לפגישה עם הפסיכולוג עמוס מיתר הגעתי טעונה מעט. כאם לחמישה, עצבנה אותי הגישה שמיתר מציג – "הורה רגיל מנסה לשנות את ילדיו, הורה נדיר בוחר לשנות את עצמו". לא די בהריונות, צרבות, לילות לבנים כשהם קטנים ולהבדיל כשהם בצבא, בישול אלפי ארוחות לפי טעמם וכמובן כרטיס אשראי פתוח, עכשיו אני צריכה גם לשנות את עצמי בשבילם? ובכל זאת, ישיבה על ספת הפסיכולוג אפשרה לי לנהל שיח על ההנחה המקוממת, ולהירגע.
לכל אורך הקריירה המקצועית שלו, מיתר (70) עוסק במערכות יחסים ומתמקד במערכת שהיא אולי המורכבת, המאתגרת וגם המתגמלת מכולן – יחסי הורים-ילדים. "הילדים הם בית הספר הכי טוב שיצרנו", כך הוא קובע בספרו החדש "לגדול ביחד – הורות בעידן אי ודאות" (כנרת־זמורה). המסר המרכזי שלו הוא שעלינו לשנות כיוון: במקום להמשיך לחפש את הוודאות האבודה מחוץ לנו, מוטב להפנות את המבט פנימה. באמצעות התבוננות מעמיקה, הוא מבטיח, יגיע שינוי מהותי ביחסים המשפחתיים שיוביל לבניית תחושת ודאות חדשה.
"מי מתיישב יותר על הספה הזאת – הורים או ילדים?" אני תוהה בפתח שיחתנו, ומיתר משיב: "אני תמיד מכוון להורים. הם יכולים לבוא בגלל הילד, אבל בסופו של דבר אם הם מסכימים לעבוד על עצמם, זה מה שקובע מי יהיה הילד". כאשר יש פגיעה בתפקוד של ילד העבודה נעשית גם איתו, אך לרוב ההורים הם אלה שצריכים לעבור תהליך, כך לפי מיתר, כי אשמה הורית היא דבר משתק. "כשאתה מרגיש אשם, אתה עיוור. אתה לא רואה את הילד, אלא את הצורך שלך לשמוע ממנו שאתה הורה טוב. לכן יש צורך בתהליך שישחרר את האשמה ויוביל להיכרות אמיתית בין הורה לילד".
"באותה שבת שחורה הוודאות נעלמה, ולחלקנו – אולי לרובנו – היא לא חזרה. אני חושב שהניסיון להחזיר את הוודאות למה שהיה לא יצלח. זה מיותר ויש בכך משהו לא נכון. אנחנו כבר לא נהיה מה שהיינו קודם, אין טעם. אז בואו נמצא ודאות חדשה ומיטיבה"
זאת אומרת, אם עד היום אנשים היו יושבים על ספת הפסיכולוג ומקטרים על ההורים שהביאום עד הלום – אתה מציע להורים לשנות מראש את הגישה, וכך הילדים שלהם לא יגיעו לטיפול בעתיד?
"נכון, אבל אני לא עוסק בהאשמה. אני מציע למצוא את ה־GPS בתוכנו. הספר שלי מדבר על מסע שההורה עובר עם הילד שלו, כי הילד הוא המורה הכי טוב. אני בוחר את הילדים שלי להיות המורים שלי, כי הם מכירים אותי הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. אם אני מקשיב להם כדי ללמוד מהם, אני מרחיב את עצמי כאדם, אני מעשיר את עצמי ואני משנה את ברירות המחדל שלי, את האוטומטיות שלי".
אנחנו ההורים כבר עשינו דרך בחיים, למדנו, התפתחנו. אם הילד שלי חוצפן או מחפש את עצמו – למה אני צריכה לעשות שינוי אצלי?
"השאלה הזאת מייצגת את ההתנגדות הטבעית של ההורים, וזה בסדר. אבל אנחנו מוגבלים ועיוורים, רואים מעט מאוד גם את עצמנו וגם את הילדים שלנו וגם את הסביבה. אם המצב כרגע בבית הוא שאתם צועקים, נואמים, נעזרים ביועצים ובמורים פרטיים, מפחידים את הילד לגבי העתיד, והוא בשלו – כדאי להבין מה קורה כאן. מה אנחנו מלמדים את הילד בהתנהגות הזאת? אנחנו מראים ומנכיחים לו עד כמה אנחנו דואגים ולא בטוחים בעצמנו. אנחנו מבהירים לו שאנחנו חוששים מהעתיד, ובלי להתכוון אנחנו מעבירים לו את החששות שלנו. לכן אני חושב שאם לא אתהדר ש'אני בן ארבעים וכבר עשיתי הרבה דברים', אלא אבוא פתוח וקשוב כדי לעשות שינוי בעצמי – זה יכול להועיל. הילדים ירגישו שאנחנו מכבדים אותם, וזו הדרך היעילה לפתח את תחושת הביטחון העצמי שלהם".
