הסבך התחבורתי שמתחתינו הוא נמל 'ערבה', מתחם התחבורה הגדול והמורכב בישראל, היחידי שמשלב ים, אוויר ויבשה… המיקום של הנמל הימי שאת רואה הוא סיפור בפני עצמו: במשך מאה שנים הוא ישב על שפת הים האדום, עד שפרויקט 'דרומה' העביר אותו 20 קילומטר צפונה, לתוך הערבה… נמל הפיורד חולל את תנופת הפיתוח שהפכה את כל האזור הזה – גוש שלמה – למטרופולין הרביעי של ישראל אחרי גושי ירושלים, דוד ודן.
זוהי פסקה מתוך נובלה עתידנית סוחפת ואוטופית, שמתרחשת בשנת ה־150 להקמת מדינת ישראל, וחותמת את "הסְּפָר היהודי האחרון" (ידיעות ספרים), ספרו החדש של אמוץ עשהאל. בשנת 2019 ראה אור ספרו הקודם, "מצעד האיוולת היהודי", שסקר את תולדות מלחמות היהודים אלה באלה משחר ההיסטוריה ועד המאה ה־21, ובעיקר את האסונות החוזרים ונשנים שהעם היהודי המיט על עצמו במו ידיו, לאחר שמחדליו וטעויותיו הזמינו אויבים זרים לזהות את הסדק בחומה, לפרוץ אותה ולבצע בנו שפטים. הספר, שזכה להצלחה, נתפס בעיני רבים כמעין תחזית והתרעה מפני העתיד, שבו ההיסטוריה עלולה לשחזר את עצמה.
היום, במטרה להתרומם מזוועת שבעה באוקטובר, עשהאל מגיש את מה שהוא רואה כפתרון לאותה מחלה אוטואימונית יהודית־ישראלית שהוא הצביע עליה. תוך שהוא מלהטט בין שלל סוגות כמו היסטוריה, סיפורת, פובליציסטיקה, ספרות מסעות, עיתונות חוקרת קלאסית וכאמור גם מדע בדיוני – רוקם עשהאל את החלום שיזניק את ישראל מהמצר שהיא שרויה בו. במילה אחת, הוא קורא לזה "דרומה".
"המטרה היא להצביע על כיוון לחברה הישראלית", אומר עשהאל בראיון שאנו מקיימים בביתו בירושלים. "המסר הוא שכאשר העם שלנו עושה דברים בנפרד ומתוך מחלוקת – במקרה הטוב הוא לא מגיע לשום מקום, ובמקרה הרע הוא מגיע לאסונות. ולהפך – כשהוא עושה דברים ביחד, השמיים הם הגבול.
"תמכתי באוסלו, אבל העובדה שהוא נעשה מתוך מחלוקת הפכה אותו לאסון. כתבתי אז נגד הדרך שבה רבין התייחס ליריביו בכלל ולמתנחלים בפרט. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהתפקיד של ראש ממשלה בישראל זה קודם כול להיות מקובל על כל העם"
"זה מה שבן־גוריון הבין כשהוא הצביע על הנגב כחזון ישראלי. אני מנסח את זה כ'חזון הארץ הפנויה'. להבדיל משני החזונות האחרים של הציונות, המקסימליזם הטריטוריאלי של ז'בוטינסקי והמינימליזם הטריטוריאלי של הציונות הרוחנית, בין שני הקצוות הללו נמצא ברמה המעשית בן־גוריון. הנגב הריק הצית את דמיונו של הזקן כבר כשביקר בו בפעם הראשונה, ב־1935. הוא הבין מיד שפה טמונה ההבטחה העצומה, והיא זו ששרטטה את חזון הציונות שלו. אני רוצה להציב בפני החברה הישראלית המפולגת חזון מחודש. דווקא עכשיו, על רקע המלחמה שאנחנו עדיין שקועים עמוק בתוכה, אנחנו צריכים לחפש מה לעשות ביחד".
לפני שנגיע לדבר הגדול שאנחנו צריכים לעשות יחד, בוא נחפור עוד קצת בדברים שאנחנו עושים לחוד, שבין השאר הובילו לדבריך למצב הנוכחי.
