את דוד בן־ארזה פגשתי לראשונה רגע אחרי מגפת הקורונה בבית המדרש שאני לומד בו בירושלים. כל מי שבא לבקר אצלנו מבין כבר בסף הדלת שזה לא בית מדרש רגיל. יש בו אברכים חרדים נמרצים, משוחררי צבא דתיים־לאומיים, סטודנטים עם קוקו, היפסטרים עונדי עגילים ולובשי ציצית תכלת ומוזיקאים ירושלמים חובשי קסקט. כולם סבבה עם כולם וכולם מעורבבים עם כולם ולומדים יחד גם גמרא וגם חסידות וגם הלכה. כמי שהגיע לבית המדרש הזה לפני כמעט עשור, בתור בחור ישיבה מחפש דרך בעצמו, זיהיתי מיד שדוד בן־ארזה הוא בדיוק כמוני. כשדיברנו פה ושם בפינת הקפה הוא סיפר לי על הישיבה שלמד בה, סיפר שהוא מוזיקאי, מנגן בפסנתר וכותב טקסטים. היה בו איזה חשש מובנה, שהכרתי. בסוף, לא פשוט לעזוב את בית המדרש הליטאי. פיזית ומטאפורית. אבל בבית המדרש שלנו, השמיים הם הגבול. חמש שנים אחר כך דוד בן־ארזה הוא השם החם בעולם המוזיקה היהודית – הגדרה שלא ממש נוחה גם לי וגם לו, אבל יש כאלה שהיא עושה להם סדר. בימים אלו רואה אור אלבומו החדש "ר ח מ י ם", ששירים מתוכו כבר מושמעים בגלגלצ וצוברים עשרות אלפי צפיות ביוטיוב וקהל מאזינים הולך וגדל. בן־ארזה הוא נדבך נוסף בעולם החרדיות המתחדשת, שהקווים בינה ובין הישראליות מיטשטשים מיום ליום עד לבלי הכר.
הוא התחיל לכתוב, לדבריו, אחרי שנשבר לו הלב בפעם הראשונה. ״הייתי רק בן 21, יצאתי לפגישות שידוך עם מישהי, והפרידה ממנה הייתה אירוע של ממש בשבילי", הוא מספר. "היום אני כבר לא קורא לזה שברון לב, זאת הייתה חוויה אחרת. זה היה המפגש הראשון שלי עם הר געש רגשי מאוד חזק, מפגש סופר־אינטנסיבי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שוואלה, שנים אתה לומד בישיבה, וכל הרגש מנותב למקומות אחרים לגמרי. יש רגש בעולם הישיבות, אבל הוא גולמי. בחורי ישיבה ממררים בבכי בתפילות הימים הנוראים למשל, ועדיין, יש להם חוסר מוחלט בעיבוד רגשי.
"רואים את השינוי בקהל שלי דרך הנתונים של 'למה עוד הקהל שלך מאזין'. פעם אלה היו נפתלי קמפה, אברהם פריד, אריה היל, שמוליק סוכות. היום אלה יותר נועם בנאי, נופר סלמן ומאי ספדיה"
"במבט לאחור אני מבין שזה נוסף על כך שהייתי ילד נורא רגיש שלא הסתדר יותר מדי עם הרגישות שלו. ילד חסר ביטחון, חייכן וחמוד. עד היום אני קצת כזה. לא מזמן מישהו שראה אותי מופיע אמר לי שיש דבר מוזר בהופעה שלי. היציבה שלי בטוחה על הבמה, אני נוכח לגמרי, אבל כשמסתכלים על הפנים שלי, יש בהן הרבה ביישנות. אז מצד אחד אני לא שׂם על אף אחד, אני מעז לשיר על דברים שאף אחד לא מעז לשיר עליהם בעולם שבאתי ממנו ושהקהל שלי שייך אליו. מצד שני, התנועה הנפשית הפנימית שלי היא לא תנועה של אומץ".
ואיך קיבלו במשפחה את זה שאתה זמר?
״גם אם הפריע להם, הם לא אמרו לי כלום. למרות שעצם הפנייה לעולם שבחוץ הייתה זרה. חינכו אותנו בבית על מבט פנימה, על ענווה, על לא להשוויץ, ופתאום אני קם ואומר 'היי, אני כאן. בואו לשמוע אותי!'. זה מהלך מופרך באקלים שגדלתי בו, אבל עברנו תהליך ודיברנו על זה בבית בפתיחות. בסופו של דבר, המעשה שלי – נכון שיש בו גם חשש יהירות, אבל הכוונה שלי טובה. זאת יציאה שמוסיפה אהבה בעולם, מוסיפה אהבה בי ובאנשים.