אנחנו אמורים לכבד אותם? אני גדלתי על "כבד את אביך ואת אמך".
"זה לא סותר, אני מכבד אנשים שאני מעריך. למה לא לכבד את הילד? למה לחכות עד שהוא יגדל ואז להצטער על השגיאות שעשיתי? שאלתי הרבה מאוד ילדים ונערים 'תגידו, ההורים שלכם מכבדים אתכם?', והם ענו לי שההורים אוהבים אותם, אבל לא מכבדים. מה ייגרע מכבודי אם אכבד את הילד שלי?"
אולי הסמכות ההורית שלי?
"אני מציע לכבד את הילדים לא במובן של ויתור על גבולות, אין סתירה בין הדברים. אני מדבר על לראות איך הילד מתפתח, להיות סובלני אליו. מאז 7 באוקטובר אין לנו סובלנות, הזמן התקצר, אנחנו כל הזמן רצים כי אנחנו נושאים בתוכנו מועקה, ואנחנו רוצים שהילדים יתכווננו בהתאם אלינו, בלי שנראה את הדקויות ואת הצרכים שלהם. זו טעות. זו לא הדרך שתאפשר לילד להתפתח, לממש את עצמו ולהיות מה שהוא נועד להיות".
במסגרת הכבוד שניתן לדור הצעיר, מיתר קורא להורים "לשאול את הילד 'איזה מין הורה אני?'. לשבת, להקשיב, לרשום, לא לתקן, רק לשמוע את נקודת המבט שלו. זו חוויה משנת חיים לילד ולהורה".
נשמע שאנחנו מחכים לציון מהילדים, אולי אפילו תעודה.
"אין בזה רצון לקבל ציון, אף שלפעמים זו שאיפה טבעית. כאשר אני מציג שאלה כזאת, אני מכבד את הילד שלי, ומראה רצון לדעת איך הוא חווה אותי. זה מחזק אותו, מעצים את הדימוי העצמי שלו ובונה תחושת אמון בקשר בינינו. כשיש בבית חמלה וכבוד הדדי, יש ביטחון, ואם יש ביטחון – יש מקום ותנאים לצמיחה וגדילה נאותה".
מיתר גר ברמת־השרון, נשוי לדפנה, רופאה במקצועה, ואב לשני בנים. הוא דור שני לשואה, גדל בקריית־מוצקין עם אם שחוותה את הזוועות אך לא דיברה עליהן. כבר מגיל צעיר, הוא מספר, ידע שיהיה פסיכולוג. "רציתי להבין את אמא, רציתי להכיר, רציתי לדובב אותה, וראיתי שאי אפשר. למעשה אני לא יודע כלום, רק שהיא הייתה פרטיזנית והייתה בביצות. יכולתי רק לדמיין. ברור שזה השאיר עליי חותם רציני מאוד, כי מה שההורים חווים ומפנימים עובר לילדים, בין שירצו ובין שלא. הרצון למצוא פשר בשתיקה של אמי, הרצון להקל על הסבל שלה, זה מה שדחף אותי לעסוק בפסיכולוגיה. בלי לדבר על כך בכלל עם עצמי, הרגשתי שהייעוד שלי הוא לעזור לאנשים לרפא את הסבל שלהם דרך הדיבור. רציתי לאפשר לאחרים למצוא את המילים שיקלו עליהם".
הוא זוכר איך היה שומע בלילות את אמו מתהפכת על משכבה. "תמיד הייתה הרגשה שיש שם כאב עמוק. ומצד שני, אמא ידעה לצחוק ולבשל, התרופה שלה להכול הייתה אוכל וניקיון. הבית שלנו היה מטופח ונקי מאוד והיא גידלה אותי ואת אחותי על החשיבות של מזון טרי, בריא וטעים. הדברים האלו מילאו אצלה את הצורך לדבר. במקום זה היא ניקתה ובישלה, ואילו אני נדחפתי למקומות שכוללים הרבה יותר דיבור, ומשם הדרך לעבוד בזה ולרפא ולעזור כבר הייתה קצרה".
