סמל ש.
שום דבר בחזות הנעימה של סמל ש. (השם שמור במערכת), בת ה-21 , לא מסגיר את הניסיון המבצעי העשיר שיש לה. כפרמדיקית בסיירת חרוב, היא זכתה להיות באינספור אירועים ופעילויות, ברצועת עזה – בשג'עייה ובחאן־יונס ובהמשך ביהודה ושומרון, בלב ערי הטרור. כולל ביולי האחרון, כשהסיירת נכנסה לעוד פעילות לסיכול טרור בג'נין.
"כשתופסים קו ביהודה ושומרון חוץ מהאבטחה של הגזרה, גם יוצאים לפעילויות במקומות 'חמים'. כמעט בכל לילה יצאתי לפעילות כזו. היו פעמים שהייתי בכלי ממוגן מסוג 'טיגריס' או 'פנתר' עם התאג"ד, והיו פעילויות שהיה צריך תגבור רפואי מקדימה מחשש להיתקלויות, ואז הצטרפתי לכוח הרגלי מקדימה בראש השיירה", היא נזכרת. ככה עברו להם השבועות. בחזרה לאותה הפעילות בסוף חודש יולי שהייתה פעילות היא מספרת שהייתה רגילה ולא היה לה שום פחד בלב. "ידעתי את המטרות של המשימה והייתי מאוד רגועה.
"פתאום היה פיצוץ גדול ואחרי כמה רגעים עדכנו בקשר שהרכב של התאג"ד עלה על מטען. הבנתי שאלה האנשים שלי, אבל הייתי רגועה יחסית בשלב הזה כי קרה בעבר שעלינו על מטענים ואף אחד בכלי הממוגן לא נפגע. שנייה אחר כך הודיעו בקשר שיש פצועים ואחד לא מצליח לנשום. יצאתי מהרכב בריצה ופתאום היה פיצוץ נוסף". מעוצמת הפיצוץ ש. נהדפה וחטפה רסיסים רבים בראש. בהמשך הם הבינו שחוליית המחבלים שארבה להם הטמינה מטען נוסף כדי שיתפוצץ על כוחות הרפואה שיגיעו לטפל בפצועים מהפיצוץ הראשון. "אני זוכרת שהתרוממתי, הבנתי שנפצעתי בגלל הדם החם שזרם לי על הפנים ובדקתי שיש לי גפיים שלמות. הסתכלתי מסביב וניסיתי לראות אם יש עוד פצועים. החובש שהיה איתי נפצע גם והקסדה שלו עפה, וראיתי עוד הרבה חיילים פצועים. הסתכלתי אחורה וראיתי בן אדם שרוע על הרצפה, רצתי אליו וזהיתי את מפקד הכוח".
"עוד לפני הפציעה היה לי ברור שההדרכה היא חלק מדרכי בצבא. זו החוויה הכי מטורפת שיכולתי לעשות – לחנך את הדור הבא של הפרמדיקים לפי איך שאני רואה את דמות הפרמדיק"
אבל את בעצמך פצועה ואמורה להישאר לשכב ולא לרוץ לטפל.
"האינסטינקטים של הפרמדיקית גברו על הפציעה. המפקד היה פצוע מאוד קשה, ניסיתי לעצור לו את הדימומים ולעשות כל מה שצריך. זה היה קשה. תוך כדי הסיטואציה בא אליי קצין ואומר לי להיכנס לכלי מיד".
ככל שהקצין התעקש לנטוש את המקום, ש. המשיכה בניסיונות להציל את המפקד ולבקשתה הביא אלונקה. מקולות הירי החזקים היא הבינה שהמחבלים ארבו להם ולכן היה צריך לחזור לרכבים הממוגנים. וככה הם הצליחו להעלות את כל 16 הפצועים במהירות לרכבים שלקחו אותם למנחת ג'למה. "ניסינו כל הדרך לעצור למפקד את הדימומים. כשהגענו למנחת הוא איבד דופק וניידת טיפול נמרץ שחיכתה לנו שם פינתה אותו לבית החולים". על אף מאמציה הרבים של ש., מצבו הדרדר, ומותו נקבע כשהוא בן 22 בלבד.
