בחופש הביטוי, וסעד היה אחד היחידים שהביעו בו תמיכה.
אחד מכלי הנשק המרכזיים של סעד הוא הכריזמה וההומור שהוא ניחן בהם: "כן, אני משתמש בציניות ובהומור. יש כאלה ששואלים אותי 'זה לא פוגע בסמכות שלך כפרופסור?', ממש לא, להפך! דווקא משום שאני בטוח בעצמי, אני יכול גם להשתטות וללעוג לטיפשים. אם הייתי חסר ביטחון הייתי משחק את 'הפרופסור הרציני', עם מקטרת ומבט מתנשא. אבל אני אדם רגיל עם רקע אקדמי, וזה מה שמחבר אנשים אליי".
יכול להיות שבגלל זה גם אנשים מהמחנה השני מתקשים "לבטל אותך"?
"בדיוק, קשה לשנוא מישהו עם אופי חם והומור. זה לא אומר שאין לי שונאים, יש המון. אבל אני לא קר ואני לא מריר. פעם מישהו ראיין אותי, ובסוף אמר: 'אני ממש כועס עליך, התכוונתי לסיים את הריאיון הזה בשנאה כלפיך, אבל אני ממש מחבב אותך'. מי שמקשיב לי באמת יודע שאין בי טיפת שנאה. אני תוקף רעיונות, לא אנשים. וחוץ מזה, אני מקפיד תמיד להציג את העובדות ולא לזרוק מילים סתם. אני מדבר בביטחון משום שהראיות לצידי".
סגנונו הסאטירי גרם לא פעם לאי הבנות של ממש. בשנת 2018, ציוץ שלו בטוויטר הצליח לבלבל לא רק את התקשורת המערבית אלא גם כלי תקשורת מוסלמיים. האירוע החל כאשר הביולוג האתאיסט ריצ'רד דוקינס התייחס בטוויטר לפעמוני קתדרלת וינצ'סטר, והשווה אותם לקריאות אללה אכבר: "אני מאזין לפעמונים המקסימים של וינצ'סטר, אחת הקתדרלות הגדולות שלנו מימי הביניים. כל כך הרבה יותר נחמד מ'אללה אכבר' התוקפני. או שזה רק החינוך התרבותי שלי?" בתגובה צייץ סעד: "ריצ'רד היקר, ערבית היא שפת האם שלי. בתרגום נכון, 'אללה אכבר' פירושו 'אנחנו אוהבים את כל האנשים אבל מחזיקים בחיבה מיוחדת ליהודים, נשים והומואים'. אל תדאג. זה מסר של אהבה, סובלנות וליברליזם".
לא כולם הבינו את האירוניה. אפילו ה'ניוזוויק' הנחשב דיווח תחילה כי סעד מתח ביקורת על דבריו של דוקינס, ורק לאחר מכן תיקן את הדיווח כשהתברר שמדובר בבדיחה. אך הבלבול לא הסתיים בכך. עיתון פקיסטני נפוץ פרסם מאמר חריף שגינה את ה"אסלאמופוביה" של דוקינס, תוך ציטוט תגובתו של סעד כהוכחה. לאחר שבעיתון הבינו כי הציוץ היה סאטירי, נמחק מהכתבה כל אזכור לסעד.
בעיני סעד, הפוסטמודרניזם הוא "אבי אבות הרעיונות הטפיליים שהשתלטו על האקדמיה. הטענה שלו, שאין אמיתות אוניברסליות חוץ מהאמת האוניברסלית האחת שאין אמיתות אוניברסליות, קורסת אל תוך עצמה כבר בנקודת הפתיחה. הפוסטמודרניזם הפך ל'טרור אינטלקטואלי': שמאל הוא ימין, גברים הם נשים, מעלה הוא מטה, עבדות היא חירות, מלחמה היא שלום. במסווה של עומק מחשבתי, הפוסמודרניזם קידם ניהיליזם שאִפשר לכל השטויות האחרות שאנחנו רואים היום לפרוח באקדמיה".
יש הטוענים כי השימוש במושג הזה מוטעה, מאחר שפוסטמודרניזם זו אידאולוגיה שראשיתה בשנות השבעים, שאין לה באמת קשר לווקיזם של ימינו.
