מיכל ורדיגר, נשואה ואם לארבעה, מעצבת גרפית בהכשרתה, ובמשך ארבע שנים היה לה סטודיו לעיצוב בתל־אביב. אף שגדלה במוסדות החמ"ד, כשנחשפה בחוג בית בבנימינה לרעיון החינוך המשלב זה היה מבחינתה רגע מכונן.
עד אז לא היה נראה לה מוזר שתלמידי ישראל חיים בהפרדה על בסיס אמונה. פתאום, בבת אחת, זה היה נראה לא הגיוני. יחד עם כמה שותפים היא יצאה למסע שראה בהקמת מערכת חינוך משלבת בבנימינה את משימת חייהם.
הם התחילו בגן משלב שעלה לכיתה א', והמיזם התפתח לתהליך יוצא דופן. בפעם הראשונה בחייה היא מצאה את עצמה בחוסר קונצנזוס מוחלט: קהילה דתית בבנימינה החרימה אותה במשך שנתיים, ואילו האוכלוסייה החילונית חשדה שהיא רוצה לכפות הדתה על ילדי המושבה. הידיעה שכוונותיהם טובות היא שהחזיקה אותה ואת שותפיה לדרך. בשלב מסוים הודיעה מיכל לשותפיה בסטודיו לעיצוב שהיא עוזבת לעולם החברתי. ראש המועצה בבנימינה הציע לה להתמודד על משרת ניהול המתנ"ס, והיא ניהלה אותו חמש שנים וגילתה עולם ומלואו של חיבורים בין אוכלוסיות במושבה.
לאחר מכן חברה לעמותה קטנה בשם "שב"ל" – שהכל ברא לכבודו – שמקדמת שיח מכיל להט"בים בציבור הדתי. במשך שלוש שנים וחצי עסקה בשיח בין הקצוות. היא ידעה שלא תצליח להביא את הרבנים השמרנים לקצה האחר וגם לא את ארגוני הלהט"ב לרבנים, והתמקדה בצעדים קטנים. לדבריה, די ששמרן מוביל דעת קהל לא יכתוב כתיבה פוגענית על להט"ב, וזו כבר הצלחה. היא כבר אינה עומדת בראש העמותה אבל עדיין מתנדבת בה, ובה בעת מלווה מנהלים בחינוך הבלתי פורמלי דרך מכון מנדל.
