ערב יורד והשטיח האדום נפרש בסינמטק תל־אביב. על השטיח עומדים שני אנשים קורנים מאושר מול הבזקי המצלמות: גבי עמרני, שחקן ותיק ומוערך, שחובק בגאווה את מעיין בתו, שמגלמת את הדמות הראשית בסרט שלכבודו התכנסו כולם, "לא יום ולא לילה". מעיין עמרני, נשואה ואמא טרייה, היא שחקנית בת 41 וזהו הערב הראשון בחייה שהיא הכוכבת הגדולה. בסרט היא מגלמת את דמותה של אהובה, אם חרדית חוזרת בתשובה הנלחמת עבור בנה, המגלה שדלתות ישיבה נחשבת חסומות בפניו רק בשל מוצאו. "את הסרט צילמנו לפני שלוש שנים, עוד לפני שהתחתנתי וילדתי. היום אני צופה בו ממקום של אמא בעצמי, וזה הבדל מאוד משמעותי", היא מספרת כמה ימים לאחר מכן, כשאנחנו נפגשות בביתה, "אני מבינה באמת כמה רחוק אמא תלך בשביל הבן שלה".
את הסרט כתב וביים פנחס וויה, חרדי לשעבר שחווה על בשרו את האפליה המקוממת שכרוכה בתהליך קבלת תלמידים לישיבות ואת החיים בתוך חברה סגורה ונוקשה. לצד עמרני משחקים אלי מנשה, שמואל וילוז'ני, דורית בן־ארי ואדם חתוכה־פלד. ברור שחיי החברה המתוארים בסרט רחוקים מאלו של עמרני, ובכל זאת היא מספרת כיצד רותקה מכל פרט שנחשף בפניה עם כניסתה המהירה מאוד לנעלי הדמות. "אני זוכרת כמה היה לפנחס חשוב שהכול יהיה מדויק על הסט. הבנתי אותו. זה הסיפור שלו, הזיכרונות שלו. הוא שם לב להכול. הבלגן בסלון, הכלים החד־פעמיים, האוכל שמוכן על הצלחת כשהבעל חוזר מהעבודה. הכול נבחר בקפידה. אני זוכרת שהתאמנו אינספור פעמים על תפילת 'מודה אני לפניך' שאהובה שרה לילדים שלה בכל בוקר", דרושים לה כמה רגעים כדי להיזכר בשם התפילה. "לפחות ארבעים דקות, עד שהוא היה מרוצה, ואמרתי את זה נכון".
"שנים חיכיתי לעשות דוקו על אבא שלי. כל יום צילום שקורה אני צובטת את עצמי ולא מאמינה שהצלחתי. יחד עם זה, זה מאוד קשה לי רגשית. יש איזה פחד שברגע שאתה עושה 'חיים שכאלה' על בן אדם, אתה כאילו נפרד ממנו. ואין סיכוי שאני נפרדת"
איך הייתה החוויה להיכנס לנעליה של אישה חרדית?
"זו הייתה חוויה מורכבת. היו לי סצנות שהיה לי נורא קשה להיות בהן. למשל סצנה שבה המשפחה הולכת לחוף הים. כולם משחקים ואהובה יושבת בצד. מופנמת. אני לעומתה בן אדם מאוד אנרגטי ופתוח. לא הצלחתי לקבל את זה שאני חייבת להיות יותר סגורה ושקטה, ולידי יש צחוק מתגלגל. קיבלתי את זה, אבל היו לי לא מעט ויכוחים עם פנחס בקשר לדמות של אהובה. היו סצנות שחשבתי שהיא צריכה יותר להביע את עצמה ולעמוד על שלה. בסוף היא לוחמת שמוכנה להפוך עולמות, אבל בחוץ היא בקושי מביעה רגש. אבל פנחס התעקש שככה הדמות. גם כשחשבתי שעכשיו היא צריכה לצעוק, לבכות, לריב, הוא עמד על זה, זה היה לו מאוד חשוב. הבנתי בסוף שזו מי שהיא החליטה להיות.
