החלק הפואטי בשיחה שלי עם רואי רביצקי לא מתחיל כשאנחנו יושבים על הספות בביתו הירושלמי ומשוחחים על ספר השירה החדש שלו, אלא דווקא בעיצומו של סמול־טוק על הגנים של הילדים. אנחנו עומדים במטבח היפה, ותוך שהוא מנסה את כוחו בהכנת קפה קר, רביצקי מעיר: "תמיד כשמשתמשים במטאפורה צריך לבחור כמה ממנה אנחנו מושכים אל תוך ההקשר האחר. הרי לא כל רבדי המשמעות עובדים גם במקום החדש". הוא מוזג יותר מדי מים חמים אל ספל הקרמיקה הגבוה, זורה חופן קוביות קרח קטנות, וממשיך: "אז אני רוצה למשוך את רוב המשמעות של הביטוי כשאני אומר שאני חושש שהמעבר של נבו מהגן לכיתה א' יהיה גירוש מגן עדן".
השיחה שלנו בהחלט מתקיימת לאחר הנגיסה מעץ הדעת. רביצקי הוא איש רווי מודעות למילותיו, כזה שמפעיל רפלקסיה תמידית על כל משפט. שאלות פרטניות, מעשיות, מובילות אותו לרעיונות מטא. "אני מפוזר ומפורד בין העמים קצת", הוא מתאר את חייו המקצועיים. "הקונספט של כתבת פרופיל הוא אולי לא רעיון טוב. אם היה לי יחצן הוא היה אומר לי 'מה אתה עושה'". מסיבה דומה, בגב ספרו לא תמצאו את פסקת התיאור הקבועה על המחבר. "בחרתי בצורה מודעת לא לשים את זה".
למה?
"אם אני אכתוב שם 'רואי רביצקי הוא יזם תרבות', זה יישמע שאני מנסה להתקבל לקרן מנדל. ואם אכתוב 'חוקר סכסוכים ופיוסים', איך זה קשור לספר? הדבר היחיד שרלוונטי לכתוב שם הוא 'רואי רביצקי הוא אבא של נבו ירדן, נטע צרי, ופלג קוה'. אבל זה יהיה ספוילר", הוא מחייך.
בוכים בלילה
הספוילר שרביצקי מדבר עליו מתייחס אל מחזור השירים החותם את הספר, שגם נתן לו את שמו – 'עֹל הַלּוּ', שבו נוגע רביצקי בנושא כאוב וטעון: קשיי פוריות וההמתנה ארוכת השנים לילד. כך למשל מתאר רביצקי את כובד המשא של הלוּ, של התקווה שאינה מתגשמת, בשיר רווי הרפרנסים ושובר הלב "נים לא": "אִישׁ וְאִשָּׁה / יְשֵׁנִים בְּלִי מַפְרִיעַ. / לֹא זָכוּ / שֶׁחַי נָע / בֵּינֵיהֶם / יִתְבָּעֵט לִכְדֵי רֶוַח. / חֲבוּקִים רָצוּף / שֶׁבַע שָׁעוֹת שֵׁנָה שְׁחוּנָה / בֵּינָם אֵין־הַבָּנִים / וּשְׂמִיכָה / אָרוּר שֶׁנָּתַן מְנוּחָה".
"כילד לא היה לי שום מקום שהוא 'בית קברות לפילים' שאסור להיכנס אליו. יכולתי לגעת ביד סקרנית בכל אופציה רוחנית מתחרה ולהתלכלך, כי ידעתי שאני יכול ליפול אחורה על משענת חזקה מאוד. אני בשאלה מתמדת האם ואיך אני מעניק את זה לילדים שלי"
כשקראתי את החלק הזה חשבתי, איזה מזל שאני יודעת את הסוף הטוב.
"זו דרך אחת להסתכל על זה, אבל סוף טוב לא משנה את ההתחלה. להבדיל, זה כמו שאין מה להתנחם מהסיום של איוב. יש לי חברה טובה שהייתה רווקה עד גיל מאוחר, ומצאה בן זוג מקסים ונפלא וטוב להם. תמיד היא אומרת לי שהלבד שהתגבש והתקשה בתקופה ההיא עוד יושב שם. הוא לא מתמוסס".
