רנן שור, המחולל הקולנועי שהלך בשבוע שעבר לעולמו בגיל 72, אהב להתקשר דווקא בערבים, בדרך כלל בשעות ההרדמה של הילדים. למרות שנשבעתי בכל פעם להניח לטלפון לצלצל ולחזור אליו בהמשך, אף פעם לא עמדתי בכך. גם שנים אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, שאותו ניהל רנן ביד רמה מדי, עדיין היה מורא רבי עלי.
מאז שהוגלה מהממלכה המפוארת שייסד בירושלים, התכנס רנן בביתו ברחוב הגלבוע היפה בתל־אביב והתמכר לסוכנות הזיכרון שפתח עבור הדורות הקודמים במשפחתו. עם הזמן הפנוי שלו, הטלפונים הפכו תדירים יותר ומוזרים יותר. מוצאי שבת אחד, בשעה שבני התינוק פלט את שאריות הבקבוק על החולצה שלי ושלו, רנן צלצל, ובלי שום הקדמה התחיל להקריא בקולו הנמוך, שנע בין הבס לטנור, את הפתיחה של ספר "עץ חיים": "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך האציל נקודה א' הכלולה…". רנן, קטעתי אותו חסר סבלנות, מה לך ולרבי חיים ויטאל עכשיו?! ובכן, הוא השיב נלהב, את זה בדיוק אני מנסה לברר!
באותם ימים מיין רנן מכתבים שכתב לו סבו, הרב אברהם זיידה הלר, שהיה ראש ישיבה ומנהיג רוחני בצפת במאה שעברה. המכתבים כללו חוסר נחת מופגן של הסב הקפדן מבחירותיו הרוחניות של הנכד הבוהמיין. בניסיון עקר לגעת בליבו, ביקש הסב להראות לו ביוטי קולנועי בקבלת האריז"ל, שבעיניו נראתה כמו "תעשיית סרטים גרנדיוזית של בורא עולם". בזמן אמת, רנן הנכד לא קרא ב"עץ חיים"; עכשיו, לעת זקנתו, הוא מנסה לראשונה ואומר לי בכעס: "זה כתוב בעברית, אבל אני לא מבין מילה". גם ההבנה שלי הייתה מוגבלת למדי, ובכל זאת למדנו יחד, מפעם לפעם, את כתבי המקובלים הלוריאניים. רנן המשיך להתעקש שהוא לא מבין כלום.
הקמת בית ספר לקולנוע בירושלים, רחוק מהתעשייה התל־אביבית, מעבר להרי החושך של כביש מספר 1, נראתה כמעשה אובדני. אבל שור בן ה־37 הקים וניהל את סם שפיגל בתשוקה גדולה ובשליטה טוטליטרית, והפך אותו לאחד המוסדות המובילים בעולם
שלוש שנים אחר כך ימצאו המכתבים הללו את מקומם בספר שערך לכבוד סבו בשם "גיבור בעל כורחו", וגם בסרט האחרון שיצר, "המעורר". באחד המכתבים שהתפרסמו שם תוהה רנן בפני הרב הלר "כמו איזה במאי קולנוע גדול בתורה הקולנועית אני שואף להיות בעתיד", אבל בהמשך ההתכתבות מתברר ייעדו האמיתי: לא במאי קולנוע גדול, אלא מחנך גדול, מחולל תרבות. או במילותיו של רנן במכתב: "סבא, אפשר לומר שאני ראש ישיבה לקולנוע בירושלים".
היה משהו בתיאור הזה: בקומה השלישית של בניין תעשייתי כעור בשכונת תלפיות הקים רנן ישיבה לקולנוע, עם "סדר בוקר" בעיון בתסריט, ו"סדר ערב" בבקיאות בסינמטק, ואף לימוד בפרקטיקה ההלכתית של סט צילומים (הוא נהג לחקות את אורי זוהר שהיה צועק לו על הסט: "רנן, בקולנוע רצים!"). רנן היה קרוץ מהחומר של ראשי ישיבות קפדנים, שלקחו ברצינות גדולה את תלמידיהם, כאלה שביקשו להעמיד את הדורות הבאים בשילוב של קשיחות, נדיבות, להט, כוחניות וחיוך. כמו כל ראש ישיבה טוב הוא היה מודע למיתוס החי שהוא מייצר בזמן אמת, שעה שעבר במסדרונות בית הספר עם מגפי UGG סליזיים, תוך שהוא גוער בתלמידים שלא לבטל את תורת הקולנוע. מיתוס שעבד בלהיות מיתוס, לטוב ולרע.