"היה לי גם קושי גדול בחדר איפור. המאפרת הייתה מאפרת אותי מאוד נקי. רק הסתירה את הפיגמנטציות, כיסתה פה ושם. הייתי מבקשת ממנה 'עוד קצת אודם, קצת ריסים'. אבל היא לא יכלה. פעם היא נכנעה והבריקה לי קצת את השפתיים, אז הבמאי אמר שאני מאופרת מדי. היה לי מאוד קשה להתחבר לזה ולהבין שהמראה הוא לא עניין בחברה שלהם. הם ציבור יותר סגור, ואהובה היא לא ליידי. אבל באופן משונה, דווקא לפנימיות שלה התחברתי מאוד".
על המסך, דמותה של אהובה נעה בגלים שבין איפוק לסערת רגשות, ובשיא היא נוקטת באלימות כלפי בנה, באחת מהסצנות הכואבות ביותר בסרט. "זו הייתה סצנה קשה", היא נושכת את שפתיה, "גם כאן הייתי בטוחה שאחרי מה שהיא עשתה לבן שלה, היא תלך ותבכה את נשמתה. פנחס לא הסכים. פחדתי שהצופים לא יאהבו אותה ויחשבו שהיא קשוחה ואין לה רגש. אבל כל כך הבנתי אותה. היא שונה ממני אבל בדיוק כמוני. הבפנים שלה עובד שעות נוספות. והיא חוזרת בתשובה, אז היא אוצרת בתוכה את השיגעונות, את המשהו החופשי, את הטיול להודו, את הדבר הכל כך יצרי שחי בה. התחברתי למקום הזה".
לא קשה להבחין ברגש הרב שמסתנן לקול של עמרני כשהיא מדברת על הדמות שגילמה. בשבילה זה לא עוד פרויקט, אלא התפקיד הראשי הראשון שקיבלה אי פעם בסרט, יותר מעשור אחרי שסיימה את בית הספר למשחק בית צבי. "כשקראתי את האודישן משהו בי אמר לי שזה סוף־סוף שלי. בלי לחפור יותר מדי התקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה 'זה תפור עליי'. אז היא עודדה אותי לצלם את האודישן כמה שיותר מהר, ושלחתי. אחרי יומיים פנחס התקשר ואמר לי שהוא רוצה לראות אותי. אני מכירה היטב את השלב הזה, הייתי בו כבר הרבה פעמים, אז לא פיתחתי ציפיות והתפקיד היה עדיין רחוק ממני. פנחס ביקש ממני לעשות עוד כמה שורות מהטקסט, ובאמצע אני רואה שהפנים שלו קורנות. התאמתי למשהו בחזון שלו. ואז קראו לי עוד פעם. מבחינתי זה היה עוד אודישן. אבל הייתי רק אני, ושחקנים מגיעים לשחק מולי בזה אחר זה. לא קלטתי שמנסים לעשות לי התאמה, כי התפקיד כבר שלי. ואז הוא בישר לי – 'את האהובה שחיפשתי'. יצאתי מהבניין וצרחתי, זה היה אושר עילאי. התקשרתי להורים שלי וצעקתי 'זה שלי, זה שלי'. הם היו הראשונים לקבל את הטלפון, כי הם תמיד היו אלו שהאמינו בי בלי גבולות. בדרך היו כל הזמן אנשים שאמרו לי לוותר, למצוא מקצוע אחר, אבל ההורים שלי לא הפסיקו לדחוף".
אומנם היא בתו של שחקן מפורסם, אבל דרכה בעולם המשחק לא הייתה קלה. ההפך. אחרי שהצטיינה בכל שלב בבית הספר למשחק, עמרני נזרקה לעולם האודישנים וגילתה שלמרות ההצלחה באימונים, צפוי לה קרב ארוך וקשה. "אחרי שהשתחררתי מהצבא, ניסיתי שלושה בתי ספר למשחק ולא התקבלתי לאף אחד. אז הודעתי להורים שלי שאני טסה להודו ואחר כך נראה מה לעשות. הייתי בת 24, רציתי להתאפס על עצמי. אחרי כמה חודשים אבא שלי התקשר כדי לנער אותי – 'תחזרי לארץ, הטיול הזה נמשך יותר מדי זמן, תנסי שוב להתקבל'. נעניתי לו ואחרי שקיבלתי שוב 'לא' מיורם לוינשטיין, פתאום קיבלתי 'כן' מבית צבי, בית הספר היחיד שלא ניסיתי עד אז. אני מודה שהוא לא היה האפשרות הראשונה ברשימה אבל חד־משמעית הוא היה המקום המדהים ביותר שיכולתי לנחות בו".