רביצקי משמיע לי את השיר "ילדים שלא נולדו" של הזמר יהוא ירון, והצלילים עוטפים אותנו. "השיר נכתב בהזמנה שלי", הוא מספר. לפני כמה שנים הוא אצר את התערוכה "מאיירים שירה – חבילה עוברת" בפסטיבל אאוטליין, שבמסגרתה התנהל מהלך של פרשנות אמנותית מתגלגלת: מאיירים איירו בעקבות שירי משוררים, ומוזיקאים כתבו שירים בעקבות האיורים. כך כתב והלחין אז ירון: "ילדים שלא נולדו יושבים על האטמוספירה כמו ציפורים כבדות על חוטי חשמל / מוסיפים עומס חיצוני על המתח הפנימי שגם ככה כבר רווי, כמעט מודלק… וגם עכשיו כשאני מדבר עם הגדולה היא מפלסת דרך בין כל הילדים שהיא יכולה הייתה להיות / והיא כל כך הרבה יותר מוצלחת מכל ההשערות שלי, אני נותן לילדים שלא נולדו לרדת לטמיון".
כשאני מציעה שאולי הכתיבה היא חלק מתהליך העיבוד וההתמודדות, רביצקי מתנגד: "הכתיבה שלי מאוד לא תרפויטית. תהליך הכתיבה הוא לא עיבוד של רגש. יש לי רגש, אבל אז אני ניגש לעבוד עם השפה. גם כשאני עוסק בפרטי החיים הביוגרפיים שלי, מעשה הכתיבה הוא מעשה של סקרנות, לא מעשה טיפולי. יכול להיות שיר שיש בו הרבה רגש על הדף, אבל חוויית הכתיבה שלו היא לא חוויה של גילוי לב".
תמת העקרות הנשית מופיעה בספרות מאימהות האומה ועד היום. זו אחת הפעמים הראשונות שאני נתקלת בסיפור הזה בגוף ראשון זכר.
"איתרע מזלי ואני גבר. הדבר שמונח כאן בשירים הוא באופן מובהק חוויית חיים. לקח לנו זמן ארוך להיות הורים, וחווינו לאורכו כל מיני סוגים של קשיים. האישה שאיתי כמובן מאוד נוכחת בשירים האלה. לפעמים כנמענת שלהם, לפעמים כבת הלוויה שלהם. אבל השיר 'עוון אבות' עוסק בדיוק במה ששאלת: איך גבר יכול לכתוב על קשיי פוריות, לחיות את קשיי הפוריות. זה שיר קנאה באישה, בכך שהגוף שלה לוקח חלק בציפייה ובאבל". רביצקי כותב שם: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי / מַחֲצִית עָשׂוֹר / וְלֹא נְתָנַנִי וֶסֶת".
זה קול שהיה חשוב לך להשמיע?
"אני לא מנסה להנכיח אופציה של גבריות בעולם באמצעות שירה דחוסה ורפרנסיאלית. זו לא הסוגה המתאימה. אם הייתי רוצה לעשות שינוי חברתי לגבי 'הגברים השקופים'", הוא מטעים את שתי המילים הללו בציניות, "לא הייתי כותב שירים. הייתי כותב בעיתון תיאור של הפלה. תיאור של החדר שמאורגן כך שאין מקום לגבר לעמוד ליד מיטת הבדיקה אלא רק בצד המרוחק. והטכנאית אומרת, בקול נמוך ב־16 אוקטבות מטון הדיבור שהיה לה עד לאותו רגע, 'רק שנייה, אני קוראת לרופאה', ויוצאת מהחדר. והרופאה מגיעה וניגשת אל האישה בגבה אל הגבר, ולוחשת, כדי להיות מכילה ומלטפת ברגע הקשה, והוא לא יכול לשמוע מה היא אומרת. או תיאור של טיפול שבמהלכו משהו נהיה דחוף ומריצים אותה אל המעלית לחדר הניתוח, ואף אחד לא נשאר מאחור לומר לגבר לאן לקחו אותה בכלל".