"אבא שלי הצטער שעזבתי את הישיבה. כי תמיד הייתי ילד חנון, לומד טוב, חרוץ, כזה שלא עושה בעיות ולא מורד. מתישהו נהייתי קצת חוכמולוג שחושב מחוץ לקופסה ומאתגר את הרבנים בשאלות מכיוון לא צפוי, ומהר מאוד מיציתי את הישיבה. אני בן אדם שאוהב לעבור לדבר הבא, ובישיבה הרגשתי שהכול חוזר על עצמו. הלימוד, צורת הלימוד. 200 שנה בעצם שואלים את אותן השאלות ועונים את אותן התשובות. ואני לא הבנתי לאן זה הולך, אז התחלתי לחפש. הלכתי לבקר בישיבות אחרות, גם דתיות־לאומיות כמו עתניאל ושיח יצחק, חיפשתי ריגוש אינטלקטואלי ושאלתי שאלות קיומיות כמו למה אני לא הולך לצבא או מה יהיה עם השידוך שלי, וחשבתי מחשבות ביקורתיות על הישיבה. בסוף זרקו אותי, ובכלל לא מהסיבות האלה אלא כי עשיתי רישיון נהיגה. אפילו לא כי אני מוזיקאי. דווקא הייתי מביא את האורגנית ומנגן לפעמים במסיבות של הישיבה. יש לי סרטונים מביכים מאוד מהאירועים האלה, שמדי פעם אני שולח בקבוצה של היח"צ וכותב ׳תראו מאיפה באתי'".
דוד בן־ארזה, רווק בן 26, גדל בשכונת הר־נוף בירושלים, השישי משבעה אחים ואחיות. אביו הוא רב ומחבר ספרים ואמו מאמנת אישית ומרצה ב"מכללה ירושלים". מצד אמו הוא נינו של הרב יעקב משה חרל״פ ומצד אביו הוא נינו של הרב אליהו כי־טוב. בן־ארזה למד בישיבות חרדיות ליטאיות עד לא מזמן, וכיום הוא לומד במדרשת זיו בירושלים.
בניגוד לאמנים רבים שיוצאים מתוך המגזר החרדי ופוצחים במסע אישי, נדמה שאין לבן־ארזה גישה לעומתית או מחאתית. כרגע הוא עדיין מצליח לשמור קרוב את הקהל החרדי, מופיע מדי פעם בהפרדה ומתארח בתוכניות בתקשורת החרדית. "המחאה שלי היא בעצם זה שאני מעז לדבר ולכתוב את מה שעל הלב שלי. על זה שיש לי בור בלב ועל זה שאני עלוב ועל זה שאני אוהב את עצמי ושאני צריך לאהוב את עצמי, וזה שאני כותב גם בלשון נקבה. בכל אלה יש רכיבים של מחאה".
המשפט "נדמה שקרתה טעות ורובטנו" פותח את השיר הראשון של האלבום שלו. "זה משפט של ביקורת", הוא אומר, "על זה שהפכו אותנו לרובוטים. זה מכוון לעולם הטכנולוגי אבל גם לעולם החרדי במקביל. גם 'לכו למים' הוא שיר על חיפוש חיים, וחיפוש חיים הוא מעשה של מחאה. אני כותב ש'הלכתי ברגל / רכבים תקועים בפקקים שלא נגמרים'. זאת שורה נגד העולם המוסדי התקוע שאני יוצא מתוכו לחפש חיים. מבחינתי זאת הביקורת שלי. היא אומנם נכתבת בשפה עדינה, אבל זה לא מוריד מכוחה. עובדה שזה השיר שלי שהכי התקבל ברדיו החרדי".
וכיום, אחרי שיצאת כבר לאור, ואתה מושמע בגלגלצ, ממה מורכב הקהל שלך?