"ישנן בעיניי שלוש טראומות ישראליות של עשייה לחוד. הראשון הוא מפעל ההתיישבות בשומרון. אני לא נכנס לשאלה האם הוא מוצדק או לא, אלא מצביע על העובדה שהוא נעשה מתוך מחלוקת. לכן לדעתי עד היום רוב העם לא מכיר את ההתנחלויות, ומבחינתו הן יקום אחר שהוא אפילו לא מבקר בו. השני הוא הסכם אוסלו. אני תמכתי באוסלו, אבל העובדה שהוא נעשה מתוך מחלוקת הפכה אותו לאסון מהצד השני. דווקא כמי שהביע תמיכה ראשונית באוסלו, מתחתי גם ביקורת על רבין. כתבתי נגד הדרך שבה הוא התייחס ליריביו בכלל ולמתנחלים בפרט. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהתפקיד של ראש ממשלה בישראל זה קודם כול להיות מקובל על כל העם. זה לא אומר להסכים על הכול, אבל כן לחבק דווקא את המתנגדים. הדבר הראשון שהייתי עושה אחרי חתימת הסכם אוסלו הוא לעשות שבת עם המתנחלים בחברון, להגיד להם 'אחים אנחנו, אני מכיר בכאב שלכם'. במקום זה נזרע פירוד, לובתה שנאה ונולדה אלימות".
הטראומה השלישית שמציין עשהאל היא הרפורמה המשפטית. "העשייה המגזרית הגיעה כאן לשיא הזיקוק שלה. ניסו לעשות פה מעשה חוקתי, והחוקה בהגדרתה חייבת להיות הסכמית – אחרת היא לא חוקה. כשאתה בא לעשות מעשה חוקתי מתוך מחלוקת כזו עמוקה ועם רוב כל־כך צר, אתה ממשיך את מה שעשו באוסלו על חודו של גולדפרב. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שבמשך כל התקופה של מה שאני מכנה 'המהפכה המשפטית', התנגדתי בכל תוקף לסרבנות וכתבתי על כך בזמן אמת".
חלומות ושברם
כדי למצוא רפואה לטראומות הללו, חקר עשהאל את מושג הסְּפָר, האזורים המרוחקים ממרכז הארץ וסמוכים לגבולות. בעיניו יש למושג הזה משמעות עמוקה, הרבה מעבר לגיאוגרפיה: "חקרתי כל מיני מקומות של סְּפָר בעולם, והגעתי למסקנה שיש שלושה סוגים של גישות לספר. הראשון הוא הספר האמריקאי, שמבטא חיפוש של ארץ חלומות, הזדמנויות והגשמה עצמית. הספר השני היה הסיני, שמתוך פחד מהעולם החיצון הקים חומה פיזית ומשפטית. הם גזרו מוות בעריפת ראש על מי שיעזוב את גבולות סין. זה היה החוק שם במשך מאות שנים, והם באמת לא יצאו לעולם החיצון ודנו את עצמם לפיגור ולכיבוש זר – הטראומה הגדולה שלהם עד היום. ההסתכלות השלישית על הספר היא הרוסית, שהפכה אותו לארץ גזרה, כמו סיביר.
"אני רוצה את הספר האמריקאי, שהוא ארץ חלומות. האמריקאים עצמם בשלב מסוים הִזְנוּ את הספר. ערב מלחמת האזרחים, הספר עצמו הפך לבמת המחלוקת על העבדות. הספר הפך למנוע של מחלוקת ושפיכות דמים נוראה".
בחזרה אלינו: "בישראל היו שלוש טרגדיות שקשורות לספר המקומי. בשנות החמישים, הספר הישראלי התפתח עם עשרים ואחת ערי פיתוח חדשות שהממשלה בנתה. בנו את הערים האלה מאפס, וזה היה הישג אדיר. אבל בהיסח הדעת המדינה תמרנה לשם אוכלוסיות חלשות, וזרעה את זרעי הטענה שאנחנו שומעים היום ושמקבלים ביטוי פוליטי. אני מאלה שבטוחים שהדבר לא נעשה בכוונת מכוון על ידי הנהגת המדינה דאז, אבל התוצאה היא שהספר, שצריך להיות מקור השראה, הפך אצלנו לארץ גזרה.