ואיך הלך שם?
"יותר ממדהים, לעולם לא אשכח מה הוא נתן לי", היא משיבה, "סיימתי שנתיים בהצטיינות. קיבלתי עשר מלגות, כל תחרות סיימתי במקום הראשון, קיבלתי רק תפקידים ראשיים. הייתי בטוחה שאני מסיימת את הלימודים וחוטפים אותי לתפקידים. לא חשבתי שאני עילוי, פשוט שאני טובה ויש תוצאות. הייתי בטוחה שתהיה לי עבודה. אבל אז לא קרה כלום, פשוט שום דבר. סוכנויות דחו אותי, לא קיבלתי אודישנים, ובמעט שקיבלתי לא התקבלתי. גיליתי בדרך הקשה שהחממה של בית הספר, כל בית ספר, לא קרובה למציאות. ובו זמנית אמרתי לעצמי שאני לא מתחילה לעבוד בשום דבר אחר, שאני רוצה לעסוק רק במשחק. אז התחלתי לשחק בהצגות ילדים. זה מהמם ומאוד נהניתי, אבל מיד הרגשתי שבא לי עוד, בא לי להיות בעולם המבוגרים. לעשות תאטרון, קולנוע, סדרות. ובינתיים כל 'לא' שקיבלתי גרם לי לחוסר ביטחון מטורף, ואלו האנרגיות שהגעתי איתן לאודישן הבא, חסומה. הייתה תקופה שכל אודישן היה חיים ומוות. ארבעה ימים לפני, נכנסתי ללחץ. הרגשתי שאני מוכרחה לעבור כל אודישן שהלכתי אליו, וזה לא קרה. ואז הגיעה הקורונה".
"המאפרת נכנעה והבריקה לי קצת את השפתיים, אז פנחס הבמאי [משמאל] אמר שאני מאופרת מדי. היה לי מאוד קשה להתחבר לזה ולהבין שהמראה הוא לא עניין בחברה שלהם. הם ציבור יותר סגור, ואהובה היא לא ליידי. אבל באופן משונה, דווקא לפנימיות שלה התחברתי מאוד"
המגפה שהייתה המכה ה־11 לרוב אנשי תעשיית הבידור התגלתה דווקא כנקודה של אור לעמרני. כשאולמות התאטרון הדליקו את האור מחדש, היא מצאה את דרכה לתוך שתי הפקות גדולות שהיו לה אבן דרך חשובה, גם בחיים האישיים. "רוני פינקוביץ' ז"ל לימד אותי בבית צבי, ושם עליי עין עוד אז", היא מספרת, "הוא עבד אז בבית ליסין. בזמן הקורונה הם היו צריכים החלפה להצגה 'משפחה חמה' שרצה אז, והוא המליץ עליי למנהלת התאטרון ציפי פינס. היא אפילו לא ביקשה לראות אותי, רק אמרה לו שהיא סומכת עליו ונכנסתי להצגה. היא אהבה את מה שעשיתי, והיה לי ולה חיבור מעולה. ומשם כבר נכנסתי לעוד הצגה ועוד הצגה ועוד החלפה, מאוד התרגשתי, והרגשתי שהתאטרון נתן לי ביטחון אדיר. כאילו הוא לחש לי שאני בסדר, שאני במקום הנכון. אחרי תקופה שהייתי שם, בסוף אחת ההצגות, תיקי דיין לקחה את המיקרופון והתחילה לנהל איזה טקס שמהר מאוד התברר כהצעת הנישואים שלי. אחר כך שאלתי את בן־זוגי, שלומי הרשקוביץ, למה הוא בחר להציע לי על במת התאטרון, והוא ענה 'רציתי להציע לך במקום שבו את הכי מאושרת'".
