אָמַרְתָּ: אֱלוּל / וְשָׁמַעְתִּי: עָלוּל / אָמַרְתָּ: קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק / וְזָכַרְתִּי הוֹדָעוֹת שֶׁשָּׁלַחְתָּ לִי / לִפְנֵי כִּמְעַט שָׁנָה: / אַל! תִּפְתְּחִי! לְאַף! אֶחָד
בתקופה הראשונה שלאחר 7 באוקטובר, כנרת סמואל חשבה שהיא כבר לא תחזור לכתוב. "הרבה זמן לא הצלחתי לכתוב. החוויה שלי הייתה שאין לי מילים ושאני לא אכתוב יותר. אבל כשקצת התרחקתי מהאירוע, חיפשתי מילים לחוויה. קצת כמו שהעולם נברא במילים, אז כשהעולם עובר הרס, המילים נלקחות וצריך לצרף אותן מחדש".
כתושבת קיבוץ סעד היא חוותה עם משפחתה את השעות הארוכות בממ"ד על רקע אזעקות מתמשכות, התוודעות מטלטלת לזוועה שהתחוללה כמה מאות מטרים מהקיבוץ ובכל רחבי האזור, ופינוי חפוז למלונות ים המלח. בתוך האילמות ואובדן המילים, המילים הראשונות שכן הצליחו לצאת, נגעו בטלטלה מנקודת מבט הורית:
שׁוּב לֹא אֹמַר לִילָדַי: "כָּאן מָקוֹם בָּטוּחַ. נִגְמְרָה הַסַּכָּנָה". / כָּתְנוֹת הָעוֹר הוּסְרוּ. / נוֹתַרְנוּ חֲשׂוּפִים. אֵין הַבְטָחוֹת אֵין מִגּוּנִים. / נוֹתַרְנוּ עִם בְּחִירָה אַחַת, חַיָּה וִיחִידָה / לָתֵת לִכְתֹנֶת אוֹר לִצְמֹחַ מִבִּפְנִים.
המילים הללו מכוונות לרגעים בלתי אפשריים שהיא חוותה באותו יום נורא: "בתוך השעות הארוכות בממ"ד, הילדים שאלו אם יכול להיות שנמות. אמרתי שכן. כל החיים את מגינה על הילדים שלך, וברגע מסוים את מגלה שלא. לא היה לי שום דבר להבטיח להם. מבפנים אני רוצה לקוות שאולי משהו יצמח, אבל מבחוץ אני לא יכולה להבטיח דבר".
רגעים רבים מהאדוות של האימה ההיא מכונסים ב"לכסות מפני המר של העולם", ספר שיריה השני של סמואל, שראה אור לאחרונה. הספר מחולק לשלושה שערים: גלות, בית, בית מדרש. יחד הם יוצרים תמונת מסע של נדודים אל הבית וחזרה אליו, כאשר רגעי השבר מבליחים בין השורות.
הרגשתי שמשהו בעולם הדתי צריך לרעוד, שכל הסדר הקבוע צריך לזוז. בבתי כנסת מוסיפים תפילות על הפצועים והחטופים, אבל זה לא מספיק. עם הזמן הרגשתי שנכון, דברים צריכים לרעוד, ויחד עם זאת צריך לחזור לעוגנים המוכרים והקיימים – אבל אחרת, בצורה חדשה"
אנחנו נפגשות בבית קפה שכונתי בירושלים. עציצים בכל פינה, גלגלים ישנים הפכו לקישוט קיר; קצת כמו בחצרות קיבוציות.
על כריכת הספר מופיע דימוי של עץ ועליו בית, על רקע זכוכית שבורה. כל הניגודים חיים שם זה לצד זה. מצד אחד בית, מצד שני הוא מנותק מהקרקע; מצד אחד רקע שכולו נראה מנותץ, מצד שני הניתוץ מתברר גם כשרטוט עדין של טבעות ונימים של פנים הגזע.
"עם כל הכאוס הזה אני מאמינה שאנחנו צומחים לאן שהוא", אומרת כנרת. "אחד הדברים שלמדנו בשנה האחרונה זה להיות לא יודעים. לפעמים אני מצליחה להתמסר לאי הידיעה הזו ולפעמים לא. זה לימוד קשה אבל גדול".