סעד לא מסכים. "האקטיביזם הטרנסג'נדרי לא היה משגשג ללא ההנחה הפוסטמודרניסטית שאין אמת ביולוגית הקובעת שיש רק שני מינים – זכר ונקבה. לא, טוענים הפוסטמודרניסטים, 'המין הוא ספקטרום'. זה כמו לטעון שמספר האצבעות שלנו אינו חוק טבע כי יש אנשים שנולדים עם 11 אצבעות.
"רעיון פרזיטי נוסף שמקורו בפוסטמודרניזם הוא הטענה שאין טבע אנושי או דחפים ביולוגיים מולדים, אלא רק מבנים חברתיים. או היחסיות התרבותית ששואלת מי אתה שתקבע מה מוסרי. אסור לך לשפוט חברה שמבצעת מילת נשים, כי זה יהיה 'אימפריאליזם תרבותי'. לפי הפוסטמודרניזם אין אמיתות מוסריות או אפיסטמולוגיות – אפילו לא מוזיקליות. אם אני מכה באקראי בחפצים", תוהה סעד בעודו מתופף על השולחן, "מי אתה שתקבע שזו לא מוזיקה גאונית? מי אתה שיקבע שקנבס ריק אינו יצירת אמנות נשגבת? ב־1996 ביקרתי במוזיאון קרנגי, שילמתי כדי לראות אמנות ומולי ניצב קנבס ריק. דרשתי לראות את האוצֵר של המוזיאון, אבל שלחו מישהי אחרת ששאלה איך תוכל לעזור לי. 'למה יש כאן קנבס ריק', שאלתי, והיא ענתה: 'הנה זה גורם לנו לנהל שיחה מרתקת'. זו בדיוק המתקפה על השכל הישר שהביאה אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים".
לא לוח חלק
השימוש התכוף של סעד במושג "טפילי" לרעיונות אוויליים בעיניו איננו מקרי. סעד נחשב לחלוץ ביישום הפסיכולוגיה האבולוציונית על התנהגות צרכנית, בטענה שהביולוגיה מעצבת לא רק את גופנו אלא גם את מחשבותינו והחלטותינו. כבר מראשית דרכו האקדמית, ועד כהונתו כראש הקתדרה למחקר מדעי ההתנהגות האבולוציוניים באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, הוא התעמת עם הקונצנזוס המחקרי שראה באדם יצור המצוי מחוץ להיגיון הביולוגי.
הפסיכולוגיה האבולוציונית חוקרת כיצד מנגנוני החשיבה, הרגשות וההתנהגות האנושית עוצבו על ידי הברירה הטבעית. בניגוד לתפיסה הרואה באדם "לוח חלק", גישה זו טוענת שהתודעה שלנו מורכבת ממערכות הסתגלותיות שהתפתחו לאורך שנים כדי להתמודד עם אתגרים הישרדותיים. בין השאר עוסק המחקר ברגשות כמו קנאה ואשמה, בדפוסי בחירת בני זוג ובהתפתחות היחסים החברתיים. בעזרת שילוב של ביולוגיה, פסיכולוגיה וקוגניציה, שואפים חוקרי התחום לזהות דפוסים אוניברסליים ולהסבירם כהתאמות אבולוציוניות.
זה בדיוק מה שהופך את גד סעד ליריב עיקש של הפמיניזם הרדיקלי. לפי תיאוריית ההבניה החברתית, הבדלים מגדריים – למשל, בהעדפות צעצועים – אינם מולדים אלא תוצאה של חינוך ותרבות. ההורים והחברה, כך נטען, מעודדים בנים לשחק במשאיות ובנות בבובות, מה שמוביל לפערים בין המינים גם בבגרות. מתוך רצון להיראות מתקדמת, תעשיית הצעצועים אימצה בחלקה את התפיסה הזו. ואולם סעד מציג ראיות מחקריות החותרות תחת הנחות היסוד הללו: תינוקות בני ימים ספורים – עוד לפני שהספיקו להפנים מסרים חברתיים – מפגינים העדפות מגדריות ברורות בבחירת צעצועים. יחס אורך האצבעות, המשקף את רמות החשיפה לטסטוסטרון ברחם, קשור ישירות להעדפה של משאיות בקרב זכרים. אפילו שימפנזים מציגים העדפות דומות, מה שמצביע על שורשים ביולוגיים עמוקים. את מסקנתו מנסח סעד בסרקזם אופייני בספרו: "התומכים בהבניה החברתית עשויים לטעון שהפטריארכיה השוביניסטית הצליחה להשפיע גם על הפרימטים. לעולם אל תמעיטו בהזיות ובטירוף הדוגמטי של מי שנגועים בתסמונת היען הטפילית".