רגע לפני שפניה ימלאו את המסך הגדול, אפשר להבחין שיש עוד אדם אחד במבואה שמתרגש כמעט כמוה, אפילו יותר. אבא שלה. מי שלצידו עשתה את הצעדים הראשונים על הבמה בגיל היסודי, ומי שתמיד שם לדחוף, להחמיא וגם לבקר בלי פשרות כשצריך. "אבא שלי הוא החיים שלי, החבר הכי טוב שלי, הנשמה שלי", היא משתפת בהתרגשות, "אנחנו כל כך מבינים זה את זה. הוא גם המבקר מספר אחת. הוא לא מפזר סתם 'הבת שלי הכי טובה ומושלמת'. הוא מאוד מפחד שאני אעוף על עצמי, וזה לא יקרה כי זה לא החינוך שקיבלתי. אני זוכרת שבפעם הראשונה שראינו את הסרט בסינמטק בטרום בכורה, הייתה לו המון ביקורת על המשחק שלי, עד ששאלתי 'אין דברים טובים?' אחר כך אמא שלי סיפרה לי שבבית הוא אמר לה שאני כל כך מוכשרת והיה אפשר להוציא ממני יותר. זה כל כך ריגש אותי".
לא מפריע לך שהזרקור מופנה הרבה פעמים אליו? כמו בפרמיירה או אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברות?
"מה פתאום", היא עונה נחרצות, "בפרמיירה הסתובבתי מלאת גאווה ואמרתי 'זה אבא שלי, זה אבא שלי, איזה כיף לי'. בשום שלב לא הרגשתי שהוא גנב לי פוקוס. גם בתחילת הקריירה, בבית הספר למשחק, באודישנים, אף פעם לא הסתרתי מי זה אבא שלי. אבא שלי זה גבי עמרני, אדם־על ושחקן־על. ואף פעם גם לא הרגשתי שאני לא מקבלת תפקידים בזכותו. עובדה, לא קיבלתי. הצחיק אותי כשהיו אומרים לי 'פשוט תגידי לאבא שלך שיתקשר לפני האודישן לבמאי, למלהקת, ויקבלו אותך'. אבל זה לא עובד ככה. מנגד, הקשר אליו חלילה לא עשה לי אף פעם רע. תמיד זה היה נחמד וטוב".
העיסוק שלו דחף אותך באיזשהו מקום לעולם הזה?
"הוא אף פעם לא אמר לי 'את תהיי שחקנית'. אבל זה היה ברור לי מילדות. מאז שאני זוכרת את עצמי היינו מופיעים יחד. בימי עצמאות ובאירועים שונים היינו שרים יחד ועושים מערכונים. אני יודעת להגיד שבזכותו הגעתי לעולם הזה מאוד מפוכחת. ראיתי שזה מקצוע לא קל. ואני מכירה אותו מאוד מקרוב. היו תקופות שאבא שלי לא עבד או שהוא הצטלם למשהו אבל הפרויקט נפל בסוף. תמיד הוא היה אומר לי 'עד שאת לא רואה את עצמך על המסך, זה לא באמת קורה'. זה משפט מהמם. הוא גם סיפר לי על סרט אחד שהוא השתתף בו, וכשהם הגיעו לפרמיירה, אחת השחקניות גילתה שהיא פשוט לא שם. אז לא הבנתי איך זה בכלל יכול להיות, אבל היום אני מבינה".
את חושבת שאבא שלך מוערך מספיק בתעשייה?
"מאוד אוהבים ומוקירים אותו, אבל לדעתי הוא שחקן שלא צריך לשבת רגע אחד בבית. הוא צריך לקפוץ מפרויקט לפרויקט".
את החיבור העמוק לאביה מעיין לוקחת בימים אלו צעד אחד קדימה. בפרויקט תיעודי מרתק, שסוף־סוף הסכים להשתתף בו, היא צוללת אל ילדותו של גבי עמרני בשכונת נחלאות שבירושלים, אל היציאה מהדת, המעבר לקיבוץ, ומשם לקורות חייו שנפרשים משירות בלהקת הנח"ל לקריירה רבת שנים. "הפרויקט הזה דרש מסע שכנועים עם הרבה מניפולציות", היא צוחקת, "אבל בסוף אמרתי לו שזו יכולה להיות מזכרת לכולנו, שכולם יכירו את הסיפור שלו. בהתחלה הוא אמר לי 'מי ירצה לשמוע את זה'. נדהמתי, אבל אין לו את ההבנה כמה הוא מוערך וכמה מעריצים אותו. אנחנו יכולים לעבור ברחוב ומישהו יזהה אותו בקצה השני וירוץ להצטלם איתו. אבל הוא לא יבין את זה. זה לא שהוא משחק אותה צנוע, הוא באמת כזה".