אֲנִי אַרְאֶה לְךָ / אֶת אֹסֶף הַגָּלוּיוֹת שֶׁלִּי / וְאַתָּה תַּרְאֶה לִי / אֶת אֹסֶף הַהִתְגַּלּוּיוֹת שֶׁלְּךָ, / וְיַחַד נַעֲשֶׂה מֵהֶם / מִשְׂחַק זִכָּרוֹן.
בסופו של דבר חזרת לכתוב.
"לא כתבתי שירים מסודרים, ובטח לא הרגשתי שאני בדרך ליצירת ספר. כל החוויות שלי פרצו ממני במגוון צורות וברגעי תלישות. שיתפתי את השירים עם שרגא בר־און, חבר טוב. הוא קרא את השירים ואמר: זה צריך לצאת לאור. הוא קיבל על עצמו את עבודת העריכה, והייתה לה משמעות עצומה. השנה הזאת הייתה מלאה בתלישות, כמו טראומה שלוקחת מהאדם את החוט שמחבר את האירועים לכדי רצף אחד. העריכה שלו שזרה את השירים בסדר עדין וחמקמק, ויצרה רצף. הוא הכניס גם שירים שנכתבו חלקית לפני 7 באוקטובר, שמהדהדים את מה שקרה אחר כך. זו הייתה חוויה עוצמתית לראות מישהו משקף ומארגן מחדש את הסיפור שלך, כאילו לראשונה מתגלה שבאמת ניתן ליצור מתוך כל מה שקרה. הייתי בתחושת הישרדות ושבר, והיה קשה להאמין שאפשר לחשוב על יצירה במצב כזה. גם כשכתבתי, לא הרגשתי את התענוג הנלווה לכך. רק כשהתחלתי לראות משהו מתגבש, התעוררה בי התחושה שיש סדר בדברים".
תפילה לעני
בשיר שכותרתו "ומה אם הגיע הזמן שתחזור בתשובה אלי", כותבת סמואל:
תִּסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם / אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת הָאֲנָחוֹת שֶׁלְּךָ / שׁוֹמַעַת אוֹתָן בַּמִּרְוָחִים הַצְּפוּפִים שֶׁבֵּין הַצְּלָעוֹת / הָיִיתִי רוֹצָה לְנַחֵם אֶת כַּף יָדְךָ / וּלְהַנִּיחַ בָּהּ כּוֹס תֵּה בִּזְכוּכִית פְּשׁוּטָה / הָיִיתִי רוֹצָה לְהִתְעַיֵּף אִתְּךָ / וְלִשְׁתֹּק שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם בִּמְקוֹם לְדַבֵּר / (וְשׁוּב אֲנִי מִתְיַמֶּרֶת לַשָּׁוְא, לְהַצִּיל אֲפִלּוּ אוֹתְךָ).
בשירים את באה חשבון עם הקב"ה בישירות נוקבת אבל גם בקבלה ובהכנעה. איך שתי תנועות הנפש דרות בכפיפה אחת?
"בהתחלה הדברים יצאו בצורה נוקבת. כשמשהו נשבר בסדרי גודל כאלה, הוא נשבר בכל הרמות: מול המדינה, הצבא, ולהבדיל אפילו מול אלוהים. היה קושי עצום למצוא מקום למורכבות. אנחנו ניצלנו וקרה לנו נס, אבל השכנים שלנו בכפר־עזה עברו גיהינום. זו הצפה רגשית בלתי ניתנת להכלה: מצד אחד אשמת הניצולים, מצד שני הודיה גדולה, מצד שלישי אימה וכאב עצומים.
"בשלב מסוים הבנתי שבאירוע כזה נדרש להביע כעס על הקב"ה. בתשעה באב העברתי שיעור בקיבוץ. בדרך כלל אני עוסקת בשיעורים בנחמה, תיקון וריפוי, הפעם הדגשתי את המקום שממאן להתנחם. יש זוהר מדהים שעוסק בתפילת העני שבא בתרעומת אל הקב"ה, והקב"ה אומר: 'אל תיכנסו ביני לבינו'. בקשר קרוב יש גם חוויה של כעס – לא כעס של זריקת אחריות, כי אני מאמינה באחריות האנושית, אבל הרי הוא מנהל את העולם, אז איך ייתכן שילדים חטופים בעזה? הרגשתי שמשהו בעולם הדתי צריך לרעוד, שכל הסדר הקבוע צריך לזוז. בבתי כנסת מוסיפים תפילות על הפצועים והחטופים, אבל זה לא מספיק. איך אפשר להישאר עם אותו סידור בלבד, כשמה שקורה מבהיל את הלב ומערער את הזהות?
