בתקופה שבה נדמה כי הקהילה בשדרות איבדה את הקרקע מתחת לרגליה, ד"ר לירז כהן־ביטון הייתה שם כדי לייצב אותה מחדש. כהן־ביטון, נשואה ואם לחמישה, ילידת העיר שדרות, בחרה להישאר בה ולהשפיע מבפנים – מניהול היחידה הקהילתית בעיר במשך שמונה שנים, דרך מחקר אקדמי שמתמקד בהשפעות המצב הביטחוני על תושבי הדרום, ועד להקמת מרכז חוסן למפוני שדרות בתל־אביב בימי המלחמה.
היא ד"ר לעבודה סוציאלית ופוסט דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, מרצה בפקולטה באשקלון לעבודה סוציאלית ומגשרת זוגית. בה בעת, היא גם בעלת חוות כלבים טיפולית, ונוסף על כל אלה, היא הוציאה גם שני ספרי ילדים. "הייתי נערה מתבגרת בתקופה שבשדרות התחיל המצב הביטחוני המתוח. היה ברור לי שאני הולכת למקצועות הטיפול כבר בגיל צעיר. בצבא שירתי במודיעין, הייתי אלחוטנית בגזרת עזה, וגם התפקיד הזה חיבר אותי למציאות שנקלענו אליה".
היא למדה עבודה סוציאלית במכללת ספיר, והתפקיד הראשון שלה היה במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית שדרות, ובה ניהלה את היחידה הקהילתית במשך שמונה שנים. "המנטרה שלי היא 'עניי עירך קודמים', גם בבחירת המקום שאני עובדת בו. אני יכולה לעבוד היום במרכז הארץ ולהרוויח יותר, או ללמד במוסד אקדמי כזה או אחר. אבל אני בוחרת ללמד בדרום, באוכלוסייה ששייכת למקום שגדלתי בו, ולהחזיר להם. גם המחקרים שלי באקדמיה עוסקים בהשפעות של המצב הביטחוני, כי פחות מתמקדים בזה, על אחת כמה וכמה בנוגע לאוכלוסיית הדרום".
7 באוקטובר תפס אותה בבית, ובשבועות הראשונים החליטה שלא לעזוב את שדרות. "אחרי שבועיים בערך קיבלתי טלפון ממנהלת מרכז חוסן בעיר. היא אמרה לי: 'צריכים אותך', וביקשה שאסע לתל־אביב להקים שם מרכז חוסן למפונים. בנקודת השיא היו שם קרוב לעשרת אלפים תושבים".
היא הייתה צריכה לעבור לגור בחדר במלון עם משפחתה הגרעינית, המונה שבע נפשות, ובד בבד לגייס מטפלים, ולסייע לקהילת מפוני שדרות בהתמודדות במלונות שהציפה אתגרים רבים. חודש וחצי לאחר תחילת המלחמה חזרה כהן־ביטון ללמד במכללה. אחרי כחודשיים וחצי נפתח מרכז השיקום של הרב פירר בשדרות, ובמהלך השנה האחרונה היא מנהלת שם את המערך הסוציאלי בטיפול בפצועי מלחמה – חיילי מילואים שנפצעו וזקוקים לשיקום, ותושבים שבעקבות הלחימה והסטרס עברו אירוע מוחי והתפרצו אצלם מחלות כרוניות.
