כשסא"ל א', בת 34 מגבעת שמואל, החליטה להתגייס לצבא לפני חמש עשרה שנים, רק מעטות מחברותיה לספסל הלימודים בתיכון צייטלין בתל־אביב העלו זאת על דעתן. "כשהגיע השלב שבו הייתי צריכה להחליט", היא מספרת, "והמשבצות של השירות הלאומי הסתובבו במסדרונות בית הספר, לא כל כך ראיתי סיבה שלא להתגייס. זה קשור מאוד לבית שגדלתי בו, שהיה ציוני וישראלי מאוד. אמי ירושלמית, ואביה, סבי, עבד שנים בשירותי הביטחון. אבי עלה לארץ לבדו מטורקיה והוא מספר שכל הזמן ידע שחייו צריכים להיות במדינת ישראל. הוא עלה עם אחיו, ורק אחר כך הצטרפו ההורים. ינקתי את הציונות הזאת מגיל צעיר מאוד, ואז בזמן אמת למרות שהסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי מודלים רבים של בנות שהתגייסו מהקהילה הדתית תל־אביבית שבה גדלתי או מהסניף, החלטתי להתגייס. איתי היו רק בודדות, ההסללה לשירות לאומי הייתה מובהקת. הרוח הייתה שלבנות הטובות אין מה לחפש בצבא, ואמירות כמו 'אתן תתקלקלנה' רווחו".
למרות ההחלטה החריגה שקיבלה, היא גם התייצבה עם חברותיה יחד למיונים לתפקידים בשירות הלאומי בחנה את האפשרות להיות קומונרית. "דחיתי את השירות בשנה כי למדתי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה, ובגלל הדחייה הזאת הייתי צריכה לעבור שוב את המיונים לחיל המודיעין. ההורים שלי התחילו להילחץ מכך שאני כבר שנה בתהליכי המיונים, וחששו שבסוף אפול בין הכיסאות 'ולכי תדעי לאן תגיעי'. כדי להרגיע אותם התמיינתי גם לשירות לאומי, או ליתר דיוק לתפקיד קומונרית בזיכרון־יעקב. כשהבנתי שהתקבלתי למסלול שרציתי במודיעין, ההחלטה הייתה מהבטן. הבנתי שזה הדבר הנכון בשבילי, והתקשרתי לכל המקומות בשירות הלאומי שבהם התעניינתי ובמבוכה אמרתי שזה לא מתאים. בצבא באותו הזמן לא הצליחו להבין למה אני ממשיכה להתמיין ומצד שני מצהירה, ובשלב מסוים אמרתי להם שהחלטתי סופית שאני מתגייסת, ונכנסתי למסלול. ביום הראשון של הקורס שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה לעצמי, המשמעת והמסגרת נחתו עליי, וזה לא היה פשוט, אבל בדיעבד זו הייתה החלטה משנת חיים".
איך את מסבירה את השינוי החד שחל בחברה הדתית, עוד לפני 7 באוקטובר, בנושא גיוס בנות לצבא, כשאת מעידה שאך לפני חמש עשרה שנה במקום ליברלי כמו תל־אביב רק מעטות התגייסו?
"חברים שלי צוחקים עד היום שמהרגע שהתגייסתי ב־2010 השתנתה המגמה במגזר כי התחלתי לעשות הסברה לבנות דתיות, ואז גרף הגיוס החל לזנק. אבל יש בצחוק הזה גם אמת. הסיפור הוא מודלינג: כשאת רואה שיש מישהי לידך, שסיפורה דומה לשלך ומוכיח שאפשר, זה רוב הסיפור. נכון שאין הרבה כמוני, אבל לא צריך הרבה. צריך כמה בודדות שמצליחות בגדול, שיעשו את המסלול הנכון, יצטיינו, יקבלו הכרה ויוכיחו שאפשר. אמהות דתיות שמדברות איתי שואלות לפעמים על הבנות שלהן שאלות כמו 'איך הן יתחתנו', ואני עונה שיש לי שלושה ילדים, ובעלי הסדרניק, עובדה שזה עובד".
"בסוף אני זו שיולדת ומניקה, וזה אולי לא נשמע תקין פוליטית אבל יש הבדל בין אמא לאבא, ואני אומרת את זה אף על פי שבעלי הוא אבא מעורב, נוכח ועוגן משמעותי"
יש גם צד שני למטבע, ואי אפשר להתעלם ממנו. בנות דתיות שהולכות לצבא ישר אחרי האולפנה נחשפות פתאום לעולם החילוני, והסיכוי שלהן לצאת מהצבא חילוניות אינו נמוך.