"עם הזמן הרגשתי שנכון, דברים צריכים לרעוד, ויחד עם זאת צריך לחזור לעוגנים המוכרים והקיימים – אבל אחרת, בצורה חדשה. אנחנו צריכים להתפלל אחרת, ולראות את האחריות והשותפות אחרת, ואנחנו גם מבינים דברים אחרת. כשניסיתי לעשות זאת מיד, לא הצלחתי. זה היה צורם מדי. הכול התערער, כל הדברים הבסיסיים מתרוקנים ממשמעותם. בית, למשל. פתאום מושג בסיסי כל כך מתרוקן ממשמעות. בית זה אולי ה־מושג שההגדרה שלו מתבססת על היותו המוכר והמובן מאליו, והמקום הזה איבד את ההגדרה הזו, וכעת צריך להתאבל עליה. כל שיר שעסק בבית הביא אותי לדמעות. כל דיבור של חברות לא מכאן, שהכיל בתוכו סיטואציות פשוטות מהחיים הרגילים – בישולים לשבת, לקרוא על הספה, אפילו תיקון של מכונת כביסה – עורר בי קנאה. הרגשתי איך בתקופה הזאת, הבית כפי שהכרתי אותו מתקלף. והרגשתי שרק אחרי שאסכים להתקלפות הזאת, בכאב גדול מאוד, אולי יוכלו להתחיל לצמוח רבדים חדשים".
בוהה בארון הספרים
כנרת רחל סמואל־פולק נולדה בסעד, דור שלישי למייסדי הקיבוץ, שבו היא מתגוררת כיום עם בן זוגה גדי וחמשת ילדיהם. היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית ובוגרת לימודי יהדות במכון הרטמן, מטפלת באמנויות, ומלמדת חשיבה הכרתית ויהדות במסגרות שונות. ספר שיריה הקודם, "שושנת רצון", ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס.
"ההכנה לזוגיות והלכות טהרה יכולות לפגוש התמודדות מאוד גדולה אצל מי שעברו פגיעה. גיבשנו מערך של ידע מה יכול לעזור ולהקל. התפיסה היא שיש פה גם מרחב משותף, ושבן הזוג יכול להיות משאב משמעותי וגם טריגר. אנחנו רוצים לעזור בהכנה, כדי שהפגיעה לא תשתחזר"
עד כמה הזוהר וימימה, עולמות תוכן שאת עוסקת בהם, הפכו לעוגן בימים אלה?
"בהתחלה שום דבר לא נתן עוגן. הייתה התפרקות. שום דבר לא עבד לי, היה ריק. כשהיינו מפונים במלון למדנו לפעמים בלובי זוהר או פרשת שבוע או ימימה. זה היה לימוד בכל מיני סיטואציות הזויות, אבל זה נתן כוח. גם כמלמדת וגם כלומדת הרגשתי שגם את העוגנים צריכים לחדש, שאי אפשר לחזור למה שהיה ולמה שמוכר. צריך לפרש הכול מחדש. כל לימוד התורה צריך התחדשות. אנחנו אחרים, לא מי שהיינו".
כנרת נזכרת בשני רגעים מתוך רבים, שהציפו את שאלת המשמעות במלוא העוצמה. "במהלך תקופת הפינוי הגעתי הביתה ופיניתי מדיח שהיה מלא בכלים כבר כמה שבועות. אמרתי לעצמי 'את מפנה מדיח בבית הזה, אבל אם וכאשר תחזרי אליו הוא כבר לא יהיה אותו בית'. הרגשתי הערכה לעצם העובדה שיש לי בית, בניגוד לרבים אחרים באזור, אבל גם שהבית כבר לא יהיה מה שהוא היה. זה הכה בי. רגע נוסף היה כשרציתי לקחת לעצמי ספרים. הבית שלנו מלא בספרים, ובמלון לא היה לי אף ספר. זה היה חסר לי. אבל כשניגשתי למדפי הספרים שהיו הכי קרובים לליבי, פתאום שאלתי את עצמי 'מה הקשר עכשיו הספרים האלה'. לפתע הרלוונטיות שלהם עמדה בסימן שאלה. רציתי לקחת לעצמי כלים מעולמות התרפיה או הרוח, אבל פתאום שום דבר לא עבד לי. זו הייתה חוויה מבהילה, הרגשתי כאילו לקחו ממני את כל הכלים. נשארתי עם הצורך להתחיל לחפש לאט לאט, להבין שהכול מעורבב ושצריך לבנות מחדש".