"האוניברסיטה אינה גוססת, כי רוב הסטודנטים רוצים להשתתף בעשייה המדעית. אבל לא צריך רבים כדי לזהם את המערכת, כמו שב־11 בספטמבר 19 טרוריסטים שינו את קו הרקיע של ניו־יורק. צריך להקים מוסדות חדשים עם דגש מוחלט על חופש הביטוי, ומצד שני להחזיר את ההיגיון לאוניברסיטאות הקיימות"
"איך ייתכן שאנשים מבריקים ובהם כלכלנים, פסיכולוגים וחוקרי התנהגות, מסרבים להכיר בכך שהביולוגיה מעצבת גם את התודעה האנושית?", הוא שואל בשיחתנו. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שאנשים אינטליגנטיים לחלוטין יכולים להיות נגועים בטפילי האיוולת".
לדבריו, במשך עשורים הוא ראה כיצד אידיאולוגיות חונקות את ההיגיון והמדע. "נוירו־פרזיטולוגיה חוקרת טפילים המשנים את המוח של מארחיהם, תופעה נפוצה בטבע. בניגוד לטפיל רגיל, המשפיע על הגוף, טפיל נוירולוגי משתלט על המוח ומשנה את דפוסי ההתנהגות שלו. אין דימוי מדויק יותר להשפעת רעיונות פתולוגיים על התרבות שלנו. קח למשל את 'חגבי העץ'", משתמש סעד בדוגמה החביבה עליו. "הם נמנעים מכל מגע עם מים, מאחר שהם חוששים לטבוע. אך כאשר נצמד להם טפיל מסוג 'תולעת שיער', הטפיל זקוק לכך שהחגב יקפוץ למים כדי להשלים את מחזור הרבייה שלו. כתוצאה מכך, החגב המזוהם עובר מעין 'זומביפיקציה' ומזנק למים מרצונו, ובכך מקריב את עצמו לטובת הטפיל. כך אני תופס סטודנטים פרוגרסיביים, פמיניסטיות רדיקליות, ואפילו יהודים־ליברלים מסוימים. הם מפנימים רעיונות זרים המובילים אותם לפעול בניגוד לאינטרסים של עצמם, ובעצם להתאבד. למרבה הצער, המקור של רעיונות אלו הוא האקדמיה".
סעד מציג בספרו את חוסר האיזון הפוליטי באוניברסיטאות האמריקניות: מחקר מ־2018 שבדק 51 מתוך 60 המכללות המובילות למדעי הרוח בארה"ב, מצא יחס של 10.4 מרצים דמוקרטים על מרצה רפובליקני אחד. למעשה, ללא שתי המכללות הצבאיות, בעשרים מוסדות שיעור המרצים הרפובליקנים היה אפסי. סעד מספר כי מרצים שמרנים רבים פונים אליו בחשאי, מודים לו על פועלו הציבורי ומתוודים על ההשתקה שהם חווים. "סטליניזם אידאולוגי מתקיים יום יום באקדמיה בצפון אמריקה", הוא כותב.
יש אקדמאים במחנה השמרני שאומרים שהאקדמיה כבר אבודה. בשיחות שונות שלך אני שומע הד אופטימי יותר.
"האוניברסיטה אינה גוססת, כי רוב הסטודנטים והמרצים רוצים להעשיר את הידע שלהם ולהשתתף בעשייה המדעית. אבל לא צריך רבים כדי לזהם את המערכת, כמו שב־11 בספטמבר 19 טרוריסטים בלבד שינו את קו הרקיע של ניו־יורק. הפתרון הוא כפול: מצד אחד להקים מוסדות חדשים עם ערכים נכונים ודגש מוחלט על חופש הביטוי והחופש המדעי, ומצד שני 'לחסן' את האוניברסיטאות הקיימות ולהחזיר להן את ההיגיון. אני לא חושב שהאקדמיה אבודה, אפשר עדיין לשנות כיוון".