ש. המשיכה לטפל בפצועים שהגיעו למקום, עד שכוח רפואה של חיל התותחנים הגיע והרופא פקד עליה לזוז. "התעצבנתי עליו כי רציתי לעזור. בשלב מסוים הבינו שגם אני נפצעתי והשכיבו אותי על אלונקה. ראיתי את הפרמדיק השני שנפצע קשה יותר, אז פיניתי את האלונקה ואמרתי להם להשכיב אותו", הוא פונה במסוק תוך דקות לבית החולים. יחד עם פצוע נוסף. באותו רגע, כשהפצועים הקשים פונו, הפכה ש. מפרמדיקית לפצועה. "חובשת התחילה לטפל בי וזה היה לי מוזר כי אני זאת שמטפלת. היה לי קשה לתת למישהו אחר לעשות את זה, אבל נזכרתי שתמיד אומרים שמטפלים הם המטופלים הכי גרועים אז ניסיתי לא להיות כזאת ולעשות מה שאומרים לי", היא פונתה במסוק של 669 לבית החולים בילינסון כשמצבה מוגדר בינוני בשל פגיעות הראש שטרם התבררו. "יצאתי מזה בנס כי הייתי נורא קרובה למקור הפיצוץ, ונפצעתי רק מרסיסים והייתה ירידה בשמיעה. תוצאות סריקת ה־CT הראו ששום דבר לא נפגע. היו לי רסיסים בפנים, כמה מהם עוד נשארו לי כולל אחד ליד העין, אבל לא נפגעו איברים, עצבים או המוח". אם תסתכלו עליה, לא תוכלו לנחש שהבחורה האמיצה הזאת ספגה עשרות רסיסים לפנים.
שבועיים וחצי אחר כך, ש. כבר חזרה לצה"ל באופן מלא כסמלת בקורס פרמדיקים. "היה לי חשוב לעשות את זה, עוד לפני הפציעה היה לי ברור שזה חלק מדרכי בצבא. זו החוויה הכי מטורפת שיכולתי לעשות – לחנך את הדור הבא של הפרמדיקים לפי איך שאני רואה את דמות הפרמדיק, ובאופן אישי להעביר את מה שאני עברתי. יש משמעות גדולה לחוויות מהשטח עם הסיירת, הן מלוות אותי מאוד. כשאני הייתי חניכה בקורס, הדיבור על מלחמה היה מאוד תיאורטי, ועכשיו אנחנו מלמדים מנקודת מבט מעשית. אני יכולה לספר להם על האוטומטיות שאת פועלת בשנייה שצריך להפריד בין רגש למחשבה בזמן אירוע. המפקד שנהרג היה חבר טוב שלי, אהבתי אותו, ופתאום הייתי צריכה להתנתק מהרגש ועבור לפעולות של טיפול מקצועי, ואין זמן לעכל את מה שקורה מסביב. אני לא יודעת אם זה שינה אותי אבל אין ספק שזה השפיע מאוד על הפרופורציות שלי בחיים".
ההורים ושלושת אחיה הגדולים של ש. ("משפחה אוהבת ומחוברת מאוד"), תמכו בה לאורך כל הדרך, "לא יודעת אם הם היו בעד שאמשיך בסיירת, אבל הם היו בעד שאלך לפקד בקורס, ושתהיה לי הזדמנות לדבר על הדברים, להעביר אותם הלאה ושאנשים אחרים ילמדו מהם, ובכלל שאני אמשיך עם החיים שלי ולא אתן לאירוע לעצור לי אותם או להגביל אותי".
רס"ן נורית
היא כנראה לא תצהיר על עצמה ככזאת, אך רס"ן נורית היא חריגה בלא מעט פרמטרים. קודם כול, היא כנראה מפקדת פלוגת הלוחמים הדתייה היחידה בצה"ל ואחת הבודדות שנכנסו והובילו אחריהן לוחמים בתמרון ברצועת עזה.