"אם ילד עושה דברים שונים מכפי שחינכתי אותו, זה לא אומר שאני כישלון; זה אומר שהיה לו מספיק כוח ואומץ לעשות משהו שונה. אני לא אכריח אותו להיות דתי או להיות סטרייט. אחרת הוא יסבול הרבה שנים ויעשה את הדברים במסתור"
מעבר לטיפול ולשיחות ה"קלאסיות" עם מטופלים, הוא מלווה ספורטאים ואנשי עסקים ומדריך אותם בהתמודדות עם לחצים כשהם צריכים לתת את הביצוע הטוב ביותר שלהם. "ולא רק הם – גם ילדים ושאר אנשים שרוצים להצליח במבחנים ובאתגרים שהחיים מזמנים להם. הרעיון הוא להגיע, בזמן לחץ, לביצוע מיטבי שהוא יחסי לאדם עצמו. הביצוע שלך לא יכול להיות יחסי למישהו אחר. כשאתה מכיר בכך שאתה זה אתה, ואתה לא יכול להיות מישהו אחר, אתה מסיר מעצמך את השיפוטיות שבדרך כלל פוגעת ומחלישה. אם אני משווה את עצמי לאחרים זה אף פעם לא עובד. כשאני משווה את עצמי לעצמי, ורואה מהיכן התחלתי ואיך אני מתקדם – אני יכול להרגיש את הסיפוק ממי שאני. הגישה הזאת אומרת שבמקום להתנגד למי שאני, אני לומד מי אני ומביא שמחה למי שאני.
"כשלאדם יש שמחה פנימית הוא פחות תלותי בתוצאה ובמה שיהיה. הזמן שלנו בטיול הזה שנקרא חיים הוא קצר מאוד, והשאלה איך אני מנצל אותו נתונה לבחירתי: האם אני מבלה חלק גדול מהזמן בלנסות להיות כמו האחרים, להשיג אותם – או שאני רוצה לממש בצורה הטובה ביותר את מי שאני".
ספרו החדש, כפי שמעידה כותרת המשנה שלו, נכתב בעידן של חוסר ודאות שכמוהו לא הכרנו. "7 באוקטובר הגיע אחרי משבר הקורונה ותוך כדי משבר האקלים שמאיים על כדור הארץ. בנוסף לזה אנחנו חיים בתקופה של פייק ניוז, קשה לדעת מה אמת ומה שקר. ובכלל, מאז שנכנס האינטרנט לחיינו, מעמדם של ההורים בבית השתנה. הילדים לא צריכים אותנו בשביל ידע: הם יודעים יותר מאיתנו, הם צורכים את הידע שלהם בצ'אט GPT, ואינם זקוקים לנו במובן הזה. לכן הסמכות שלנו, שנשענה גם על ידע, השתנתה כליל. היכולות של ההורים מוגבלות ומיושנות מול האפשרויות שהעולם הדיגיטלי מציע.
"היו הרבה מאוד שינויים עוד לפני 7 באוקטובר, ואז קרה מה שקרה. אני חושב שזה היה הלם אדיר. אנחנו ברעידת אדמה מתמשכת, טלטלה עצומה שמעלה את הנקודה של חיים ללא ודאות. מה עושים כשהוודאות נעלמת? באותה שבת שחורה היא נעלמה, ולחלקנו – אולי לרובנו – היא לא חזרה. אני חושב שהניסיון להחזיר את הוודאות למה שהיה לא יצלח. זה מיותר ויש בכך משהו לא נכון. אנחנו כבר לא נהיה מה שהיינו קודם, אין טעם. אז בואו נמצא ודאות חדשה ומיטיבה, כי המוח שלנו חייב שתהיה לו אמונה בוודאות".
בספר, מיתר לוקח את הקורא למסע בין עשרה מצבי חיים בסיסיים שבהם נדרש לשיטתו שינוי ביחסו של ההורה לילד: אהבה, קבלה, כבוד, סמכות, רגישות, ציפיות ועוד. ההמלצות שלו משולבות בדוגמאות מחדר הטיפולים. "רובנו אוהבים את הילדים שלנו מאוד, אנחנו גם מרגישים שהם שלנו, שיש לנו בעלות עליהם", מיתר מסביר לי את משמעות הסעיף הראשון, אהבה. "אבל תשאלי את עצמך היום: האם את של ההורים שלך? האם את מרגישה שאת הקניין שלהם? אני מאמין שלא. ככל שמעמיקה האהבה כך מתחזקת תחושת הבעלות, אבל תחושת הבעלות דווקא גורמת לאהבה להישחק.