הוא נושם עמוקות וממשיך: "צריך לעסוק בזה. אבל שימי לב שהדוגמאות שלי הן כשהיה צד שלישי שעשה עוול. כשאין צד שלישי, זה בין שניים. זה הלוּ הבלתי נסבל שהם נושאים, במשותף ובנפרד. אז אין לי מוטיבציה 'שכולם ידעו' שצריך להיות אחרת. אני מספר לעצמי על מה שאני מרגיש, ואז אני הולך לכתוב. עבודת הכתיבה היא לא עבודת ביטוי או הבעה, אלא משהו אחר: סקרנות של גילוי, ואז עמל על בניין בשפה".
אלה שירים שנכתבו בזמן אמת, או שיש בהם אלמנט רטרוספקטיבי?
"שום דבר שכתבתי לא נכתב בזמן אמת. לכל היותר התחיל בו. אני כותב לאט, כך שכל שיר, עד שהוא מגיע להשלמה, יש בו גם רטרוספקטיבה".
אומרים שהיה פה שמח
רביצקי (37) הוא, ובכן, יזם תרבות ויוצר רב־תחומי. הוא נשוי לאלה, וכאמור אב לשלושה. היכרותנו התחילה לפני שנים, כאשר הפיק והנחה את ה"פואטרי סלאם" הירושלמי, ערבי הטחת שירה שבהם הופיעו שלל אמני ספוקן וורד, ובהם לימים גם אני. הוא היה מיוזמי ואוצרי פסטיבל אאוטליין לאיור ומילים, שמתרחש בימים אלה זו השנה השמינית (אם כי כבר לא בליווי שלו). כתב את המחזמר "לפני בוא", שעוסק בשתי הדמויות של אליהו הנביא כפי שהן עולות מהמסורת היהודית: הנביא הזועם והקנאי, והסבא החביב שבא לבקר בפסח ועל ברכיו מניחים תינוקות רכים בשעת הברית. הוא שלח את ידו גם בהגשת פודקאסט, ניהול אמנותי ועוד כהנה וכהנה.
"אני מנסה לעשות משהו חדש בשפה, שיהיה הכי נכון לתוכן. אני רוצה שהשיר ידרוש קשב ודריכות, מאמץ של התכתשות עם השפה. זה יוצא בסוף, לפעמים, קשה לקריאה. אבל כשמישהו אומר לי 'לא הבנתי', ברור שאני מצטער. הייתי מאוד רוצה להיות נמכר ב'ילו' ליד הקופה"
בכובע אחר הוא עוסק בחברה ומדיניות, "ספציפית בשאלות של איך מעצבים מדיניות בת קיימא בחברה עם מגוון עמוק והשקפות עולם מתחרות", והיה בעברו ממובילי "היוזמה הדתית לשלום" שהפגישה רבנים עם שייח'ים. "על ערש דווי אני מקווה לגלות אם החיים שלי היו שלם שגדול מסך חלקיו או אקלקטיות עקרה", הוא אומר.
מהי מערכת היחסים אצלך בין העשייה היצירתית לעשייה החברתית?
"בסוף הסיפור הוא הישארות הנפש. מה נותר בעולם אחריך? יש ילדים, יש ספרים, יש מעשים. אני מקווה להשאיר עקבות בחול".
הוא בנם של רות רביצקי, מורה לספרות, ושל פרופ' אביעזר רביצקי, שהיה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ממנהיגי השמאל הדתי בארץ וחתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל. "זה היה לגמרי בית של מילים, המון עבר דרך השפה". בשנת 2006 עבר פרופ' רביצקי תאונת דרכים קשה, ופעילותו הציבורית והאקדמית נפסקה.
"יש לי הרבה מה להגיד על הבית שגדלתי בו. על ההורים שלי שרוב תורתי מהם, ועל החוויה המאוד חזקה שהשייכות הראשונה במעלה בעולם היא השייכות של המשפחה הגרעינית. הפרובלמטיקה של העניין הזה היא שאין לי אפשרות לדבר על הבית שלי בלי לעבור בראש ובראשונה דרך שברו: התאונה שאבא שלי עבר כשהייתי בן 19, והקיום הנוכח־נפקד שלו מאז".
אין אפשרות להתבונן בילדות שלא דרך הזכוכית הצבועה הזו?