"רובו עדיין חרדי. בימים אלו ממש אני רואה איזה שינוי שהתחיל מאז הקמפיין של האלבום( מופע השקת האלבום יהיה בזאפה ירושלים ב־25 במרץ). פעם הקהל היה מאזין לי ביוטיוב ופחות בספוטיפיי, כי חרדים מאזינים יותר ביוטיוב. בנוסף, רואים את השינוי דרך הנתונים של 'למה עוד הקהל שלך מאזין'. פעם אלה היו נפתלי קמפה, אברהם פריד, אריה היל, שמוליק סוכות. היום אלה יותר נועם בנאי, נופר סלמן ומאי ספדיה. אבל זה לא בא על חשבון הקהל החרדי. זו תוספת מבורכת. אני לא רוצה שמישהו יקשיב לי כי אני חרדי או כי אני לא חרדי – בעולמות היח"צ כן חושבים על זה לפעמים, אבל אני פחות אוהב את זה. מה שכן, מול הקהל החרדי אני מרגיש לפעמים באופן אינטואיטיבי שהאנרכיסט שבי יוצא. בישיבה שלי לא לימדו אותי איך מתנהגים כשלב נשבר או איך מדברים עם אישה ומי אני בכלל כגבר בעולם. אלה דברים שגורמים לי לאיזה דרייב".
"מישהי אמרה לי 'אתה יודע מה הבעיה שלך? שיש בך משהו לא גברי'. זה משפט ששרט אותי. הייתה תקופה שבכל פעם שנזכרתי בו הרגשתי חץ בלב. שמעתי קול שאומר לי: אתה לא גבר. וזה היה אכזרי"
ומה התגובות שבאות מהסביבה הזאת?
"לרוב הן מפרגנות, אבל אני מקבל גם הודעות הזויות. 'דוד, אני ממש מבקש ממך לעשות שירים שמתאימים לרדיו קול חי', 'אנחנו לא רוצים לאבד אותך', 'אני רוצה שתוציא שירים שאוכל להשמיע לילדים שלי'. לאלה אני לא עונה בדרך כלל, רק שולח בחזרה לב, וזה כמובן רק אם ההודעה מכבדת. אם לא, אני לא עונה בכלל. באופן כללי, יחסי אמן־קהל הם דבר מורכב. אני חושב על זה הרבה, אפילו שאני רק בתחילת הדרך. מה טיב היחסים בין אמן לקהל שלו? הוא אוהב אותם, הוא לא אוהב אותם? מה זה אוהב? כמה אני שייך להם? כמה אני צריך אותם וכמה הם אותי? מוזר לי שאמן כותב לקהל שלו 'אני אוהב אתכם' או 'אני אוהב כל אחד ואחת מכם'. בוא, אתה לא אוהב כל אחד ואחת מהם, אתה בכלל לא מכיר אותם. הדבר היחידי שאני משוכנע בו הוא שצריך להתקיים איזה חיבור רעיוני בין הקהל לביני. אם הם מתחברים לחוויה רגשית שחוויתי וכתבתי ושרתי עליה, זה מקשר בינינו. זאת אהבה שהיא לא אהבה ספציפית לבני אדם זרים אלא למכנה המשותף שלי איתם, לאיזו מהות. אם שנינו מחוברים לרגש הזה, יכולה להיות בינינו אהבה".
אני זוכר שהתלבטת אם להוציא אלבום או להמשיך לשחרר סינגלים מפעם לפעם. בסופו של דבר בחרת באפשרות הראשונה מתוך הבנה שיש לך סיפור לספר.
"נכון. יש תמה לאלבום והיא נעה בין חיבור לאיזו תשוקה פנימית ועיסוק בגבריות מזווית אחרת. אומנם המילה גבר לא מופיעה בו אפילו פעם אחת, אבל היא נוכחת מאוד. השיא קורה בשיר 'כמה עליבוּת' שנכתב בעקבות מישהי שאמרה לי 'אתה יודע מה הבעיה שלך? שיש בך משהו לא גברי'. זה משפט ששרט אותי. היום אני כבר מספר עליו, אני קצת אחריו, אבל הייתה תקופה שבכל פעם שנזכרתי בו הרגשתי חץ בלב. שמעתי קול שאומר לי: אתה לא גבר. וזה היה אכזרי".