אף שעבורה מדובר בלא פחות מהגשמת חלום, כמעט כמו החלום לשחק לצידו, עמרני מתקשה להתמודד עם הרגשות והפחדים שמלווים את הפרויקט. "שנים חיכיתי לעשות דוקו על אבא שלי. כל יום צילום שקורה אני צובטת את עצמי ולא מאמינה שהצלחתי. יחד עם זה, זה מאוד קשה לי רגשית. יש איזה פחד שברגע שאתה עושה 'חיים שכאלה' על בן אדם, אתה כאילו נפרד ממנו. ואין סיכוי שאני נפרדת, אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה. הפרויקט הזה נולד אצלי מהמקום של בואו תשמעו את הסיפור של אבא שלי, שהוא כל כך מעניין, עם המון תפניות. היו לו תהפוכות בחיים שגם אני לא הכרתי. הילדות שלו, החזרה בשאלה, העזיבה לקיבוץ. לא דיברנו על זה הרבה בבית, כי השאלות שלנו היו גורמות לעיניים שלו להבריק. זה היה לא נעים. אבל עכשיו יש לי הזדמנות לשאול, על אף שעדיין קשה לו לדבר על העבר".
כשאת מסתכלת על הדרך שעשה בעולם המשחק, את מוצאת נקודות חיבור?
"קשה לי להתחבר למה שאבא שלי עשה, כי זו רמה מאוד גבוהה", היא מודה, "תחשבי שהוא היה בשיא הקריירה שלו, ואז החליט לקום וללכת ללמוד משחק ארבע שנים בניו־יורק. רחוק מהכול ובלי לדעת מילה באנגלית. לא הבנתי למה הוא עשה את זה. היה לו פה הכול. אבל הוא תמיד רצה להצטיין, לרכוש עוד כלים ולהיות הכי טוב. היה לו אומץ. הוא גם עזב את הבית בגיל 16, ואני ילדה של אבא ואמא, בחיים לא הייתי מסוגלת. גדלתי בחממה".
היית רוצה גם לשחק לצידו?
"תמיד, והאמת שהפרויקט הזה הוא הדבר הכי קרוב למשחק משותף. יש לנו שם לא מעט רגעים. אני זו ששואלת את השאלות והבמאי אלירן פלד, המוכשר בטירוף, גם משאיר את המצלמה דולקת כשאנחנו לא שמים לב. ואז אני רואה שיוצאים חומרים כל כך טובים. כל מיני שיחות עמוקות, ויכוחים ועקיצות. משהו שיוצא אותנטי יותר מכל רגע של שאלה תשובה".
פרט מפתיע שמתגלה בזיכרונות חייו של גבי עמרני הוא שלמרות היותו שחקן צעיר ממוצא תימני בתקופה שבה עדות המזרח סבלו מיחס מפלה, מעולם לא חווה גזענות בעולם הבידור החדגוני אז, ואף הוריש לבתו את היכולת להתמודד איתה כשהיא מופיעה פה ושם. "אבא שלי סיפר לי שהוא אף פעם לא איבד תפקיד בגלל המראה שלו ובטח שלא נתן לזה לפגוע במוטיבציה שלו להתקדם", היא מספרת, "השיח על גזענות נראה לי בכלל מיותר. זה שייך לתקופה אחרת. אחרי בית הספר למשחק היו פעמים שזה היה באוויר, היה לי קל מאוד ליפול לשם אבל פשוט לא רציתי. אמרו לי שאני לא יכולה לשחק דמות של מישהי, כי אמא שלה אשכנזייה. אבל בואו נהיה אמיתיים, מדובר בתאטרון. כשאני על הבמה, גם אם תהיה לי אמא ג'ינג'ית, אף אחד בקהל לא יקום ויתרעם למה יש לה בת שחומה. מצד שני אי אפשר להתייפייף כי לפעמים צבע עור הוא פרט קריטי בקבלה לדמות. וזה לא רק כלפי מזרחים, זה כלפי כולם. אבל בכל אופן, זה מאחורינו".