"הטרגדיה השנייה התחילה בסבסטיה. אני לא מאלה שלא חוצים את הקו הירוק, יותר מזה – אני רואה בשומרון נחלתי וארץ אבותיי, יש לי אליו קשר נפשי. אני לא בא מהמקום של זהבה גלאון, למשל. אבל מעשה של יישוב ספר מתוך מחלוקת – בדיוק כמו בהיסטוריה האמריקאית – מוביל לאסון. זה צריך להיות מעשה לאומי, גם אם הרוב לא ילך לגור שם באופן ממשי. הטרגדיה השלישית היא חזון המזרח התיכון החדש, שאני הייתי שותף לו".
בשנת 2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, כתבת מאמר התפכחות והתוודית: "היינו טיפשים".
"נכון. היה אז ייאוש גמור בארץ. הייתי אז עורך הג'רוזלם פוסט, וכל הזמן היינו שולחים את הכתבים להלוויות ושבעות אחרי פיגועי טרור. היה ברור שכל מי שנמצא בצד השני מזדהה עם הטרור, לפחות באופן פסיבי. הבנתי אז מהו שבר של חלום משיחי, בדיוק כמו שבימין הרגישו בבוקר שאחרי ההתנתקות. אם קראתי נכון את השבר הזה, הוא לא היה רק על עצם אובדן היישובים אלא על אדישות הציבור. על כך שרוב מניינו ובניינו של העם צופה בעקירה בטלוויזיה ולא מזדהה, בטח שלא יצא לשטח לעצור אותה. הייתה השתתפות בצער, זו הייתה התגובה הישראלית הרווחת, אבל לא הרבה יותר מזה. שלושת המופעים האלה של ספר שבור הביאו אותי לחפש את הספר המתקן, שבו העם הזה יתלכד מחדש ויצא לבניין שלו ביחד. ואני מוצא אותו בנגב".
החומות ייפלו
דיברת על הספר האמריקאי כמודל, אבל כדי ליצור את אותו ספר נעשו מעשים מחרידים בילידי אמריקה. כשקולומבוס הגיע ליבשת היו בצפון אמריקה 25 מיליון אינדיאנים. היום יש פחות משבעה מיליון, שמתגוררים בשמורות. אולי אם מתיישבי סבסטיה היו מגיעים לספר ישראלי קצת יותר פנוי מילידים, כמו זה האמריקאי, היה להם קצת יותר קל והיית מתייחס אליהם באופן פחות ביקורתי.
"אומרים לנו שכל ילד שני בישראל יהיה חרדי. הנחת העבודה של הסטטיסטיקה הזו אומרת שאם אישה חרדית יולדת שישה או שבעה ילדים, אז נולדו שישה או שבעה חרדים. אבל זה מופרך מבחינה היסטורית. כמעט כולנו נכדים של חרדים. מה קרה באמצע?"
"אני לא מקל ראש במה שהאמריקאים עשו לילידים האינדיאנים, אבל הגיאוגרפיה והדמוגרפיה היו אחרות לגמרי. בזמן הקמת ארה"ב, בכל צפון אמריקה היו 600 אלף ילידים על יבשת שלמה. אצלנו יש שטח הרבה יותר קטן, עם יותר אוכלוסייה. אבל זה כבר נכנס לשאלה האם היה נכון להתיישב בשומרון או לא, וזה לא המיקוד של הספר. העניין מבחינתי הוא השאלה האם הדבר נוצר מתוך הסכמה או מתוך מחלוקת".
אבל חלק מעניין ההסכמה או אי־ההסכמה למעשה ההתיישבות קשור לפלסטינים שחיים שם.
