הפתגם "כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו" כבר מזמן נשחק, אבל לא במקרה של רוית מרמלשטיין שעומדת בראש תיכון "צור ישראל" – תיכון עיוני דתי לנוער שנשר ממסגרות חינוכיות השוכן ביישוב הקהילתי פסגות בהרי בנימין. לרבים מהתלמידים, נערים ונערות שנשרו מכמה מסגרות, זהו הסיכוי האחרון. לצד ניהול בית הספר היא גם מתנדבת במד"א כנהגת אמבולנס, הייתה ממובילות מטה המאבק בפסק הדין של בג"ץ לפינוי היישוב מצפה־כרמים שהיא מתגוררת בו, ואת כל זה היא עושה במקביל לגידול תשעת ילדיה.
אנחנו נפגשות יום אחרי שערכה מפגש של תלמידי קבוצת י"ב (בצור ישראל הכיתות נקראות קבוצות ולא כיתות). המפגש התקיים בביתה המורכב משני קראוונים, וקשה לה שלא לחלוק את הנחת מהם. "עשינו סבב של של מה הם מקבלים על עצמם לזמן הקרוב, עד לסיום הלימודים, ומה הם קיבלו מבית הספר. ישבתי כאן מרוגשת עד דמעות לשמוע אותם מספרים שהיום הם מחוברים לעצמם, וכמה הם קיבלו כאן מהצוות המסור ומהחברים שלהם".
לעבודה בבית הספר הגיעה מרמלשטיין כמעט במקרה בדיוק בזמן שחיפשה עבודה. “רציתי משהו שיתאים לי ויהיה לטווח ארוך. ואז, יום אחד, פגשתי את אחד השכנים שלנו, בוגר צור ישראל. לקחתי אותו טרמפ, והוא שאל אותי מה אני מחפשת. הוא סיפר לי על צור ישראל, וחשבתי שזה פרויקט קטן מדי, לא חשבתי שמדובר בבית ספר ושאמצא את עצמי אחראית על מורים, תלמידים, קשרים עם משרד החינוך ועוד. עבודה עם נוער תמיד דיברה אליי, ובכלל, לעבוד עם אנשים. אני צריכה דברים אינטנסיביים מאוד – זה חלק מההיפראקטיביות והאנרגיה שיש לי וברוך השם, וזכיתי להעביר את האנרגיות האלה לכל ילדיי. אז אמרתי ‘יאללה, ננסה'. ובאמת, עם הזמן הלך בית הספר וגדל.
"אין אצלנו כפייה. הם יכולים להגיע לכאן לבושים איך שהם רוצים. אין שיח לא על כיפה, לא על תפילה ולא על שרוול. יש שיח על המהות של זה"
"כשהגעתי לצור ישראל היו ארבע קבוצות, ובהן בין 40 ל־50 תלמידים בסך הכול. היום אנחנו כבר תשע קבוצות שבהן 127 תלמידים. זה הרבה יותר גדול ומאתגר. התלמידים בגילי י' עד י"ב. עד לפני כמה שנים היינו רק י"א וי"ב, אבל העובדה שגיל הנשירה הולך ויורד הצריכה מאיתנו להוריד את הגיל. אף שהיינו שמחים להישאר קבוצות קטנות, אני מרגישה שליחות גדולה. זכיתי להיכנס למקום כזה מלא לב ונשמה והרבה חשיבה קדימה. אני מרגישה שזו שליחות שנפלה בחלקי, והקב״ה מביא לפתחה של כל אחת את הדברים שהיא צריכה. הרגשתי שזה מתאים לי, ומאז אני כבר עשור כאן".
"ההגדרה של צור ישראל היא תיכון לנוער נושר שהוצא ממסגרות חינוכיות רגילות. הנערים והנערות שאנחנו עובדים איתם מגיעים אלינו אחרי שלא הצליחו להשתלב במסגרות הרגילות שלהם, ממגוון סיבות, לרוב בשל קושי להתמודד עם מה שמציעות להם אותן מסגרות. מגיעים לצור ישראל אך ורק דרך קב"סית. כלומר, נער או נערה שלא הצליחו להסתדר במסגרות החינוכיות הרגילות, נשלחים אלינו. אנחנו עובדים בקבוצות נפרדות, בנים ובנות, וכל קבוצה חיה באווירה משפחתית וייחודית לה. יש להן סלון, מטבח, פינת אוכל, כיתה וחדר חם לשיחות אישיות. כל תלמיד מגיע למרחב שנראה כמו בית. יש לו הרכז שלו והצוות הקבוע שמלווה אותו. אני מאמינה שהבסיס לכל זה הוא הקשר האנושי. הנערים מגיעים אלינו אחרי שגרמו להם להאמין שהם אינם יכולים, ואנחנו פה כדי להחזיר להם את האמון – קודם כול בעצמם, ובסופו של דבר גם במבוגרים שסובבים אותם".
מה נותן את הכוח לילדים?