"אני רוצה לצאת מנקודת הנחה שהילדים שלנו אוהבים אותנו. גם אנחנו אוהבים את ההורים שלנו, אלא אם כן עשו דברים נוראיים – וגם אז אנחנו אוהבים אותם, במיוחד בגיל מבוגר וודאי אחרי שהם נפטרו. בפרק שעוסק באהבה אני מראה שיש לה משמעויות נהדרות, אבל הרבה פעמים היא גם פוגעת בילד, כי בזכותה אנחנו מרשים לעצמנו להגיד דברים תחת המחשבה של 'מי יגיד אותם אם לא אני?'. בגישה הזו, שבאה מתוך כוונה טובה, אנחנו מצֵרים את דרכם של הילדים, כובלים אותם. כך האהבה יכולה לפגוע. אנחנו צריכים להבין כמה השפעה יש לנו על הילדים שלנו, גם כשהם לא מראים את זה. אבל אם אני אתרגל קבלה, ואסתכל על הילד מתוך הבנה שאני קודם כול מקבל אותו ולא נלחם בו – אני אצליח להשלים את החסרונות של האהבה, כי נבנה קשר שבו מותר לו להיות מי שהוא וזה בסדר גמור. ככה נוצרת תחושת אמון ביחסים שמאפשרת לשוחח, מאפשרת להיות, ולא חוסמת ומצמצמת".
ואם קשה לנו לקבל את מה שהילד עושה? אם הוא חורג מגבולות החוק, או שההורה הוא דתי והילד מוריד את הכיפה, או סתם מתרחק מהחינוך שניתן לו בבית – גם זה תמיד יהיה "בסדר גמור"?
"זה קשה, אבל הדוגמאות האלה יכולות להראות שאנחנו לא מפותחים ביכולת האהבה שלנו. בכל פעם שילד בא עם משהו שונה מאיתנו, זו הזדמנות לפתח את האהבה, להגיע לרמה גבוהה יותר. הפילוסוף לוינס דיבר הרבה על הפנים – מה אני רואה בפנים של האחר, ואיך אני משכלל את יכולת האהבה שלי אליו. אני חושב שאחרי שהולדנו את הילדים, יש לנו הזדמנות ללידה חדשה של עצמנו כבני אדם. אם ילד עושה דברים שונים מכפי שחינכתי אותו, זה לא אומר שאני כישלון; זה אומר שלילד שלי היה מספיק כוח ואומץ לעשות משהו שונה, ואני כהורה אאפשר לו את זה. אני לא אכריח אותו להיות דתי או להיות סטרייט. זו הקבלה.
"יש הורים שהילד שלהם לא יעז לומר להם דבר כזה, והוא יסבול הרבה שנים ויעשה את הדברים במסתור. שכלול יכולת הקבלה שלנו יעזור בפתרון הרבה קשיים, ולמעשה ימנע מהקשיים לצוץ בדרך, כי לילד יהיו יותר רצון וכוח לאהוב ולהעריך את הערכים שלנו ואת מי שאנחנו. הרי בסופו של דבר, מי אנחנו? מי אנחנו שנכתיב לבן־אדם מה להיות? אני חושב שיש בזה יומרה. אני יכול לומר מניסיוני רב השנים שהרבה פעמים יש מריבה או ויכוח בין הורים לילדים, ואחרי זמן נוצרת מחילה. באים ומדברים והנה צומחת קבלה במקום שבו היה קונפליקט. אז אני מציע שנתחיל מעמדת קבלה, לא נחכה לסוף, כי אולי נחמיץ את ההזדמנות.
"תגידי", שואל אותי מיתר, "אם אני הילד שלך – אני חייב לך משהו על זה שהבאת אותי לעולם?" השאלה שנשמעת כמעט חצופה מהדהדת בחדר כמה שניות. בעיניי, התשובה לכאורה מובנת מאליה: הורים משקיעים אינסוף משאבים בגידול ילדיהם, האם הם לא יכולים לדרוש תמורה כלשהי? "זה נקרא הכרת הטוב", אני אומרת. "הציפייה להכרה ולהערכה היא טבעית. אחרי כל ההשקעה של ההורים בילדיהם – למה שלא יקבלו משהו בחזרה?"
"האמת היא שכאשר הורה לומד לקבל את הילד שלו כמו שהוא, הוא לומד גם לקבל את עצמו ברמות גבוהות יותר", מיתר משיב. "השימוש בקבלה אינו רק עבור הילד. זו נתינה שהיא למעשה רווח אישי".