גם האקדמיה בישראל מושפעת מהרעיונות הפרוגרסיביים, אך סעד מתרשם שמהבחינה הזו מצבנו טוב יחסית. "כשאתה חי בשכונה כזו, הרבה פחות סביר שאנשים ייפלו קורבן לטיפשות ענקית. אין לכם את הפינוק לבזבז את הזמן בדיוני סרק. השכונה המסוכנת שלכם נותנת לכם מעין חיסון טבעי נגד רעיונות טפיליים. כמו שאנורקסיה מופיעה רק בחברות של שפע, כך גם רעיונות טפיליים משגשגים רק כשאפשר להרשות לעצמך את הפינוק. בישראל, כשהמציאות מחייבת ריצה למקלטים, פחות נופלים קורבן לטיפשות".
סובלנות על תנאי
גד סעד (60) נולד בביירות למשפחה יהודית שהיגרה מדמשק. בצל מלחמת האזרחים שפרצה במדינה, נמלטה משפחתו לקנדה. "היינו חלק מהקבוצה האחרונה של יהודים שנותרו בלבנון. רוב היהודים כבר עזבו לפנינו, ובהם המשפחה המורחבת שלי. רובם עברו לישראל, חלקם לצרפת וחלקם לקנדה".
"אני מצטער שלעולם לא אוכל לחלוק עם הילדים שלי את החוויות של לבנון. אבל מעבר לזה, כואב גם לראות את מצבה הנוכחי. זו מדינה כושלת לא רק בגלל הבעיות הדתיות והעדתיות, אלא גם בגלל שחיתות בלתי נתפסת. אנשים איבדו את כל החסכונות שלהם, הם לא יכולים למשוך כסף מהבנק"
איך היה לגדול בביירות, שכונתה "פריז של המזרח התיכון"?
סעד מסתייג מההשוואה הזו. "כן, ביירות נקראה 'פריז של המזרח התיכון', אבל זה תמיד היה על תנאי. ביום אחד זה מקום שיהודים יכולים לחיות בו, ולמחרת זה הופך לבלתי אפשרי. חשוב להבין שסובלנות במזרח התיכון היא לא כמו סובלנות במערב. אחי, שהיה אלוף הג'ודו של לבנון במשך שנים, קיבל 'רמזים' שהגיע הזמן שיפרוש, כי 'לא מתאים' שיהודי יזכה בתחרויות כל הזמן. הוא עזב לצרפת. אחי הבכור עזב עם אשתו את המדינה שנה לפני מלחמת האזרחים, ואני, ילד בן עשר, נשארתי עם ההורים בלבנון עד שכבר היה בלתי אפשרי לחיות שם".
מה אתה זוכר מתקופתך כילד יהודי בלבנון?
"כבר כילד ידעתי שהצרות יכולות להגיע בכל רגע. מקרה האנטישמיות הראשון שאני זוכר היה בשנת 1970, כשהייתי בן שש כמעט. נשיא מצרים נאצר נפטר, ובכל רחבי ביירות היו הפגנות וצעקות. הסיסמה שחזרה על עצמה הייתה 'מוות ליהודים'. אני זוכר שהייתי מבולבל ושאלתי את אימי למה הם צועקים 'מוות ליהודים' בגלל מותו של נשיא מצרי".
סעד נזכר במקרה נוסף שהתרחש זמן קצר לפני המלחמה. "המורה ביקש מהתלמידים לקום ולספר מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. אחד אמר שהוא רוצה להיות כבאי, אחד רופא, אחד שוטר. ואז ילד אחד קם ואמר 'כשאגדל, אני רוצה להרוג יהודים'. הכיתה מחאה כפיים וצחקה. אותו ילד ידע שאני יהודי, ושיש עוד ילד יהודי בכיתה חוץ ממני, אבל זה לא מנע ממנו לומר את זה. השנאה כלפי יהודים הייתה כל כך נפוצה ובנאלית, שאף אחד אפילו לא חשב שזה משהו יוצא דופן. במזרח התיכון, היהודים תמיד מוצגים כרוע מוחלט. אם יש שיטפונות – זה בגלל היהודים; אם לא יורד גשם – זה בגלל היהודים. אפילו כאשר היו תקיפות כרישים במצרים, אמרו שהמוסד הישראלי אימן את הכרישים. הכול מתפרש דרך התפיסה שהיהודים מושכים בחוטים".