"יש לי את הצוות הכי מדהים בעולם שאכפת לו מאוד מהילדים. אנחנו פותחים את הבתים שלנו למפגשים איתם כדי ליצור קירבה, ובאמת הקשר איתם נמשך גם כשהם מבוגרים. אנחנו מלווים אותם בהמשך החיים ומגיעים לחתונות שלהם וכו'. הם יודעים שיש לנו דלת פתוחה. יש בין הצוות לילדים חיבור נטול פוזה ונטול דיסטנס והוא ממש כאילו הלב מונח והם לומדים גם לקבל את זה וגם להניח את הלב שלהם".
את אחוזי ההצלחה של המקום הם מודדים לא רק בדרך הקלסית של ציוני הבגרות, אלא בעיקר באחוז הבוגרים הפונים לישיבות ומכינות ולשירות משמעותי. "מדהים לראות חבר'ה שהגיעו לכאן בלי כיפה, או אפילו לא שמרו שבת, ובסוף התהליך שהוא נטול כפייה לחלוטין הם ממשיכים למוסדות כאלו".
איך אתם עושים את זה?
"בלי כפייה. הם יכולים להגיע לכאן לבושים איך שהם רוצים, כמובן בנורמות של בית ספר במגזר הכללי, לא גופייה או חולצת בטן, אבל אין שיח לא על כיפה, לא על תפילה ולא על שרוול. יש שיח על המהות של זה, לא על עשית לא עשית. השיח הפתוח שבו אנחנו יודעים עליהם הכול ואנחנו מדברים איתם בלי שיפוטיות על הכול, מחבר אותם מאוד לעצמם. וברגע שאני מחובר לעצמי, יש לי רצון גם להתקרב לקדוש ברוך הוא ולהתקרב חזרה למשפחה שלי, ליכולות שלי, ואני מצליח לעשות את זה. אנחנו רואים את זה עם החבר'ה שלנו. יש כאן חבר'ה שהגיעו מכורים לסמים ולאלכוהול, ואנחנו מחברים אותם לאנשי מקצוע לגמילה, והם מצליחים לסיים בגרות מלאה. אנחנו מאמינים שהכוח הוא אצלם, אנחנו לא נשב בבגרות ונגלה להם את התשובות. נראה להם שהם יכולים. אני מרגישה שבסוף זה גם פתח אצלי משהו. זה הכיר לי חלקים שנמצאים בי ולא ידעתי. אני כל הזמן אומרת שזכיתי לעבוד במקום שכל יום אני לומדת על עצמי עוד משהו".
מרמלשטיין בת 45, גדלה במעלה־אדומים. בשנות נעוריה עניינו אותה בני עקיבא ומד"א הרבה יותר מלשבת ללמוד. "זו הייתה ילדות אחרת ממה שיש היום, לא היו פלאפונים, העסקנו את עצמנו כל הזמן, וההתנדבות במד"א הייתה ממש משמעותית. הקשר הבין־אישי הוא הדבר החשוב בעיניי באמבולנס עד היום. לא מה אתה עושה אלא איך אתה עושה. זה יכול להיות טיפול במקרה חירום או העברת קשיש מבית החולים הביתה. להיות שם בשביל הנוסע. אני זוכרת במיוחד מקרה אחד מטלטל – מקרה פסיכוטי שהיינו צריכים ממש להשתלט על המטופל. זה הפתיע אותי עד כמה מצבים נפשיים יכולים להיות קיצוניים. בשבילי, שהייתי אז נערה, זו הייתה התנסות מטלטלת ומרגשת כאחד".
בשל התמודדותה עם קשיי קשב וריכוז, מרמלשטיין מגדירה את עצמה בנערותה תלמידה שהייתה "נוער נושר אידאולוגית". היא למדה פורמלית באולפנת עפרה, אבל לא באמת נכחה בשיעורים אלא טיילה באזור. בכיתה י"ב עברה לשל"פ בנתיבות. בשירות הלאומי התנדבה בבית פוירשטיין עם בעלי מוגבלויות. "הייתי אחראית על הצעירים בתפקוד הכי נמוך", היא מספרת. "עבדתי איתם משבע בבוקר בהשכמה ועד ההשכבה בלילה, עבודה אינטינסיבית ומדהימה שלימדה אותי המון".
"הנערים מגיעים אלינו אחרי שגרמו להם להאמין שהם אינם יכולים, ואנחנו פה כדי להחזיר להם את האמון – קודם כול בעצמם, ובסופו של דבר גם במבוגרים שסובבים אותם. יש בין הצוות לילדים חיבור נטול פוזה ודיסטנס. ממש כאילו הלב מונח, והתלמידים לומדים לקבל את זה וגם להניח את הלב"
את גדעון בעלה הכירה במחנה הרא"ה, והם נישאו בטרם מלאו להם עשרים. הם היו ממקימי מצפה־דני, ובתם הבכורה היא התינוקת הראשונה של היישוב. בהמשך עברו למעלה־אדומים, ושם, בגילם הצעיר ובהיותם הורים לשלושה ילדים קטנים, הם הפכו להורים ל11 ילדים באומנה במסגרת "אור שלום". חוויה אינטנסיבית שבה למדו על יכולת ההכלה שלהם ועל הכוחות הטמונים בהם, ובכל זאת הקושי היה גדול, וכעבור שנתיים הם עזבו את התפקיד ועברו לנופי־פרת, שם שימשה מרלמשטיין רכזת קהילה.