עובדה חריגה נוספת היא שב־7 באוקטובר היא נפצעה בקרב בבסיס אורים, במקום שבו נפצעה סג"ם עדן רם, כשיצאה עם חייליה להגן על פיקוד העורף. כדור נכנס לירך ימין שלה ויצא. אחרי שהמצב נרגע והושגה שליטה היא פונתה באמבולנס לבית החולים סורוקה בבאר־שבע. בדרכה לשם הודיעה לאביה על הפציעה והוא עדכן את ארוסה רן, סטודנט לכלכלה וראיית חשבון. השניים פגשו אותה בחדר המיון כשהם על מדי ב' אחרי שהוקפצו למילואים.
"הייתי בטוחה שאהיה לבד באיזה עולם גברי כזה בעזה, אבל כבר בבוקר הראשון כשהתעוררתי בעזה, ראיתי פרמדיקית, רופאה, קצינת לוגיסטיקה וקצינת מבצעים. הבנו כמה אנחנו לא מיוחדות בזה שנכנסנו ללחימה, והיה בזה משהו דווקא מאוד משמח"
נורית, בת 26 מירושלים במקור והיום גרה ברמת־גן, התגייסה לחיל איסוף קרבי לפני שמונה שנים. היא עשתה שורת תפקידי פיקוד עד שיצאה לקורס מפקדי פלוגות במכללה לפיקוד טקטי, שכולל גם תואר ראשון, ונכנסה לתפקיד מ"פ לוחמים בעוטף עזה בטקס חגיגי שהתקיים ב־5 באוקטובר 2023. יומיים לאחר מכן, התעוררה מאזעקות ומטחי רקטות, וכל מי שהיה איתם בבסיס אורים מצא עצמו תחת התקפה של מחבלים. בבית החולים הבינו שהכדור לא נתקע בגופה, ואחרי טיפול זריז היא חזרה לאורים.
שבועיים וחצי לאחר מכן הובילה נורית את חייליה בתמרון כפלוגת איסוף תחת חטיבה 188. אחרי חודשיים של לחימה ברצועת עזה, החלה לסבול מכאבים וגילתה כי הפציעה הזדהמה. היא הוחלפה במ"פ אחר ועברה לטיפול ושיקום אינטנסיבי שנמשך כחצי שנה, וכלל פיזיותרפיה והליכה עם קביים. "תהליך מאוד ארוך אבל היה שווה את הכול, כי ידעתי שאני חוזרת לתפקיד המ"פ". היום הפציעה מגבילה אותה בצורה לא משמעותית. "רק כשאני סוחבת משקלים מאוד כבדים או בריצות ארוכות יש כאבים. הייתי על קוצים בשיקום. נמאס לי מהפיזיותרפיה והדברים העדינים, אז קפצתי ישר לעולם הקרוספיט כדי לחזק את הגוף ושיחזור לעצמו כמה שיותר מהר". כשסיימה את תקופת השיקום הארוכה, החליטה נורית לחזור לגדוד בעוטף למספר שבועות כדי לסייע במה שניתן, ובאוגוסט היא מונתה למפקדת פלוגת טירונים בבסיס סיירים. בעוד שבוע הם יסיימו את הכשרתם והיא תמשיך איתם לגדוד 414 בעוטף. "זה מאוד משמעותי עבורי לחזור לשם כי נהרגה לי לוחמת בקרב בבסיס אורים, וגם התצפיתניות ממחנה נחל־עוז שייכות לגדוד".