"הספר הזה לא דן בסכסוך הערבי־ישראלי, שאני מתכוון לכתוב עליו ספר אחר. הספר הנוכחי דן ביהודים. הימין הרי מודה בכך שההתיישבות הזו נעשתה מתוך מחלוקת, וזה מה שאני מדבר עליו, לא על השוואה מוחלטת בין הספר האמריקאי לספר הישראלי".
דעתך השלילית על מנהיגי ההתיישבות ביו"ש ברורה, והיא באה לידי ביטוי גם בפרק בספר שבו אתה מבקר את בני קצובר בביתו באלון־מורה. השאלה שלי היא האם כעת, כשאנחנו מביטים על מה שקרה ב־7 באוקטובר – אירוע שבין השאר הוכיח שמקום שאנחנו לא נמצאים בו הופך לקן טרור שמתפרץ עלינו יום אחד – אתה עדיין חושב שהבעיה היא עם מעשה ההתיישבות, או שאולי הבעיה היא בחלק בעם שעדיין לא רואה את החשיבות הרבה שיש להתיישבות הזו, ולא מעניק לה תמיכה כפי שהעם האמריקאי כולו תמך במתיישבי הספר שם?
"האמריקאים נתנו דחיפה לאחרים להיכנס לארץ פנויה, ואני דן בארץ הפנויה. ההתנחלות בה היא מתבקשת, אפשרית, ויש בה הבטחה אדירה בעיקר כי היא הסכמית. אני מבין שמאוד מעניין לדון בחלום הימני הגדול שבמסגרתו כולם יהיו בעניין של להתיישב באיתמר ובאלון־מורה, אבל זה לא הנושא שלי בספר. אני הייתי ונשארתי איש תוכנית אלון, אבל הנושא שלי עכשיו הוא מה עושים ביחד הואיל ואנחנו חלוקים. להמשיך להתנצח לא יקדם אותנו לשום מקום. החברה הישראלית לא הגיעה למקומות טובים עם הוויכוח הבלתי נגמר הזה".
מקום נוסף בספר שבו אתה פחות מתמודד עם המציאות הוא האתגר הבדואי בנגב. באוטופיה ששרטטת הקדשת להם מעט מאוד מקום, והסתפקת בתיאור קצר של מהפך כלכלי ונפשי שעברו. אם תשאל אנשים שגרים בנגב, רובם לא יסכימו איתך שזה הולך לשם.
"דווקא מתוך שיחות והיכרות עם אנשי הנגב, חלקם בדואים, אני מאמין בהשתלבות שלהם בפרויקט הענק שאני משרטט. כשנסעתי ברחבי הנגב עם מוחמד אל־נבארי, ראש מועצת חורה לשעבר, הוא הצביע על בית־ספר וסיפר שיש בו מועצת מנהלים שכוללת עשרה דוקטורים בדואים. הבנתי אז שיש שם מנהיגים שבאמת רוצים לשנות ולהשתלב. נכון שיש בעיות, ושיש קשרי משפחה בינם ובין פלסטינים בחברון ובעזה, אבל כשמסתכלים על התמונה הבדואית הכללית מדובר ביחידות נפרדות.
"נכון גם שיש גידול מספרי אצל הבדואים, כמו שיש אצל החרדים, ותמיד יבוא סטטיסטיקאי ויפליג בתחזיות לעתיד. אבל האמת הפשוטה היא שאין לסטטיסטיקה שום אמירה על העתיד, בגלל התהליכים החברתיים שמתחוללים בשטח. אומרים לנו שתוך עשרים־שלושים שנה כל ילד שני בישראל יהיה חרדי. הנחת העבודה של מי שקורא את הסטטיסטיקה הזו היא שאם אישה חרדית יולדת שישה או שבעה ילדים, אז נולדו שישה או שבעה חרדים. אבל זה מופרך מבחינה היסטורית. כמעט כולנו נכדים של חרדים. מה קרה באמצע? אנשים נולדו חרדים והפסיקו להיות חרדים. ברור כשמש שהאישה החרדית יוצאת לעבודה היום באופן שלא עשתה בעבר. הן לא מורות אלא רואות חשבון, עורכות דין, מתכנתות. אני מכיר בירושלים נשים חרדיות שמגיעות לעמדות בכירות במגזר הפרטי. לא יהיו להם שבעה ילדים, אין סיכוי, וארבעת הילדים שיהיו להן לא ילכו לבית ספר חרדי מהסוג שהיה. לא יעזור כמה הרבנים שלהם ינסו להגביה את חומות הגטו, יקרה להם בדיוק מה שקרה לחומות הגטו באירופה.