"יש קושי, אבל צריך. אני בן זקונים בהפרש גדול. יש לי שלוש אחיות שמבוגרות ממני בחצי דור. אני הנ"ב, אבל גם הפניצילין היה טעות", הוא צוחק. "במובן הזה, חוויית החיים היסודית ביותר שלי היא 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. מצד אחד להיות חלק מהמשפחה הגרעינית שלי זו חוויית היסוד הכי מכוננת שלי, קבוצת השייכות הכי מובהקת, אולי היחידה הנינוחה. מצד שני, ההתהוות של הדבר הזה ורוב ההתרחשות שלו קרו בלעדיי.
"אולי לכן יש לי אובססיה לעבר משפחתי. אני מגדיר את עצמי גנאולוג בגמילה. לרוב גנאולוגיה היא תחביב של פנסיונרים, חיפוש העבר שחבוי אצל המתים, לפעמים אצל המתים מזה דורות. אצלי העיסוק בעבר משפחתי הוא גם על חיי המשפחה ההוָוה שלי, שרובם התרחשו לפניי ובהיעדרי. החוויה של אחיזה בשולי אדרתו של משהו שהוא הדבר החשוב ביותר בעולם, ולהיגרר אחריו בלכתו, היא חוויית חיים מכוננת בשבילי".
גדלת בבית עם עמדות שמאל בתוך הציונות הדתית. איך זה היה?
"לעמוד עם כולם תחת דגל זו חוויה שזרה לי באופן יסודי. זה התחיל מלהחזיק בעמדות יחסית שמאליות בתוך ציבור דתי, והמשיך בכמה שנים של פעילות פוליטית שבה אני דתי יחיד במרחב סוציאליסטי. אני חושב שזה חלק ממה שלקח אותי לעיסוק ציבורי שרובו לא עוסק בהשמעת קול מחודד – שיש לי – אלא בהיתכנות של הפוליפוניה להתרחש ללא קריסה".
לצד ההתמסרות שלו ליכולת ריבוי הקולות, רביצקי מצר על כך שאינו עוסק מספיק בהשמעת קולו הפרטי. "אני רוצה גם להתעקש על בית המדרש שלי, על מה שאני חושב שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו, ועל לומר את זה בגאון. אני חייב את זה לילדים שלי. כילד, לא היה לי שום מקום שהוא 'בית קברות לפילים', שאסור להיכנס אליו. יכולתי לגעת ביד סקרנית בכל אופציה רוחנית מתחרה ולהתלכלך, כי ידעתי שאני יכול ליפול אחורה על משענת חזקה מאוד. אני בשאלה מתמדת האם ואיך אני מעניק את זה לילדים שלי. גם כי אני לא מספיק תלמיד חכם, וגם כי אני לא מספיק מוקדש לחידוד מפורש של הקול המסוים והאפשרות שלו".
בשיר הדוקר "כשעוד היה לי שולחני", הוא כותב על הגעגועים אל הקיים. "כִּשְׁיָר מִמִּי שֶׁטֶּרֶם מוּם הָיָה אָבִי / אָבִי יוֹשֵׁב מוּלִי שָׁחוּחַ וּמְחֻיָּךְ / אֶת גִּעְגּוּעַי עָלָיו נִגְזַר עָלַי כַּחֵד // שֶׁלֹּא יַבְחִין אֵיזֶה מֶרְחָק בִּלְתִּי עָבִיר / נִמְתָּח בֵּין נֵס נוֹכְחוּתוֹ וְאִחוּיָם / שֶׁל אֵבָרָיו לְנוּס לֵחֹה. זֶה לֶקַח הֵד… קַח אֶת / בִּינְךָ, / אֶת חַדּוּתְךָ, / וְהַעֲלֵם. / אֲנִי אָשִׂים אֶת מִבְטָחִי לְאַל וּלְאֵם'.
אתה חושב לפעמים על החיסרון של אביך לא כאב אלא כדמות ציבורית?
"ודאי", משיב רביצקי וממהר להסתייג: "אי אפשר לדבר על כל הנושאים יחד, וזה נושא שאם אתה שם אותו על השולחן, כמעט לא הגון לא לפנות לו את השולחן. אם אתחיל להתייחס למה שהוא היה עשוי לומר על הספירה הציבורית בישראל, ארגיש שכל שאר מה שדיברנו עליו הוא יום קטנות בלתי ראוי".