בימים הספורים שלפני תחילת התמרון הקרקעי, נורית שמה לב שהיא האישה היחידה שמסתובבת במתחמי הפיקוד של חטיבה 188. "היינו רגע לפני כניסה, והייתה ישיבה של המח"ט עם כל מפקדי הגדודים שלו. עשינו סגירות אחרונות, ואז המח"ט שאל שאלה ואני התפרצתי כי לא הייתי בטוחה שזוכרים שצוות האיסוף נכנס. לא רציתי שייכנסו בלעדינו, כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתת". לפתע המח"ט הסתובב לכיוונה ושאל: "רגע, את גם נכנסת איתם?" כשהוא מתכוון ללוחמי האיסוף שלה, וענתה לו שברור. "זה היה תיאום כוונות מול כולם. אני לא חיה בעולם שאין בו גבולות, ואני כן חושבת שיש הבדלים בין גברים לנשים וזה בסדר, ככה א־לוהים ברא אותנו. היום יש תפקידים שפתוחים לנשים, ולא צריכה להיות שאלה האם לוחמת נכנסת לתמרון.
"אני לא אשקר, הייתי בטוחה שאהיה לבד באיזה עולם גברי כזה בעזה, אבל כבר בבוקר הראשון כשהתעוררתי בעזה, ראיתי פרמדיקית, רופאה, קצינת לוגיסטיקה וקצינת מבצעים. הבנו כמה אנחנו לא מיוחדות בזה שנכנסנו ללחימה, והיה בזה דווקא משהו מאוד משמח. אני לא יודעת להגיד אם אני המ"פ הלוחמת הראשונה שנכנסת, אבל אני אחת הראשונות. בכל מקרה זה לא משנה משהו. מפקד הפלוגה המקבילה שלי ואני – אותו דבר, כמובן מעבר להבדל שאני אישה והוא גבר וכל אחד עם המשמעויות והמטענים שלו, אבל אני לא בטוחה שזו באמת כזו משמעות כמו שאנחנו מסתכלים על זה".
לא הייתה לה דילמה אם לחזור ללחימה אחרי הפציעה שלה. "כשראיתי את אבא שלי ואת ארוסי בבית החולים על מדי ב', הבנתי שיש פה אירוע הרבה יותר גדול. רציתי לחזור לפלוגה ולאפס אותה כי הם היו אחרי היתקלות ואיבדו חברים, זה חתיכת אירוע. רציתי לראות איך אני יוצאת על שתי רגליים וחוזרת לפלוגה. לא הייתי יכולה לשבת בחיבוק ידיים כשהם נלחמים בעזה. נכון, עולם הרפואה לא היה מבסוט עליי במיוחד. אבל גם לחזור אחר כך לא הייתה דילמה. זה נשמע קצת מילים גדולות, אבל אני חושבת שמי שהיה ב־7 באוקטובר בעוטף מבין את המשמעות של לשרת את המדינה ולתת כשאתה יכול. לכולם סביבי היו המון תירוצים למה לא להמשיך להילחם. היה איתנו מילואימניק שהוא רופא מתמחה באנגליה וכששמע שיש מלחמה – עזב הכול, את המשפחה ואת העבודה, והגיע. היו אנשים שעזבו את העסקים שלהם, ואזרחים שיצאו מהבית עם אקדח ועשרה כדורים רק בשביל לעזור למשפחה בבארי או בכפר־עזה. אני הקטנה, זו העבודה שלי ביום־יום, בשביל זה הצבא מכשיר אותי והוציא אותי לקורס ולתואר. לא הרגשתי שבאמת הייתה לי זכות בחירה, זה חלק מהמחויבות שלי, אני ממשיכה לשרת בצבא, כי אני יודעת שכשקורה משהו אנחנו נקראים לדגל וצריכים לעשות את העבודה".