במרתף של אורי זוהר
רנן שור נולד בירושלים בשנת 1952 וגדל בתל־אביב. כנער שיחק במחזות זמר, ומאז גיל 16 התהלך עם מצלמה בידו. את שירותו בצה"ל החל בלהקת פיקוד מרכז ולאחר מכן המשיך ככתב צבאי של "במחנה" וגלי צה"ל. בין השאר הוא פרסם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים סדרת כתבות על קרבות הבלימה ברמת הגולן, וטבע את המושג "קרב עמק הבכא" כשם המערכה. שור למד במחזור השני של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, ביים במסגרתו כמה סרטים קצרים, ושימש כעוזר במאי של ג'אד נאמן ואורי זוהר.
דמותו של זוהר ליוותה אותו כל חייו. הוא עמד במרכז סרטו הקצר "חתונה בירושלים" (1985), שתיעד את חתונת ילדיהם החוזרים בתשובה של זוהר ואריק איינשטיין, והקולנוע של זוהר כיכב במאמרים, שיעורים וסיפורים רבים במיתולוגיה האישית שרנן בנה לעצמו וניסה להדביק בה גם אחרים.
כשהייתי בשנה ב' בסם שפיגל וערכתי את כנס הפתיחה בסינמטק ירושלים, רנן הציע שאלך לאורי זוהר ואנסה לשכנע אותו לפתוח את הכנס כדובר. אבל אין סיכוי שהוא יגיע, אמרתי. "אין סיכוי שהוא יגיע", אישר רנן, "אבל אתה תיסע לפגוש אותו במרתף שלו, ויהיה לך סיפור נהדר לספר". וכך היה: זוהר לא בא לכנס, אבל אני זכיתי לשעתיים של חברותא ב"מסילת ישרים" של הרמח"ל ו"גונבי האופניים" של ויטוריו דה־סיקה, ולסטירה של חיבה על הלחי.
יצירתו של רנן כבמאי קולנוע הייתה מוגבלת למדי. סרטו הראשון, "בלוז לחופש הגדול" (1987) בעל המוטיבים הביוגרפיים, תיאר את שלהי התיכון של חבורת נערים ונערות לפני גיוסם לצה"ל בזמן מלחמת ההתשה, וזכה להצלחה ולהערכה. לעומת זאת סרטו השני, "הבודדים" (2009), שסיפר את סיפור כליאתם ומרידתם של שני חיילים בודדים מגולני, נתפס ככישלון. בשנים האחרונות פנה ליצירת קולנוע דוקומנטרי המבוסס על סיפורי משפחתו, אך גם בתחום זה קשה לומר שהותיר חותם משמעותי.
את יצירתו הגדולה יצר כמחולל תרבות, דחפור D9 אימתני של עשרות יוזמות, קרנות ומוסדות שהקים ובראשם בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, מפעל ששינה את המסך הגדול והקטן של התרבות הישראלית. סם שפיגל, שנקרא על שם המפיק היהודי־הוליוודי האגדי, הוקם בשנת 1989 לאחר מרד סטודנטים שפרץ במגמה לקולנוע בבית הספר בית־צבי (אז בית הספר היחיד לקולנוע שזכה לתמיכת ממשלתית). טדי קולק ורות חשין הציעו לשור להקים בית ספר חדש בירושלים. הדבר נראה בזמנו כמעשה אובדני; רחוק מהתעשייה התל־אביבית, מעבר להרי החושך של כביש מספר 1. אבל שור בן ה־37 לקח את האתגר, הקים וניהל את המוסד בתשוקה גדולה ובשליטה טוטליטרית, עד שנאלץ לוותר על מקומו בשנת 2019.