בספרו מתאר סעד כיצד מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון ב־1975 מוטטה את אשליית הדו־קיום עם שכניהם המוסלמים, אשר בן־לילה הפכו לאויבים; המוות ארב בכל פינה, אם לא מהפצצות או מירי צלפים, אזי ממחסומים שבהם השתייכות לדת הלא־נכונה הייתה עלולה לגזור עליך דין מוות.
בין רגעי האימה הרבים, סעד נושא עימו במיוחד את הזיכרון הבא: ערב אחד דפק על דלתם גבר מוסלמי, שעד המלחמה היה מגיע לביתם כדי להחליף את גליל ייבוש הידיים במטבח. הפעם הוא נקש בדלת בחוזקה, וגד הקטן היסס אם לפתוח. אימו הנואשת הזעיקה את המשטרה. כשהשוטר הגיע הוא הזהיר את האיש שלא יחזור שוב. "אני אחזור", השיב האיש בקור רוח. המשפחה הבינה שאין לה עתיד בלבנון. בריחתה הייתה דומה לסצנה מסרט: המשפחה שכרה חמושים אנשי אש"ף כדי שילוו אותם לשדה התעופה. בדרך, אביו של גד ביקש לשוב הביתה לקחת כסף, אך אנשי המיליציה סירבו. רק כשהמטוס יצא מהמרחב האווירי של לבנון שלפה האם שרשרת מגן דוד, ענדה אותה לצווארו של בנה ואמרה: "עכשיו אתה יכול להיות גאה במי שאתה".
אך הסיוט לא נגמר. חמש שנים לאחר בואם למונטריאול שבו הוריו של סעד לביקור בלבנון, ונחטפו על ידי אנשי פת"ח. הם שוחררו רק בהתערבות גורמים פוליטיים בכירים. "לעולם לא אשכח את הטראומה בעיניהם, ואת שיתוק הפנים הא־סימטרי הזמני של אבי", הוא כותב. "אני גם זוכר שרדפה אותי המחשבה שאמי נאנסה אולי בידי חוטפיה".
איך אתה מרגיש כשאתה רואה מה קורה היום בלבנון?
"אישית, זה גורם לי לכאב רב. אני מצטער שלעולם לא אוכל לחלוק עם הילדים שלי את החוויות של לבנון. אני לא יכול לקחת אותם לראות את בית הספר שלי, את המאפייה שבה קנינו עוגות, את מגרש הכדורגל שבו שיחקתי. זה כמו זיכרון רחוק מחיים אחרים. המציאות היא שלעולם לא אוכל לחזור לשם. אבל מעבר לזה, כואב גם לראות את מצבה הנוכחי של לבנון. זו מדינה כושלת לא רק בגלל הבעיות הדתיות והעדתיות, אלא גם בגלל שחיתות בלתי נתפסת. אנשים איבדו את כל החסכונות שלהם, הם לא יכולים למשוך כסף מהבנק. אני מאמין שאם המזרח התיכון היה משתחרר מכל השיגעון הזה, הוא היה יכול להיות מקום מדהים. זה ערש התרבות, מקום מלא בהיסטוריה, יופי, מסורת, אירוח וחום אנושי. אבל כל זה נרמס על ידי מלחמות, דת ופוליטיקה מושחתת".
כשאתה מדבר על דתות אתה נשמע כמו אתאיסט, אבל אתה מציין את השבת ומקפיד לא לאכול חזיר. איך אתה מגדיר את הזהות היהודית שלך?