"אי אפשר לדעת על בחורה מסוימת שהולכת לשירות צבאי ומסיימת אותו לא דתייה, אם לא היה קורה אותו דבר אם היא הייתה הולכת לשירות לאומי. זה עניין של סיבה ומסובב. יכול להיות שהיא הלכה לצבא כי הייתה זקוקה לחופש ולמרחב. אני לא פסיכולוגית, לא סוציולוגית ולא עשיתי מחקר בנושא, אבל אני לא חושבת שזה מתחיל ונגמר בפרק של השנתיים־שלוש שרוב הנשים משרתות בצבא. אבי עלה ארצה גם כי הוא הבין שבטורקיה הוא לא יוכל לחיות כיהודי דתי ויהיה לו קשה מאוד לשמור על אורחות חייו. בשבילי, בכל מקום שאהיה, לא קיימת בכלל האפשרות שאשיל מעליי את אורח החיים שהוריי חינכו אותי אליו. זה כל כך טבוע בחינוך, בערכים ובאמונות שלי, שלדעתי בכל מקום שהיית זורק אותי בו, הסיכוי שהדבר הזה היה נשבר הוא קלוש. נכון שלא כל הבנות אותו דבר, אבל אני חושבת שמערכת החינוך שלנו צריכה לשאול את עצמה איך היא מטביעה את הערכים באנשים כך שהם לא ייעלמו כשהם יצאו לעולם הרחב. רובנו הרי נצא לעולם. אפשר לעשות תואר במקום שיש בו רק סטודנטים דתיים, ואז לעבור לגור במקום שהוא רק מגזרי, אבל רוב האנשים יפגשו את העולם מתישהו – בלימודים, בצבא, בעבודה, בטיול בחו"ל – הרי גם בנות שירות לאומי נוסעות אחרי השירות לטיול בחו"ל.
"לכן, כדי לבסס את התפיסה הערכית לפני שנכנסים למערכת מגוונת כמו הצבא, הרחיב מפעל המכינות והמדרשות את פעילותו מאוד בעשור וחצי האחרונים, וזה חלק מהמענה שהוא אמור לתת. ברור שיש אנשים שמסגרת כזו עוזרת להם יותר ואנשים שהיא עוזרת להם פחות, אני חושבת שאם נבדוק לעומק נגלה דברים מעניינים שלא בהכרח מסתדרים עם מה שאנחנו חושבים מראש".
קצינים דתיים הם תופעה נפוצה למדי, איך קהילה דתית מגיבה לאישה שעונה לטלפון פתאום באמצע התפילה?
"אני לא מתרגשת מהסביבה וממה שיש לה לומר. האתגר מבחינתי הוא דווקא לתווך את העניין בבית, לילדים שלי שהם בני שש וחצי, כמעט שלוש וכמעט שנה. אני מחנכת אותם שאסור חשמל בשבת ואסור טלפון בשבת, הם רוצים מאוד לראות את סרטון היוטיוב שלהם ואסור, אבל אז מתקשרים לאמא, והיא עונה לטלפון בשבת. למה לאמא מותר, ולמה אמא יכולה להיכנס בשבת למכונית ולנסוע, ולמה אמא יכולה להגיע לארוחת שבת אחרי שהשבת נכנסת? בנוגע לאנשים מבוגרים, אני נותנת להם את הקרדיט, ובדרך כלל די פשוט להסביר להם. אנשים בשכונה רגילים לראות אותי במדים ברחובות. אני פעילה מאוד בבית הכנסת, אנחנו גרעין צעיר בקהילה מבוגרת. לקהילה הצעירה זה ברור וגם נפוץ יותר, ולקהילה המבוגרת – בפעם הראשונה שהם ראו אותי במדים היה להם קצת מוזר, אבל הם התרגלו. ובכל זאת, בחרתי לגור בסביבה ליברלית יחסית, וברור לי שיש מקומות במגזר הדתי שאישה שהולכת במכנסיים ומשרתת בקבע הייתה עוברת פחות חלק בגרון".
