מגיל צעיר היה ברור שאור פירון־זומר נועדה לגדולות. היא דור שלישי לעשייה ציבורית – סבתה הייתה סגנית ראש עיריית בת־ים; אביה, הרב שי פירון, כיהן כשר החינוך. אך למרות זאת אור מתעקשת לא להישאר "הבת של" ולהיות ראויה בזכות עצמה, והיא לגמרי מצליחה.
אפשר לומר שמצבי חירום הם עונת הפריחה שלה. ובשנים האחרונות היא מצאה את עצמה בצמתים רבי השפעה מאוד ברמה המדינית, החל מניהול מערך נפטרי הקורונה מטעם פורום חברות קדישא, וכלה בניהול המוקד שנתן מענה למשפחות של החללים האזרחיים בטבח 7 באוקטובר. המלחמה תפסה את פירון־זומר, נשואה לגל ואם לארבעה, בעיצומו של מרוץ בחירות אינטנסיבי. את המשאבים שהקימה בשביל הקמפיין שלה – מערכי מתנדבים ומטה מאורגן – העבירה לשירות האזרחים באורנית. כשסיימה להסדיר את הקבורה של נרצחי המתקפה האכזרית בתפקידה בלהב 433, חזרה לאורנית לנהל את המתנדבים שלה.
את החלום להיות ראש מועצה קיבלה מסבתה. בחייה לא הבינה פירון־זומר עד כמה השפיעה סבתה עליה, אבל בשבעה שמעה לא מעט אנשים שמספרים שהיא שינתה את חייהם, והבינה שמי שרוצה לחולל שינוי אמיתי בחברה – צריך לפעול ברשויות המקומיות. כך עשתה, ולפני שנה ניצחה בבחירות באורנית ונכנסה לתפקיד ראש המועצה.
אף שהיא גאה להיות ראש המועצה היחידה במגזר, והאישה הראשונה במועצת יש"ע מאז דניאלה וייס, היא מבקשת להדגיש שזו מציאות בעייתית, וקוראת לנשים נוספות להיכנס לזירה הציבורית. בלשכה של פירון־זומר תפקידי המפתח מאוישים בעיקר בנשים, מה שמוכיח את הטענה שלה שנשים חזקות יכולות לחזק נשים אחרות.