לא לחלץ נחמה בכוח
אִשָּׁה מְחַפֶּשֶׂת בַּיִת וּבַסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז / וְיֶלֶד בּוֹכֶה וּבַסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז / וּמִלְחָמָה וּבַסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז / עֵץ פֵּקָאן נָטוּשׁ וּבַסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז / בָּתִּים שְׂרוּפִים וּבַסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז / וְיֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם וּבַסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז / וְגַם אִם אֵינִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ אֶת זֶה / וּבֶטַח שֶׁלֹּא לְהַגִּיד אֶת זֶה בַּסּוֹף יֵשׁ אוֹר גָּנוּז (מתוך השיר "בסוף יש אור גנוז").
בשירים יש חוויה של דיסוננס, של תנועות נפש הפוכות. כעס וקבלה בו זמנית.
"אני כותבת על נחמה אבל גם ממאנת להינחם. אני חושבת שבשיר הזה הבנתי שלנחמה אפשר להגיע דרך הסכמה לאין נחמה. לא לנסות לנחם על בסיס כלום, לא לנסות לחלץ נחמה בכוח. זה למצוא מבנה שמכיל את הרצון שלך לתקווה, וגם את האזורים שבהם זה לא עובד".
הפינוי מסעד הפך לרצף של נדודים. התחנה הראשונה הייתה בתל־אביב, משם לקיבוץ ניר־דוד, בהמשך למלונות ים המלח, ואחר כך לבית שהמשפחה שכרה באלון־שבות. אחרי פסח הם שבו הביתה לסעד, צעד שהיה ועודנו מורכב וטעון.
"יש לי ילדה שעד היום לא מוכנה לפתוח את החלון של הממ"ד, והוא סגור מאז 7 באוקטובר", מספרת כנרת. "מצד שני, הילדים הגדולים רצו לחזור. למרות שקיבלו אותנו מדהים בכל מקום, בחיבוק ענק, הילדים מיצו את הנדודים. זאת הייתה חוויה חשופה בעולם. עבורם, החזרה הביתה הייתה מדהימה. תחושה שהחזירו את השתילים לאדמה. אבל משהו השתנה. המושג ביטחון מעלה שאלות מחדש. אנחנו לא חיים בסרט שאנחנו מבצר מוגן ובטוח.
"ויחד עם זה, אנשים בסעד כל כך נטועים. בשנה הזאת חשבתי הרבה על סבא וסבתא שלי, ממייסדי הקיבוץ. הם באו להקים כאן את ביתם, אבל היה להם ברור שהבית הזה לא יספק להם תחושת ביטחון או ודאות. הם באו לשממה, לאזור סכנה. הם בחרו בכך, והם בעיקר חשבו איך הם יוכלו לתת לבית הזה, למקום הזה. הבנתי שאולי יש כאן הזדמנות עבורי, שגדלתי למקום פורח ומובן מאליו וגיליתי שהוא אינו מובן מאליו, לחזור במשהו אל אותה נקודת מוצא. הבנתי שיחד עם הכאב על האובדן, על הביטחון והאמון שהבית לא יוכל לתת לי יותר, אני יכולה לחשוב מה אני יכולה לתת לבית.
"בתקופת ט"ו בשבט בשנה שעברה התגוררנו בבית עם גינה מקסימה, ורציתי לשתול משהו לכבוד ט"ו בשבט. אבל חשבתי לעצמי, למה לשתול, הרי עוד מעט עוזבים? אבל אז הבנתי שזה קשור לאותו עניין: אני נמצאת במקום, ואני יכולה לתת למקום ולא לחכות שהמקום ייתן לי. הבנתי שמתוך העמדה הזו אני רוצה לחזור הביתה לסעד.