המזוודה שהתפוצצה
אחד המאפיינים הבולטים בשירתו של רביצקי הוא המוזיקליות שלה. זו לא רק החריזה המוקפדת והמצלול המהודק, שנדירים כל כך בשירה בת זמננו, אלא גם מלודיה שלמה שמצליחה לעבור ללא תווים, בטקסט בלבד. אולי לא מפתיע לשמוע שלמרות השנים שבילה בהגשת שירה מדוברת על במה, את הקילומטראז' שלו מול קהל החל רביצקי לצבור דווקא בנגינה, כשבילה לאחר השירות הצבאי כמה חודשים בניו־יורק. "בערבים הייתי הולך לשמוע מוזיקה בווילג', ובבקרים הייתי מנגן בפסנתר בסאבוויי. בחורה חב"דניקית מברוקלין שטסה לאוסטרליה השאירה לי את הפסנתר החשמלי שלה, בלי קייס, עטוף בסדין כמו גופה. לא היו שקעי חשמל ברציפים, אז בניתי גנרטור ממצבר של סירת מנוע. כל בוקר הייתי יורד למנהרה עם מזוודה ובתוכה המצבר, וביד השנייה גופת הפסנתר, והייתי מאושר".
כשחזר, ביקש רביצקי להביא איתו אל ארץ הקודש את המצבר שהיה גאה בו. "הגעתי לשדה התעופה עם שתי מזוודות: אחת מלאה בכל רכושי עלי אדמות, והשנייה עם מה שהיה בגדול בטרייה וכבלים. באו אנשים גדולים והורידו אותי מהמטוס, וראיתי איך הם מפוצצים את המזוודה שלי. בנס נתנו לי לעלות חזרה למטוס, ולחזור אי־פעם לארה"ב".
כשאני מציעה שלהטוטי המצלול שהוא מבצע הם בהשראת עולם השירה המדוברת, רביצקי חולק: "זה לא ספוקן וורד, זו מוזיקה. מקומה בשירה מכל סוג. כשהיא עשויה היטב, גם שירה כתובה היא לחן לאוזניים".
אל עולמות הספוקן וורד הוא הגיע אחרי שנים רבות שבהן לא כתב שירה. בגיל 16, בעידודה של חברת משפחה, פרסם בכתב עת שלושה שירים שהוא מכנה "שירי בוסר", והפרסום טרם זמנו עצר את שטף הכתיבה שלו. "כתיבה של שירה השתתקה לי. בהתחלה בעקבות הדבר הזה, ואז בעקבות השירות הצבאי שהיה בו חוסר אפשרות עבורי, ואז בגלל האקדמיה וההפיכה של המילים למשהו שהשימוש בו כל כך אחר, אינפורמטיבי".
את השירה המדוברת הוא מתאר כשער יציאה משנות השתיקה הפואטית. "שירה דבוּרה מתרחשת ברגע של מפגש. נכון שמצלמים ומעלים אותה ליוטיוב, וזה כנראה יעקוף בתוצאות גוגל את כל מה שאי פעם אעשה בחיים, אבל החוויה עצמה הרבה פחות מאיימת. זו חוויה של אמת לשעתה, בניגוד למילים מנומרות על דף שמכוונות אל הנצח בעל כרחך. אצל אדם בריא בנפשו, הצנזור הפנימי נמצא בין המגירה לאור. אצל אדם קצת יותר נרקיסיסט, הוא כבר בין הנפש אל הדף. היכולת שלי לשוב ולכתוב עברה במידה רבה דרך הלהבות הנמוכות שיש בשירה שהיא 'רק' אמת לשעתה".
רובד נוסף של השירה המדוברת, אומר רביצקי, הוא התפקוד שלה כהתרחשות קהילתית. "יהודים הם אנשים מוזרים: כשהם רוצים להרגיש משהו יחד, הם מתכנסים וקוראים שירה עתיקה. אם הם רוצים להיות עצובים, הם קוראים קינות; אם הם רוצים להתחרט – סליחות. תהייה קיומית מבולבלת? יש לנו מגילה לזה. השירה הדבורה מייצרת מחדש את ההזדמנות להתכנס סביב שירה. יש לזה גם השלכות על המוזיקליות של הטקסטים. לפעמים על הקומוניקטיביות, שאני יודע שזו מילה גסה כשמדברים על הספר שלי", הוא צוחק.