"אני לא עוין את הדת, בוודאי לא את היהדות. הדת היא דבר נפלא כי היא יוצרת נרטיב משותף ומבחינה אבולוציונית יש לה ערכים פונקציונליים רבים. הבעיה שלי היא כשהדת הופכת ליהירה מדי ומציעה נרטיב שסותר את המדע. אז אם מדובר בחיבור לזהות היהודית, אין יהודי יותר ממני. אבל אם זה אומר להדליק נרות בדיוק ב־16:21, אז לא. היהדות היא מבנה רב־ממדי – עַם, שושלת, היסטוריה משותפת. במובן הזה, אני יהודי לגמרי. לפני שבועיים חגגנו בר־מצווה לבן שלי בצורה מסורתית לחלוטין – הוא קרא בתורה ואני הנחתי איתו תפילין. אני חי את היהדות שלי הרבה יותר מרוב היהודים בעולם, כי אני הייתי צריך לנעול נעלי ריצה ולברוח ממי שניסה לערוף את ראשי. אז את החלק שלי אני עשיתי".
מי מייצג את האסלאם
העיוורון שמפגינים ליברלים ופרוגרסיבים כלפי סכנות האסלאם, הוא בעיני סעד אחד המופעים החמורים של התעלמות מעובדות לטובת אידיאולוגיה. "אישה יהודייה, נכדה של ניצולי שואה, פנתה אליי וסיפרה לי שיש לה חברה, דוקטורנטית למחשבה אסלאמית, שטוענת בפניה ש'האסלאם אוהב את היהודים'. מאחר שאני גדלתי בלבנון ומבין בנושא, היא שאלה לדעתי. במקום להתחיל להציג לה אינספור מקורות מוסלמיים בערבית, שלחתי לה סרטון שמופיעים בו אימאמים ממסגדים יוקרתיים, חוקרי אסלאם מאוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, עיתונאים, פוליטיקאים, סופרים ואפילו ילדים מארצות מוסלמיות, כשהם מדברים על עמדותיהם כלפי יהודים. קשה לצפות בתוכן הזה מרוב אנטישמיות. יש שם קטע שבו אימאם מקרין צילומים של עצמות יהודים בשואה נגררות בדחפורים אל תוך קברי אחים, ומקונן: 'אללה, למה נתת את התענוג הזה לנאצים ולא לנו?'
"לאחר שצפתה בסרטון, האישה כתבה לי: 'אתה לא שונה בקיצוניות שלך מהם'. מבחינתה הבעיה הייתה בכך ששיתפתי את הסרטון הזה. בעיניה, זה שאני מצביע את המציאות הופך אותי לשונא ולגזען. אבל לפני כשנה היא שלחה לי מייל ובו הודתה בטעותה וכתבה שהייתה צריכה להקשיב לי. נתקלתי באינספור מקרים כאלה. אני מאמין שאם פונים לאנשים עם אסטרטגיות שכנוע נכונות, רובם כן מוכנים להקשיב".
חוקרי אסלאם רבים טוענים שהאסלאם הוא מגוון מכדי לדון בו כיחידה אחת, ולדבריהם הבעיות של האסלאם בן זמננו נובעות גם מהשפעות מערביות, כמו השילוב של מרקסיזם עם אידיאולוגיה שיעית, שילוב שעומד מאחורי שלטון האייתוללות האיראני.
"זו שגיאה קלאסית של 'שום סקוטי אמיתי' (כשל לוגי שבו אדם מונע מראש את הפרכת טענתו, למשל כאשר הוא קובע ש'שום סקוטי אמיתי' לא יעשה פעולה מסוימת, וממילא כאשר יוצגו לו סקוטים העושים כך, הוא יוכל לטעון שהם אינם 'סקוטים אמיתיים'; מ"ח). לפי גישה זו, תמיד נמצא דרך לטעון שאנשי דת מובילים כמו יוסוף אל־קרדאווי מאל־אזהר לא מייצגים את האסלאם 'האמיתי ודווקא ההומוסקסואל שאוכל חזיר, שותה וודקה ולומד באוניברסיטה מערבית, הוא זה שמייצג את 'האסלאם האמיתי'. באופן דומה אומרים לנו שחומייני, השייח'ים הסעודים, דאעש או אפילו מוחמד בכבודו ובעצמו לא מייצגים את 'האסלאם האמיתי'. זה קשקוש".
בספר מציג סעד ניתוח שנערך לשלושת הכתבים הקנוניים של האסלאם: הקוראן, החדית' והשריעה. נמצא כי יותר ממחציתם מוקדשים לעיסוק בג'יהאד ולתיאורים שליליים כלפי הכופרים, וכי "שנאת יהודים גבוהה בהם מאשר ב'מיין קאמפף'". סעד מציין שמאז 11 בספטמבר בוצעו יותר מ־45 אלף פיגועי טרור ברחבי העולם בשם האסלאם, ומזכיר את הסבל שעברו מיעוטים שאינם מוסלמים במדינות מוסלמיות.