"זו החלטה קצת משוגעת לחזור למרות ועל אף, וקשה כהורה לקבל החלטה ולעשות משהו שמעמיד את הילדים בסכנה, אם כי אפשר לומר שכל ארץ ישראל במצב הזה היום. ויחד עם זה, הייתה כבר ממש כמיהה, צימאון ממש, לחזור אל המוכר והקבוע, גם במרחב הפיזי וגם אל החברויות, ויש עכשיו הרבה הערכה אל הדבר הזה. עבורי, כמי שנולדה בקיבוץ וצמחה בו, ועכשיו מגדלת את הדור הרביעי, להמשיך את מסלול החיים באותו מקום זו חוויה משמעותית, בהרגשה השורשית של הדבר.
"הצורך לבחור מחדש את מקומנו ולא לחיות מתוך אינרציה זו בעיניי מתנה שקיבלנו בדיעבד מהשנה הזאת. שמו לנו סימן שאלה ענק, שמחייב לענות תשובות עמוקות יותר ממה שהיו לנו בעבר. כמו לשאול איזה חיבור יש לנו עם המקום ומה אנחנו עושים בשבילו. דרך הבחירות שעשינו נדרשנו לחדד מה חשוב לנו ומה אנחנו רוצים אחרת. מושג השייכות נפתח, וצריך לבחור ולהשתייך.
מה שונה אצלך היום, אחרי השיבה הביתה?
"יש את עניין הביטחון האישי, שאני לא יודעת אם אוכל להגיד עוד בפה מלא שבית זה מקום בטוח. ויש את התחושה ביחס למרחב העוטף בכלל. קשה להגיד שאנחנו בבית כשהשכנים שלנו, תושבי הקיבוצים, עדיין לא חזרו הביתה. היו חברויות, קשרים משפחתיים וקשרי עבודה. גם בסעד ועלומים יש אנשים שלא חזרו הביתה. זה לא אותו דבר".
יוֹם הֻלֶּדֶת / וַאֲנִי מִתְגַּעֲגַעַת הַבַּיְתָה / הַבַּיְתָה בְּמוּבָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי עוֹד / בַּמִּלָּה הַבַּיְתָה שְׁתוּלָה פְּקַעַת חֲצָבִים / שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁתָּשׁוּב וְתִפְרַח גַּם בַּסְּתָו / הַבָּא. / אַתְּ יוֹדַעַת אֶת זֶה גַּם כְּשֶׁאַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת עַל הָאֲדָמָה הָרֵיקָה. / עַכְשָׁו, מַמְשִׁיכָה לְהַגִּיד / מִתְגַּעְגַּעַת הַבַּיְתָה / אֲבָל פְּקַעַת הַחֲצָבִים נֶעֶקְרָה / וְהַמִּלָּה הַבַּיְתָה מַמְתִּינָה שֶׁאֶשְׁתֹּל בָּהּ / פְּקָעוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁטֶּרֶם מָצָאתִי.
החזרת השליטה
לפני כ־15 שנה החלה סמואל לעסוק בהדרכת כלות, בדגש ייחודי על כלות שעברו פגיעה מינית. כיום היא מכשירה מדריכות לכלות בתחום, ומעמיקה את הידע בקרב מי שמלווה זוגות לקראת נישואים.
היא הגיעה לתחום הזה בעקבות מפגש אישי עם ההתמודדות הזו, ובהמשך גם כאשת טיפול. "בתחילת חיי הנישואין חווינו תקופות מאתגרות, ואחרי כמה שנים הגענו להבנה שאנחנו לא לבד בהתמודדויות אלה. חשבנו כמה היה משתנה אילו קיבלנו הדרכה מתאימה מראש, אילו היו מסבירים לנו שקשיים כאלה עלולים להופיע, אילו היו מלמדים אותנו לזהות אתגרים הקשורים לפגיעה מינית ודרכים להתמודדות. זה היה חוסך לנו אנרגיה רבה שהושקעה בחיפוש פתרונות, וממזער תסכולים וקונפליקטים.