בבוקר 7 באוקטובר הייתה א' בביתה והתכוננה לחג שקט ושמח עם הרבה אורחים. ואז הגיעו האזעקות בשש וחצי בבוקר. "אני מגדירה את עצמי יחסית פמיניסטית", היא אומרת. "כלומר שמרנית באופן בסיסי, אבל איפה שההלכה מאפשרת אני אוהבת לקבל את האפשרות בשתי ידיים. למשל, אני אחראית על כל קריאות המגילה לנשים בגבעת־שמואל. לכן באופן טבעי שמחת תורה הוא חג שחשוב לי מאוד, ואני נערכת אליו מבחינה קהילתית. הייתי בתחילת ההיריון עם הבת השלישית, התכוננו לארח לארוחת חג והיה לו"ז מסודר. קמנו בבוקר לאזעקה, ובעלי כבר היה בבית הכנסת. בלי להיכנס לפרטים, התפקיד שלי הוא תפקיד מטה, כך שלא ידעתי יותר מאחרים על מה שמתרחש. די מהר הבנתי שמדובר באירוע אחר, ובקבוצת המפקדים התברר שנפל דבר. מהר מאוד הייתה לנו שיחת ועידה כדי לצייר תמונת מצב, והתחלתי לשאול את עצמי הרבה שאלות שיכולות להיראות אזוטריות יחסית לגודל האירועים, אבל זה היה המצב – מה קורה עם בעלי שבבית הכנסת, ברור שאני צריכה לנסוע לבסיס, אבל מי יהיה עם הילדים שאינם יכולים להישאר בבית לבד. ההורים שלי בדיוק היו אז בחו"ל, ושתי אחיותיי שגרות די קרוב אליי גם הן קצינות בקבע. בעלי חזר די מהר מבית הכנסת, הבנו שהחג נגמר מהרבה בחינות, שנאכל מהר, ואני אסע לבסיס. אמרתי לבעלי שאני לא יודעת מתי אחזור ומה אני הולכת לפגוש ושהוא לא פותח את הטלפון שלו לפני שיוצא החג. היה ברור לי שיקפיצו אותו למילואים, ולא היה לי מה לעשות עם הילדים.
"וכך היה – דיברנו בצאת שבת והוא סיפר שהקפיצו אותו ברגע שהדליק את הטלפון. גיסי בא, שמר על הילדים ופירק את הסוכה. אמרתי לו שישתמש בכל שוחד אפשרי שיש – אוכל, מסכים, יוטיוב – כדי לשרוד עם הילדים את הערב. בעלי ארז ונסע למילואים, ואני חזרתי מאוחר מאוד באותו לילה. התחלתי להבין מה צפוי מחר ובימים הקרובים, בעיקר איך לפקד על החיילים שכמעט כולם הכירו אנשים שנפגעו ב־7 באוקטובר. למחרת חזרו הוריי הביתה, וכמה שעות אחר כך כבר עברנו אליהם לתל־אביב, ושם הילדים היו בחודשים שלאחר מכן. כשההיריון כבר התקדם והיה להיריון בסיכון הוריד בעלי את כמות ימי המילואים שלו, אם כי לא התשחרר מהם לגמרי".
את מרגישה שמאז 7 באוקטובר מסתכלים ברחוב קצת אחרת על קצינים בצה"ל, בטח על קציני מודיעין?
"השירות שלי בצבא הוא שליחות. רק מי שמכיר מקרוב את השירות הזה מבין את העומק של המשפט הזה וההשפעה שלו על החיים שלי. הסביבה הקרובה אליי מבינה את זה לגמרי. הם מבינים את העומס ותחושת האחריות. רואים שכשקורה משהו שהם שומעים עליו בחדשות, יש לו קשר ישיר לאולטרה־עומס שהייתי בו בתקופה שלפני. לכן אני חושבת שלמרות המשבר הגדול מאוד ורצף התקלות הגדול שהביאו את צה"ל ואת אגף המודיעין ל־7 באוקטובר, נדמה לי שאין ביקורת אישית על החיילים הפרטיים, ואני לא חושבת שצריכה להיות. אנשים שבוחרים את מסלול השירות בקבע נושאים עול ואחריות שלא משנה מה אדם אחר עושה בחייו האישיים – הוא אינו משתווה במסירות, באחריות ובמחויבות לאנשי צבא. הבית משלם מחיר כבד מאוד על השירות שלי. כן, תמיד יש מצקצקים וציניים, אני לא מרגישה שיש יותר כאלה מאז 7 באוקטובר, בטח לא כאלה שאומרים לי את זה בפנים. ואם יש כאלה, אין לי זמן לשמוע אותם".
את יכולה לומר בפה מלא שאין תקרת זכוכית לנשים דתיות בצבא?
"לא אגיד את זה. כן אומר שכאישה דתייה אני יכולה לפרוץ כל תקרה, אבל עדיין במציאות – יותר המגדרית ופחות המגזרית – יש תקרה. בסוף אני זו שיולדת ומניקה, וזה אולי לא נשמע תקין פוליטית אבל יש הבדל בין אמא לאבא, ואני אומרת את זה אף על פי שבעלי הוא אבא מעורב, נוכח ועוגן משמעותי. אבל הוא לא אמא. זו עובדת חיים, הצבא אינו חוסם אותי, אבל הדרישה בצבא לזמינות וקשב היא כזו שלאישה ולאמא קשה מאוד מאוד לצלוח אותה. ב־2014 הייתי מצטיינת רמטכ"ל, והיו שאמרו אז שבחרו אותי כי אני אישה ודתייה. קודם כול, ידעתי שזה לא נכון ולכן לא הפריע לי, אבל מעבר לכך לפעמים יש תופעות שצריך להעלות על נס כדי לתת להן לגיטימציה. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום".