הוא אהב, נשם וחי קולנוע. ישב כמעט בכל ועדות ההוראה הלא נגמרות של בית הספר, פעמים מוקסם, פעמים כועס מול תסריטי וסרטי הסטודנטים. רנן שנא עצלות, עודד ללא הרף לעשייה, סירב לקבל תירוצים. תחת שרביטו הפך סם שפיגל לאחד המוסדות המובילים בעולם בתחום הקולנוע. הוא לא פחד לאמץ מתודות חדשניות בהוראה, לא חשש מהמסחרי ולא מהאוונגרדי, והשקיע כמויות אדירות של אנרגיה, יצירתיות וכסף בשיווק ומיתוג. הוא אהב להציג את מודל בית הספר כ"סולידריות של בודדים". כבוגר אני יכול להעיד שהוא אכן הצליח ליצור את הקהילה הזאת, מתוך הבנה שכמו בישיבה – האחריות והתהליך החינוכי אינם נגמרים כשאתה יוצא מכתלי בית המדרש; להפך, הלימוד רק מתחיל.
אבל לא רק סם שפיגל. נדמה שאין כמעט קרן, מוסד או גוף קולנועי בישראל ששור לא היה מעורב בהקמתו: מ"קרן הקולנוע הישראלי" ששינתה את מודל התמיכה הציבורית בקולנוע, דרך "הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה" שהתמקדה בטיפוח הקולנוע התיעודי העצמאי, ועד "המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים". אלה רק שלוש מתוך מספר בלתי נתפס של יוזמות, שרשימה מלאה שלהם תדרוש עוד כפולת עמודים בעיתון. אמן־עסקן שזכר כל הזמן את דברי רבי אלעזר בן עזריה במסכת אבות: אם אין קמח, אין תורה; אם אין מנגנונים, אין קולנוע.
מעביר צאנו תחת שבטו
אי אפשר להתעלם מהבום שבאמצע הפריים: לכתוב שרנן לא היה אדם פשוט לבריות יהיה לשון המעטה. הוא היה אדם שיכול להתחיל משפט בחיוך מלא שיניים ולסיים אותו בצרחות קשות שהרעידו את המסדרון.
פעם, אחרי שבחונכות עריכה על סרט הגמר שלי הוא גרם לי לרצות לחנוק אותו ואז לנשק את ידו, אמרתי לו שהמילים המפורסמות של זאב ז'בוטינסקי, "גאון ונדיב ואכזר", משקפות בעיניי את דמותו. הוא לא הכחיש. ייאמר לזכותו שהעריך כנות. אפשר היה להגיד לו את הדברים כהווייתם, גם אם היו לא נעימים. גם מתוך כך אני מרשה לעצמי לכתוב את המילים הללו.
הוא היה אדם קשה, נוח לכעוס, לא פעם דורסני. יותר מדי תלמידים ועמיתים מצאו אותו פוגעני. בסופו של דבר הוא סולק מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בעקבות ועדה בית־ספרית שבה צעק על סטודנטית באופן סטנדרטי למדי בסולם שור. אלא שהפעם ההקלטה הודלפה לתקשורת, והעולם כבר לא היה סבלני לחמת הזעם של גבר לבן שנטוע בכיסאו יותר מדי שנים, תהא תרומתו אשר תהא.
במובנים רבים, המחשבה על דמותו של רנן שור מתקשרת למורכבות שבה מצויה כרגע התרבות הישראלית ואולי גם העולמית. מצד אחד היא זקוקה לבולדוזרים, לרנן שורים שמפעל חייהם יהיה הקמת הקונסטרוקציות של התוכן, הכלים שבהם יכול השפע לזרום, היוזמות שיאפשרו קיום לרעיונות האמנותיים ולתשוקה היצירתית. מצד שני, בלתי אפשרי לקבל יותר את ההתנהלות המאתגרת ולעיתים רעילה שמתלווה לכך, את הכוח האבסולוטי שבידי המיתוס המהלך ואת פנקס החשבונות שנמצא בכיסו והוא מעלעל בו, מעביר צאנו תחת שבטו. אנחנו זקוקים לפורמולה חדשה של ניהול תרבות, ואולי היא נרקמת ברגעים אלו ממש. בינתיים, אחרי ככלות הכול, הקולנוע הישראלי צריך להכיר תודה לראש הישיבה לקולנוע רנן שור, גאון ונדיב ואכזר.
עמיחי חסון הוא משורר, יוצר קולנוע ומנהל אמנותי בבית אבי חי