"כשבדקנו את תחום הדרכת כלות וחתנים בנושא זה, גילינו חלל כמעט מוחלט. בשלב מסוים הבנתי שההכנה לזוגיות במגזר הדתי והלכות טהרה יכולות לפגוש התמודדות מאוד גדולה. לאט לאט התגבש מערך של ידע, מבפנים ומהשטח, מתוך מחשבה על מה שיכול לעזור, להכין ולהקל, ואיך לעבור את זה באופן לא בודד. ההכנה היא אישית, אבל התפיסה היא שיש פה גם מרחב משותף, ושבן הזוג יכול להיות משאב משמעותי ויכול גם להיות טריגר. אנחנו רוצים לעזור בהכנה מראש, כדי שהפגיעה לא תשתחזר. היום הרבה מדריכות כלות מודעות לזה שכדאי להתייחס לסוגיה ולהכין את השטח, וכך לחסוך כל מיני התמודדויות".
מהם העקרונות המנחים?
"עקרונות של עבודה עם פגיעה מתבססות במידה רבה על סוגיית החזרת השליטה, שהיא אחד הדברים שנלקחים בפגיעה מינית. במרחב של זוגיות יש סוג של אובדן שליטה, כי נכנס אדם נוסף עם הרצונות והצרכים שלו. אנחנו רוצים לעורר מודעות איך מחזירים שליטה ואיך לא פוגשים חוויה פוגענית בתוך זוגיות שבחרנו בה. אנחנו עוסקים בתקשורת זוגית, רגישות לפרטיות, פחד מאמון, בניית אמון שהוא לא מאיים. הרבה פעמים פגיעה מתרחשת מאדם מוכר, מקשר שהיה בו אמון, וזה הופך לטריגר בפני עצמו. עוד נושא מורכב זה מגע ומיניות, כמו גם אזורים של הלכות טהרה שיכולים לפגוש חוסר שליטה וחוסר אונים".
לתהליך הפיתוח של ההנחיה היו שותפים אנשי הלכה כמו הרב אלישיב קנוהל המנוח, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי והרב אודי רט ממכון פועה, ונשות טיפול מתחום הפגיעות המיניות כמו תניה אורן, שניהלה את מרכז תמר בירושלים, ויונינה פלנברג ממרכז הסיוע בתל־אביב.
"היום אנחנו פחות מלווים זוגות ויותר עובדים על הכשרות, כדי ליצור מצב שמדריכות, מדריכים, בלניות, מטפלים ויועצות הלכה יפתחו רגישות לזיהוי מצבים של פגיעה, וידעו איך להתמודד ולתת מענה", אומרת כנרת. "לא מדובר במענה טיפולי אלא יותר רגשי וייעוצי, כזה שמחבר את הידע הקיים שלנו אל הצרכים של הזוג הספציפי שמולנו. ראינו שההדרכה רלוונטית גם לזוגות שנשואים כמה שנים ולא מצאו מענה להתמודדויות שלהם. לפעמים זוג פוגש את ההשלכות לאורך שנים, ולוקח זמן לחבר את זה לפגיעה. הטיימינג חשוב, וכמה שיותר מוקדם זה מיטיב עם הזוג".
עולם הטיפול משפיע על היצירה שלך? איך נראה הממשק ביניהם?
"גם שירה וגם טיפול הם מעין הכוונה איך לפגוש בעולם שבר ואיך למצוא ריפוי מתוך אמון. זה מכוון אותי בקליניקה, וזה יוצא גם בכתיבה. הרבה פעמים בשנה הזו שאלתי את עצמי מה קשור להתעסק עכשיו בשירה. הייתה לי המון התלבטות סביב הספר. אבל שירה זה להחזיר לעולם הזה עדינות ומילים טובות. אחרי כל השנה הזאת אני מאוד מאמינה במילים וביכולת שלהם לרפא, אז אני מתעקשת על זה שיש יצירה וריפוי בעולם".