"זו הייתה תקופה מדהימה. יישוב קהילתי חם, אנשים נהדרים, והיה כיף לחלום פרויקטים בתוך הקהילה ולבצע אותם. באותו זמן עברתי קורס 'מתאמת קדם' – הליך חלופי למשפט לנוער עובר חוק. התפקיד שלי היה ללוות נערים שעברו עבירות פליליות בתהליך שיקומי המבוסס על צדק מאחה. התיאום כלל עבודה אינטנסיבית עם הנערים, המשפחות שלהם, ובמקרים מסוימים גם מפגש ישיר עם הנפגעים.
יש מקרה שזכור לך במיוחד מהתהליך הזה?
כן. דווקא מקרה פשוט יחסית של גניבה ממכולת המחיש לי את השפעת התהליך וחשיבותו. כשהגענו למפגש בעל המכולת – אדם מבוגר – היה פגוע ומכונס בעצמו. אבל כשהוא דיבר על מה שהוא חווה, ולצידו ישב נער בן 15 שהבין, אולי בפעם הראשונה, כמה השפעה יש למעשיו – זה היה עוצמתי. ראיתי איך המפגש משנה את תפיסת שני הצדדים. בד בבד עם העבודות האלו ביימתי כמה שנים הצגות בבתי ספר, בזכות לימודי התאטרון והחינוך ממכללת אמונה. היום אני יודעת להגדיר את עצמי אדם של אנשים. אני צריכה את הקשר שמעמיק ומגיע למקומות חשופים. נוסף על כך, רק בבגרותי גילתי שאני דווקא כן אוהבת ללמוד. ועכשיו אחרי תואר ראשון ושני אני לומדת תחומים נוספים שקשורים לטיפול כמו גישור, אן־אל־פי ופסיכותרפיה".
לפני כ־13 שנה חיפשה משפחת מרמלשטיין מקום לבנות את ביתה. "נופי־פרת היה מקום נהדר, אבל רצינו משהו קטן ומשפחתי יותר, וגם לא הייתה שם אז אפשרות לבנייה. ראינו פרסום על מצפה־כרמים, הגענו לבדוק – והתאהבנו".
אחרי שנים של מגורים בבתי ארעי הם כבר תכננו להתחיל לבנות את בית הקבע שלהם, אבל אז הגיע בג"ץ ועצר את כל הבנייה ביישוב. מרמלשטיין הייתה ממקימי מטה המאבק בבג"ץ והובילה את המפגשים עם הפוליטקאים והתקשורת. בינתיים הם גרים בשני קראוונים מחוברים כבר 12 שנים וחצי. רק בשנתיים האחרונות הוכרע סוף־סוף הבג"ץ לטובתם והם בתהליך בנייה.
איך מסתדרים בשני קראוונים עם תשעה ילדים?
"בשנים האחרונות עשינו הרחבה לחלל המרכזי, אבל לפני זה, בכל פעם שהיינו פותחים שולחן שבת, כל הבית היה שולחן. למרבה המזל אנחנו אנשים חמים, וברוך השם יש לי ילדים זורמים, אבל זה היה לא פשוט", מרמלשטיין מספרת. "כיום יותר קל כי רק שלושה ילדים נשארו בבית. הגדולים יצאו לפנימיות, לצבא וללימודים. היו שנים קשות של צפיפות, קור ודליפות, אבל זה חיזק אותנו וגרם לנו להבין מה חשוב. והקהילה המדהימה היא מה שחשוב בסוף, זה מקום שהילדים שלנו פרחו בו. לא בכל מקום הייתי נשארת לגור כל כך הרבה שנים בקראוון. יש לי תשעה ילדים מדהימים, ילדים שהלב הכי פתוח וגדול שאני מכירה. ילדים שמבינים לעומק שהפרעת קשב וריכוז היא אינה בעיה, היא מתנה שמאפשרת לעשות יותר דברים בחיים. בעת האחרונה, פתחו קורס נהגי האמבולנס באחד היישובים פה ליד. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי לחזור לאהבה הישנה שלי. אז עשיתי קורס חובשים ונהגי אמבולנס, ומאז אני מתנדבת במד"א, וביישוב שלי ובכוכב־השחר, היישוב הצמוד, אני כוננית אמבולנס, אני חלק מהצוות ולפעמים עושה משמרות בירושלים. אני מאמינה שבאנו לעולם הזה כדי לתת עד אין קץ, ואני משתלדת לעשות כל מה שאני יכולה".