נורית עתידה להתחתן בעוד מספר שבועות, בין סיום ההכשרה של חייליה לעלייה שלהם לעוטף. היא גדלה במשפחה ירושלמית שורשית עם שני אחים קטנים בשכונת קטמון, למדה בהרטמן והייתה פעילה מאוד בשבט הצופים הדתיים. אחרי התיכון למדה במדרשת "באר" בירוחם. בשנה הקרובה הנוף העיקרי שלה יהיה רצועת עזה. "מקווה שבמהלך השנה יחזרו כבר כל החטופים לבתיהם, והמלחמה תשנה את פניה. לא חשבנו שהלחימה תהיה כל כך ארוכה, אבל זה נותן את הדלק להמשיך לשרת כי אנחנו חיים במציאות של אין ברירה. פעם אנשים שכחו למה ללכת לקרבי והיום אין סימני שאלה. נצטרך לראות קדימה לאן הדברים ימשיכו. וזה תלוי גם בארוסי", היא אומרת ומציינת כי דווקא אתגר הזוגיות השגרתי שלהם הפך פשוט יותר במלחמה, כשגם בן זוגה במילואים. "כמו כל המילואימניקים הוא חזר כמה שנים אחורה. זה מאתגר ומאוד לא פשוט, ודורש הרבה יכולות זוגיות מרחוק, הרבה הבנה והכלה משני הצדדים".
לפני מספר חודשים נפתחה בחיל האיסוף הקרבי פלוגת טירוניות מיוחדת שמורכבת מבנות בלבד, ובה גם מחלקה לדתיות. "זה משהו שלא קרה מעולם, ויש פה קריאת השכמה לציבור הדתי־לאומי. אני לא רוצה לצאת בהצהרות. בסוף החלטתי לקום בבוקר בגיל 19 ולהתגייס לקרבי, אבל מעולם לא חשבתי שבחורה דתייה לא יכולה להיות בקרבי. זה מציב אתגרים, זה אירוע לא פשוט, ודאי כשעד היום רק לגברים הייתה איזושהי מסגרת מסודרת כזאת, אבל אני חושבת שאם באמת רוצים אז זה אפשרי. אני לא הדתייה הראשונה שהתגייסה לצבא, זה לא שאני איזו פורצת דרך בתחומי, היו איתי גם הרבה דתיות במסלול. הצבא חשב על העניין והבין שהוא מפספס כוח אדם איכותי, ונתן מעטפת ופלטפורמה לבנות דתיות להתגייס ביחד כדי להפיג חששות וכדי לייצר סביבה שיותר מאפשרת. משמח לראות את זה. בכלל, המלחמה עזרה בהאצת תהליכים ובפריצת מחסומים בהרבה תחומים. הרבה דברים שנראו גדולים הפכו לפשוטים וקטנים".
סמל ש.
סיפורה של סגן־משנה עדן רם נחשב לאחד מהסיפורים מעוררי ההשראה מתחילת המלחמה, כשהמדינה עוד הייתה כואבת ומדממת וחיפשה נקודות אור בתקופה הקשה שמיד אחרי 7 באוקטובר. במתקפת הטרור חדרו מחבלים רבים לבסיס פיקוד העורף באורים. החיילות שעליהן פיקדה עדן כקצינה התורנית בבסיס, התכנסו בחמ"ל. המחבלים זרקו רימונים וריססו ביריות לכל עבר. 12 כדורים פגעו בגופה של עדן. כמעט לא היה איבר בגופה שלא נפגע והיא הוגדרה פצועה קשה מאוד.
"הייתי בטוחה שאני הולכת למות", היא נזכרת, "הדבר היחיד שהחזיק אותי היה המחשבות על המשפחה ועל בן הזוג שלי. החלטתי שאני חייבת לחזור אליהם ושאני לא יכולה לוותר". כך, במשך ארבע שעות, זה מה שמנע ממנה לאבד הכרה, עד שכוח מיוחד שהגיע למקום זיהה שהיא בחיים ופינה אותה. "לא ידעתי שאשרוד ובאיזה מצב אני הולכת להיות", מוסיפה רם, ששימשה קצינת כוח אדם בבסיס פיקוד העורף במקום. עם תחילת הפינוי היא איבדה לראשונה את הכרתה, אך כשחזרה להכרה הדבר הראשון שביקשה היה להתקשר לאביה, "רציתי להודיע למשפחה שלי שאני בחיים ובדרך לבית החולים הם ידעו שקרה לי משהו וחלקם חשבו שאני מתה".