"אותו הדבר נכון אצל הבדואים. תעשה סיבוב ברהט ותשאל כמה ילדים היו שם לכל משפחה לפני עשרים שנה וכמה עכשיו, אתה תראה צניחה בשיעור הילודה. מעבר לכך, הואיל וחרשתי את הנגב לצורך הסֵפר, בין השאר במטוס קל, ראיתי את מה שאפשר לראות גם במפות: הריכוז הבדואי הגדול הוא רצועה צרה יחסית בין מזרח למערב בצפון הנגב. חשוב להתייחס לאתגר הבדואי, אבל מבחינת החזון של הספר הישראלי, שבו ישראל מסתערת על עומק הנגב, פיזית הבדואים נמצאים בשוליים גם דמוגרפית. מדובר ב־200 אלף איש, באזור שלפי החזון שלי יהיו בו מיליונים רבים".
בנט והרצוג התרשמו
הוא בן 65, נולד בירושלים להורים ניצולי שואה, ושירת בצה"ל כמפקד טנק וכקצין דוברות. בצעירותו, כך הוא מספר, הייתה לו דילמה לאיזה כיוון לפנות – אקדמיה או תקשורת: "הרגשתי שבאקדמיה אני אגיע לקהל צר מדי, לכן החלטתי ללכת לתקשורת". עשהאל החל את דרכו העיתונאית ככתב חוץ של ה"סן־פרנסיסקו כרוניקל", ובשנת 1995 הצטרף לג'רוזלם פוסט כעורך כלכלי. בהמשך מונה לעורך החדשות בעיתון, לעורך המהדורה הבינלאומית ואז לעורך בפועל של העיתון, לצד העיתונאי היהודי־אמריקני ברט סטיבנס. הוא פרש מן התפקיד הזה בשנת 2005, וכיום הוא משמש כפרשן בכיר בג'רוזלם פוסט וטורו השבועי עדיין מתפרסם שם, זו השנה השלושים. ב־15 השנים האחרונות רוב עיסוקו הוא כעמית מחקר במכון הרטמן. הוא בעל תארי מוסמך בתקשורת מאוניברסיטת קולומביה, בהיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית, ובלימודי מזרח תיכון מאוניברסיטת ברנדייס.
ב־2019, כאמור, ראה אור ספרו "מצעד האיוולת היהודי". העבודה עליו נמשכה חמש שנים, הוא מספר. "בתקופת העיתונות שלי למדתי לכתוב, אבל אחריה באמת התחלתי לכתוב. לא היה לי מושג עד כמה הספר יהפוך למשפיע ומדובר. זה שימח אותי כמובן; פחות שמחתי לראות שלא כולם הפנימו את מה שניסיתי להעביר בו. נפתלי בנט, למשל, הפנים. לא הכרתי אותו קודם, הוא קרא את הספר, קבע איתי פגישה ונהיינו חברים. חלוקים אבל חברים. אותו הדבר קרה עם הנשיא הרצוג, שהיה אז בסוכנות. נוצר בינינו דיאלוג. זה קרה עם עוד אנשים. מצאתי את עצמי מרצה למשל בפני פורום מטכ"ל של אביב כוכבי, זו הייתה חוויה מרתקת.
"מצד שני, כשאני רואה את הליבוי היזום והמודע של המחלוקות בארץ – מילא לפני המלחמה, אבל גם אחריה – זה מפחיד וממלא ייאוש. מלחמת אחים מסוכנת לאין ערוך ממלחמה חיצונית. 'מצעד האיוולת היהודי' הראה לאילו תהומות העם הזה נפל כתוצאה ממלחמות אחים. 'הספר היהודי האחרון' מראה לאיזה גבהים אפשר להמריא מתוך עשייה משותפת, חיפוש ההסכמה וטיפוח המכנה המשותף".
בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית התבטאת רבות נגד הפילוג.
"כשכתבתי את 'מצעד האיוולת היהודי', הרפורמה המשפטית עוד לא נולדה. אבל כפי שכתבתי שם, בכל פעם שאבותינו התפלגו, מהר מאוד הם נענשו בפלישה. זה השבעה באוקטובר בשבילי. ואם אני אומר את זה משמאל, אני מקווה שאחרי קריאת הספר יגידו את זה גם אנשי ימין ויבינו שהציווי על כולנו כשותפים לחלום הציוני הוא להפסיק את ההתנצחות שאוכלת בנו בכל פה כבר שישים שנה. לשאול את עצמנו מה אפשר לעשות יחד".
מהי הפנייה שלך לשמאל הישראלי?
"תכבדו את בני המחלוקת שלכם. תרכינו ראש, תפגינו ענווה. כמו שאני יצאתי מהאינתיפאדה השנייה מודה בפה מלא ובפומבי בטעויות שלי ושל החזון שלי, כך אני קורא גם לחבריי לעשות. השמאל צריך להבין שהוא לא המציא את האמת, ושהמשיחיות לא קיימת רק אצל יריבינו. גם אנחנו לקינו בה".
לדמיין את אברהם
אני שואל את עשהאל האם התוכנית הגרנדיוזית שהוא מתאר בספר אכן מעשית. "זו לא תוכנית מתאר", הוא משיב, "למרות שדיברתי לשם כך עם שמאי אסיף, האדריכל שחתום על תוכנית המתאר הארצית, ועם מהנדסים אחרים כדי לוודא שלא כתבתי שטויות. ובכל זאת, לא מדובר בתוכנית לביצוע אלא קריאת כיוון.
"כדי להרגיש את הנגב ולדייק את קריאת הכיוון הזו, טסתי מעל הנגב במטוס קל, הצטרפתי לרכבת משא שחותכת את הנגב ממזרח למערב, ונסעתי פעם אחר פעם בג'יפים עמוק אל תוך הנחלים שלו. לילה אחד גם נסעתי לנאות־סמדר, הקיבוץ המבודד בדרום הערבה. הוא מפורסם בתצפית הכוכבים שיש בו, אומרים שהיא הכי טובה בארץ. היה חורף, השמיים לא הכזיבו והיה אפשר לראות את כל הכוכבים. הייתי לבדי ודמיינתי את אברהם אבינו נושא את עיניו אל הכוכבים בברית בין הבתרים. ואז דמיינתי את בן־גוריון ישן את הלילה הראשון שלו בצריף בשדה בוקר. בדקתי בעיתונים ומצאתי שבאותו לילה היה שם קר מאוד. אני מדמיין אותו שם עם פולה, מביטים אל מדפי הספרים. דמיינתי אותו חושב על המאמר 'דרומה' שהוא פרסם ב־1956. עולות ממנו ארבע דמויות שמשרטטות עבורו את חזון הנגב – משה, ישעיהו, אברהם ועוזיהו. הניתוח שלו מרהיב: משה רק עבר בנגב, המדבר היה עבורו תפאורה למסע חייו, היעד היה מעבר למדבר; ישעיהו ראה את המדבר כיעד למהפכה – 'יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה'.
"בזמנו עוד לא הייתה המילה 'התפלה', אז בן־גוריון כותב על 'זיקוק מים' ומנבא את המים הזורמים בנגב. אם זה התקיים, גם שאר החזון יכול. אם עשינו את המוביל הארצי בשנות החמישים, היום עם הטכנולוגיה והעושר – החזון של ערים ישראליות ענקיות בנגב, פיורדים בערבה ועוד הרבה יותר מכך, הוא הרבה יותר ממעשי, אם נגדיר את המשימה הזו כלאומית ולדורות, ובעיקר נעשה אותה יחד".