כפסיכולוג אבולוציוני, איך אתה יכול להסביר את מגמת ההתרחבות של האסלאם, שלא פעם מוביל חברות לבורות, עוני ואלימות? לכאורה זו אידאולוגיה שמקשה לשרוד.
"אחת התשובות היא שמרבית הדתות מציעות פתרון לבעיית המוות. האסלאם, בניגוד ליהדות למשל, שם דגש חזק על חיי נצח בעולם הבא. לכן גם אם העולם הזה קשה, המאמינים רואים בו רק שלב זמני. מבחינה אבולוציונית, האסלאם בנוי כמערכת רעיונות מוצלחת ביותר. הביולוג ריצ'רד דוקינס טבע את המונח 'מם' כדי לתאר כיצד רעיונות מתפשטים, והאסלאם הוא מערכת מימטית אפקטיבית מאוד. בניגוד ליהדות, שהיא כישלון שיווקי, מאחר שהיא לא מיסיונרית ומקשה על גיור, האסלאם הוא הדת המיסיונרית ביותר בעולם. מספיק להצהיר את ה'שהאדה' בפני עדים כדי להפוך למוסלמי. לכן יש בעולם פי 125 יותר מוסלמים מאשר יהודים".
סעד הוא דובר בולט בעניין סכנות ההגירה המוסלמית לעתידה של אירופה, כמו גם לעתידה של ארצו קנדה. אנו משוחחים ימים ספורים לאחר פיגוע אסלאמיסטי שהתרחש בעיר פילאך שבאוסטריה, כאשר מהגר סורי דקר למוות נער בן 14 ופצע חמישה. האירוע זעזע רבים, במיוחד משום שהמחבל תועד מחייך לאחר הרצח. זאת לצד פיגוע דריסה שאירע לאחרונה במינכן, ורצח פעיל אנטי־מוסלמי בשוודיה.
בתקופת המהומות שהתרחשו בקיץ האחרון בין מוסלמים למקומיים בבריטניה, צייצת בטוויטר שלדעתך מלחמה באירופה עם מוסלמים היא כבר עניין בלתי נמנע. מה דעתך כיום לאור ההתפתחויות האחרונות?
"אם מקבלי ההחלטות באירופה ימשיכו במדיניות הנוכחית שלהם כלפי האסלאם – זו ודאות של 100%. זה כמו לבדוק את השפעת כוח המשיכה על ידי קפיצה מגג. רעיונות מובילים לתוצאות, ואסלאם הוא מערכת רעיונות מקודדת. כאשר מציבים את האסלאם בסביבה מערבית, הם לא יכולים לדור יחד בשלום לאורך זמן. נכון, אפשר למצוא תקופות בהיסטוריה שבהן מוסלמים ולא־מוסלמים חיו יחד, אבל זה אף פעם לא היה יציב לאורך זמן. זה כמו אדם לפני התקף לב; עד רגע ההתקף נראה שהכל בסדר, אבל ברקע כבר מתפתחים תהליכים בלתי נמנעים שמובילים לקריסה. אם מגמות ההגירה וההשפעה האסלאמית ימשיכו, אירופה תידרדר לאלימות מסיבית. ולא רק היא, אלא כל מקום שבו התהליכים הללו מתרחשים. הדמוגרפיה היא גורם מכריע; ככל שיש יותר אסלאם, כך יש פחות חירויות. או שהאירופים יתעוררו או שהם יהפכו לאסלאמיים, כמו 56 המדינות שהן חלק מהארגון לשיתוף פעולה אסלאמי".
אתה חושב שכדי לעמוד מול סכנת האסלאם, המערב צריך לחזור לדת?