מה עומד באמת מאחורי הבחירה לכתוב בסגנון אניגמטי?
"אני לא כותב אניגמטי בכוונה. אני מנסה לעשות משהו חדש בשפה, שיהיה הכי נכון לתוכן. זה יוצא בסוף, לפעמים, קשה לקריאה. אני מצר על זה. הייתי מאוד רוצה להיות נמכר ב'ילו' ליד הקופה. אבל העבודה של הכתיבה מבחינתי היא לבחור את המילים הנכונות, וההנאה של הכתיבה מבחינתי היא ללקק את כל המילים מהר מהר כדי שלא יבקשו שאני אכבד. לפעמים זה מייצר טקסט שמזמין פענוח ולא רק מפגש בלתי אמצעי. אני רוצה שהשיר ידרוש קשב ודריכות, מאמץ של התכתשות עם השפה. אבל כשמישהו אומר לי 'לא הבנתי', ברור שאני מצטער".
לחצות את הירדן
ספר לי על תהליך העבודה על הספר.
"אני בגיל 'מאוחר' לספר ביכורים. לא רציתי להוציא לקט של 'כל השירים עד כה', החל מאלה שלא רציתי שיתפרסמו בגיל 16 ועד סף הדפוס. בספר הזה יש שירים מתקופה של כארבע שנים, 2020-2016, עם חריגה אחת, שיר שנכתב מתוך המלחמה, רגע לפני הוצאת הספר. גיליתי שאחת ההנאות הגדולות של עבודה על ארגון שירים, ועם עורכת נהדרת כמו ליאת קפלן בפרט, היא הגילוי של היגיון מארגן. לא כתבתי ספר קונספטואלי במובן הלכיד, אבל בהבנת ההיגיון המארגן של כתב יד יש שמחת גילוי עצומה".
ומהו ההיגיון המארגן?
"גיליתי שהספר בוחן את היתכנותה של תנועה. קראנו לזה, בדיבור על הספר, 'ממרגלות הכאן עד חדוות החצייה המתמדת'".
חצייה כמו לחצות כביש?
"כמו לחצות את הירדן לתוך הארץ".
אבל גם אחרי שנכנסנו אל הארץ המובטחת, לא תמיד אנחנו יושבים תחת הגפן והתאנה. כמו כל דבר בחיינו, גם את שירי הספר צובעים לפרקים צבעי המלחמה שאנחנו שרויים בה. למשל השיר "צבע אדום", שנכתב דווקא לפני כמה שנים, לוכד רבות מהתחושות של התקופה הזו: "יֵשׁ דְּבָרִים מִתְחַמְּשִׁים, מִלְחָמָה מִתְחַשֶּׁרֶת, / לַלֶּחֶם יֵשׁ טַעַם לְוַאי שֶׁל חֲזִית,/ כִּי פִתְאֹם / אָדֹם עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים מַטַּח מַחַץ, סַנְוֵרִים מְלֹא־הַמַּחְסָנִית…". השיר ממשיך בתיאורי מלחמה ובקצב קרבי, עד סופו המפתיע: "גְּשָׁה־נָא בְּנִי לַחַלּוֹן, יוֹם אֶחָד כָּל זֶה / יִהְיֶה בָּהִיר מֵרֹב יָמִים. / חַיּוֹת מַחְמָד / וְאוֹפַנַּיִם יָפִים וַאֲדֻמִּים".
מה קורה ברווח בין בתי השיר? איך מתרחש המעבר בין מקצב המלחמה לאידיליה של הבהירות והאופניים?
"אם הייתי יודע, אז היתוך הנבואות הזה לא היה בית־אפילוג בזמן עתיד. הייתי שמח לצייר נתיב ברור איך עוברים מכאן לכאן, ולהסביר איך נראה האיחוי שדילגתי עליו, אבל אין לי מפתחות כאלה. אני מתנחם בזה שגם כשישעיהו מבטיח 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ', הוא לא נותן הוראות כביסה מדוקדקות".