בקליפ של "כמה עליבות" בן־ארזה מצולם בקלוז־אפ, כמעט בוכה. "באמת כשהשמיעו את השיר ברקע בזמן הצילומים הייתי על סף דמעות, והרגע הזה נתפס בעדשה", הוא מספר. "בסופו של דבר יצא גם אלבום ישראלי מאוד. אין בו שירי פסוקים ומוזיקה חסידית עם קלרינט וכל זה. יש בו טקסטים אישיים עם רפרנסים כי אני גם נטוע בעולם תורני מאוד חזק. המוזיקה ששמעתי היא מוזיקה של בית כנסת, של תפילה, משם התחלתי. גם שיר כמו 'איי איי לאב', שהוא הכי פופ, יש בו פזמון של בית כנסת, של חזן וקהל. כשכתבתי אותו דמיינתי שאני מתפלל על זה שאני רוצה לאהוב את עצמי. ובאמת יצא שיר תפילה לאהבה עצמית חיובית. זה היה גם הרפרנס בעשייה של השיר. אמרתי לאמיר, אני רוצה שזה יישמע כמו בית כנסת".
אמיר הוא אמיר שדה, ששותפו ליצירה וגם המעבד המוזיקלי והמפיק שלו הוא בן מאור. "תמיד רציתי לפנות אליהם אבל לא העזתי", בן־ארזה מספר על השניים. "שלחתי להם הודעה באינסטגרם: היי, אני זמר חרדי, תראו את הקליפ שלי 'להיות' – שאגב, תמיד פותח לי דלתות חילוניות, כי אפשר להבין ממנו שאני לא דוס רגיל. הם אהבו. עשינו תיאום ציפיות ראשוני ואז הם הזמינו אותי לבוא לאולפן. באתי, השמעתי להם את 'איי לאב' על הפסנתר, אחר כך הם ביקשו שאשיר להם עוד כמה שירים והשאר היסטוריה.
"את השיר 'נס' אמיר לקח, שינה בית ויחד יצרנו שיתוף פעולה שכרגע מסתמן כלהיט של שני האלבומים, שלו ושלי. לאמיר ולי יש חברותא בישראליות, ככה אני קורא לזה. אנחנו מדברים הרבה וגם מקליטים פודקאסט משותף, ועם בן עשיתי את רוב ההקלטות. בן הביא אותי לשבוע הקלטות ונתן לי לבכות באולפן. הוא מפיק אמיתי שיודע להיות נוכח בלי נוכחות, בלי אגו".
איך בחור בן 26 מתפעל את כל הסיפור הזה כלכלית?
"אני מחושב מאוד. אני לא רק אמן, למזלי, אני גם קצת איש עסקים, אז כסף יוצא רק אם אני יודע שהוא גם נכנס. פעם גם הייתי מופיע במסיבות בר מצווה ובאירועים אז חסכתי פה ושם. גם קיבלתי מענקים ממפעל הפיס ומאקו"ם, וגם הרווחתי בהופעות, בקבלת תמלוגים, מכרתי קצת שירים לאחרים, ואני עושה סשנים בתשלום ועובד קשה. כרגע אני משקיע כמעט את כל הכסף שיש לי על הופעת ההשקה של האלבום".
בוא נדבר רגע על לבוש. זה יכול להישמע שולי, אבל אני יודע שיש שם איזה עניין ברגע הזה שדוד בן־ארזה, בוגר הישיבה החרדית, כבר לא לובש שחור־לבן. זה רגע בחיים.
"לגמרי. אבל אצלי זה לא רגע ספציפי, יותר תהליך. באופן כללי, אני נורא עסוק באיך אני נראה. גם במובן של דימוי גוף וגם במובן של לבוש, שהוא נושא חברתי יותר. זה התחיל בכך שהבגדים 'החרדיים' פשוט לא היו נוחים לי. אז קניתי מכנסיים שחורים נמתחים, ואחר כך עברתי לנעלי ספורט, ואז הגיע השלב שבו פשוט התחשק לי ללבוש יפה יותר. כשהתחלנו לעבוד על האלבום, ניסינו לפצח במשך חודשים מה אני לובש והבנו שיש שתי אפשרויות. אחת היא לעבור ישראליזציה. כמו חנן בן־ארי, ישי ריבו ושמואל: ללבוש ג'ינס וטישרט, סניקרס מגניבות – כמו כל צעיר תל־אביבי נדוש. אפשרות שנייה היא להיות כמו שולי רנד, למשל, שמדגיש באופן מודע את המראה הדוסי שלו. מגבעת, וסט, זקן ופאות. ניסינו לשלב בין השתיים, עם טוויסט אמנותי אישי מאוד. במשך כמה שבועות הלכתי לקניון בכל יום, ועשרות תמונות בחדרי הלבשה נשלחו למעצב של האלבום עומרי מלכה – והוא כתב לי 'זה כן, זה לא, זה כן, זה לא'".