"הכרתי את עצמי בדרכים חדשות. נפצעתי בהרבה מקומות בגוף – בשתי הרגליים, באגן, ביד ובכתף. השיקום זה לכל החיים וזה חלק מאורח החיים שלי היום. יש קשיים, כי לאחרונה השתפרתי ופתאום עכשיו יש דברים שאני לא מצליחה לעשות, אבל הפנים קדימה"
כשהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר־ שבע, צוותי הרפואה העמוסים במאות פצועים הצליחו לייצב את מצבה. "שאלתי את הרופאים אם יקטעו לי איבר כלשהו וכבר דמיינתי את החיים שלי בלי יד או בלי רגל או בלי שניהם. הם לא ענו לי ופשוט המשיכו לטפל בי. ואז המשפחה שלי ובן הזוג שלי הגיעו סוף־סוף".
במשך יומיים היא הייתה מורדמת ומונשמת. אחרי שבוע עברה למחלקה הכירורגית, לאחר מכן עברה לבית החולים שיבא לשלושה חודשי שיקום וכעת היא נמצאת בשיקום יום, שם נלחמה בקרב הרואי נוסף, במשך חודשים ארוכים. "זאת הייתה המלחמה הבאה שלי אחרי 7 באוקטובר שם רק ביקשתי לשרוד ודווקא שם הבנתי כמה אנחנו לפעמים מתעסקים בשטויות, על מה אנחנו מתמהמהים ביום־יום, מתווכחים ורבים, בזמן שיש עוד חטופים והמון פצועים והרוגים. "בשיקום איבדתי את כל העצמאות שלי. לא יכולתי לעשות שום דבר לבד. הייתי צריכה שיקלחו וילבישו אותי". כל יום רשמה הישג נוסף – להזיז אצבע, לשבת זקוף במשך יותר משנייה וחצי, להתמודד עם כאבים מטורפים ובחוסר אונים מוחלט, "הכרתי את עצמי בדרכים חדשות. נפצעתי בהרבה מקומות בגוף – בשתי הרגליים, באגן, ביד ובכתף. השיקום זה לכל החיים וזה חלק מאורח החיים שלי היום. יש קשיים, כי לאחרונה השתפרתי ופתאום עכשיו יש דברים שאני לא מצליחה לעשות, אבל הפנים קדימה.
"אני נזכרת באותו היום ואומרת תודה שאלה הדברים שאני מתלוננת עליהם. אני חושבת שברגע שאנחנו חיים בהודיה ובאמונה שהכול לטובה, אז הרבה יותר קל לנו להעביר את החיים ולחיות אותם בצורה הטובה ביותר. מאז 7 באוקטובר אני מנסה בכל יום להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. לקום בבוקר ולהיות בן אדם יותר טוב ולשים לב לאנשים אחרים".
הכלל הראשון שלה להתמודדות עם הקושי הוא שאפשר לשהות בו. "מותר לפרוק ולהתפרק וגם טוב לשחרר. אני תמיד מנסה להתמקד בדברים הטובים. עצם זה שלא הייתי אמורה להיות פה אז אין לי זכות בכלל להתלונן. אני אוהבת להיות עם חברים ומשפחה, כי להיות לבד בעיניי זה הדבר הכי מפחיד בעולם. הכרתי המון פצועים כמוני שהכי קל לנו לדבר אחד עם השני, יש מי שיכול להקשיב לי ויש למי לפרוק ולהתייעץ – זה נותן המון".
מה השאיפות שלך?
"היום אני מעבירה הרצאות על הסיפור שלי, מעבירה את המסרים שלי בארץ ובעולם, והשאיפה כרגע היא לחזור כמה שיותר לעצמי בשיקום. אני גם רוצה להמשיך להנציח את החברים שנפלו באותו היום, הגיבורים שלנו שבזכותם אנחנו פה. חשוב שלא נשכח אותם. אנחנו כעם ישראל, זו המחויבות הראשונה שלנו".