"אני לא מסכים עם התפיסה שהדרך היחידה לאנשים למצוא מטרה, משמעות ונחמה היא באמצעות הדת. אני מבין את הנטייה לעשות זאת, כל עוד המרדף אחרי הדת לא פוגע בזכויות אחרים. ידידתי איאן חירסי עלי, מבקרת נחרצת של האסלאם הקיצוני, עזבה את העולם המוסלמי והפכה לאתאיסטית, אבל כשהבינה שהאתאיזם לא מספק דבק מלכד במאבק נגד האיום המוסלמי על המערב, היא פנתה לנצרות. אני מבין את הבחירה הזו מהיבט פרגמטי, אבל אני סבור שגם ההיגיון יכול לחבר אותנו, ואני קורא למערב לשוב אליו.
סודות האושר
בשנה שעברה פרסם סעד ספר נוסף, שלא תורגם עדיין לעברית: "האמת העצובה על האושר: 8 סודות לחיים טובים". "אם היית שואל אותי אחרי שסיימתי לכתוב את 'פרזיטים' מה יהיה הספר הבא שלי, לא הייתי אומר לך שהוא יהיה על אושר. הספר הזה צמח באופן אורגני", הוא אומר.
אולי הוא הגיע כריאקציה, היית צריך לעסוק במשהו אופטימי יותר.
"זה נכון, הספר הקודם עסק במה שקורה לתודעה כשהיא מושפעת לרעה, אז היה נחמד לכתוב ספר חיובי. אבל הוא באמת נולד מתוך שאנשים רבים כתבו לי ושאלו: 'מה הסוד שלך, פרופסור? איך אתה מצליח לשמור על חוש הומור למרות הקשיים שעברת והנושאים שאתה עוסק בהם?'. אז חשבתי, למה שלא אכתוב ספר שמסביר את הסודות האלה? בהתחלה היססתי, כי זה כנראה הנושא שנכתב עליו הכי הרבה מאז ראשית הפילוסופיה ועד היום. כבר היוונים הקדמונים כתבו המון על איך לחיות חיים טובים. השאלה הייתה האם אני יכול לכתוב ספר ייחודי. אני רוצה להאמין שכן, ושאני מביא תובנות ייחודיות בשילוב עם חוכמה עתיקה ומדע עכשווי, ויוצר משהו רענן וחדש".
מהם בעיניך הגורמים המרכזיים להשגת אושר?
"אני מדבר בספר על שתי ההחלטות החשובות ביותר בחיים, אלה שיכולות להביא לך את מרב האושר – או, למרבה הצער, את מרב הסבל: בחירת בן הזוג הנכון, ובחירת המקצוע הנכון. המשמעות בחיים מגיעה בעיקר דרך המקצוע. אני טוען שככל שתצליח לממש את היצירתיות שלך בעבודה, כך תקבל יותר משמעות ותחושת סיפוק קיומי – מה שמוביל לאושר עמוק יותר. מה זה אומר לממש את הדחף היצירתי? סטנדאפיסט, למשל, יוצר בדיחות חדשות שלא היו קיימות קודם, בתקווה שהן ישמחו את הקהל. שף יוצר מנות חדשות, אדריכל מתכנן מבנים, סופר או חוקר יוצרים ידע חדש. יש אינספור דרכים לספק את הדחף היצירתי שלנו, וכשאנחנו עושים זאת אנחנו נטמעים במשמעות ובייעוד. זה לא אומר שאנחנו לא זקוקים לנהגי אוטובוס או שמאי ביטוח, אבל כמה אנשים קמים בבוקר ואומרים 'אני מאושר קיומית כי אני רואה חשבון?' לרוב זו פשוט עבודה שמאפשרת להם לרדוף אחרי תחומי עניין אחרים. אבל אם העבודה שלך עצמה יכולה להיות סוג של מעבדה ליצירה וחדשנות, אז באמת זכית".
אושר לא קשור גם לגנים הנכונים?
"שכמחצית מההבדלים ברמת האושר של אנשים מגיעים מהגנטיקה, מה שמשאיר עדיין מחצית בידיים שלנו. יכול להיות שאני נולדתי עם נטייה לאופטימיות ואתה עם נטייה לפסימיות, מה שנותן לי יתרון עליך – אבל אני יכול לקבל את כל ההחלטות הלא נכונות ולאמץ גישות שגויות, ואתה תעשה את ההפך ותגיע לפסגת האושר הרבה יותר מהר ממני. כך שזה ממש לא מדכא, אלא דווקא מסר של העצמה".