כלומר, המעצב של האלבום הוא גם הסטייליסט שלך.
"כן, הוא ארט דירקטור כזה, ובכלל כל הוויז'ואל באלבום הוא יצירת אמנות אחת גדולה של עומרי. אחרי הרבה אינסטגרמים שעברתי, ראיתי משהו שהוא עשה עם שפה עיצובית מעניינת, אז שלחתי לו הודעה שאני מחפש מישהו שיבנה איתי שפת עומק לכל הדבר הזה, לא רק גרפיקאי. שלחתי לו כמה שירים והוא אהב, וכמו בשאר התחומים סביב האלבום קרה בינינו חיבור נשמתי. כשאתה מוצא מישהו והוא עף על המוזיקה שלך, זה נותן הרבה לתהליך. עשינו פגישת אפיון עמוקה, עליי ועל המוזיקה שלי, הייתי אומר אפילו שזאת הייתה שיחה טיפולית כזאת. אחריה עומרי בא עם הצעה, בחר שני גופנים – אחד מהם הוא קורן והאחר עדכני יותר – וגם הביא כמה עשרות סמלים שמתכתבים עם השירים, ובחרנו מתוכם אייקונים שמלווים את האלבום, כולל אייקון של עובר ברחם שהוא הסמל של האלבום. משם התגלגל הרעיון לרקום את כל הסמלים על מעין צעיף שדומה גם לעטרה של טלית שאני מצולם איתה על העטיפה. הוא עשה עבודה מטורפת שיצאה מאוד אני: וייב של נשמה עתיקה עם בייבי פייס".
בהתחשב במקום שבאת ממנו, יש לך גבולות יצירתיים? כאלה שלא משנה מה, לא תחצה אותם?
"אענה לך קצת בהתחמקות. החלום שלי הוא שגבולות היצירה שלי יהיו הגבולות שלי עצמי, לא הגבולות של החברה שאני חי בה. הגבולות שלי יהיו שלי. כלומר, אני לא טיפוס שמנבל את הפה, משתדל לפחות, אז גם בשירים אני לא אנבל את הפה. אבל אם ביום מן הימים אהיה מישהו אחר, אכתוב בהתאם למי שאני. כלומר, מי שרוצה לדעת משהו על דוד בן־ארזה ישמע את השירים שלו וידע ככה גם מה הגבולות שלו. אני לא מרגיש מסורס או שאני מצנזר את עצמי. האלבום שלי מלא תשוקה כי אני איש של תשוקה".
מה ההשראות המוזיקליות שלך?
"בבית גדלנו על ר׳ שלמה קרליבך, שהוא ההשראה הכי גדולה שלי עד היום. לא שמעו אצלנו מוזיקה חסידית רגילה. יותר שירי ארץ ישראל הישנה, אריק איינשטיין ונעמי שמר. בישיבה עידן רייכל היה הכי משפיע מבחינתי. הראשון ששמעתי שדיבר על אהבה. היום אני שומע גם כוכבי פופ גדולים כמו בילי אייליש וגם אוהב מאוד את עטר מיינר. בכתיבה, ההשראה שלי – יומרני ככל שזה נשמע – היא פסוקים. אני מנסה לכתוב פסוקים משלי. לשם אני מכוון. החלום שלי הוא להצליח להיות פסוק. בעיניי, שיר כמו 'יש לי סיכוי' של אביתר בנאי הוא פסוק. אני מרגיש שככל שאתה מגיע לנקודה עמוקה יותר, אתה נהיה יותר על־זמני.
"באופי האמנותי שלי, אני גם נורא אוהב לעטוף דברים טוב. אני אוהב שדברים מופקים 'טייט' ושהם נראים וואו. כמו אצל סטרומאה. רמת ההפקה של הדברים שלו לא אנושית כמעט. זה מרגיש קצת בלי לב, אבל זה וואו. עכשיו כשאני חושב על זה, החלום שלי הוא לקחת את הלב של ר׳ שלמה קרליבך – שזה לב חסר הפקה לחלוטין, הכול שלוכי וזרוק, שירים שלא יודעים איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים, אין הופעות מסודרות ואין כלום – לקחת את הלב הזה ולעטוף אותו בדיוק מושלם כמו אצל סטרומאה. לב של קרליבך בסטייל של סטרומאה. מדהים, לא?"