אחת הסוגיות המרכזיות שעולות בהקשר של יחסי הורים-ילדים היא שאלת הסמכות ההורית. היום יש משבר קשה בתחום הזה, אומר מיתר. "סמכות היא לא עניין כוחני. הורה לא יכול פשוט לקבוע חוקים ולצפות שהילד יציית. הדרך האפקטיבית ביותר לרכוש סמכות היא דוגמה אישית". לדבריו, הורות שמבוססת על דוגמה אישית, על קשר אמיתי ולא רק על קביעת חוקים, לא זו בלבד שאינה מחלישה את סמכות ההורה – היא אף מחזקת אותה. "זה דורש מההורה להשתנות, וזה לא פשוט, אבל כך בונים מערכת יחסים אמיתית ובריאה".
איך יוצרים סמכות הורית בעולם משתנה?
"תהיה ההורה שאתה רוצה שהילד שלך יהיה. זה אומר לתת דוגמה אישית, להציב גבולות מתוך אהבה ולבנות מערכת יחסים שמבוססת על אמון. רק כך אפשר להבטיח שהסמכות תהיה אמיתית, ושהילד באמת יקשיב. אם אני מתייחס לבת הזוג שלי בדיוק כפי שאני רוצה שהילד שלי יתייחס לאנשים סביבו – הוא יפנים. אבל אם אני דורש ממנו התנהגות מסוימת, בעוד אני עצמי מתנהג אחרת, הוא לא יקבל את זה. סמכות נבנית כאשר יש הלימה בין מי שאני לבין מה שאני דורש".
אחד הנושאים הבוערים כיום בתחום החינוך הוא ההתמודדות עם חרם ונידוי חברתי. האם סמכות הורית יכולה לסייע לילד שנופל קורבן להתנכלות מהסוג הזה?
"אם ילד עובר חרם, אבל הוא רואה שבבית יש לו מקום בטוח, שהוא יכול לשתף ולדבר בלי לחשוש משיפוטיות – זה נותן לו עוגן. אם בבית יש גישה כוחנית, זה רק מחליש אותו יותר".
כשההורים בטוחים בעצמם ומקרינים יציבות רגשית, מיתר מסביר, הילד מקבל ביטחון להיות מי שהוא. "זה גם מה שעוזר להתמודד עם לחץ חברתי. כשילד יודע שהערך שלו לא תלוי באחרים, הוא יוכל להתמודד טוב יותר עם דחייה. אלבר קאמי אמר 'אל תלך לפניי כי אולי לא אצעד אחריך, אל תלך מאחוריי כי אולי לא אדע להוביל אותך – לך לצידי והיה לי לרֵע'. זו בעיניי הסמכות הגבוהה ביותר – להיות שם עבור הילד, אבל לא לכפות עליו את הדרך".
אני חושבת שקשה ליישם את הגישה הזאת במגזרים מסורתיים ודתיים, שמשדרים שההורה הוא דמות סמכותית שאין עליה עוררין.
"זה נכון, אבל בפועל, הילדים של היום לא באמת מקבלים את זה. הם אולי מכבדים כלפי חוץ, אבל בפנים זה לא תמיד מחזיק".
נקודה מרכזית נוספת ביחסי הורים וילדים, על פי מיתר, נוגעת לתהליך הסליחה. "הרי כל הורה פוגע בילדים שלו במידה מסוימת, גם בלי להתכוון. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם זה. סליחה אינה פעולה חד־פעמית של אמירת 'סליחה'. זה מסע פנימי. אני עובר תהליך שבו אני מבין מדוע פעלתי כפי שפעלתי, סולח לעצמי על הטעויות, ואז משנה את ההתנהגות שלי לפני שאני בכלל פונה לילד. רק אחרי שהקשר כבר השתנה, אני יכול לומר לו: 'אני מתחרט שלא ראיתי אותך לפני כן כמו שצריך'. כשאני לא מטיל על הילד את האחריות לקבל את הסליחה שלי, אלא לוקח אחריות על עצמי – נוצר שינוי אמיתי בקשר.
"ילדים צריכים לראות אותנו בטוחים ושלמים, לא תלויים בהכרת התודה שלהם או בהתנהגותם. כשאני כהורה בטוח בעצמי ולא חושש מאיבוד סמכותי – אני מחזק אותה. הילדים שלנו צריכים לדעת שאנחנו אוהבים אותם לא בגלל מי שהם עבורנו, אלא בגלל מי שהם באמת. כשאנחנו נמצאים שם בשבילם מתוך ביטחון, ולא מתוך פחד – הסמכות שלנו הופכת לעוגן אמיתי בחייהם".