עוד תלמד לתת
השיר שחותם את הספר מבקש ריפוי גם באזורי התפילה:
אֱלָהָא דְּאַחֲרֵי הַחַגִּים עֲנֵנִי: / בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם מִפְלַס הַסְּלִיחָה בָּעוֹלָם מַתְחִיל לָרֶדֶת, / יַחַד עִם הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן וְהַחֹשֶׁךְ הַמֻּקְדָּם, פְּתַח לִי שׁוּב אֶת עֶזְרַת הַנָּשִׁים לִפְנוֹת בֹּקֶר ———
"בביטוי 'עזרת נשים' יש כפל משמעות, גם עזרת נשים וגם עזרה לנשים שאני מתעסקת בה", אומרת כנרת. "הבקשה היא שתהיה גאולה ורפואה, לא רק לנשים אלא בכלל, לנשיות ולמיניות. המיניות פגועה וצריכה ריפוי. זאת גם בקשה שייתנו לי להתפלל, שהפתח של התפילה יהיה פתוח. בשנה האחרונה היה לי הרבה דיאלוג עם תפילה, והבנתי שאחד הדברים שהכי עוזרים לי לגשר על הפער זה להתפלל עליו.
"אני אישית קצת מכה על חטא שלא מספיק היה לנו חיבור עם הקיבוצים ליד. בתפילות של הימים הנוראים אמרתי לעצמי: מה, עוד פעם חוזרים לאותם תפילות? אבל דבר אחד שקרה לי בתפילה זה שכעת היא על כל האנשים במרחב. על כפר־עזה, על ניר־עוז. לא עשיתי את זה קודם, ועכשיו זה נכנס לתפילות שלי. כבר חודשים יש תפילת נשים בנובה פעם בשבוע, כל ערב שבת לפני הדלקת נרות, וזה אחד הדברים הכי מרגשים.
"אפילו הנסיעה היומיומית שלי מהעבודה הביתה, משדרות ועד סעד, מרגישה כמו מסע של ניחום אבלים. בכל פינה מופיעה תזכורת לאובדן ולכאב. עם זאת, אני מרגישה אחריות לשמור על שפיות, על שגרה ועל תחושת נורמליות. השנה הבנו עד כמה זה יקר וחשוב. הקשר בין הפרט לכלל התחזק מאוד השנה".
קהילת סעד ידועה במתן מקום לתפילת נשים. בקיבוץ מתקיים מניין נשים מדי חודש, נוסף על קריאות המגילה בפורים הנהוגות בה שנים רבות, עוד לפני שהדבר הפך למקובל, ונשים עולות לתורה במנייני נשים בשמחת תורה. "זה מרחב שמאוד חשוב גם לבן הזוג שלי, לא רק לי", אומרת כנרת. "הוא דחף את הבנות לקרוא בתורה בבת־מצווה. העובדה שבסעד נשים הן חלק מעולם הרוח והתורה היא משמעותית מאוד. גדלתי לתוך זה, וזה אף פעם לא היה נראה לי יוצא דופן. השנה ראינו חזק מאוד את הכוחות ואת השפה שהתגלתה דרך נשים".
קצת לפני סיום השיחה שלנו מגיע העדכון על שחרורו הצפוי של שגיא דקל־חן, והדמעות עולות מעצמן. אחיו איתי, המתגורר באחד היישובים הסמוכים, פעל רבות לשחרורו. מאז 7 באוקטובר, ובמסגרת חזרתם של חלק מתושבי העוטף לבתיהם, נוצרו קשרים אמיצים של סיוע בין היישובים והקיבוצים באזור, כאשר הקהילות שבאופן יחסי נפגעו פחות, מושיטות כתף למי שזקוקים לה יותר.
"משמח אותי שאני יכולה סוף סוף לתת משהו למישהו, כי במשך תקופה ארוכה אנחנו היינו אלה שקיבלו עזרה. היה בזה משהו מדהים, אבל הרגשתי שאני רוצה גם לתת חזרה", אומרת כנרת. "באחד הרגעים אמרתי לעצמי 'הלוואי שהייתי יכולה לתת', ולקח זמן עד שזה התאפשר. בשבועות הראשונים של המלחמה הרגשתי שכולם הסתובבו עם אותה שאלה, מה אני יכול לעשות טוב בעולם. בתוך כל הזוועה, קרה פה נס קטן: רצון קולקטיבי לנתינה. הלוואי שנצליח ללמוד מזה להמשך. עברנו תזכורת כואבת מאוד כדי להגיע לתובנה הזו. כל כך הרבה עזרו לנו בשנה הזו, ואני בהודיה לאנשים, לקב"ה. תודה על מה שיש. אני משתדלת ללמוד לכעוס עליו בפה מלא, ולהגיד לו תודה בפה מלא".
לרכישת הספר: 052-3968717