בציבור החרדי, לעומת זאת, הגזענות כלפי עדות המזרח לא נותרה מאחור. התופעה המקוממת באה לידי ביטוי גם בסרט, כאחת הסיבות שבגינן נועם, בנה של אהובה, אינו מתקבל לישיבת פוניבז' הנחשבת, אף שחוכמתו גדולה בהרבה משל שאר בני כיתתו האשכנזים. "על הגזענות בחברה החרדית שמעתי גם לפני הסרט", אומרת עמרני, "וגם שמעתי קצת על זה שאצל החרדים, מי שחזר בתשובה אוטומטית נמצא במעמד נמוך יותר. כאילו יש בהם משהו לא נכון. הם לא ברמה שלהם. הדמות שלי היא חוזרת בתשובה, והיא ובעלה מקבלים יחס קשה מאוד. אבל אני אגלה לך סוד. באף יום צילום לא הרגשתי ביקורת כלפי הציבור החרדי. יש דברים שאני יותר מסכימה איתם, יש דברים שפחות. אבל אלו זוטות, ואני מעדיפה להתעסק בדברים יותר מהותיים".
כיום, עמרני יכולה לעבור מאולם קולנוע אחד למשנהו ולהביט בעצמה בגאווה, בתפקיד עוצמתי ובולט שקיבלה אחרי אינספור דחיות. אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב, המאבק שלה לא תם. אומנם היא מצטלמת בימים אלו לתפקיד קטן בסדרה חדשה של בת־חן סבג, אך היא עדיין מחכה לפריצה הגדולה שלה, ועד שזו תגיע, היא עובדת במשרה חלקית כרכזת לגיל הרך במרכז קהילתי. "אחרי בית צבי הייתה תקופה ארוכה שמבחינתי משחק היה המקצוע היחיד, אבל זה לא היה בריא", היא נזכרת עם הבעת כאב, "זה שאב אותי למקומות לא טובים. נאחזתי בכל אודישן, ונגמרתי כשלא קיבלתי את התפקיד. ההורים שלי היו המשענת שלי. בזכותם אמרתי לעצמי כל הזמן שזה עוד יקרה, ואני עוד מחכה. בפרמיירה היה כל כך מרגש לראות אותם איתי, אחרי שהם עברו איתי מסע. ההתרגשות והגאווה שהיו לנו באותו יום הייתה שווה את הכול. אני גם אסירת תודה לפנחס שנתן לי הזדמנות. כולם אמרו לו שייקח מישהי מוכרת, כזו שתביא קהל, או לפחות שחקנית עם מבטא צרפתי אמיתי. אבל הוא לא ויתר עליי, הוא החליט שאני אהובה וזהו. העבודה איתו, ועם שאר אנשי הצוות והשחקנים על הסט הייתה לי מאוד משמעותית, צברתי שם עוד הרבה ניסיון, אין ספק שהסרט הזה היה איזה שהוא ניצוץ מגניב".
ומה קרה מאז שהסרט יצא לאוויר העולם?
"הטלפון שלי נשאר שקט. אנשים צופים בסרט בקולנוע ואומרים לי 'איזה יופי, נכנסת לזה, את עובדת'. לא חושבים על זה שמאז הסרט עברו שלוש שנים, שלא קרה בהן כלום. אבל אני לא מפסיקה להאמין ולקוות שיגיעו עוד דברים".
בכל השנים האלה, לא עברה בך המחשבה להרים ידיים ולבחור במקצוע אחר?
"אף פעם", היא מחייכת ודמעות עולות בעיניה, "בחיים לא. ככל שזה יותר איטי ולוקח יותר זמן, אני רק מקבלת עוד דרייב. אני יודעת שזה עוד יקרה. עכשיו אני כבר מרשה לעצמי לעבוד בעוד דברים, למרות שהנפש רוצה לקום בבוקר ולהתעסק רק במשחק. הייתי שם הרבה שנים. היום זה לא אפשרי מבחינתי, אני מאמינה בכל מאודי ומסתכלת עשר שנים קדימה, ורואה את ההורים שלי לצידי, מסתכלים עליי קוטפת את הפירות שגידלתי כל הזמן הזה. ועוד תוספת למשפחה הפרטית שלי – ילד נוסף".
